פתיחה
אנו עומדים בפרק הייחוסים של שבטי ישראל, וכעת מגיעים לייחוסי מנשה ואפרים. הפסוקים הללו מן הקשים שבספר, והם רצופים סתירות לכאורה למה שכתוב בתורה - מי בן ומי נכד, מי נולד מאישה ומי מפילגש, ומיהו אותו צלפחד המוזכר כאן. נלך בעזרת ה' על סדר הפסוקים ונראה את דרכי הראשונים, ובעיקר את דרכו המחודשת של המלבי"ם, שבונה כאן ממש סיפור שלם כדי ליישב את הכתובים.
"בני מנשה אשריאל אשר ילדה" - שתי תמיהות
בְּנֵי מְנַשֶּׁה אַשְׂרִיאֵל אֲשֶׁר יָלָדָה, פִּילַגְשׁוֹ הָאֲרַמִּיָּה יָלְדָה אֶת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד׃
שתי תמיהות בפסוק. הראשונה: למה כתוב פעמיים "ילדה"? הרי אפשר היה לומר "אשר ילדה פילגשו הארמיה" ודי בכך. אלא שיש לשים לב, שעל המילה "ילדה" הראשונה יש אתנחתא, והאתנחתא מבחינת כוח ההפסק שלה היא כמו סוף פסוק. כלומר המילה "ילדה" עומדת בפני עצמה, ואין לומר שהיא נמשכת אל המשך הפסוק.
התמיהה השנייה: אם המילה "ילדה" עומדת בפני עצמה, בלי להזכיר מי היולדת - מה בא הכתוב לחדש? הרי כל מי שנמצא בעולם אמו ילדה אותו! מילא אם היה כתוב "אשר ילדה שרה", "אשר ילדה רבקה" - אז אתה מודיע לי מיהי האם. אבל כאן לא הזכרת כלל את האם, אז מה הוספת ב"אשר ילדה"? ואמנם מצינו כיוצא בזה בכתובים, לשון לידה בלי הזכרת היולדת, כמו "אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם", וכמו "וְאֹתָהּ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" - ובכל זאת התמיהה במקומה עומדת.
ועוד יש לשאול: מדוע נזכר דווקא אשריאל בראש? אפשר לומר שהיה נכבד מאחיו ומשפחתו הייתה ידועה. ויש דרשה שדרשו חז"ל, שמתוך ששמו דומה לשמו של ישראל אביהם, לכן הזכירו וגילה בכך את חשיבותו - אשריאל כמו ישראל.
"נשבר לאנשי חיל קשת"
על הפסוק הזה אומר המלבי"ם, שכאן נשברה קשתם של אנשי חיל היורים בקשת - הגיעו לפסוק זה ונתקעו. ולמה? שהרי אי אפשר לומר שאשריאל שכאן הוא אשריאל הנזכר בתורה, שכן שם הוא מבני גלעד בן מכיר בן מנשה, וכאן הכתוב קורא לו בן מנשה ממש. זו התמיהה שכבר עמד עליה הרד"ק, ולכן פירש ש"בני" כאן היינו בני בנים, שנקראים בנים.
וכן מה שכתבו המפרשים על צלפחד הנזכר בפסוק הבא, שהוא צלפחד שהיו לו בנות - והרי צלפחד היה בן חפר, וחפר היה מבני גלעד, ואילו כאן הכתוב מדבר בבני מכיר. אם כן הוא מבני גלעד או מבני מכיר? הרי זו סתירה למה שכתוב בתורה. סוף דבר, הכתובים בלתי מתיישבים לכל הפירושים שנאמרו בהם.
דרכו של המלבי"ם: אשריאל מן הפילגש ומכיר מן האישה
והמלבי"ם מיישב כך: למנשה היה בן מפילגשו ושמו אשריאל. אותו אשריאל, הבן מן הפילגש, לא נזכר בתורה - ואל תתבלבל בינו לבין הנכד ששמו אשריאל. ולמה לא נזכר? משום שלא יצאו ממנו ראשי משפחות. התורה מזכירה את אלה שיצאו מהם ראשי משפחות, ו"משפחת האשריאלי" שבתורה היא מן הנכד, ואילו מן הבן לא יצאה משפחה כלל, ולכן לא הוזכר.
ומכיר - גם הוא נולד מאותה פילגש עצמה, אלא בהבדל אחד: אשריאל נולד ממנה בעודה פילגש, ואילו מכיר נולד ממנה לאחר שכבר נישאה למנשה כאישה גמורה. פילגש היא בלא קידושין ובלא כתובה, וכאן נשאה מנשה לאישה ורק אחר כך נולד מכיר. וזה מה שכתוב "בני מנשה אשריאל" - הוא היה הבכור, ולכן הוקדם. וזה מיישב את התמיהה מדוע הוא קודם למכיר. הרד"ק הוצרך לומר שמכיר בא מן הפילגש ולכן אוחר, ולפי המלבי"ם הוא להפך: מכיר בא מן הפילגש לאחר שכבר נישאה, ואשריאל הוקדם משום שהיה הבכור.
ולפי זה מיושבת גם השאלה מהו "אשר ילדה". אומר המלבי"ם: "אשר ילדה" - מי ילדה אותו? פילגשו הארמיה. "פילגשו הארמיה" שבהמשך הפסוק חוזר אף על תחילת הפסוק. ומהו "הארמיה"? או ששם זה שמה, כמו שכבר כתב המלבי"ם לעיל שיש שמות הפותחים באות ה', או שהייתה מארץ ארם. והיא עצמה ילדה את מכיר אבי גלעד. נמצא שאותה פילגש ילדה את אשריאל בהיותה פילגש, וילדה את מכיר בהיותה כבר נשואה. ולכן חוזר הכתוב ואומר "ילדה" פעם שנייה - להודיעך שזו לידה נוספת מסוג אחר: הראשונה לידה של פילגש, והשנייה לידה של אישה ממש.
"ומכיר לקח אישה לחופים ולשופים"
וּמָכִיר לָקַח אִשָּׁה לְחֻפִּים וּלְשֻׁפִּים, וְשֵׁם אֲחֹתוֹ מַעֲכָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִי צְלָפְחָד, וַתִּהְיֶנָה לִצְלָפְחָד בָּנוֹת׃
מסביר המלבי"ם: לאחר שהזכיר את בני מנשה, מזכיר עתה את בני מכיר. "מכיר לקח אישה לחופים ולשופים" - לקח שתי נשים, ואותן נשים היו אחיותיהם של חופים ושופים בני עיר, שכבר נזכרו לעיל ("בני עיר" היינו בני עירי, כפירוש הרד"ק). לכל אחד מהם הייתה אחות מן האם, ומכיר לקח את שתיהן לנשים: אחת אחות חופים מן האם, ואחת אחות שופים מן האם. ושמות שתי הנשים - מעכה וצלפחד.
וכיצד הן אחיות מן האם בלבד? אמה של מעכה הייתה נשואה לאיש אחר וילדה ממנו את מעכה, וכן אמה של צלפחד ילדה את צלפחד מאיש אחר. נמצא שלפי זה צלפחד כאן היא אישה ולא איש, ו"שם השני צלפחד" היינו האישה השנייה. ושתי האמהות הללו נישאו אחר כך לעיר בן בלע הנזכר בפסוק י"ב, ומהן נולדו לו שופים מאמה של מעכה וחופים מאמה של צלפחד.
ולפי זה מתפרש הפסוק: "ומכיר לקח אישה לחופים" - אישה שהייתה אחותו של חופים, "ולשופים" - אישה שהייתה אחותו של שופים. "ושם אחותו" - אחותו של חופים - "מעכה", "ושם השני" - אחותו של האח השני, שופים - "צלפחד". והמילה "אחותו" מוסבת על שניהם. "ותהיינה לצלפחד בנות" - האישה צלפחד לא הולידה למכיר בנים אלא בנות בלבד.
ואומר אני מראש שהדבר קשה בהבנה, שכן צלפחד המוכר לנו מן התורה הוא איש שהיו לו בנות ולא בנים, וכאן אנו רואים ממש אותו לשון "ותהיינה לצלפחד בנות", וההיגיון הפשוט מחבר מיד בין השניים. ובפרט שנאמר "שם השני" - לשון זכר, שלכאורה אינה מתאימה לאישה. אלא שהמלבי"ם מפרש ש"השני" מוסב על האח השני, ו"שם אחותו" של השני היא צלפחד. ועדיין, כפי שאמרתי, יש כאן בחינת דרשה בפסוק ולא פשוטו של מקרא. כפשוטו מבארים הקדמונים שצלפחד זה הוא צלפחד המוזכר בתורה, ואת שאר הקושיות מיישבים באחת הדרכים שבהן אנו מיישבים את הסתירות שבייחוסי ספר דברי הימים.
"ותלד מעכה אשת מכיר בן"
וַתֵּלֶד מַעֲכָה אֵשֶׁת מָכִיר בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּרֶשׁ, וְשֵׁם אָחִיו שָׁרֶשׁ, וּבָנָיו אוּלָם וָרָקֶם׃
"ובניו" - של מי? הרד"ק אומר שאפשר לפרש של פרש ואפשר לפרש של שרש. המלבי"ם מפרש: מעכה אשת מכיר ילדה בן ששמו פרש ובן ששמו שרש, ובניו של שרש הם אולם ורקם. ואילו המצודת דוד מפרש שאלה בניו של פרש. נמצאו לנו שלוש שיטות: יש אומרים פרש, יש אומרים שרש, והרד"ק מביא את שתי האפשרויות.
"אלה בני גלעד בן מכיר בן מנשה"
וּבְנֵי אוּלָם בְּדָן, אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה׃
הרד"ק מסביר שהדברים חוזרים על אשריאל ועל צלפחד שהזכיר לעיל, לומר לך: אף שהזכרתי אותם בכלל בני מנשה, דע לך שהיו מבני בניו, מבני גלעד.
והמלבי"ם מסביר בדרכו: לאחר שסיים לדבר בבני מכיר, בא לספר לנו כאן דברים חדשים שלא ידענו מן הייחוס שבתורה, שאותם עזרא רוצה לחשוף לפנינו. וכאן העתיק עזרא מספר היחס של בני גלעד, ובספר היחס היה כתוב "אלה בני גלעד" - איעזר וחלק ואשריאל ושכם ושמידע וחפר. ואת פירוט תולדותיהם השמיט עזרא, שהרי מה שכבר ידוע לנו מן התורה אין עזרא רואה צורך לפרט; הלא הם כתובים שם, ולך וקרא. מה שעזרא רואה צורך לפרט הוא דווקא את מה שאינו מפורש בתורה. ובייחוס הבנים הללו לא מצא מה לציין במיוחד, ולכן הביא רק את ראשי הפרקים, כאילו כתוב "אלה בני גלעד בן מכיר בן מנשה" וגומר - המשך אתה בעצמך. וכבר ראינו את הפירוש הזה במלבי"ם כמה פעמים לעיל. ובספר היחס אכן היה כאן פירוט מי הם ראשי בתי האבות של הגלעד, ואותם ראינו למעלה בפרק ה' פסוק כ"ד - "ועפר וישעי ואליאל ועזריאל" וגו', שהם ראשי אבות בני מנשה שישבו בגלעד, וגם אותם לא העתיק כאן היות וכבר הזכירם למעלה.
"ואחותו המולכת"
וַאֲחֹתוֹ הַמֹּלֶכֶת יָלְדָה אֶת אִישְׁהוֹד וְאֶת אֲבִיעֶזֶר וְאֶת מַחְלָה׃
מי היא "אחותו המולכת"? אומר הרד"ק: אחותו של גלעד, שהייתה מולכת במקצת הארץ אשר לגלעד. ואף שלא נזכר בתורה ובנביאים שהייתה אישה שמלכה, ידוע היה הדבר אצלם בקבלה. ומעתה מובן מדוע הזכיר אותה, שהרי בדרך כלל אין מזכירים נשים בייחוסים אלא אם כן יש בהן חשיבות והן ראויות להיזכר בפני עצמן. כמו שמצינו אבישי ויואב "בני צרויה" - מתי מזכירים את שם האם? כשהאם היא אחות דוד. היות וצרויה הייתה ידועה כאחות דוד, ודוד הוא המלך שלנו, לכן הייתה לה חשיבות ונקראו על שמה ולא על שם האב. וכך גם כאן: אחותו המולכת אישה גדולה הייתה, ולכן מזכיר הכתוב את תולדותיה, אף שדרכו להזכיר תולדות הזכרים ולא הנקבות.
והמלבי"ם מוסיף ומבאר: אחותו של גלעד, המולכת, היא זו שילדה את אישהוד, והיא הייתה אשתו של יאיר בן שגוב הנזכר למעלה בפרק ב' פסוקים כ"א-כ"ג. ושם ביארנו ששגוב נולד לחצרון בן פרץ מבת מכיר שבאה עליו שלא על ידי חופה וקידושין, ולכן אינו מיוחס לשבט יהודה אלא למכיר אבי אמו בלבד. שכן מי שהוליד שלא על ידי חופה וקידושין, אין הייחוס אליו אלא כביכול אל האם - שלא היה בכך כבוד עבורו, וכביכול האישה לא הייתה חשובה דייה בעיניו והוא עצמו לא היה רוצה שיתייחסו אליו. ושגוב הוליד את יאיר, ונתנו לו אישה משבט מנשה, ובנדוניה קיבל עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד. וכאן מספר לנו עזרא שאותה אישה שנתנו ליאיר הייתה בת מכיר, אחות גלעד, ונמצאת היא ליאיר אחות אם אביו - מה שאנו קוראים היום דודה. וקורבה זו אסורה מדין שניות לעריות, שהיא גזירת חכמים על עוד קרובות שנאסרו, אלא שבאותו זמן עדיין לא גזרו על השניות. והיא קיבלה נדוניה מאביה מכיר עשרים ושלוש ערים - ומשעה שיש לה עשרים ושלוש ערים יש לה מקום למלוך עליו, ולכן נקראה "אחותו המולכת". והיא ילדה ליאיר את אישהוד ואת אביעזר. ועוד מוסיף המלבי"ם, שאפשר שהכתוב מכוון כאן על בת מכיר שלקח חצרון והוליד ממנה את שגוב, והיא ילדה מאיש אחר עוד שלושה בנים אלה.
בני שמידע
וַיִּהְיוּ בְּנֵי שְׁמִידָע: אַחְיָן וָשֶׁכֶם וְלִקְחִי וַאֲנִיעָם׃
אומר הרד"ק: את שמידע בן גלעד עצמו לא היה צריך להזכיר, שהרי ידוע הוא מן התורה, וכאן מזכיר את בניו - אחין ושכם ולקחי ואניעם. ושכם זה אינו שכם הנזכר בתורה, שכן הנזכר בתורה היה אחיו של שמידע, וכאן מדובר בשכם בנו של שמידע. והמלבי"ם אומר: בני שמידע בן גלעד הנזכר בתורה הם אחין ושכם, והם היו אף הם ראשי משפחות, ולכן מזכירם כאן בפרטות.
בני אפרים והריגתם בידי אנשי גת
וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח, וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ׃
וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד, וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם׃
וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים, וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ׃
המיוחס לרש"י מדייק בלשון "אנשי גת הנולדים בארץ": בני אפרים לא היו בקיאים במוצאי הדרכים ובמבואי הארץ, ואילו אנשי גת נולדו שם ומכירים את מוצאי ומבואי הארץ, ולכן יכלו לארוב להם, להכותם ולברוח. זו הייתה הסיבה שיכלו להם, ומתו בני אפרים בידי בני גת.
הרד"ק מפרש: "ובני אפרים שותלח" - כמו שנזכר בתורה. וברד שאינו נזכר בתורה - הוא בכר הנזכר שם, ואנו רואים במקומות רבים שינויי שמות, שבתחילה נקרא כך ואחר כך בשם אחר, והכל אחד. ותחת - הוא תחן הנזכר בתורה. ומכאן ואילך, כל השמות הנוספים - אלעדה ותחת וזבד ושותלח - כולם כבר נכדים. נמצא שאין מדובר בבניו של אפרים אלא בבני בניו.
המלבי"ם מביא ביאור זה ואומר: נלחצו המפרשים להשוות את השמות שכאן עם הכתוב בתורה, ונוצר להם קושי. בתורה כתוב "בני אפרים שותלח ובכר ותחן", ולכן אמרו שברד הוא בכר ותחת הוא תחן, והנותרים הם בנים נוספים שהיו לאפרים. ומלבד שקשה להחליף את השם בכר בברד - ותמוה מה שהמלבי"ם מקשה כאן, שהרי הוא עצמו נוקט כמה פעמים שמדובר באותם אנשים ששינו את שמותיהם. אלא שצריך לומר שכוונתו: כשאין ברירה אין ברירה, אבל כאן שיש בידינו דרך אחרת, אין הכרח להחליף שמות.
ועוד קושי מעלה המלבי"ם: הרי בהמשך כתוב שהרגום אנשי גת, ואילו בתורה הם נזכרים כראשי משפחות, כלומר שהולידו משפחות שהתקיימו. ואנו מדברים כאן במעשה שהיה קודם יציאת מצרים - כיצד הולידו משפחות שהתקיימו אם כולם מתו? ודאי שאי אפשר לומר שהם הם הנזכרים בתורה, שכן שם הם מקימים משפחות וכאן הם מתים בלא משפחה. ואנו רואים בהמשך שרק לאחר מכן בא אפרים אל אשתו ותלד בן ויקרא שמו בריעה, ומשם מתחילה השושלת מחדש - שהרי הקודמים מתו. ואם תרצה לומר ש"והרגום" מוסב על הנכדים בלבד, ואילו הבנים המשיכו והולידו - גם זה מוקשה, שכן אין זו פשטות הכתוב, ומשמע שהרגו את כולם ולא רק את הנכדים.
ביאור המלבי"ם: הכל בני שותלח
לכן חוזר המלבי"ם לביאור שביאר כבר כמה וכמה פעמים: אין דרכו של הכותב לחזור על דברים מפורסמים הכתובים כבר בתורה. עזרא כשכתב את ספרו כתב את החידושים, לא את מה שאתה כבר יודע ומכיר מן התורה. ולכן כאן בא לספר לנו מה אירע לבני שותלח, בנו הבכור של אפרים, ומעיקר העניין - שממנו יצא יהושע בן נון, כמו שנראה בהמשך בפסוק כ"ז, ולכן מפרט את ייחוסו. ואילו על בכר ותחן לא דיבר כלל, שהרי אין לנו עניין בהם: לא מהם בא יהושע, ויהושע הוא החשוב שאליו רוצה הכתוב להגיע. ואם תשאל למה לא הזכירם - כפי שהסברנו, משום שכבר נזכרו בתורה, וכאן אינו בא לספר דברים הכתובים שם.
ואם כן, מה שכתוב "ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו" - צריך אתה לקרוא כאילו כתוב "ובני אפרים שותלח וגומר", והמשך הרשימה נשמט. וכפי שביארנו, עזרא העתיק מספר היחס ולא העתיק הכל בצורה מלאה, ולכן דילג על ההמשך, וכאילו כתוב כאן "וגומר". ומיהו ברד? אין הוא בן אפרים כלל אלא בן שותלח. וכן תחת בנו, וכך כל הנזכרים כאן בהמשך - כולם בניו וצאצאיו של שותלח. ואותם הרגו אנשי גת: הרגו את כל בני שותלח. ואילו בני בכר ובני תחן לא נהרגו כלל, ולכן אתה רואה בתורה שהם מופיעים כראשי משפחות. שהרי כל מה שדיבר כאן הכתוב הוא בשותלח וצאצאיו בלבד, ולא בבכר ותחן.
לסיכום:
בייחוסי מנשה ואפרים שבפרקנו עומדים המפרשים מול סתירות לכאורה לכתוב בתורה. המלבי"ם מיישב בדרך מחודשת: אשריאל נולד למנשה מפילגשו בעודה פילגש, ומכיר נולד מאותה אישה לאחר שנישאה - ולכן נכפלה המילה "ילדה", להבדיל בין לידה ללידה. "מכיר לקח אישה לחופים ולשופים" היינו שתי אחיותיהם מן האם, מעכה וצלפחד, וצלפחד שבפסוק זה אישה היא. "אלה בני גלעד" הוא ראש פרק בלבד, כאילו נאמר "וגומר", שהרי המפורש בתורה אין עזרא חוזר עליו. "אחותו המולכת" נזכרת מפני חשיבותה - שקיבלה עשרים ושלוש ערים בנדוניה ומלכה בהן. ובבני אפרים מלמדנו הכתוב שכל הנמנים הם צאצאי שותלח, שנהרגו בידי אנשי גת הבקיאים במוצאי הארץ, ואילו בכר ותחן לא נהרגו ומשפחותיהם התקיימו - וכל הפירוט הזה בא ללמדנו את שלשלת ייחוסו של יהושע בן נון.