פתיחה: המשך ייחוסי השבטים
בחלק זה של הפרק אנו ממשיכים בייחוסי השבטים, ובתוך היחס של בני אפרים נחשף לפנינו סיפור שלם - סיפורם של בני אפרים שיצאו ממצרים בטרם עת ונהרגו בידי אנשי גת. מתוך הפסוקים הללו נלמד גם את שושלת ייחוסו של יהושע בן נון, ולבסוף נעבור לייחוסם של בני אשר.
"והרגום אנשי גת" - מתי אירע הדבר
וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי־גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת־מִקְנֵיהֶם׃
המלבי"ם מביא שיש מסבירים כפשוטו: בני אפרים ירדו לגת כדי לקחת את המקנה שלהם שהיה שם, ולכן הרגו אותם אנשי הארץ. אך עיקר חידושו של המלבי"ם הוא בקביעת הזמן: המעשה הזה היה בעת שהיו במצרים. אל תחשוב שעזרא מספר כאן על דבר שקרה להם כשהיו בארץ - אלא כשהיו עדיין במצרים. ההוכחה לכך היא מהפסוק הבא, שבו אפרים מתאבל, ומשמע שאפרים עדיין היה חי. וזה מתאים למה שתיארו חז"ל, שבני שבט אפרים יצאו טרם הזמן, הוכו, ומתו חלקים נכבדים מהם - וזהו שמתאר לנו עזרא כאן.
שלושה פירושים ב"הנולדים בארץ"
מדוע נאמר "אנשי גת הנולדים בארץ"? הרד"ק מסביר בשלושה אופנים. האחד: הם היו מכירים את מוצאי ומבואי הארץ, ולכן הצליחו לארוב להם ולהכותם. השני: היות שגת הייתה לאחר מכן לעם ישראל, שנחלנו אותה, בא הכתוב לומר שלא תטעה לחשוב שמדובר בבני ישראל שבאו לגת - אלא באותם שנולדו שם, הפלשתים שהיו במקום עוד קודם לכן. השלישי, וזו דעתו של הרד"ק עצמו: "הנולדים בארץ" חוזר על בני אפרים. שכן הכתוב הזכיר בבני אפרים את אלה שנולדו במצרים - בניו ובני בניו, כמו שנאמר "וירא יוסף לאפרים בני שילשים" - ובא לומר שבני אפרים שנולדו בארץ הם אלה שירדו לגת לקחת את מקניהם, ואנשי גת הרגו אותם.
לפי פירוש זה המעשה היה כאשר עם ישראל היו במדבר, ואז יש קושי בהבנת "הנולדים בארץ", שהרי בארץ ישראל לא ייתכן הדבר, כי אפרים לא נכנס לארץ. אף אחד מהאחים לא יצא ממצרים - "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא". אפרים ומנשה כן יצאו, שהרי הם כבר הדור הבא ולא דור האחים עצמם, אף שהם עצמם היו ראשי שבטים; אך לארץ ודאי לא נכנסו. לכן מסביר הרד"ק שהמעשה היה במדבר או בארץ גלעד, ואפרים עדיין היה חי. ואל תתפלא על אריכות ימיו, שהרי מכיר בן מנשה היה מכובשי ארץ גלעד, ובני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף - הרי שעוד בזמנו של יוסף היו קיימים.
וראיה לדברים מביא הרד"ק מן המספרים: בני אפרים ביציאת מצרים היו ארבעים אלף וחמש מאות, ובמנייתם לפני הכניסה לארץ שלושים ושניים אלף וחמש מאות. לאן נעלמו שמונת אלפים איש? אלה הם שהרגום אנשי גת. לפי זה, בשעה שהיו במדבר היו כאלה שאמרו "נעלה וירשנו אותה" - מאותם המעפילים - והיכום בני גת.
את הקץ אין לוקחים לידיים
אמנם חז"ל דרשו שלא היה זה בזמן שהיו במדבר, אלא קודם יציאת מצרים: הם מנו את הקץ וטעו, חשבו שהגיע הזמן ושצריך לקום ולעשות מעשה - וקמו ועשו מעשה, ובסופו של דבר רק ניזוקו. מכאן לומדים עיקרון גדול: את הקץ לא לוקחים לידיים. לא יעזור שתיקח טיל לאו ותפגיז את מסגד אל אקצא; ייתכן שתביא את הקץ על העם היושב בציון, אבל לא תביא את קץ הגאולה. את הגאולה מביאים בדרכים אחרות - בעסק התורה, בקיום מצוות, לא בדרכים כוחניות.
אנחנו צריכים לראות מה הקלקול ולפי זה להבין מה התיקון. התיקון לא יהיה כשנעשה צעדות להר הבית - שם לא התיקון, אולי נצבור לנו איסורי כרת, ואולי גם נרגיז ונעלה בחומה כנגד אלה שאנחנו, מה לעשות, עדיין בגלות בינותם. אבל אם נבין שהדרך היא לשוב בתשובה, לתקן את המעשים, לבקש באמת - תאמינו לי, תיקון חצות אחד עדיף מאלף פעמים לעלות להר הבית, גם אם תאמר שאתה עולה רק למקום המותר; יש לו הרבה יותר כוח להביא את הגאולה. ואיני נכנס כלל לכל המכשולות שגדולי ישראל אסרו אותם לחלוטין.
היו כאלה שהושיבו בית דין לגזור על המשיח שיבוא. אבל לקבוע דברים לדורות ולהביא את הקץ בכוח - זו איננה הדרך. וזה מה שקרה לבני אפרים: הם מנו וטעו, ורצו להביא את הקץ בכוח. חטפנו מכה - וצריך לשוב בתשובה, ולא לחשוב שנגזור על הקדוש ברוך הוא ונושיב בית דין שיחייב את ריבונו של עולם להביא את המשיח. בדרך הזאת זה לא הולך. יצאו טרם העת - וראינו מה קרה בסופם.
"ויבואו אחיו לנחמו"
וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ׃
אפרים מתאבל ימים רבים ואחיו באים לנחמו. אי אפשר לפרש "אחיו" כפשוטו, שהרי לאפרים היה אח אחד בלבד - מנשה. ואמנם יש דיוק בחז"ל שיוסף הוליד עוד בנים, על סמך מה שאמר יעקב: "ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו", שהבנים האחרים "על שם אחיהם ייקראו בנחלתם" - משמע שהיו לו בנים נוספים שהתורה לא הזכירה. ולפי זה נפלא הדבר: "ויבואו אחיו" - אלה הבנים הנוספים שאינם כתובים בתורה. אלא שאין לנו על כך תיעוד או ידיעה ברורה, ולכן הרד"ק מסביר "ויבואו אחיו לנחמו" - קרוביו ומיודעיו, שהרבה פעמים "אחיו" בא במובן של חברים ומכירים, כמו אצל יעקב ולבן.
והמלבי"ם אומר שהסיפור כאן בא להראות שכל זה היה כשאפרים עדיין חי, ו"ויבואו אחיו לנחמו" נאמר על שותלח - שהוא זה שאיבד את בניו. באו אחיו לנחמו, שכן כל ההרוגים היו בניו ובני בניו, ולא נשאר לו זרע כי נהרגו כולם.
בריעה - "כי ברעה הייתה בביתו"
וַיָּבֹא אֶל־אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ׃
לפי פשטות הדברים "ויבוא אל אשתו" מדבר באפרים: כיוון שמתו בניו, בא אל אשתו וילדה לו בן, וקרא שמו בריעה על שם הרעה והאסון שקרה בביתו. אך המלבי"ם מסביר שהמדובר בשותלח, שכל בניו מתו - שותלח בא אל אשתו, וילדה בן שנקרא בריעה.
ובזה מתיישב מה שכתוב בתורה "ואלה בני שותלח לעירן משפחת הערני". לכאורה אינו מובן: לשותלח היה אח בכר ואח תחן, ומדוע מונה הכתוב רק את בני שותלח ואינו מונה את אחיו ואת בניהם? אלא שעירן הוא בריעה - שהיה שמו על שם רעה, והפכו אותו לטובה וקראו לו עירן בהיפוך אותיות. ומדוע לא קראו לו "ער"? כדי שלא תקשרו עם ער ואונן שמתו בקיצור ימים. והיות שהבנים הקודמים ספו תמו מן בלהות, כלשון המקרא, דהיינו מתו בקיצור ימים, באה התורה ואומרת: דע לך, אלה הם בני שותלח - עירן, ולא הקודמים. "אלה" מוסיף על הראשונים, "ואלה" פוסל את הראשונים - לומר לך שהראשונים כבר מתו כשעלו בטרם הקץ, בעודם במצרים, ורק אלה הם הנחשבים בני שותלח.
שארה בונה את בית חורון
וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת־בֵּית־חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת־הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה׃
המיוחס לרש"י מבאר שהיא זו שבנתה את בית חורון ואת אוזן שארה, והעיר נקראה על שמה - כדרכם, שהיו בונים עיר וקוראים אותה על שמם. הרד"ק מסביר שאלו הן העיירות המוזכרות בספר יהושע בנחלת בני אפרים: בית חורון התחתון ובית חורון העליון. ושם העיר היה "אוזן", ומדוע נאמר "אוזן שארה"? ייתכן מאוד שהיו שתיים - אוזן ואוזן שארה, כדוגמת ביתר וביתר עילית, שנוספו להן שמות כדי לבדל עיר מעיר; ועיר זו נקראה אוזן שארה על שם זו שבנתה אותה. והמלבי"ם מוסיף ששארה הייתה בתו של בריעה, שהיה בנו של שותלח.
שושלת יהושע בן נון
וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ׃ לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ׃ נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ׃
המיוחס לרש"י מבאר שרפח היה בנו של בריעה, ורשף ותלח בניו של רפח, וכן כולם בן אחר בן. המלבי"ם מסביר אחרת: ארבעת המוזכרים כאן כולם בניו של בריעה - רפח, רשף, תלח ותחן - ואינם בן אחר בן. והוכחתו מן האות ו"ו שבכל אחד: "ורפח בנו ורשף ותלח בנו ותחן בנו". אם היה בא לומר שזה הוליד את זה, לא היה צריך את הו"ו; כשאתה מוסיף ו"ו, אתה מחבר אותם יחד לומר שכולם אחים.
מכאן והלאה, בפסוק כ"ו, מדובר כבר בבנים ולא באחים: לעדן היה בנו של תחן, ועמיהוד בנו של לעדן - ולכן שימו לב שכאן אין ו"ו החיבור. ומכאן ידענו את ייחוסו של יהושע בן נון: נון בן אלישמע בן עמיהוד, נשיא לבני אפרים, ועמיהוד יצא מבריעה בן שותלח בן אפרים.
קושיית המלבי"ם מספר הישר ותשובתו
אומר המלבי"ם: כל מה שכתבנו אינו מסכים לדעת ספר הישר, שלפיו בני אפרים יצאו שלושים שנה קודם הקץ. כיצד ייתכן שיצאו שלושים שנה קודם, ובתוך פרק זמן כזה תיווצר כל השושלת הארוכה הזו - בן פלוני בן פלוני - עד שבסופה עומד יהושע, שבזמן יציאת מצרים היה כבר בן ארבעים שנה והנהיג את עם ישראל? זה אינו ייתכן.
אבל בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ח דעתו שהמעשה היה קודם השעבוד, ובזה יצדק מה שפירש המלבי"ם. אם הם טעו בקץ וחשבו שצריך לעלות עוד לפני שהתחיל השעבוד, הרי שמדובר בתקופה מוקדמת מאוד, ובמשך שמונים ושש שנות השעבוד בהחלט ייתכן שנולדו כל הדורות הללו עד יהושע בן נון - שהרי היו מפותחים בגיל צעיר, ובגיל שלוש עשרה כבר הוליד כל אחד את בנו אחריו. אבל אם מדובר בשלושים שנה בלבד קודם יציאת מצרים, אין דרך להסביר כיצד יהושע עומד בעצם יציאת מצרים כבן ארבעים.
אחוזתם ומושבותם
וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית־אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד־עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ׃
בית אל הייתה בצד הדרומי של בני יוסף; נערן, המופיעה גם בשם נערתה, במזרח; גזר במערב, כמו שנאמר "וירד ימה עד גזר", וימה הוא צד מערב; ושכם בצפון. ובפסוק הבא: "ועל ידי בני מנשה בית שאן ובנותיה תענך ובנותיה מגידו ובנותיה דור ובנותיה, באלה ישבו בני יוסף בן ישראל" - כלומר סמוך לעריהם של בני מנשה ישבו גם בני אפרים.
בני אשר ו"אבי ברזית"
בְּנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחוֹתָם׃ וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל הוּא אֲבִי בִרְזָיִת׃
מהו "הוא אבי ברזית"? המיוחס לרש"י מביא ששר אותה העיר היה נקרא ברזית - "אבי" הוא השר של אותה עיר, כמו ראש העיר. והמדרש מביא מחלוקת בין רבי לוי ורבי סימון: רבי לוי אומר שהיו בנותיו נאות ונישאות לכוהנים שנמשחו בשמן זית - "ברזית" כמו "בן זית"; ורבי סימון אומר שהיו בנותיו נאות ונישאות למלכים שנמשחו בשמן המשחה, ואם כן מדובר כאן על שושלת מלוכה. והיות שהיה להם שמן הרבה היו מושחים בו, והוא היה מעדן אותם ועושה אותן נאות, כמו שנאמר בשבט אשר "וטובל בשמן רגלו". ואמר רבי חנניה: חמין ושמן שסכתני אמי - החזירוני לנערותי; הרי שיש בזה כוח לעדן את הבשר ולתת צעירות. המלבי"ם מסביר שבני עיר ברזית היו מבני מלכיאל, וזה שנאמר "ומלכיאל הוא אבי ברזית" - שאנשי העיר הם מבניו.
חבר ובניו
וְחֶבֶר הוֹלִיד אֶת־יַפְלֵט וְאֶת־שׁוֹמֵר וְאֶת־חוֹתָם וְאֵת שׁוּעָא אֲחוֹתָם׃
הרד"ק מבאר לגבי מה שנאמר בהמשך, בפסוק מ', "כל אלה בני אשר ראשי בית האבות" - שהם היו ראשי הנשיאים, שאף לנשיאי השבט היו ראשים מרוב מעלתם; או שהכוונה שהם עצמם היו נשיאי השבט.
וּבְנֵי שָׁמֶר אֲחִי וְרׇהְגָּה וְחֻבָּה וַאֲרָם׃ וּבֶן־הֵלֶם אָחִיו צוֹפַח וְיִמְנָע וְשֵׁלֶשׁ וְעָמָל׃
"אחי" שבפסוק הוא שם פרטי ולא תואר. ובמה שנאמר "ובן הלם אחיו", אומר המצודת דוד שהיה צריך לומר "ובני הלם", שהרי מונה הכתוב כמה מבניו; ו"אחיו" פירושו כאילו אמר "אחיהם" - הלם היה אחיו של כל אחד מן הנזכרים לעיל. והמלבי"ם מסביר שבן הלם היה אחיו של ארם בלבד, ולכן נאמר "אחיו" בלשון יחיד ולא כדברי המצודת דוד; הוא נולד עמו כתאום, ושמו היה בן הלם, והיה אף הוא מבניו של שמר. ומה שנכתב בדברי המלבי"ם "שמיר" - טעות היא, וצריך לומר שמר.
וּבְנֵי יֶתֶר יְפֻנֶּה וּפִסְפָּה וַאְרָא׃ וּבְנֵי עֻלָּא אָרַח וְחַנִּיאֵל וְרִצְיָא׃
"יתר" - אומר המלבי"ם - הוא יתרן שהוזכר קודם, כדרך השמות שראינו. ושימו לב שהשם עולא, שאתם מכירים מן הש"ס, מופיע גם כאן בנביא. אלא שאינו ברור: "ובני עולא" - היכן הוזכר עולא קודם לכן, שהכתוב מתחיל לדבר ישירות על בניו? זו שאלה שראינו כבר פעמים רבות לעיל, ואף כאן נאמר את אחת התשובות: המצודת דוד אומר שייתכן מאוד שהוא אחד מן הנזכרים קודם, אלא שיש לו שני שמות - אפשר שיפונה או פספה או ארא נקרא גם עולא. והמלבי"ם מסביר שגם בני עולא היו מבני יתר, כלומר עולא ובניו ארח וחניאל היו מבני יתר, ומדוע לא הזכירו בפני עצמו? מפני שהוא עצמו לא היה ראש בית אב, ורק בניו היו ראשי בתי אבות. וזה כלל שהמלבי"ם הביא פעמים רבות לעיל: כל מי שלא היה ראש בית אב אינו נזכר בצורה פרטנית וייחודית, אלא רק כבדרך אגב.
סיומו של היחס: "ברורים גיבורי חילים"
כׇּל־אֵלֶּה בְנֵי־אָשֵׁר רָאשֵׁי בֵית־הָאָבוֹת בְּרוּרִים גִּבּוֹרֵי חֲיָלִים רָאשֵׁי הַנְּשִׂיאִים וְהִתְיַחְשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה מִסְפָּרָם אֲנָשִׁים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אָלֶף׃
"ברורים" - הנבחרים מכל בני השבט; "ראשי הנשיאים" - שהיו ראשים אף על נשיאי השבט. "והתייחשם", מסביר המצודת דוד, הם הידועים ביחוסם מבני אשר שהיו יוצאים בצבא המלחמה, ומספרם עשרים ושישה אלף אנשים חשובים. והמלבי"ם מדייק ב"ראשי": רצה לומר שחלק מהם היו ראשי בית אבות, מהם היו ברורים ונבחרים מפני מעלתם, מהם גיבורי חילים, ומהם ראשי הנשיאים. יוצא לפי המלבי"ם שאין כאן תיאור אחד המתאר את כולם, אלא כל תיאור מתאר קבוצה אחרת.
לסיכום: בחלק זה למדנו את סיפורם של בני אפרים שיצאו טרם העת: המלבי"ם קובע שהמעשה אירע בעודם במצרים, שכן אפרים עדיין היה חי והתאבל על בניו; הרד"ק מביא שלושה פירושים ב"הנולדים בארץ" ואף ראיה מן המספרים שנחסרו משבט אפרים. משם ראינו את הולדת בריעה שנקרא על שם הרעה, את שארה שבנתה את בית חורון, ואת השושלת המגיעה עד יהושע בן נון - ואת יישוב המלבי"ם שהמעשה היה קודם השעבוד. סיימנו בייחוסם של בני אשר, בעיר ברזית ובדרשות חז"ל עליה, ובתיאור בני אשר כראשי בית אבות, ברורים, גיבורי חילים וראשי הנשיאים. ומעל הכול נותר הלימוד הגדול: את הקץ אין מביאים בכוח, אלא בתורה, במצוות ובתשובה.