פרק ט' בדברי הימים א' הוא פרק מעבר. לאחר שהשלים עזרא את ייחוסי השבטים, הוא בא להעיר הערה כללית על כל מפעל היחוס כולו, ומיד אחר כך פותח בתיאור היושבים הראשונים שעלו מבבל והתיישבו בעריהם ובירושלים. הפרק עוסק בישראל, בכהנים, בלויים ובנתינים, ובסדרי העבודה של השוערים והממונים בבית ה'. לאורך כל הפרק עומדת השאלה הגדולה של ההשוואה בין הכתוב כאן לבין הכתוב בספר נחמיה, ובזה מאריך המלבי"ם ומעמיד כלל גדול שילווה אותנו בכל הפרק.
וְכׇל־יִשְׂרָאֵל הִתְיַחְשׂוּ וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הׇגְלוּ לְבָבֶל בְּמַעֲלָם׃
מסביר הרד"ק: אומר לך עזרא, דע לך שאף שהזכרתי חלק מן היחוס, לא הזכרתי את כולם. כל ישראל מיוחסים הם. ואם תשאל היכן אפשר למצוא את השאר, התשובה היא שהם כתובים על ספר מלכי ישראל. אצל המלך היו שמורות רשימות האנשים והמשפחות ויוצאי חלציהם, בלשוננו היום: הרי הם רשומים בספרי משרד הפנים. מי שרוצה לראות את אלה שלא הזכרתי, כל הפרטים נמצאים שם.
ומיד עולה השאלה: והיכן הספר הזה? אומר הרד"ק, אותו ספר אינו נמצא אצלנו. כמו ספר הישר, כמו ספר מלחמות ה', כמו "דברי הימים למלכי ישראל" (שאינו ספר דברי הימים שבידינו) - כל אלו אינם בידינו. המלכים היו כותבים ספרי תיעוד של מלחמותיהם ומעשיהם, אלא שבדרך כלל היה זה יותר תעמולה מאשר תיאור עובדתי.
ואל יצטער אדם על כך יותר מדי. במצרים, למשל, לא מופיע שהייתה מלחמת ששת הימים, ואם מופיע - מופיע שהם ניצחו. וכך גם הפלסטינים "ניצחו" במבצע האחרון, שומר החומות, ואנחנו מאחלים להם עוד הרבה ניצחונות כאלה. כך היו משכתבים את ההיסטוריה, ולכן אין לחשוב שאם היינו מוצאים ספרי דברי הימים למלכי אומות העולם, היה שם תיעוד אמיתי של מה שהיה.
דוגמה נוספת: במצרים לא מופיע בשום מקום שהיה שם עם של עבדים משועבד. עד כדי כך שהיו שהתחילו לפקפק בכתוב בתורה, וכמה זה מגוחך. אחר כך נמצאו במקומות רבים מסביב תיעודים מפורטים על עם של עבדים שיוצא ממצרים ביד חזקה, על מצרים הבוכים ועל המכות שקיבלו, פפירוס איפואר ועוד. יש תיעודים מסביב, אבל במצרים עצמה "לא היה כזה סיפור" - כיוון שסיפור כזה הוא מכה קשה למצרים, וכל מה שמהווה בשבילם מכה פשוט אינו קיים.
ולמה להרחיק? זו השיטה הערבית בהר הבית עד היום. כדי לטעון שהם הראשונים כאן, הם מוחקים כל שריד ראיה לכך שהיינו שם: עושים חפירות וזורקים את הכל, כדי שלא ניתן יהיה להוכיח. וכשרוצים להוכיח, הולכים אל מקום שפיכת הפסולת שלהם, מסננים את החול ומוצאים ממצאים מדהימים מתקופת בית שני ואפילו מתקופת המלכים, כל מיני כתובות. אבל יש להם תיאוריה, ואל תבלבל אותה עם עובדות.
את גלות ישראל כבר הזכיר הכתוב למעלה, שפול מלך אשור ותגלת פלאסר מלך אשור הגלו את הראובני, את הגדי ואת חצי שבט המנשה, ואת שאר השבטים הגלה מלך אשור. אומר הרד"ק: לא שבו בבית שני זולתי מעטים מן השבטים. נשארו מאפרים, ממנשה, מיששכר ומזבולון, ואלו נשארו עם מלכי יהודה. מחלוקת היא בחז"ל אם עשרת השבטים חזרו או לא, ופשטות דברי הרד"ק כדעות שלא חזרו. אלה שנשארו עם מלכי יהודה - הם אלה ששרדו.
וזה על פי הכלל "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום". יש לעם ישראל מנגנון שימור, המבטיח שעם ישראל לא ייכחד לעולם - בתנאי שימשיך להיות ישראל. כל עוד אתה ממשיך להיות ישראל, יש לך הבטחה. ולכן דווקא "הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום". מי שיחפש את הצדוקים, את הבייתוסים, את הסיקריים, את האיסיים ואת כל הכתות הפורשות לאורך ההיסטוריה - ולא להרחיק, את הרפורמים - לא ימצא אותם. מכיוון שפרשו מעם ישראל, נטמעו ואין להם קיום. לכאורה היינו צריכים לראות היום קראים כקבוצה גדולה המתקיימת בפני עצמה, וצדוקים המתקיימים בפני עצמם, ואין. נטמעו בין עמי הארצות ובין הגויים. מכאן למדת: רק הדבקים בה' חיים כולכם היום, ולהם ניתנו כל ההבטחות.
ולכן אלה שנשארו הם אלה שהיו עם מלכי יהודה. עשרת השבטים - כל אותה תקופה מלכיהם היו רשעים ועובדי עבודה זרה, ואינם עד היום. מדי פעם מביאים לנו שריד כלשהו, "משבט מנשה", אי שם באפריקה או בהודו או במקומות דומים, ואין הוכחות ברורות שאפשר להחשיבם כישראל, וודאי שהם צריכים לכתחילה גיור מחדש. יש דעות בחז"ל אם עתידים לשוב או לא, ומקובלנו שעתידים לשוב, אבל המציאות הוכיחה שהפורשים מדרכי ה' לא נשאר מהם מאומה.
צריכים לדעת לא להתרגש. קמה ממשלה, וכל המרשיעים מתאגדים, ואנשים נבהלים. ראשית, אל תדאגו. כתוב שלקראת ביאת המשיח ייעשה צירוף, בירור וליבון. מה זה אומר? שאין יותר אמצע. "הלנו אתה אם לצרינו". והנה עכשיו רואים מי לצרינו ומי לנו. יגיעו סיטואציות שבהן אתה חייב לתפוס צד, ועכשיו רואים מי תפס את הצד של המרשיעים - אלה שרוצים לבטל את השבת, לבטל את הגיור, לבטל את קדושת המשפחה וכיוצא בזה - לעומת אלה שרוצים ללכת בדרך ה' והמתנגדים לאותה דרך.
אין צורך לצעוק צעקות גוואלד ואין להיבהל. צריך לכאוב - לכאוב את כבוד התורה שיורד, את זה כן צריך לכאוב. אבל אנחנו לא נבהלים. עם ישראל הוא עם שרץ למרחקים ארוכים, וגם אם יש בדרך משוכות אנחנו עוברים אותן. עברנו את פרעה, נעבור גם את השלטונות שבכל דור. ומדוע להיות לחוצים? כי צריכים לדעת: לסטרא אחרא אין קיום. כל קיומה אינו אלא יניקה ממרכבת הקדושה, ומצד עצמה אין לה קיום כלל, ולכן כל מציאות של סטרא אחרא היא בת חלוף.
בסופו של דבר "והיה ה' למלך על כל הארץ", ומלך המשיח יהיה מלכנו. ולצפות לממשלת ימין - זו קצרות ראות. לא ממשלת ימין אנחנו צריכים אלא את מלך המשיח, ועל זה להתפלל. לא תפילה בכותל עבור ממשלת ימין; התפילה שלנו היא שיבוא מלך המשיח וימלוך עלינו. ומישהו העיר בחריפות: הרי אנו מתפללים "וממשלת זדון תעקור מן הארץ" - אם לא תהיה ממשלת זדון, מה יבוא המשיח לעקור? אז גם אם יש מהמורות בדרך, ואפילו אם לפרק זמן מישהו משמיע קולות של גיבור - זה זמני. "הדבקים בה' חיים כולכם היום", ואלה שישרדו בסוף זה אנחנו, וההיסטוריה הוכיחה.
אם כן, אותם שבטים לא שבו בבית שני אלא מעטים, אלה שהיו קשורים ביהודה. ועתה מספר הכתוב "ויהודה הגלו לבבל במעלם" - שגם יהודה הוגלו בשלב מסוים לבבל, שהרי גם אצלם היו מלכים רשעים, וחטאת מנשה שבעקבותיה נגזרה הגלות. ומי שב עמם? יהודה ובנימין, שהיו יחד, הם אלה ששבו מבבל, ועתה מביא הכתוב את שיבתם לארץ.
מקובלנו ששבט בנימין נתפזר יותר בארצות אשכנז, ושבט יהודה בארצות המזרח. בתימן היה יותר שבט יהודה, ואצלם היה מיוחס וידוע ומפורסם שהם מיוחסים ליהודה, ואף נקראים פעמים רבות "קהל יהודה". הם גלו כבר בבית ראשון, בגלות השנייה שהיא גלות יהודה, ולא בגלויות הראשונות של עשרת השבטים, ולכן לא היו במציאות של שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה.
המלבי"ם מוסיף: אחרי שכתב לנו את ייחוס חלק מן השבטים, בא לומר לך שיש שבטים שדילג עליהם - זבולון, דן, נפתלי - כלל לא הזכירם, וגם באלה שכתב לא כתב את הכל אלא חלק מן המשפחות. לכן הוא אומר "וכל ישראל התיחשו": אל תחשוב שאלה שלא כתבתי יש בהם פגם וכאילו אינם מיוחסים, אלא כולם מיוחסים, והכל כתוב על ספר מלכי ישראל. וייחוסו של יהודה שהוגלו לבבל - את זה תמצא בספרי מלכי יהודה, שספריהם עדיין היו קיימים, שהרי השבים מן הגולה היו מיהודה וספרי ייחוסיהם היו בידיהם.
וְהַיּוֹשְׁבִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר בַּאֲחֻזָּתָם בְּעָרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים׃
אומר הרד"ק: הראשונים שבאו מבבל התיישבו בעריהם - ישראל, כהנים, לויים ונתינים - וגם בירושלים התיישבו, כפי שנראה בהמשך. ובספר עזרא (והכוונה לספר נחמיה, שהרד"ק קורא לו עזרא) נאמר: "ואלה ראשי המדינה אשר ישבו בירושלים ובערי יהודה איש באחוזתו בעריהם ישראל הכהנים והלוים והנתינים", ושם מוסיף "ובני עבדי שלמה", שלא הוזכרו כאן. אומר הרד"ק: סיפור הדברים כאן ושם שווה, אלא שיש חילופים במקומות מועטים, ונקל להשוות ביניהם, ששמות בני אדם משתנים - פלוני מוזכר פעם בשם נר ופעם בשם אביאל, וכן על זה הדרך. וכלל אצלנו מה שלא כלל שם, וכלל שם מה שלא כלל כאן. הסיפורים משלימים זה את זה.
המלבי"ם מבאר: מכאן מתאר הכתוב את בני ישראל השבים לארץ ישראל מגלות בבל, לאחר שכורש נתן רישיון לעלות. "היושבים הראשונים" - כששבו מבבל ישב כל אחד באחוזת אבותיו, כל אחד חזר למקום שבו התיישב מקדם.
וּבִירוּשָׁלִַם יָשְׁבוּ מִן־בְּנֵי יְהוּדָה וּמִן־בְּנֵי בִנְיָמִן וּמִן־בְּנֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה׃
עתה מספר לנו מי התיישב בירושלים בימי עזרא ונחמיה. וזהו כמו שמופיע בנחמיה י"א, שהפילו גורלות להביא אחד מעשרה לשבת בירושלים - רצו לחזק את ירושלים, ועשו גורל שאחד מכל עשרה שיעלה בגורל יישב בה. ומי שירצה להרחיב ישמע את השיעורים שלנו לספר נחמיה, שם פירטנו יותר.
אומר המלבי"ם: מה שכתוב כאן עד פסוק י"ח מובא גם בנחמיה פרק י"א עד פסוק כ"ה, אבל יש שינויים וחילופים רבים - בשמות האנשים, בייחוסיהם, במספרם ובכל ענייניהם. עד כדי כך שהגמרא בפסחים אומרת שבין "אצל" ל"אצל" היו להם ארבע מאות גמלים טעונים דרשות. כלומר: מן ה"אצל" הכתוב בסוף הפרק הקודם (פרק ח', "ולאצל ששה בנים... כל אלה בני אצל") ועד ה"אצל" הכתוב בהמשך - על השינויים שביניהם היו ארבע מאות גמלים טעונים דרשות.
ואומר המלבי"ם שאין זה פלא כלל, שהרי יש תמיהות רבות ועצומות בין האצל הזה לאצל ההוא. ובלשון חריפה הוא כותב: "עד שהמבארים בעלי הפשט גיבבו ארבע מאות גמלי דברי רוח" - הוא משתמש באותו לשון עצמו של חז"ל, ואומר שמפרשי הפשט העמיסו ארבע מאות גמלים של דברי רוח, להשוות שמות מחולקים ולדרשם לומר שהם שמות דומים, בדברים המביאים לידי שחוק. ואף אם נלך בזה בדרך הדרוש - עדיין הם דברים המביאים לידי שחוק, ואין בהם אמת.
המלבי"ם מפרט את שיטתו בהרחבה בספר נחמיה, ואנחנו נזכיר מדי פעם מדבריו שם. וכך כללו: אל תנסה לעשות השוואה בין הכתוב כאן לכתוב שם, שכן דרכם של עזרא ונחמיה - מה שפירט זה, לא ראה צורך לפרט חברו, ומה שפירט חברו, לא ראה צורך לפרט זה. ומשמעות הדבר: אל תקשה סתירות, שכן הדברים באים בהרחבה במקום אחד ובצמצום במקום אחר, דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. אין כאן סתירות אלא השלמות.
ואם תשאל: הרי שם ראינו שמות בנים שונים? אינם שונים. שם הזכיר חלק מבניו, ואת אלה שהחסיר הזכיר כאן, או להיפך. אתה צריך לצרף את שניהם. נחמיה בא להוסיף ולבאר ולפרש את דברי עזרא, והוסיף דברים שהשמיט עזרא, באופן שהשלים את מה שקיצר עזרא וביאר אותו יפה, ושניהם עולים בקנה אחד, כפתור ופרח. אומר המלבי"ם: לא אכפיל כאן את הדברים, רק אציין לפירושי שם - ואנחנו נזכיר מדבריו כדי שיהיו לנו הדברים מובנים ומושלמים.
וכך הוא כותב בנחמיה: דע שהדברים המוזכרים כאן נמצאים גם בדברי הימים, ושם שינויים רבים וסתירות רבות, והמפרשים אמרו בהם דברים זרים (שם הוא מתנסח בעדינות רבה יותר). ואולם הרכסים כולם יהיו למישור על פי מה שכתבנו, שספר עזרא הוא השלמה לדברי הימים. עזרא הסופר חיבר את ספר עזרא כהשלמה לספר דברי הימים שכתב קודם לכן, ונחמיה השלים את ספר עזרא. נמצא: עזרא משלים את דברי הימים, ונחמיה משלים את עזרא ואת דברי הימים. עזרא, שכתב את דברי הימים, חזר על הדברים שנאמרו בספרים הקודמים כדי לפרש או להוסיף דבר שלא נזכר שם, עד שדבריו לרוב אינם הכפלת הסיפור אלא הוספה עליו. ועל ידי זה, אומר המלבי"ם, "עלתה תודה לאל בידינו ליישב כל השאלות והסתירות". וכן נחמיה, כשהוא חוזר על הדברים אחרי ספר עזרא, בא להוסיף ולא לחזור על מה שכבר נכתב.
ומעתה, אומר המלבי"ם, נחמיה מעתיק את לשונו של עזרא בדברי הימים - "ובערי יהודה ישבו ובירושלים ישבו" - כדי שנדע שהוא מעתיק מלשון דברי הימים. שהרי הוא רוצה להוסיף תוספות, וכיצד תדע לאיזו נקודה לחבר את דבריו? לכן הוא מצטט תחילה מדברי הימים, ובכך מודיע על איזו נקודה הוא בא להוסיף.
עוּתַי בֶּן־עַמִּיהוּד בֶּן־עׇמְרִי בֶּן־אִמְרִי בֶן־בָּנִי מִן־בְּנֵי־פֶרֶץ בֶּן־יְהוּדָה׃
בדברי הימים נכתב "מן בני יהודה מן בני בנימין מן בני אפרים ומנשה", ונחמיה מדלג על כך, שכן כבר נכתב. אומר המצודת דוד: בירושלים לא התיישבו מכל שבטי ישראל, ובנחמיה אף לא הוזכרו בני אפרים ומנשה, מפני שאלה שישבו בירושלים היו מועטים ולכן לא מנה אותם.
כאן בדברי הימים מובאת שושלת ארוכה עד פרץ, ואילו בנחמיה נאמר "מבני יהודה עתיה בן עוזיה". והביאור: עזרא לא כתב את כל שושלת הייחוס עד פרץ, אלא ארבעה דורות בלבד והשאר הניח; ובא נחמיה ומצא בספר הייחוס עוד אנשים והוסיף אותם - את עתיה ואת אמריה, שהם שני אבות מסוימים.
וּמִן־הַשִּׁילוֹנִי עֲשָׂיָה הַבְּכוֹר וּבָנָיו׃
הכוונה לבני שלה בן יהודה. "עשיה הבכור" - הוא מעשיה המופיע בנחמיה, כדברי המצודת דוד. ואומר המלבי"ם: שם בנחמיה מאריך בייחוסו שישה דורות, וכאן מקצר.
וּמִן־בְּנֵי־זֶרַח יְעוּאֵל וַאֲחֵיהֶם שֵׁשׁ־מֵאוֹת וְתִשְׁעִים׃
פסוק זה לא הועתק בנחמיה, שכן היות שכבר מבואר בדברי הימים לא ראה נחמיה צורך לחזור עליו. אלא ששם נאמר מספר בני פרץ לבדם - ארבע מאות שישים ושמונה, וכאן נמנה החשבון הכולל של בני פרץ וזרח - שש מאות ותשעים. אין כאן סתירה כלל: נחמיה מונה רק את בני פרץ, ועזרא כאן מונה את בני פרץ וזרח יחד. ומכאן, אומר המלבי"ם, אתה למד שבני זרח לבדם היו מאתיים עשרים ושניים - שש מאות ותשעים פחות ארבע מאות שישים ושמונה.
וּמִן־בְּנֵי בִּנְיָמִן סַלּוּא בֶּן־מְשֻׁלָּם בֶּן־הוֹדַוְיָה בֶּן־הַסְּנֻאָה׃
וְיִבְנְיָה בֶּן־יְרֹחָם וְאֵלָה בֶן־עֻזִּי בֶּן־מִכְרִי וּמְשֻׁלָּם בֶּן־שְׁפַטְיָה בֶּן־רְעוּאֵל בֶּן־יִבְנִיָּה׃
וַאֲחֵיהֶם לְתֹלְדוֹתָם תְּשַׁע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה כׇּל־אֵלֶּה אֲנָשִׁים רָאשֵׁי אָבוֹת לְבֵית אֲבֹתֵיהֶם׃
אומר המלבי"ם: בנחמיה מזכיר בסלוא ייחוס של שבעה דורות ושמות שונים ממה שמוזכר אצלנו, וכל אלה שבפסוק ח' - יבניה בן ירוחם, ואלה בן עוזי בן מכרי, ומשולם בן שפטיה - אינם מוזכרים שם כלל. וביחס לבני סלי הוא מזכיר שם תשע מאות עשרים ושמונה, ועוד דברים שאינם כאן.
ובנחמיה פרק י"א מבאר המלבי"ם: בדברי הימים הזכיר סלוא בן משולם בן הודויה בן הסנואה, ונחמיה מצא בייחוסו של סלוא עוד אנשים והוסיפם - כל אותם אבות עד ישעיה שהיו בני משולם, אשר עזרא דילג עליהם כאן ונחמיה הוסיפם שם. ולעומת זאת את יבניה בן ירוחם ואלה בן עוזי בן מכרי וכל הנזכרים כאן, נחמיה מדלג, מכיוון שלא היה לו להוסיף בהם שום חידוש. נחמיה מוסיף רק במקום שיש לו חידוש להוסיף, ולכן מה שהוסיף נחמיה אינו כאן, ומה שיש כאן אינו שם.
עוד מוסיף המלבי"ם: שם נזכר גם "גבי סלי" שאינו נזכר בדברי הימים (אצלנו כתוב סלוא ולא סלי). ונחמיה בא ללמדנו שמשפחת סלוא עם גבי סלי היו תשע מאות עשרים ושמונה. מכאן אנו למדים ששלוש המשפחות שהוסיף כאן בדברי הימים - יבניה בן ירוחם, ואלה, ומשולם - היו רק עשרים ושמונה אנשים, וכשתצרפם לתשע מאות עשרים ושמונה תגיע בדיוק למספר הכתוב אצלנו: תשע מאות חמישים ושישה. גם כאן הולך המלבי"ם באותו קו: המספרים משלימים זה את זה, ומהם אתה יכול לדעת כמה מנו כל המשפחות, אף אלה שלא נכתב לגביהן מספר. ואילו המפרשים הפשטנים מחשיבים את סלוא ואת סלי כאדם אחד, שכאן נקרא סלוא ושם סלי.
וּמִן־הַכֹּהֲנִים יְדַעְיָה וִיהוֹיָרִיב וְיָכִין׃
אומר המלבי"ם שיש כאן שינויים רבים בייחוס, ושם בנחמיה ביאר אותם: ידעיה היה בן יהויריב, ושניהם נחשבים לשניים.
וַעֲזַרְיָה בֶן־חִלְקִיָּה בֶּן־מְשֻׁלָּם בֶּן־צָדוֹק בֶּן־מְרָיוֹת בֶּן־אֲחִיטוּב נְגִיד בֵּית הָאֱלֹהִים׃
המצודת דוד אומר: עזריה הוא שריה המוזכר בנחמיה, והוא היה ממונה על בית האלוהים.
וַעֲדָיָה בֶּן־יְרֹחָם בֶּן־פַּשְׁחוּר בֶּן־מַלְכִּיָּה וּמַעְשַׂי בֶּן־עֲדִיאֵל בֶּן־יַחְזֵרָה בֶּן־מְשֻׁלָּם בֶּן־מְשִׁלֵּמִית בֶּן־אִמֵּר׃
וַאֲחֵיהֶם רָאשִׁים לְבֵית אֲבוֹתָם אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים גִּבּוֹרֵי חֵיל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית־הָאֱלֹהִים׃
בתנ"ך קורן הגירסה "גיבורי חיל", ואף שיש ספרים אחרים, תנ"ך קורן ידוע כמדויק מאוד, וכן תנ"ך מוסד הרב קוק, ולכן ההסתברות היא שגירסתם היא הנכונה. ומשמעות הדברים: אין מדובר בגיבורי חיל של צבא מלחמה, אלא בגיבורי חיל של מלאכת עבודת בית האלוקים. גיבורים היו בחילותם - היינו במה שהיו מסודרים לחילותיהם במלאכת עבודת האלוקים. וזה מסתבר מאוד, שהרי כאן מדובר בכהנים, והכהנים לא היו יוצאים למלחמה, ושבט לוי כלל לא היה יוצא להילחם.
המלבי"ם מביא שבנחמיה יש כמה שינויים ומספרים שונים, ומבאר שם: ידעיה ויהויריב ויכין ואחיהם היו עושים המלאכה לבית - היינו מלאכת עבודת בית האלוקים, עבודת הבית והקורבנות - ומספרם היה שמונה מאות עשרים ושניים. עדיה בן ירוחם ואחיו היו מאתיים ארבעים ושניים. ובייחוסו של עדיה בן ירוחם מוסיף נחמיה שלושה אבות שהשמיט עזרא. עוד מזכיר שם את עמשסי בן עזריאל בן אחזי, שאינו מוזכר כאן בדברי הימים, ונחמיה משלים את מה שעזרא השמיט, ומספרם היה מאה עשרים ושמונה. ואם תצרף לסך הכולל תקבל אלף מאה תשעים ושניים. ומכאן אנו יודעים שמעשי בן עדיאל ואחיו הראשים היו חמש מאות שישים ושמונה, שהרי חמש מאות שישים ושמונה ועוד אלף מאה תשעים ושניים - הרי אלף שבע מאות ושישים, שהוא המניין הכתוב אצלנו. אין אפוא סתירה במספרים: כאן ניתן המניין הכולל, ושם ניתנו המספרים החלקיים, וכשתצרפם תגיע בדיוק למניין הכולל.
וּמִן־הַלְוִיִּם שְׁמַעְיָה בֶן־חַשּׁוּב בֶּן־עַזְרִיקָם בֶּן־חֲשַׁבְיָה מִן־בְּנֵי מְרָרִי׃
וּבַקְבַּקַּר חֶרֶשׁ וְגָלָל וּמַתַּנְיָה בֶּן־מִיכָא בֶּן־זִכְרִי בֶּן־אָסָף׃
וְעֹבַדְיָה בֶּן־שְׁמַעְיָה בֶּן־גָּלָל בֶּן־יְדוּתוּן וּבֶרֶכְיָה בֶן־אָסָא בֶּן־אֶלְקָנָה הַיּוֹשֵׁב בְּחַצְרֵי נְטוֹפָתִי׃
המצודת דוד מעיר שמספרם של הלויים מנוי בספר נחמיה. וכאן "היושב בחצרי נטופתי" - על אלקנה חוזר, ולא בא לומר שכולם ישבו שם. ותמיד יש לנו קושי כיצד להסביר, כאשר תיאור מסוים דבוק לסדרה של שמות, על איזה מן השמות הוא חוזר: על הראשון או על האחרון? כמו "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" - מי הכהן הגדול, מתתיהו או יוחנן או שניהם? ויש בזה כמה דעות. וכאן בא לבאר שהכוונה לאלקנה היושב בחצרי נטופתי, ולא לעובדיה בן שמעיה בן גלל ולא לנזכרים קודם לכן.
וגם כאן מאיר המלבי"ם שיש כאן ושם שינויים וחילופים רבים, ומבאר בנחמיה: שמעיה בן חשוב, ובקבקר חרש וגלל, ומתניה בן מיכה בן זכרי בן אסף, ועובדיה בן שמעיה בן גלל בן ידותון - אינם מוזכרים שם בנחמיה, ואף כאן לא הוזכר מה הייתה עבודתם ולא מה היה מספרם. ובא נחמיה ופירש ששמעיה בן חשוב היה ממונה על המלאכה החיצונה אשר לבית, היינו בדק הבית ועל צורכי המערכה שהיו מביאים מבחוץ, כמו שמסביר רש"י. ושם מפרט שהיו עמו גם שבתאי ויוזבד, שעזרא כאן אינו מזכירם ונחמיה הוסיפם. עוד הוא מוסיף בייחוסו של שמעיה "בן בוני": שמעיה היה מבני מררי כמו שמופיע כאן בדברי הימים, וכאן הוזכר ראש הייחוס חשביה, ובא נחמיה והודיע את ראש הייחוס בוני, שהוא ארבעה אבות למעלה מחשביה, ומפני שהיה מפורסם יותר ראה נחמיה צורך להזכיר דווקא אותו.
הפרק פותח בהצהרה ש"כל ישראל התיחשו" - שלא ייווצר רושם שמי שלא נמנה כאן פגום בייחוסו, אלא שהרשימות המלאות נכתבו בספרי המלכים שאינם בידינו. מכאן למדנו על אמינותם המפוקפקת של תיעודי האומות, ומכאן גם למדנו את הלקח הגדול: "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום" - רק הדבקים בה' שורדים, וכל הכתות הפורשות נעלמו, ולכן אין להיבהל מכל מהמורה שבדרך, שהרי לסטרא אחרא אין קיום עצמי, ותפילתנו היא שיבוא מלך המשיח וימלוך עלינו. ובכל רשימות היחוס של השבים מן הגולה - ישראל, כהנים ולויים - העמיד לנו המלבי"ם כלל זהב: אין סתירות בין דברי הימים לנחמיה, אלא השלמות. עזרא השלים את דברי הימים, ונחמיה השלים את שניהם, וכשמצרפים את המספרים והשמות זה לזה הכל עולה בקנה אחד, כפתור ופרח, והרכסים כולם יהיו למישור.