פרק ח' בדברי הימים א' חוזר ומייחס את שבט בנימין. המיוחס לרש"י מעיר: הרי כבר ראינו את ייחוס בנימין לעיל בפרק ז', ומדוע חוזר הכתוב? אלא שכאן הוא רוצה להגיע עד שאול המלך, ולכן פותח מחדש מבנימין. זו דרכו של בעל דברי הימים לאורך כל הספר - לייחס את החשובים: תחילה את דוד המלך שהוא עיקר הספר, אחר כך את יהושע בן נון, וכאן את שאול המלך שהיה מבני בנימין.
וּבִנְיָמִן הוֹלִיד אֶת־בֶּלַע בְּכֹרוֹ אַשְׁבֵּל הַשֵּׁנִי וְאַחְרַח הַשְּׁלִישִׁי׃ נוֹחָה הָרְבִיעִי וְרָפָא הַחֲמִישִׁי׃
בתורה מנויים ראשי המשפחות של בני בנימין: בלע, אשבל, אחירם, שפופם וחופם. אומר המלבי"ם שבימי עזרא חלק מהם שינו את שמם, ולכן אנו מוצאים כאן שמות אחרים: אחירם נקרא כאן אחרח, תחת שפופם נקרא נוחה, ותחת חופם - רפא. זה מה שהערנו כבר לעיל: המלבי"ם עצמו נוקט בכמה מקומות שהשמות אכן השתנו, ולפי זה הקושיה שהקשה לעיל על הרד"ק מכך שאין אלה אותם שמות - אינה קושיה כה גדולה.
ומה עם בכר וגרא וראש המוזכרים בפרשת ויגש בין בני בנימין? הם לא הולידו משפחות, ולכן הכתוב כאן אינו מונה אותם, שהרי הוא מונה את העיקר - את ראשי המשפחות.
וַיִּהְיוּ בָנִים לְבָלַע אַדָּר וְגֵרָא וַאֲבִיהוּד׃ וַאֲבִישׁוּעַ וְנַעֲמָן וַאֲחוֹחַ׃
בתורה מוזכרים לבלע שני ראשי משפחות - ארד ונעמן - והם הנזכרים בפרשת ויגש בין בני בנימין, ובאמת היו בני בניו. כאן הם כתובים בשם אדר ונעמן, וזה קרוב מאוד: אדר וארד שם אחד הוא, ונעמן הוא אותו נעמן. אומר המלבי"ם שברבות הימים נתווספו עוד ראשי משפחות: למשפחת אדר בן בלע נוספו גרא, אביהוד ואבישוע; ולמשפחת נעמן בן בלע נוספו אחוח, גרא, שפופן וחורם, כפי שנראה בפסוקים הבאים.
וְגֵרָא וּשְׁפוּפָן וְחוּרָם׃ וְאֵלֶּה בְּנֵי אֵחוּד אֵלֶּה הֵם רָאשֵׁי אָבוֹת לְיוֹשְׁבֵי גֶבַע וַיַּגְלוּם אֶל־מָנָחַת׃
האחרונים שנמנו - שפופן וחורם - היו בני אהוד, כלומר היה אדם ששמו אהוד ממשפחת נעמן, והוא הולידם. והם, שפופן וחורם, היו ראשי אבות ליושבי גבע. מהו עניינם של יושבי גבע? המלבי"ם מחבר זאת לפרשת פילגש בגבעה: הם היו הראשים באותה שעה. ולפי זה מובן "ויגלום אל מנחת": לאחר המלחמה שיצאו בה שבטי ישראל כנגד שבט בנימין ונותרו מהם שש מאות איש בלבד, הגלו ישראל את הראשים - שפופן וחורם - אל מנחת. לא נתנו להם לגור ביניהם, מפני שהיו הראשים ולא מיחו בעוברי העבירה, וכעין נידוי וריחוק הגלו אותם אל המקום הנקרא מנחת.
המיוחס לרש"י מבאר שמנחת הוא שם מדינה, וכבר ראינו כיוצא בזה לעיל בדברי הימים א' פרק ב': "הרואה חצי המנוחות", וכתיב "חצי המנחתי". אנו רואים אפוא שיש שם כזה - מנחת או מנוחות.
וְנַעֲמָן וַאֲחִיָּה וְגֵרָא הוּא הֶגְלָם וְהוֹלִיד אֶת־עֻזָּא וְאֶת־אֲחִיחֻד׃
המיוחס לרש"י מפרש: מי הגלה אותם, אותם שנאמר עליהם "ויגלום אל מנחת"? נעמן, אחיה וגרא - הם הם שהגלו אותם.
אבל המלבי"ם מפרש אחרת: אהוד אביהם הלך והגלה לשם גם את נעמן, אחוח וגרא, כלומר את שאר ראשי בתי האבות שיצאו מנעמן בן בלע. ומדוע הגלה אותם? הרי את הראשונים הגלו שבטי ישראל כדי לרחקם, ועתה בא אביהם ומגלה גם את האחים - מה הוא עושה בזה? איחוד משפחות. אולי משום כך נקרא שמו אהוד: "ואלה בני אהוד" - הוא עשה איחוד משפחות, והגלה גם את השאר כדי שיהיו כולם מרוכזים במקום אחד.
ולפי זה מובן מאוד לשון "הוּא הֶגְלָם": כשהכתוב מדגיש "הוא" ולא אחר, משמע שאת הקודמים הגלה מישהו אחר - שבטי ישראל שהגלו את ראשי שבט בנימין שלא מיחו; וכעת בא אהוד ממשפחתם ומגלה גם את שאר המשפחה, כדי שיהיו כולם יחד.
"וְהוֹלִיד אֶת־עֻזָּא וְאֶת־אֲחִיחֻד" - אהוד הוליד את עוזא ואת אחיחוד, ואחריהם את שחרים.
וְשַׁחֲרַיִם הוֹלִיד בִּשְׂדֵה מוֹאָב מִן־שִׁלְחוֹ אֹתָם חוּשִׁים וְאֶת־בַּעֲרָא נָשָׁיו׃
מדוע נאמר "הוליד בשדה מואב"? מפני ששני הבנים הקודמים נולדו לו במקום הנקרא מנחת, ואילו בעת שהוליד את שחרים כבר היה בשדה מואב.
ומהו "מִן־שִׁלְחוֹ אֹתָם חוּשִׁים וְאֶת־בַּעֲרָא נָשָׁיו"? אומר המלבי"ם: שלוש נשים היו לאהוד. שם האחת "שלחו אותם", שם השנייה "חושים", ושם השלישית "בערא", ומשלושתן הוליד את שלושת הבנים הנזכרים כאן. זהו "הוליד מן שלחו אותם" - מן האישה הנקראת שלחו אותם, ומן חושים ומן בערא. אל תטעה לפרש שהוליד מן שלחו אותם את חושים ואת בערא, שהרי כתוב בסוף הפסוק "נָשָׁיו" - כולן נשיו, ומהן הוליד את בניו.
ואל תתמה על כך ש"בערא" יהיה שם אדם עם מילת "את" לפניו, שהרי כבר ראינו לעיל "ואת יריעות". וכן אל תתמה על השם "שלחו אותם" שהוא שם אישה - וגם הרד"ק כאן כותב ש"שלחו אותם" היה שם אשתו. יש לנו אפוא מקור מן הנביא לשמות כאלה, שמות המופיעים עם "את" לפניהם או עם ו' לפניהם, וכך הוא השם המלא. ואין זה שני שמות, כמו שאנו אומרים על יעקב וישראל שהם שני שמות; כאן "שלחו אותם" הוא שם אחד, כשם ש"בתאל" אינו שני שמות אלא שם אחד.
לעומת זאת המיוחס לרש"י מפרש "מן שלחו אותם" כפשוטו, ולא כשם אישה: הוא היה אחד מן הגולים, ומן העת ששלחו אותם מן הגלות הוליד את אלה. וחושים ובערא - אלה הנשים שמהן הוליד.
וַיּוֹלֶד מִן־חֹדֶשׁ אִשְׁתּוֹ אֶת־יוֹבָב וְאֶת־צִבְיָא וְאֶת־מֵישָׁא וְאֶת־מַלְכָּם׃ וְאֶת־יְעוּץ וְאֶת־שָׂכְיָה וְאֶת־מִרְמָה אֵלֶּה בָנָיו רָאשֵׁי אָבוֹת׃
הרד"ק מפרש ש"שלחו אותם" נקראת גם בשם "חודש". ועוד מביא הרד"ק ביאור בדומה לדרכו של המיוחס לרש"י: "מן שלחו אותם" - מאז ששלח אותם, כלומר את אותם שהגלה אל מנחת; ומעת ששלחם הלך לשדה מואב ושם הוליד מחושים ומבערא נשיו.
המלבי"ם מביא כאן שני פירושים. הראשון: "מן חודש אשתו" - לאחר מכן נשא אישה חדשה, ואין זו "שלחו אותם" כדברי הרד"ק אלא אישה אחרת, אישה חדשה שנשא. והפירוש השני: שהיה שמה חודש; ואולי נולדה בראש חודש ועל שם כך נקראה. וממנה הוליד את יובב, צביא, יעוץ ושאר הבנים, "אלה בניו ראשי אבות".
כדאי לשים לב: "צביא" מופיע כאן כשם של איש, וחשוב להדגיש שהוא באל"ף בסוף. וכבר ראינו שם דומה כשם של איש - ציבא: "אתה וציבא תחלקו את השדה".
וּמֵחֻשִׁים הוֹלִיד אֶת־אֲבִיטוּב וְאֶת־אֶלְפָּעַל׃
יש מתג מתחת לעי"ן, ולכן קוראים "אלפָּעַל". ולאחר מכן הוליד מאשתו חושים, שנזכרה קודם, את אביטוב ואת אלפעל.
וּבְנֵי אֶלְפַּעַל עֵבֶר וּמִשְׁעָם וָשָׁמֶד הוּא בָּנָה אֶת־אוֹנוֹ וְאֶת־לֹד וּבְנֹתֶיהָ׃ וּבְרִעָה וָשֶׁמַע הֵמָּה רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיוֹשְׁבֵי אַיָּלוֹן הֵמָּה הִבְרִיחוּ אֶת־יוֹשְׁבֵי גַת׃
אומר המלבי"ם: "שמד - הוא בנה את אונו". ושים לב לקריאה: אנו קוראים "אוֹנוֹ" ולא "אונוֹ" באופן אחר, מפני שהטעם נמצא מעל הנו"ן; אילו היה הטעם מעל האל"ף היינו קוראים אחרת. "את אונו ואת לוד ואת בנותיה". וכן בריעה ושמע היו אף הם בני אלפעל, והם הבריחו את יושבי גת.
וְאַחְיוֹ שָׁשָׁק וִירֵמוֹת׃ וּזְבַדְיָה וַעֲרָד וָעָדֶר׃ וּמִיכָאֵל וְיִשְׁפָּה וְיוֹחָא בְּנֵי בְרִיעָה׃
המלבי"ם מסדר לנו את המהלך: בפסוקים י"ד-ט"ז נמנים בני בריעה; בפסוקים י"ז-י"ח - יתר בני אלפעל; בפסוקים י"ט-כ"א - בני שמעי; ובפסוקים כ"ב-כ"ה חוזר הכתוב לייחס את בני ששק, ולאחר מכן את בני ירוחם - שלדעת המלבי"ם, כפי הנראה, ירוחם הוא ירמות הנזכר לעיל, ושניהם אדם אחד. ובעניין שמעי כותב המצודת דוד שהוא שמע בן אלפעל הנזכר לעיל.
וְיַעֲרֶשְׁיָה וְאֵלִיָּה וְזִכְרִי בְּנֵי יְרֹחָם׃
אומר הרד"ק: מצאתי מדרש על "יערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם" - שהוא אליהו הנביא, וארבעה שמות היו לו, וכל השמות הללו נדרשים עליו. ומבני בנימין היה, שהרי כאן אנו מונים את תולדות בני בנימין. ולפי דרש זה, מנחם אינו אליהו, שלא כדעה בחז"ל שמנחם הוא אליהו.
והוא מביא גם מסדר אליהו רבה: אמר להם אליהו, רבותיי, עד מתי אתם חולקים עליי? אין אני אלא מזרעה של רחל. אמרו לו: תן סימן לדבריך. אמר להם: לא כן כתוב בספר הייחוס "ואליה וזכרי בני ירוחם"? כלומר הוא מביא להם ראיה מספרנו, דברי הימים, שהוא ספר הייחוס, ושם הוא מופיע תחת שושלת בני בנימין, ובנימין הוא בנה של רחל.
והדבר מעורר תמיהה כשלעצמו: בא אליהו ומעיד על עצמו מהיכן נולד, ואומרים לו הבא סימן! ובדרך הלצה אפשר לומר, וכי היית בדעתך בשעת הלידה לדעת ממי נולדת? אבל הפשטות היא שהם ביקשו הוכחה מתוך הכתובים, סימוכין מן המקרא - וזהו "תן סימן לדבריך".
ואכן הגמרא מביאה מחלוקת מיהו אליהו: פעם נקרא אליהו הנביא, פעם אליהו התשבי, ופעם הוא פנחס; פעם כתוב התשבי ופעם הגלעדי, ויש דעות שונות בחז"ל מהי שושלתו. וידועה שיטת האריז"ל ששני אליהו היו - אליהו התשבי ואליהו הגלעדי.
אֵלֶּה רָאשֵׁי אָבוֹת לְתֹלְדוֹתָם רָאשִׁים אֵלֶּה יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלִָם׃
והרי ירושלים נחלת יהודה היא? אומר הרד"ק: מקצתה הייתה לבנימין ומקצתה ליהודה, וכמו שנאמר "חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" - ראינו שיש לבנימין חלק בירושלים, וגם בעזרה. ואלה שנמנו עד עתה הם החלק של בנימין שישב בירושלים.
"לתולדותם ראשים" - היינו שהיו ראשים לבית האב שלהם. ומעיר המלבי"ם שבהמשך, בפרק ט' פסוקים ז'-ח', מזכיר הכתוב עוד בני בנימין שישבו בירושלים, ושם הוא מזכיר את הראשים שהיו על הכלל; ואילו כאן הוא מזכיר את הראשים שהיו על תולדותם בלבד, כלומר ראש למשפחתו. שהרי שם הוא מזכיר את יכניה בן ירוחם שהיה ראש על הכלל, ואילו בני ירוחם הנזכרים כאן היו ראשים רק על תולדותם, על משפחותיהם.
וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה׃
גבעון הייתה עיר של בני בנימין, כמופיע בספר יהושע. וייתכן מאוד ש"אבי גבעון" הוא זה שבנה אותה והעיר נקראה על שמו; או ששמו היה יעזיאל, כפי שמזכירו הכתוב בהמשך כשהוא מונה את הייחוס. ומדוע קורא לו "אבי גבעון"? לא ששמו גבעון, אלא שהיה הראש לעיר גבעון.
הרד"ק מעיר שאת בעל ואת נדב אין הוא מזכיר כאן במלואם, ובהמשך אנו רואים שכן מזכיר - בעל ונר ונדב; שהרי ייחוס זה חוזר ומופיע בהמשך.
וכך כותב המיוחס לרש"י: פרשה זו, עד "כל אלה בני אצל", כתובה פעמיים בספר הזה. וכן פרשת "והיושבים הראשונים אשר באחוזתם בעריהם" שבדברי הימים א' פרק ט' - אף היא מופיעה פעמיים. ופרשת "מן הכהנים ידעיה ויהויריב" מופיעה גם בספר נחמיה פרק י"א, "ואלה ראשי המדינה".
וזה מה שאומר הירושלמי: שעזרא מצא שלושה ספרים - ספר מעונים, ספר זאטוטי וספר האחים - וביטלו דברי האחד וקיימו דברי השניים. כלומר, כשאתה רואה ייחוסים שונים, הטעם הוא שהוא מצא כמה ספרי ייחוסים; וכשראה התאמה בין שניים לעומת ספר שלישי - הלך אחר ההתאמה. ואין זה בהכרח שאותם שניים תמיד התאימו זה לזה: בייחוסים מסוימים ספר א' וב' התאימו בשונה מספר ג', ובייחוסים אחרים ספר ב' וג' התאימו בשונה מספר א'. מה שעשה עזרא - נטל את ההתאמות והעלה אותן על ספרו, וזהו "ביטלו דברי האחד וקיימו דברי השניים".
וכן מצאו עוד הרבה ספרי ייחוסים נוסף על אלה, וכאשר נמצאו שלושה, ארבעה או חמישה - ביטלו את המעטים וקיימו את המרובים. אבל כאשר מצאו זוגות, שניים כנגד שניים, כמו בפרשת "ובגבעון ישבו אבי גבעון" - נאלץ לכתוב את הפרשה פעמיים, מפני שאין סדר הייחוס שווה, ולא יכול לבטל האחד מפני חברו. וכך גם בפרשת "והיושבים הראשונים": בשני ספרים ראה כך ובשני ספרים ראה אחרת, ולכן כתבה פעמיים. וכן כותב המלבי"ם שהפרק הזה הוכפל לקמן בסימן ט' פסוקים ל"ה-ל"ט, עם קצת תוספות.
וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנָדָב׃ וּגְדוֹר וְאַחְיוֹ וָזָכֶר׃ וּמִקְלוֹת הוֹלִיד אֶת־שִׁמְאָה וְאַף־הֵמָּה נֶגֶד אֲחֵיהֶם יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלַ͏ִם עִם־אֲחֵיהֶם׃
אומר המצודת דוד: גם השמות הללו היו בני אבי גבעון, והם ישבו אף הם בגבעון.
וְנֵר הוֹלִיד אֶת־קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת־שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת־יְהוֹנָתָן וְאֶת־מַלְכִּישׁוּעַ וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת־אֶשְׁבָּעַל׃
כאן יש קושי גדול בסדר הכתובים, בשמות ובהולדה. הרד"ק פותח בכך: בספר שמואל נאמר שאביאל הוא אבי קיש, וכיצד הפך אביאל להיות נר? ועוד, נר היה אחי קיש בן אביאל, ואילו כאן אתה עושה את נר לאביו של קיש - הוא אביו או אחיו? ועוד: נר היה אביו של אבנר, "אבנר בן נר", ולפי הכתוב כאן יוצא שאבנר אחיו של קיש, שהרי שניהם בני נר - והרי קיש בנו של אביאל. וכן נאמר "אבנר בן נר דוד שאול", ואם נר הוא אבי קיש אבי שאול - אין זה מתיישב עם האמור בשמואל שאביאל אבי קיש.
מתרץ הרד"ק בשני אופנים. האחד: שני הדברים אמת - נר קרא לבנו קיש על שם אחיו, ונמצא שיש לו גם אח ששמו קיש וגם בן ששמו קיש. והשני: שאביאל הוא נר. וזהו התירוץ שאמנם פחות מקובל על המלבי"ם, אבל המפרשים מרבים להשתמש בו: כשאתה רואה פעם שם אחד ופעם שם אחר, אותו אדם הוא ושני שמות היו לו. ולפי זה "נר הוליד את קיש" הוא ממש "אביאל הוליד את קיש", ואין כאן שני שמות חלוקים. והוא היה אבי אבנר, ששמו מורכב על שם אביו נר: "אב-נר", שהרי כתוב "אבנר בן נר".
וכן מביא הרד"ק מדברי חז"ל: רבא אמר רבי שמעון בן לקיש, כתוב אחד אומר "ונר הוליד את קיש" וכתוב אחד אומר "קיש בן אביאל", הא כיצד? אביאל שמו, ועל שהיה מדליק נרות במבואות האפלים נקרא שמו נר. חז"ל רואים אפוא את השם נר ככינוי על שם פעולתו: באותם ימים לא הייתה חברת חשמל פרוסה בכל הארץ, והיו מקומות אפלים שסכנה ללכת בהם, והוא היה מדליק שם נרות - ועל שם זה קראו לו נר. נמצא שהדבר מיושב: נר הוא כינוי, ואילו אביאל הוא השם שנקרא לו בעת הברית.
והמלבי"ם אף הוא מתמודד עם הקושי: "ונר הוליד את קיש" סותר למה שראינו בפסוקים כ"ט-ל', שאבי גבעון נקרא יעואל והיה אבי קיש ונר ונדב. ובשמואל מופיע "אבנר בן נר" ו"קיש בן אביאל". מכאן שקיש, ונר אבי אבנר, ואבי שאול - כולם בני אביאל, ואותו יעואל שהיה אבי גבעון נקרא גם יעואל וגם אביאל וגם נר. זה מה שאמרנו, שגם המלבי"ם פעמים רבות משתמש בלית ברירה בכלל הזה, שאותו אדם מופיע בכמה שמות.
על בני שאול אומר הרד"ק: יהונתן, מלכישוע, אשבעל - ואבינדב הוא ישוי הנזכר בספר שמואל; לכן קורא לו שם אבינדב כאשר מתו במלחמה. הרי שהיו לו שני שמות, ישוי ואבינדב. ואשבעל הוא איש בושת, אותו בן שאול שמלך אחריו. אומר הרד"ק: בעל ובושת אחד הוא, שהעבודה זרה נקראת בושת, כמו "וינזרו לבושת".
ולמה נקראת העבודה זרה בושת? מפני שהיא בושה לעובדיה: הם עובדים ומשתחווים וצועקים, והוא חרש - "כמו פתן חרש יאטם אזנו", אינו שומע למי שקורא לו, הרי יש להם בושת. וכן נאמר "מזבחות לבושת, מזבחות לקטר לבעל". וכן גדעון נקרא ירובעל ונקרא גם ירובשת - הרי שאותו שם הוא, פעם בבעל ופעם בבושת.
וּבֶן־יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל וּמְרִיב בַּעַל הוֹלִיד אֶת־מִיכָה׃
וכן בנו של יהונתן, הנקרא בשמואל מפיבושת, נקרא כאן מריב בעל: "בעל" במקום "בושת", ו"מריב" כמו "מפי". וכנראה קראו שמות אלה כאות למלחמה בעבודה זרה, כנגד הבעלים - שיריב עם הבעל. וכמו אצל גדעון שנקרא ירובעל: שם מסופר שהלך והרג את הפר שפיטמו לבעל - אביו פיטם לבעל שבע שנים - ובאו להרגו, אמר להם אביו "ירב בו הבעל", מה לכם לריב עמו? לבעל יש חשבון עמו, שיסגור הוא את החשבון. ועל שם זה נקרא ירובעל. ומריב בעל הוליד את מיכה, ומיכה מוזכר בספר שמואל שהיה בנו של מפיבושת.
וּבְנֵי מִיכָה פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ וְתַאְרֵעַ וְאָחָז׃ וְאָחָז הוֹלִיד אֶת־יְהוֹעַדָּה וִיהוֹעַדָּה הוֹלִיד אֶת־עָלֶמֶת וְאֶת־עַזְמָוֶת וְאֶת־זִמְרִי וְזִמְרִי הוֹלִיד אֶת־מוֹצָא׃
וּמוֹצָא הוֹלִיד אֶת־בִּנְעָא רָפָה בְנוֹ אֶלְעָשָׂה בְנוֹ אָצֵל בְּנוֹ׃ וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן כָּל־אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל׃
מעיר הרד"ק על שינוי הניקוד: "ולאצל" בצירי, ו"בני אָצַל" בפתח - מפני ההפסק, שהרי זהו סוף פסוק. וכמו שאנו רואים בשאר מקומות, כגון כֶּסֶף-כָּסֶף, שהמילה משתנה בסוף פסוק.
וּבְנֵי עֵשֶׁק אָחִיו אוּלָם בְּכֹרוֹ יְעוּשׁ הַשֵּׁנִי וֶאֱלִיפֶלֶט הַשְּׁלִשִׁי׃ וַיִּהְיוּ בְנֵי־אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי־חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים כָּל־אֵלֶּה מִבְּנֵי בִנְיָמִן׃
"ובני עשק אחיו" - אחיו של אצל. ובני אולם היו אנשים גיבורי חיל דורכי קשת, ומרבים בנים ובני בנים מאה וחמישים, וכל אלה מבני בנימין. ובזה סיימנו את פרק ח'.
פרק ח' חוזר ומייחס את שבט בנימין במטרה להגיע עד שאול המלך. ראינו את שינויי השמות בין התורה לכאן (אחירם-אחרח, שפופם-נוחה, חופם-רפא), את התוספת של ראשי משפחות לבני אדר ונעמן בני בלע, ואת פרשת הגלות למנחת - שלפי המלבי"ם קשורה לפילגש בגבעה, ושבטי ישראל הגלו את הראשים שלא מיחו, ואילו אהוד אביהם הגלה אחריהם גם את שאר המשפחה כדי לאחדם במקום אחד. ראינו את נשי אהוד ובניו, את בני אלפעל ובריעה, את המדרש שאליהו הנביא מבני בנימין ו"תן סימן לדבריך" מספר הייחוס, ואת יישוב הכפילויות בספר לאור דברי הירושלמי על שלושת הספרים שמצא עזרא. ולבסוף הגענו לשושלת שאול: נר הוא אביאל שנקרא כך על שהדליק נרות במבואות האפלים, אשבעל הוא איש בושת, ומריב בעל הוא מפיבושת - ששמותיהם מעידים על המלחמה בעבודה זרה, שכל עניינה בושה לעובדיה.