בחלק זה של הפרק התשיעי אנו עומדים על סדרי השוערים והלויים במקדש: מי הם, מהיכן ירשו את תפקידם, כמה היו, כיצד נחלקו למשמרות, ומי היו הממונים על הלשכות, האוצרות והכלים. לאחר מכן חוזר הכתוב אל שושלת שאול, כדי להגיע אל עיקרו של ספר דברי הימים - מלכות דוד.
וְהַשֹּׁעֲרִים שַׁלּוּם וְעַקּוּב וְטַלְמֹן וַאֲחִימָן וַאֲחִיהֶם שַׁלּוּם הָרֹאשׁ׃
המצודת דוד מבאר: אותו שלום שנזכר ראשון ברשימה - עליו בא הכתוב לומר שהוא היה הראש לכולם. כלומר, 'ואחיהם שלום הראש' אינו שלום נוסף, אלא הודעה ששלום הנזכר בתחילה היה הממונה על כולם.
וְעַד־הֵנָּה בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ מִזְרָחָה הֵמָּה הַשֹּׁעֲרִים לְמַחֲנוֹת בְּנֵי לֵוִי׃
הרד"ק מסביר: 'ועד הנה' פירושו עדיין - כמו שהיו בבית ראשון, כך עדיין הם עומדים בשער המלך מזרחה. אלו הממונים על השער שדרכו היה המלך נכנס, שהיה בצד מזרח, ואותו מינוי עצמו נמשך גם בבית שני. המלבי"ם מוסיף שהשוערים הללו היה להם בדבר ירושה מאבותיהם: גם בימי דוד הם היו השוערים בשער המלך שבמזרח. כלומר, לא רק שהלויים בכלל היו שם, אלא אותן משפחות עצמן שזכו בתפקיד אז - חזרו למעמדן הראשון. וכפי שנראה בהמשך במחלקות השוערים לקורחים, שלמיה בן קורא מבני אסף, ויפול הגורל מזרחה לשלמיה.
וְשַׁלּוּם בֶּן־קוֹרֵא בֶּן־אֶבְיָסָף בֶּן־קֹרַח וְאֶחָיו לְבֵית־אָבִיו הַקָּרְחִים עַל מְלֶאכֶת הָעֲבוֹדָה שֹׁמְרֵי הַסִּפִּים לָאֹהֶל וַאֲבֹתֵיהֶם עַל־מַחֲנֵה ה' שֹׁמְרֵי הַמָּבוֹא׃
המיוחס לרש"י מבאר: שלום בן קורא ואחיו לבית אבותיו הקורחים היו שומרי הסיפים של אוהל מועד. דהיינו, לא היו נותנים לשום אדם לבוא אל פתח אוהל מועד, אלא הכהנים בעבודתם בלבד. הם עמדו בסף ולא נתנו להיכנס.
הרד"ק מעיר על הייחוס: 'אביסף' הוא אביאסף בן קורח, שכבר הוזכר למעלה, אבל שלום בן קורא אינו מוזכר שם. וייתכן שהיה מבני הימן, וכאן קיצר הכתוב בייחוס ולא הזכיר את כל השושלת. 'שומרי הסיפים לאוהל' - הם היו שומרי מזוזות בית קודשי הקודשים, כשם שאבותיהם ממשפחת קורח, שהם ממשפחת הקהתי, היו אחראים על הארון ועל הכפורת ועל פרוכת המסך. לפי זה מדובר דווקא בקודש הקודשים, שהרי הקהתי היו ממונים על הכלים הפנימיים: ארון, כפורת שהיא מכסה הארון, ופרוכת המסך של קודש הקודשים - וזה הנקרא 'מחנה ה''. והם היו שומרים שלא ייכנס אדם פנימה, כמו שנאמר ביחס אליהם עצמם: 'ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו'.
וּפִינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים ה' עִמּוֹ׃
הרד"ק מבאר: 'נגיד היה עליהם' - על משפחת הקורחי. 'נגיד' פירושו ממונה, ו'לפנים' פירושו עוד בימי אבותיהם. כשם שאלעזר אביו היה ממונה עליהם, כמו שכתוב 'ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן', כך אחריו היה פינחס בנו נגיד עליהם. 'ה' עמו' - שהיה גדול מבני איתמר, ולכן כל ימיו היה נגיד עליהם, בתפקיד הרם יותר מתפקיד בני איתמר.
יש מחז"ל שמסבירים שפינחס זה אליהו. ואומר הרב: אל תתפלא על כך, שהרי פינחס חי ימים רבים. בימי פילגש בגבעה פינחס עדיין היה חי, כמו שכתוב שם 'ופינחס בן אלעזר', ומיציאת מצרים עברו כבר שלוש מאות שנה - הרי שאנו רואים אותו חי שלוש מאות שנה.
וחז"ל דורשים שנסתלקה ממנו שכינה, לפי שלא התיר את נדרו של יפתח. וזהו שנאמר 'נגיד היה עליהם' - לא נאמר 'נגיד הוא עליהם', אלא 'היה'. אומרים חז"ל: 'הוא עליהם' אין כתיב כאן אלא 'היה'. ולא זו בלבד, אלא אף נאמר 'לפנים ה' עמו' - מתי? בשעה שקם ומיחה במעשה זמרי, ונתן לו הקב"ה את בריתי שלום - אז ה' עמו, וזה היה 'לפנים' בלבד. אבל בזמן פילגש בגבעה כתוב שלא מיחה, ומשום כך כביכול סר ה' מעליו, כמי שאינו עמו. בזמן זמרי היה כוח בידו למחות ומיחה, ואילו בזמן פילגש בגבעה כנראה כבר זקן היה ולא היה בכוחו, ולא מיחה - וראה כמה אלפים מתו מישראל עד אשר ניצחו את בני בנימין.
הרד"ק מביא ביאור נוסף בשם יש מפרשים: 'פינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם' אינו פינחס הכהן, אלא פינחס אחר שהיה לוי. ומה שנאמר 'לפנים ה' עמו' בא לומר שאותו פינחס שהיה לפנים - ה' היה עמו, אבל הפינחס הנוכחי לא זכה לרוח הקודש. לפי זה אדרבה, הכתוב מודיענו שלא מדובר בפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שזכה לכהונה, אלא בלוי, וההבדל ביניהם שאותו פינחס קדמון היה ה' עמו וזה לא זכה לרוח הקודש. אך מסיים הרד"ק: הפירוש הנכון הוא מה שפירשתי תחילה - שמדובר בפינחס בן אלעזר המוכר.
זְכַרְיָה בֶּן מְשֶׁלֶמְיָה שֹׁעֵר פֶּתַח לְאֹהֶל מוֹעֵד׃
המצודת דוד מבאר שזה היה תפקידו - שוער פתח אוהל מועד. והמלבי"ם מוסיף שהמשמר שלו היה בצד צפון, כמו שנראה בהמשך בפרק כ"ו.
כֻּלָּם הַבְּרוּרִים לְשֹׁעֲרִים בַּסִּפִּים מָאתַיִם וּשְׁנֵים עָשָׂר הֵמָּה בְחַצְרֵיהֶם הִתְיַחְשָׂם הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם׃
וְהֵם וּבְנֵיהֶם עַל־הַשְּׁעָרִים לְבֵית־ה' לְבֵית הָאֹהֶל לְמִשְׁמָרוֹת׃
הרד"ק מבאר: דוד ושמואל תיקנו את משמרות הכהונה והלוויה, ותיקנו שלא יהיו פחות ממאתיים ושנים עשר - וזהו שכתוב כאן מניינם. 'באמונתם' פירושו שיסדו וקיימו את הדבר והעמידוהו, כלשון 'קיים' שבמגילת אסתר. אמונה היא לשון קיום: 'וארשתיך לי באמונה' - אירוסין הקיימים, וכן 'והיה אמונת עתיך', 'אמונה אומן'. ואף 'אמן' הוא לשון אמת, יציב ונכון וקיים - האומר אמן כמו מקיים ומאמת את הדבר. הרי שיסדו וקיימו את הדבר שיהיה קיים לעולם.
וחז"ל אומרים על 'באמונתם': אומנות גדולה הייתה שם, שאין משמר נוטל בשל אחוזה. ולא היו כל אותם מאתיים ושנים עשר שומרים כאחד, אלא משבעה ימים לשבעה ימים היו באים, והמשמרות היו קבועות - כל שבעה ימים מתחלפת המשמרת. וזהו שכתוב בהמשך: 'ואחיהם בחצריהם לבוא לשבעת הימים', שהיו מתחלפים מדי שבעה ימים, משמרת מחליפה את קודמתה, בסך הכל עשרים וארבע משמרות, מעת לעת. והיו מתייחסים כל אחד ואחד, כל משמר לבית אבותיו, ועל פי התייחסם - אומר הרד"ק - היה מקום מושבותם: כל משמר ישב מרוכז באותן ערים שישבו בהן בית אבותם, ולא שחלק ממשמר ישב בעיר זו וחלק בעיר אחרת.
המלבי"ם מבאר 'הברורים' - נבחרים, מלשון לברור: בררו ובחרו אותם להיות שומרי השערים. ועושה המלבי"ם את החשבון: כשאתה מחלק מאתיים ושנים עשר לשבעת ימי השבוע, יוצא שבכל יום היו כשלושים ממונים. שהרי לא כל המאתיים ושנים עשר שימשו בכל יום, אלא המשמר היה מחולק לשבעה - שביעית ממנו ביום הראשון, שביעית ביום השני, וכן הלאה.
ואיך מתחלק המספר שלושים? אומר המלבי"ם: היו עשרים וארבעה לויים שוערים, וחוץ מהם עוד שישה שהיו להם תפקידים מיוחדים - אחד ממונה על הלשכות, אחד על האוצרות, אחד על כלי העבודה שבהם עובדים במקדש, אחד על הכלים והסולת והיין, אחד על החביתים, ואחד על לחם המערכת הוא לחם הפנים. כל אלה מפורטים בפסוקים הבאים אחד לאחד, והמלבי"ם רק עושה סדר ומסכם: עשרים וארבעה במשמרת ועוד שישה בעלי התפקידים המיוחדים - הרי שלושים לכל יום.
'המה יסד דויד' - ונשארו, אומר המלבי"ם, באמונתם ובקיומם, 'הם ובניהם על השערים לבית ה'' גם לאחר מכן כשנוסד הבית. שהרי דוד ייסד את הסדר הזה בזמן שעדיין היה משכן ואוהל ולא היה בית מקדש, ובא הכתוב לומר שנשארו במעמדם ובקיומם, ולאחר מכן שימשו משפחותיהם בבית המקדש.
לְאַרְבַּע רוּחוֹת יִהְיוּ הַשֹּׁעֲרִים מִזְרָח יָמָּה צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה׃
בכל ארבע הרוחות היו שוערים, אנשים הממונים לעמוד בשער ולשמור. ומה עניין השמירה? הרי כבר נאמר שהוא כבוד לבית ה' שיהיו בו שוערים. אדם המגיע לארמון ורואה שאין שומר בשער - אף אם יאמרו לו שאין שם מה לגנוב - הרי זו זילות למקום. כשאתה מגיע לארמון אתה מצפה לראות משמר, גם אם אין בו צורך ממשי; זו דרך כבוד, שיהיה שם מי ששומר בשער ואינו נותן להתקרב. כך גם כאן: השמירה במקדש הייתה דרך כבוד, ולא מתוך חשש שייכנס אדם ויגנוב.
וַאֲחֵיהֶם בְּחַצְרֵיהֶם לָבוֹא לְשִׁבְעַת הַיָּמִים מֵעֵת אֶל־עֵת עִם־אֵלֶּה׃
המיוחס לרש"י מבאר 'לשבעת הימים' - לסוף שבעת הימים, שבסוף כל שבעה ימים הייתה מתחלפת המשמרה, והיה זה בשבת. וזהו 'מעת אל עת' - משבת לשבת. והמלבי"ם מסביר שבכל שבוע באו לויים אחרים אל המשמרות.
ולפי זה תבין: היו עשרים וארבעה לויים לצורך המשמרות, ועוד שישה ממונים לשאר הדברים שמנה המלבי"ם - לשכות, אוצרות, כלי עבודה, כלים וכדומה - ביחד שלושים. אומר הרב: אם תעשה חשבון, השוערים בכל שבוע הגיעו למאה שישים ושמונה, שהם עשרים וארבעה ליום כפול שבעה ימים. ובפרק כ"ג נראה שהיו ארבעת אלפים שוערים, והמשמרות היו מתחלפות במשך עשרים וארבעה שבועות, שהרי עשרים וארבע משמרות היו וכל משמר שבוע. תכפיל עשרים וארבע כפול מאה שישים ושמונה - קיבלת ארבעת אלפים שלושים ושניים. ולמה נאמר שם ארבעת אלפים? לא דק - שהרבה פעמים תופסים את המספר הגדול ואין מתייחסים לפרטים.
וכעת נשלים את ההפרש שבין מאה שישים ושמונה למאתיים ושנים עשר: מנינו עשרים וארבעה שוערים ליום, אבל בפועל היו שלושים, שהרי היו עוד שישה בעלי המלאכות שמנינו - לשכות, אוצרות, כלי עבודה וכדומה. כשתכפיל גם אותם בשבעה ובעשרים וארבע משמרות, תקבל בסך הכל אלף חמישים ושישה לויים שהיו מופקדים על בית ה'.
ולמה עושה המלבי"ם את כל החשבון הזה? כדי שתראה שהוא מותאם לחשבון שבספר נחמיה פרק י"א, ששם כתוב שהשוערים היו מאה שבעים ושניים, ואילו אצלנו מאה שישים ושמונה. אלא שאם תוציא את ארבעת הממונים - שלום ועקוב וטלמון ואחימן - ממאה שבעים ושניים, הגעת למאה שישים ושמונה בדיוק. הרי שנחמיה לא חישב את הממונים על האוצרות והכלים ושאר הדברים המוזכרים כאן, ולכן הזכיר רק מאה שישים ושמונה לויים; ואילו כאן מוזכרים מאתיים ושנים עשר, לפי שהכתוב מוסיף גם את הממונים על הכלים.
ואם תשאל: הרי החשבון עולה מאתיים ועשרה בלבד (שבעה כפול שלושים), ולמה מאתיים ושנים עשר? אומר המלבי"ם: שניים נוספים - אחד הממונה הכולל על השוערים, ואחד הממונה הכולל על הממונים. נמצא שבפועל מדובר במאתיים ועשרה, ועמם שני הממונים הכוללים - מאתיים ושנים עשר.
כִּי בֶאֱמוּנָה הֵמָּה אַרְבַּעַת גִּבֹּרֵי הַשֹּׁעֲרִים הֵם הַלְוִיִּם וְהָיוּ עַל־הַלְּשָׁכוֹת וְעַל הָאוֹצָרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים׃
הרד"ק מבאר שארבעה אלו היו הממונים על האחרים שהיו שומרי השערים, שהרי לא היו רק ארבעה שומרים. והמלבי"ם מסביר 'כי באמונה המה' - נאמנים היו, ולפיכך אותם שוערים היו גם ממונים על הלשכות; שהרי להיות ממונה על הלשכות צריך אדם נאמן, מכיוון ששם מדובר בכספים ובזהב ובכלים יקרים. ועל כל תפקיד הספיק ממונה אחד, לפי שנאמנים היו ולא הוצרכו לאנשים נוספים שיבטיחו שלא ייטלו ולא יגנבו בהיותם לבדם. לעומת זאת, בצדקה שנינו שלעולם מעמידים שני ממונים ואין סומכים על אדם אחד, שכשיש שניים האחד שומר על חברו.
וּסְבִיבוֹת בֵּית־הָאֱלֹהִים יָלִינוּ כִּי־עֲלֵיהֶם מִשְׁמֶרֶת וְהֵם עַל־הַמַּפְתֵּחַ וְלַבֹּקֶר לַבֹּקֶר׃
'סביבות בית האלוהים ילינו' - לפי שהשמירה הייתה בלילה, כדעת הרמב"ם. ומחלוקת ראשונים היא: יש אומרים שהשמירה הייתה גם ביום, ודעת הרמב"ם שהייתה בלילה. ולכן היו לנים סביבות בית האלוהים כדי לשמור בלילה. 'כי עליהם משמרת' - שתפקידם היה לשמור. 'והם על המפתח ולבוקר לבוקר' - שתפקידם היה לפתוח את השערים בכל בוקר, כמו שלמדנו במסכת שקלים ובמסכת יומא, שפתיחת השערים בבוקר הייתה תפקידם של הלויים.
וּמֵהֶם עַל־כְּלֵי הָעֲבוֹדָה כִּי־בְמִסְפָּר יְבִיאוּם וּבְמִסְפָּר יוֹצִיאוּם׃
וּמֵהֶם מְמֻנִּים עַל־הַכֵּלִים וְעַל כׇּל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְעַל־הַסֹּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַלְּבוֹנָה וְהַבְּשָׂמִים׃
הרד"ק מבאר ש'הכלים' הנזכרים כאן, שאינם כלי העבודה, הם כלי הבישול; 'כלי הקודש' הם השולחנות והמנורות והדומה להם; 'הסולת' - הסולת והשמן למנחות, והיין לנסכים; והלבונה - אותה היו נותנים בבזיכים, עם מערכת לחם הפנים, בשני בזיכים על גבי השולחן.
המלבי"ם מפרש אחרת: 'כלי העבודה' הם כלי השרת; 'הכלים' אינם כלי בישול אלא כלי שיר; ו'כל כלי הקודש' אינם השולחנות והמנורות, אלא אורגי הפרוכת ואורגי בגדי הכהונה. וכמו ששנינו במשנה בשקלים פרק ה', שחמישה עשר ממונים היו במקדש ולכל אחד תפקידו, ובכללם מי שתפקידם לארוג את הפרוכות ואת בגדי הכהונה.
וּמִן־בְּנֵי הַכֹּהֲנִים רֹקְחֵי הַמִּרְקַחַת לַבְּשָׂמִים׃
הם היו רוקחי המרקחת. 'לרקוח' פירושו לערב ולכתוש - היו מערבבים וכותשים את בשמי הקטורת.
וּמַתִּתְיָה מִן־הַלְוִיִּם הוּא הַבְּכוֹר לְשַׁלֻּם הַקָּרְחִי בֶּאֱמוּנָה עַל מַעֲשֵׂה הַחֲבִתִּים׃
מתתיה מן הלויים היה הבכור לשלום הקורחי, ותפקידו היה 'באמונה'. המצודת דוד מבאר: בקיום חזק, דהיינו תפקיד קבוע שהיה לו, להיות ממונה על מעשה החביתים. ואלו הן המנחות שהיו נעשות מעשירית האיפה, שהכהן הגדול היה מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, והוא היה הממונה להזכיר ולזרז שיקרב הקורבן בזמנו. 'מעשה חביתים' - קורבן של מעשה מחבת.
וּמִן־בְּנֵי הַקְּהָתִי מִן־אֲחֵיהֶם עַל־לֶחֶם הַמַּעֲרָכֶת לְהָכִין שַׁבַּת שַׁבָּת׃
מאחיהם של בני קורח שהזכרנו לעיל, שגם הם מבני קהת - שהרי קורח ממשפחת הקהתי - היו ממונים על לחם המערכת, הוא לחם הפנים שהיה נתון על השולחן. 'מערכת' מלשון עריכה וסידור, שהיו עורכים את לחם הפנים על השולחן, ולכן נקרא לחם המערכת.
וְאֵלֶּה הַמְשֹׁרְרִים רָאשֵׁי אָבוֹת לַלְוִיִּם בַּלְּשָׁכֹת פְּטוּרִים כִּי־יוֹמָם וָלַיְלָה עֲלֵיהֶם בַּמְּלָאכָה׃
המלבי"ם מבאר שהיו פטורים מכל מלאכה: הם ישבו בלשכות, ויומם ולילה הייתה עליהם המלאכה - ללמד את מלאכת השיר והמוזיקה. נמצא שתפקידם היה תפקיד שבעקבותיו נפטרו מכל שאר המלאכות.
אֵלֶּה רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם לְתֹלְדוֹתָם רָאשִׁים אֵלֶּה יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלָ͏ִם׃
אלה שהזכרנו למעלה - 'לתולדותם ראשים', שעל בני תולדות אבותם היו הם הראשים. והראשות, אומר המלבי"ם, הייתה עוברת בירושה מאב לבנו: אם האב היה ראש האבות, אף בנו אחריו היה ראש האבות לכל אשר תחתיו, וכן הנכד, מדור לדור. ואלה ישבו בירושלים.
וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי־גִבְעוֹן יְעִיאֵל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה׃
הרד"ק מבאר שכל אלה שנראה כעת כבר הוזכרו למעלה, אלא שהכתוב הפסיק את הסדר כדי לדבר בכהנים ובלויים שישבו בירושלים כל אחד במשמרתו, וכעת הוא שב להזכיר את היחס על סדרו. ותכליתו להגיע אל הנקודה שהמלכות הייתה אצל שאול ומשאול עברה לדוד - שזהו עיקרו של ספר דברי הימים, לפרסם ולפרט את מלכות דוד. וזהו כבר הפרק הבא, הפרק העשירי, שיעבור אל המציאות של שאול מול דוד. נמצא שהשמות שאנו קוראים כאן הם מעין חזרה על מה שראינו לעיל, כדי להגיע בסופו של דבר אל שאול שממנו עברה המלוכה לדוד, ומכאן ואילך הולך הכתוב ומתאר את דברי מלכי יהודה על הסדר עד הגלות.
המלבי"ם אומר: 'ובגבעון ישבו' - כבר הזכרנו זאת למעלה בפרק ח', ולא נודע מדוע חזר זה שנית, ומדוע לא העתיק כאן אלא עד אצל, ואילו למעלה כתב גם 'ובני עשק אחיו'. ועל זה אמרו חז"ל שמאצל לאצל היו להם ארבע מאות גמלים טעונים מדרשות - כמו שהסברנו לעיל, שממקום שנזכר 'אצל' למעלה ועד כאן, להבין למה הוצרך לכפול ולחזור על הדברים, ארבע מאות גמלים טעונים מדרשות. וחלק מן השינויים המוזכרים כאן ושם כבר הזכרנו לעיל, ולכן אין צורך לכפול את הדברים.
וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנֵר וְנָדָב׃
גם האנשים האלה היו בניו של אבי גבעון, ויחד עמו ישבו בגבעון.
וּגְדוֹר וְאַחְיוֹ וּזְכַרְיָה וּמִקְלוֹת׃ וּמִקְלוֹת הוֹלִיד אֶת־שִׁמְאָם וְאַף־הֵם נֶגֶד אֲחֵיהֶם יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלַ͏ִם עִם־אֲחֵיהֶם׃
'ואף הם' - אף שישבו בגבעון, לפעמים ישבו בירושלים נגד אחיהם, אותם שראינו שישבו בירושלים; ולפי זה 'נגד' פירושו ממול. המלבי"ם לעומת זאת מסביר 'נגד אחיהם' - שלא כאחיהם.
וְנֵר הוֹלִיד אֶת־קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת־שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת־יְהוֹנָתָן וְאֶת־מַלְכִּישׁוּעַ וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת־אֶשְׁבָּעַל׃
וּבֶן־יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל וּמְרִי־בַעַל הוֹלִיד אֶת־מִיכָה׃
את השמות האלה כבר ראינו לעיל וכבר הבאנו את הדרשות עליהם, ונחזור בקצרה. 'אשבעל' הוא איש בושת, ו'מריב בעל' הוא מפיבושת. ולמה מכנהו בושת? לפי ש'בעל' הוא לשון אדנות, ולכן מכנהו בלשון גנאי 'בושת', שלא תחשוב שיש לו בעלות ואדנות.
אמר רבי יצחק בר שמואל מנרבונה: משעה שעבדו ישראל את הבעל, נקרא הבעל בשם בושת, דכתיב 'לקטר לבושת' - לקטר לבעל. ולמה נקרא בושת? לפי שהוא מבייש את עובדיו: אדם תולה בו יהבו, מתפלל וצועק אליו ואינו נענה - הרי לו בושת, ולכן 'איש בושת'. וגדעון נקרא ירובעל על שם שירב בו הבעל, ונקרא גם ירובשת, דכתיב בספר שמואל 'מי הכה את אבימלך בן ירובשת' - הרי שירובשת הוא ירובעל, כי בעל ובושת אחד הם: ירב בו הבושת, ירב בו הבעל, היינו הך.
וּבְנֵי מִיכָה פִּיתֹן וָמֶלֶךְ וְתַחְרֵעַ׃ וְאָחָז הוֹלִיד אֶת־יַעְרָה וְיַעְרָה הוֹלִיד אֶת־עָלֶמֶת וְאֶת־עַזְמָוֶת וְאֶת־זִמְרִי וְזִמְרִי הוֹלִיד אֶת־מוֹצָא׃
וּמוֹצָא הוֹלִיד אֶת־בִּנְעָא וּרְפָיָה בְנוֹ אֶלְעָשָׂה בְנוֹ אָצֵל בְּנוֹ׃
'רפיה בנו' - בנו של בנעא, וכן כל אחד כאן בן אחר בן.
וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל׃
בזה סיימנו את הפרק התשיעי, ואפשר לומר שסיימנו את החלק הקשה של ספר דברי הימים - החלק העוסק במשפחולוגיה, בשמות ובספרי הייחוסים שמצא עזרא. ראינו את סדרי השוערים שירשו את מעמדם מאבותיהם, את שומרי הסיפים לאוהל, את חשבון המשמרות שיסדו דוד ושמואל 'באמונתם' - לשון קיום, ואת הממונים על הלשכות, האוצרות, הכלים, החביתים ולחם המערכת, וכולם באמונה. לבסוף שב הכתוב אל שושלת שאול, כדי להגיע אל עיקר הספר. מכאן ואילך היה העקוב למישור: החלק הבא הוא חלק סיפורי יותר, המתאר את מלכותו של דוד וכיצד קיבל את מלכותו לאחר תום מלכות שאול.