פרק ו' בדברי הימים א' הוא פרקו של שבט לוי: תחילה ייחוס שלוש משפחות הלוי - גרשום, קהת ומררי; אחר כך מינוי המשוררים שהעמיד דוד על השיר בבית ה'; ולאחר מכן ייחוס בני אהרן ורשימת ערי הכוהנים והלויים שנתנו להם ישראל מנחלתם. בעיוננו נעסוק בחלק שמן פסוק ט"ז ואילך, ונלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם, הרד"ק והמיוחס לרש"י.
וְאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר הֶעֱמִ֥יד דָּוִ֛יד עַל־יְדֵי־שִׁ֖יר בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה מִמְּנ֖וֹחַ הָאָרֽוֹן׃
"ואלה אשר העמיד דויד" - כמו שראינו לעיל, כאשר החזירו את הארון מבית עובד אדום הגיתי נאמר שם: "ויעזוב שם לפני ארון ברית ה' לאסף ולאחיו לשרת לפני הארון", וכן "ועובד אדום בן ידותון וחוסה לשוערים". שם מינה דוד את אלה שיהיו משוררים על ארון בית ה'.
ומהו "ממנוח הארון"? אומר הרד"ק: כמו "מן מנוח הארון", כדרך שאומרים "מן מקום - ממקום", והנ' נבלעה. כלומר: מעת שנח הארון, מן הזמן שהביאו דוד מקרית יערים לירושלים והעמידו באוהל. מאותו זמן ואילך לא היו מעבירים אותו ממקום למקום, ולכן נקרא הדבר "מנוח הארון" - המקום שבו כבר הגיע הארון למנוחה ולא נדד יותר, עד שעבר באופן קבוע לבית עולמים, לבית המקדש.
וַיִּֽהְי֨וּ מְשָֽׁרְתִ֜ים לִפְנֵ֨י מִשְׁכַּ֤ן אֹֽהֶל־מוֹעֵד֙ בַּשִּׁ֔יר עַד־בְּנ֧וֹת שְׁלֹמֹ֛ה אֶת־בֵּ֥ית יְהֹוָ֖ה בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וַיַּעַמְד֥וּ כְמִשְׁפָּטָ֖ם עַל־עֲבוֹדָתָֽם׃
"לפני משכן אוהל מועד" - הכוונה לבמה שהייתה בגבעון. לאחר מכן, כששלמה בנה את הבית בירושלים, העמיד אותם בבית המקדש. "ויעמדו כמשפטם על עבודתם" - אומר המיוחס לרש"י: כמשפט שהעמיד אותם דוד, כלומר על פי אותו סדר שקבע עליהם דוד. והרד"ק מסביר: "עבודתם" היא העבודה הקבועה להם, עבודת השיר, וכמו שכתוב בתורה "לעבוד עבודת עבודה" - ודרשו חז"ל: מהי עבודה הסמוכה לעבודה? זו עבודת השיר הסמוכה לעבודת הקורבנות.
המלבי"ם מדייק: בהמשך הפרק מבואר שמקצתם עמדו לפני הארון - הם אסף ואחיו, ועליהם נאמר "על ידי שיר בית ה'"; ומקצתם עמדו לפני משכן אוהל מועד - הם הימן ואיתן שהיו בגבעון, ועליהם נאמר "ויהיו משרתים לפני משכן אוהל מועד". יוצא שמדובר כאן בשתי קבוצות, ורק "עד בנות שלמה" - משנבנה הבית - התאחדו כולם למקום אחד.
וְאֵ֥לֶּה הָעֹמְדִ֖ים וּבְנֵיהֶ֑ם מִבְּנֵי֙ הַקְּהָתִ֔י הֵימָן֙ הַמְשׁוֹרֵ֔ר בֶּן־יוֹאֵ֖ל בֶּן־שְׁמוּאֵֽל׃
הכתוב מזכיר את שלושת ראשי האבות ללויים - הימן, אסף ואיתן - ולצורך כבודם הוא מייחס כל אחד מהם עד לוי, להודיע את מעלתם. הרד"ק מוסיף: הימן היה נכבד וגדול מן השניים, ולכן אותו הוא מייחס עד יעקב אבינו - "בן לוי בן ישראל", ואילו בשניים האחרים הסתיים הייחוס ב"בן לוי". עוד הוכחה לחשיבותו: הימן היה עומד בשיר באמצע, אסף על ימינו ואיתן על שמאלו.
וחז"ל אומרים: למה נאמר בייחוסו של הימן "בן ישראל"? לפי שהיה מבני קורח. קורח אמר "כי כל העדה כולם קדושים" - אל תיקח את כבודי; כלומר, כשיתקהלו מעצמם - אל ייזכר שמי. ואכן בפרשת קורח נאמר "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי ויקהל את כל העדה" - התקהלו מעצמם, ושם "בן ישראל" לא נאמר, שמו של יעקב אינו מוזכר. אבל כאן, שהתקהלו לעבודת ה' על פי דוד - כאן רוצה יעקב שייזכר שמו, ולכן נאמר "בן לוי בן ישראל".
בֶּן־אֶלְקָנָה֙ בֶּן־יְרֹחָ֔ם בֶּן־אֱלִיאֵ֖ל בֶּן־תּֽוֹחַ׃
מוסיף הרד"ק: בייחוס הימן אתה רואה שהשמות משתנים ממה שהוזכרו למעלה, וזה המנהג בהרבה מקומות - יש שהיו לאדם שני שמות, פעם קוראים אותו בזה ופעם בזה, ויש שהשם משתנה מעט ואות אחת קרובה לחברתה, ולא היו מקפידים בזה. כגון "תוח" שנזכר כאן, ולמעלה נקרא "תחת", ובספר שמואל "תוחו"; וכן צוף וצופי, אליאל ואליאב ואליהו.
ובכלל, כשעוברים על כל השושלת - הימן בן יואל בן שמואל בן אלקנה בן ירוחם בן אליאל בן תוח בן צוף בן אלקנה בן מחת בן עמשי בן אלקנה בן יואל בן עזריה בן צפניה בן תחת בן אסיר בן אביסף בן קורח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל - מעניין לראות שיש בה שלוש פעמים "אלקנה": בן שמואל בן אלקנה, בן צוף בן אלקנה, בן עמשי בן אלקנה. מכאן רואים שדרכם היתה לקרוא לא פעם על שם האבות והסבים.
וְאָחִ֣יו אָסָ֔ף הָעֹמֵ֖ד עַל־יְמִינ֑וֹ אָסָ֥ף בֶּן־בֶּרֶכְיָ֖הוּ בֶּן־שִׁמְעָֽא׃
המלבי"ם, וכן המצודת דוד, מסבירים ש"אחיו" כאן אינו אח ביולוגי אלא חברו - שהיה רעהו בעבודת השיר, ששניהם היו מן המשוררים. "אסף בן ברכיהו" - הכתוב מדגיש שהאסף הזה הוא אסף בן ברכיהו, שלא תחשוב שמדובר באדם נוסף. וגם הוא היה ראש, ולכן מזכירו. ו"העומד על ימינו" - על ימינו של הימן המשורר שנזכר בפסוק י"ח, שגם אסף היה משורר.
בייחוסו של אסף ("בן איתן בן זמה בן שמעי בן יחת בן גרשום בן לוי") שואל הרד"ק: כאן הזכיר שמעי ולא הזכיר לבני, ולמעלה הזכיר לבני ולא הזכיר שמעי - ולא מצא טעם לדבר. המצודת דוד כותב שהדבר נעשה לקצר: למעלה לא הזכיר שמעי וכאן לא הזכיר לבני. ועדיין תמוה מה ראה לקצר דווקא בשם אחד; ויש הרוצים לומר שאלו שני שמות של אותו אדם.
וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י אֲחֵיהֶ֖ם עַֽל־הַשְּׂמֹ֑אול אֵיתָן֙ בֶּן־קִישִׁ֔י בֶּן־עַבְדִּ֖י בֶּן־מַלּֽוּךְ׃
לאחר שראינו שאסף עמד על ימינו של הימן, כאן מבואר שבני מררי הם שעמדו לשמאלו. מסביר המלבי"ם: הימן ובני קהת היו החשובים, ולכן עמדו באמצע; אסף ובני גרשון בימין; ובני מררי, הפחות חשובים, בשמאל. והרד"ק מזהה שמות מן השושלות שלמעלה: איתן הוא יואח שהוזכר למעלה, עדיה הוא עידו, ואתני הוא יאתרי - אותם שנזכרו בפסוק ו': "יואח בנו עידו בנו זרח בנו יאתרי בנו".
וַאֲחֵיהֶ֖ם הַלְוִיִּ֑ם נְתוּנִ֕ים לְכׇ֨ל־עֲבוֹדַ֔ת מִשְׁכַּ֖ן בֵּ֥ית הָאֱלֹהִֽים׃
אחרי שמנה את שלוש השושלות - קהת, גרשון ומררי - מגיע הכתוב לשאר הלויים. המיוחס לרש"י מסביר: "נתונים לכל עבודת משכן בית האלוקים" - שהיו שוערים, ומתפקידם היה גם להפשיט את הבהמות, כמו שמופיע בהמשך שהלויים היו מפשיטים את הקורבנות. והרד"ק מסביר: שלושת אלה שהזכרנו היו ראשי אבות והיו משוררים לפני משכן אוהל מועד, ולא היתה עליהם עבודת כתף כלל - משוררים היו בלבד. ואחיהם היו לשאר עבודות המשכן, שהיו נושאי המשכן - עד מנוח הארון, שמשעה שנח הארון על מקומו לא היה צורך לפרק, להרכיב ולשאת. ומאז היו שוערים ושומרים, וגם משוררים; וכן עסקו בשחיטה ובהפשטה, שהרי שחיטה כשרה אף בזר, אף שבדרך כלל הכוהנים שחטו בעצמם.
וְֽאַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו מַקְטִירִ֨ים עַל־מִזְבַּ֤ח הָעוֹלָה֙ וְעַל־מִזְבַּ֣ח הַקְּטֹ֔רֶת לְכֹ֕ל מְלֶ֖אכֶת קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים וּלְכַפֵּר֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ה מֹשֶׁ֖ה עֶ֥בֶד הָאֱלֹהִֽים׃
לכאורה תמוה: אנחנו כבר רחוק מאוד בשושלת, בצאצאי צאצאיו של אהרן - ומה פתאום חוזר הכתוב ל"אהרן ובניו מקטירים"? הרד"ק מסביר שהזכיר את אהרן לפי שהיה ראש הכהונה, ונתן לו כבוד והזכירו כראש לכל השבט. והמלבי"ם מסביר: "אהרן" כאן אינו אהרן ממש אלא הנכנס תחתיו, שהרי כל כהן גדול בכל דור ודור הוא כאהרן - הכהן הגדול העומד במקום אהרן. ומה שנאמר "לכל מלאכת קודש הקודשים" היא פעולה שרק הכהן הגדול יכול לעשותה - להיכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים; יוצא שהכתוב מדבר דווקא באלה שהם המשך לאהרן בכהונה גדולה.
וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן אֶלְעָזָ֥ר בְּנ֛וֹ פִּֽינְחָ֥ס בְּנ֖וֹ אֲבִישׁ֥וּעַ בְּנֽוֹ׃
אלה בני אהרן שהיו מקטירים על מזבח העולה ועל מזבח הקטורת, שהרי הלויים לא היו מקריבים קורבנות - ההקרבה הותרה רק לבני אהרן, לכוהנים. אומר המלבי"ם: כבר ראינו לעיל בפרק ה' שהוא ייחס אותם עד החורבן, אבל המגילה שממנה עזרא מצטט כאן נכתבה בימי דוד ושלמה, ולכן כאן הוא מייחס רק עד אחימעץ, שהיה בזמנו של דוד - ולא יותר.
וְאֵ֙לֶּה֙ מֽוֹשְׁבוֹתָ֔ם לְטִירוֹתָ֖ם בִּגְבוּלָ֑ם לִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ לְמִשְׁפַּ֣חַת הַקְּהָתִ֔י כִּ֥י לָהֶ֖ם הָיָ֥ה הַגּוֹרָֽל׃
המיוחס לרש"י מסביר: מכיוון שלכוהנים וללויים לא היתה נחלה, היו כלל ישראל נותנים להם מנחלתם. הפילו גורלות על ארץ ישראל - כמה מערי הארץ יבואו לנחלת הכוהנים והלויים - ולשבט יהודה בא הגורל בראשונה. וכל שבט ושבט נתן מחלקו מקום למנוחתם של הכוהנים והלויים, והמקומות הללו שימשו גם כערי מקלט לקליטת הרוצחים בשגגה. ארבעים ושתיים עיר ניתנו ללויים, ובנוסף שש ערי המקלט המקוריות שהפריש משה רבנו - שלוש בארץ ישראל ושלוש בעבר הירדן - וביחד ארבעים ושמונה עיר מפוזרות בערי ישראל, שמתוכן ארבעים ושתיים הן הערים שהקצה העם מחלקו בגורל ונתן לכוהנים וללויים.
ולמה כך? אומר הרד"ק: שבט לוי לא היה לו חלק בארץ, ה' הוא נחלתו, והם היו נתונים לעבודת ה' - הלויים לשורר והכוהנים להקריב; לכן מפרט הכתוב את הערים שקיבלו מן העם חלף עבודתם.
וזה לא בכדי, כמו שלמדנו גם בעניין המעשרות: באמת העבודה היתה מוטלת על כלל ישראל, כל הבכורות היו אמורים לעבוד בבית המקדש, והכוהנים בעצם עושים את עבודתנו - נכנסו תחתינו. ולכן מחובתנו לדאוג להם: תרומות ומעשרות, זרוע לחיים וקיבה, כ"ד מתנות כהונה - וגם לתת להם חלק מערינו כדי שיוכלו לגור בהן. שדות לא היו צריכים, שהרי לא עיבדו שדות אלא קיבלו תרומות ומעשרות מן העם, ולא היו אנשי עמל. ואדרבה, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" - הכוהנים היו שבט בני התורה, הם היו האברכים, הם משמרי התורה ותורה מבקשים מפיהם. ומכיוון שכן, כלל ישראל מצווים להחזיק את עוסקי התורה.
כבר עמד כאן הרד"ק על כך שבסיפור ערי הלויים תמצא שמות שונים ממה שמצינו בספר יהושע - חלקם מתאימים וחלקם שונים. והוא אומר: כמו שהזכרתי לך בנוגע לשמות בני אדם, אותם מקומות היו נקראים בשני שמות. וכך הדבר בכל דור: אם ישאלו אותך איך קוראים לעיר, תאמר "קרית יערים" - ויאמרו לך: הרי כתוב "טלזסטון"! ומה נכון? זה וזה נכון, שני שמות לעיר אחת. וכן מדינה אחת נקראת אנגליה ונקראת בריטניה, וכן מודיעין עילית הנקראת קרית ספר - אותו מקום בשני שמות. וכך גם באנשים: אותו אדם יש לו שמות רבים, כיעקב ויענקל'ה, ומדובר על אותו אדם עצמו.
והרד"ק מביא הסבר נוסף: יש מפרשים שכל השינויים כאן נובעים מכך שכאשר נפל הגורל לתת את הערים בימי יהושע, מקצת מהערים היו עדיין ביד הכנענים, ואז נתנו ערים אחרות תחתיהן. כלומר, ייתכן שנפל בגורל שעיר פלונית תינתן ללויים, אך העיר עדיין לא נכבשה - ונתנו עיר אחרת במקומה עד שתיכבש. וברשימה שלנו, שנכתבה לאחר שהערים כבר נכבשו, מוזכרות הערים כפי שהיו בסופו של דבר.
וכן מביא הרד"ק מן התוספתא: אף על פי שהפרישו את שכם בהר אפרים, לא היתה קולטת, והפרישו את גמזו תחתיה עד שכבשו את קדש. הרי שהפרישו עיר אחרת במקום העיר ההיא, כדי שיהיה ללויים מקום לגור בו בינתיים.
וְאֶת־שְׂדֵ֥ה הָעִ֖יר וְאֶת־חֲצֵרֶ֑יהָ נָתְנ֖וּ לְכָלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃
"ויתנו להם את חברון בארץ יהודה ואת מגרשיה סביבותיה" - "מגרש" הוא המקום הפנוי שסביב העיר. ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה, שמשה רבנו נתן לו את החלק הזה.
וְלִבְנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן נָֽתְנוּ֙ אֶת־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֶת־חֶבְר֥וֹן וְאֶת־לִבְנָ֖ה וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑יהָ וְאֶת־יַתִּ֥ר וְאֶֽת־אֶשְׁתְּמֹ֖עַ וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁיהָ׃
ולמה חוזר הכתוב ואומר "ולבני אהרן", והרי כל הפרשה עוסקת בבני אהרן? מפני שהפסיק ביניהם בנתינת שדה העיר וחצריה לכלב בן יפונה, שאינו מבני אהרן, ולכן חוזר ופותח מחדש: "ולבני אהרן נתנו את ערי המקלט". וערי המקלט נקראו כך, אומר המצודת ציון, מפני שהיו קולטות את הרוצחים; שכן בעיר אחרת אין לרוצח בשגגה דמים, ומותר להרוג אותו - ויש מחלוקת אם מצווה להרגו או שמותר להרגו. ומכל מקום, אף לדעה שרק מותר, חובה עליו לברוח לעיר מקלט כדי להינצל.
"ואת חילז ואת מגרשיה, את דביר ואת מגרשיה, ואת עשן ואת מגרשיה ואת בית שמש ואת מגרשיה" - כל אלה ניתנו מבני יהודה עם מגרשיהם. המלבי"ם אומר בתחילה שעשן היא העיר הנקראת בספר יהושע "עין", ואילו העיר "יוטה" אינה נזכרת כאן. (ואגב, יוטה אינה רק מדינה בארצות הברית אלא גם עיר בארץ ישראל. ובאמריקה יש עיר הנקראת ירושלים; האמריקאים, שהיו בתחילה נוצרים אדוקים, התלבטו כשעלו לארצם אם לבחור את לשון הקודש כשפתם, אלא שהקדוש ברוך הוא דאג שיבחרו להם שפה אחרת, ושלנו תישמר לשון הקודש - "שלא עשה כן לכל גוי", "אשר בחר בנו מכל לשון". ומכל מקום ערים רבות שם נקראו על שם ערי התנ"ך.)
אבל אחרי העיון חוזר המלבי"ם ואומר שעין ועשן הן שתי ערים שונות. וההכרח: למעלה נאמר בנחלת בני שמעון "וישבו בבאר שבע ומולדה וחצר שועל... אלה עריהם עד מלוך דוד, וחצריהם עיטם ועין ועשן". והרי כאן אנו מדברים בערים שנתנו בני יהודה ללויים, ואילו עין הנזכרת שם היא בנחלת שמעון - ובעל כורחך שהיתה עיר אחרת הנקראת עין בימי יהושע, והיא הנקראת עשן בימי עזרא, ואינה עין שבחלקו של שמעון.
וכאן מוסיף המלבי"ם דבר נדיר מאוד בחיבורו: "והנה כתב אליי הרב הגאון מהר"ח ברלין, אב"ד דקהילת קודש מוסקבה". הרב חיים ברלין שאל אותו על הגמרא בסנהדרין קי"א שאין חולקין עיר אחת לשני שבטים, ומקשה הגמרא: "ערים תשע מאת שני השבטים האלה" - מאי לאו ארבע ופלגא מהאי וארבע ופלגא מהאי? הרי שחולקים עיר לשני שבטים, שאם תשע ערים לשניים - ארבע וחצי לזה וארבע וחצי לזה. ותירצה הגמרא: לא, ארבע מהאי וחמש מהאי - שבט אחד נתן ארבע ערים והשני חמש. ושאל הרב חיים ברלין: הרי בכתוב מבואר ששמעון נתן רק עיר אחת, ואיך אומרת הגמרא חמש?
אלא שלפי מה שנתבאר אין כאן קושיה כלל: הקושי נבע מן ההנחה שהעיר עין או עשן היא עיר של שמעון, אבל לדברינו העיר עשן אינה של שמעון אלא מכלל נחלת יהודה, ושמעון לא נתן אותה ללויים כלל. עוד ראיה מביא המלבי"ם: שם נאמר "וחצריהם עיטם ועין ועשן", ו"חצרים" הם מקומות קטנים, כמו חצר אחורית, כמו שפירש המשנה למלך - וערי הלויים אין עושים אותן קטנות, ואי אפשר שמקום קטן ישמש עיר מקלט. ומסיים המלבי"ם: אחרי שיהודה נחל תחילה את נחלתו, הפריש מחלקו ערים לשמעון - אלו הערים הנזכרות ביהושע י"ט ולמעלה בפרק ד' - וחוץ מהן היו עוד ארבע ערים שהפרישו לשמעון כדי לתתן ללויים. יוצא אם כן ששמעון הפריש חמש ערים. ולמה אינן מוזכרות בנחלת שמעון? מפני שלא נשארו בידם, ושם הוא מזכיר רק את הערים שישבו בהן בפועל.
וּמִמַּטֵּ֣ה בִנְיָמִ֗ן אֶת־גֶּ֤בַע וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֙יהָ֙ וְאֶת־עָלֶ֣מֶת וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔יהָ וְאֶת־עֲנָת֖וֹת וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑יהָ כׇּל־עָרֵיהֶ֛ם שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה עִ֖יר בְּמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶֽם׃
"וממטה בנימין" - הגורל נפל שבנימין ייתן את הערים הללו. המלבי"ם מעיר: ביהושע מוזכרות גם גבע וגם גבעון, וכאן נשמטה גבעון, ואף על פי כן החשבון מדויק - שלוש עשרה עיר. וייתכן מאוד שבזמן שנכתבה המגילה הזאת היו ערים אלו חרבות, ולכן הזכיר כאן רק את גבע ולא את גבעון.
וְלִבְנֵ֨י קְהָ֜ת הַנּֽוֹתָרִ֗ים מִמִּשְׁפַּ֣חַת הַמַּטֶּ֡ה מִֽ֠מַּחֲצִ֠ית מַטֵּ֨ה חֲצִ֧י מְנַשֶּׁ֛ה בַּגּוֹרָ֖ל עָרִ֥ים עָֽשֶׂר׃
הכוהנים יצאו מקהת, וכבר הזכיר מה שנתנו להם; עכשיו מדובר בבני קהת הנותרים ממשפחת מטה לוי. לפי המיוחס לרש"י: על חצי שבט מנשה נפל הגורל לתת לבני קהת הלויים עשר ערים. והמלבי"ם מסביר שלקחו את חלקם מאפרים, מדן ומחצי שבט מנשה, אלא שדן עדיין לא קיבל את נחלתו - ומה שאדם לא קיבל אינו יכול לתת - ולכן לקחו למעשה מאפרים וממנשה, שהיה להם גבול אחד. וזה "ממשפחת המטה": מאפרים, שהוא ממטה יוסף, ואפרים ומנשה נחשבים כמטה אחד - מטה יוסף. "וממחצית מטה" - כלומר חצי שבט מנשה. "ערים עשר" - זה מה שעלה להם בגורל, אבל בפועל לקחו רק שמונה, שכן אלתקא וגבתון לא לקחו, כמו שנראה בהמשך.
"ולבני גרשום למשפחותם ממטה יששכר וממטה אשר וממטה נפתלי וממטה מנשה בבשן ערים שלוש עשרה. לבני מררי למשפחותם ממטה ראובן וממטה גד וממטה זבולון בגורל ערים שתים עשרה. ויתנו בני ישראל ללויים את הערים ואת מגרשיהם" - כיוון שמזכיר את שמות הערים, חוזר ואומר מה שכבר נאמר, שנתנו להם את הערים וגם את המגרשים.
וַיִּתְּנ֣וּ בַגּוֹרָ֗ל מִמַּטֵּ֤ה בְנֵֽי־יְהוּדָה֙ וּמִמַּטֵּ֣ה בְנֵֽי־שִׁמְע֔וֹן וּמִמַּטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֵ֚ת הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר־יִקְרְא֥וּ אֶתְהֶ֖ם בְּשֵׁמֽוֹת׃
אומר המיוחס לרש"י: אף שלא הזכיר את שמעון בנתינה, שמעון נתן את חלקו ממה שנתן לו יהודה. כל מה שנזכר למעלה מ"ויתנו להם את חברון" ועד "וממטה בנימין" - הכול נתנו בני יהודה ובני שמעון, ומכיוון שלא הזכירם קודם, מזכירם כאן. "אשר יקראו אתהם בשמות" - שקראו אותן בשמות כמו שראינו לעיל. ולפי שבנימין היה חבר עמהם בנתינה לבני אהרן, חוזר ומזכיר גם אותו.
וּמִֽמִּשְׁפְּח֖וֹת בְּנֵ֣י קְהָ֑ת וַֽיְהִי֙ עָרֵ֣י גְבוּלָ֔ם מִמַּטֵּ֖ה אֶפְרָֽיִם׃
אף שנתנו להם מחצי שבט מנשה, גם אפרים נתנו להם - שאף ששניהם מבני יוסף, מחולקים הם לשניים: אפרים ומנשה. והרד"ק מסביר: "וממשפחות בני קהת" - מקצת משפחות בני קהת, אלה שלא לקחו מיהודה ומשמעון ומבנימין, הם שלקחו ערים ממטה אפרים: את שכם ואת מגרשיה, ואת גזר ואת מגרשיה. ו"יקמעם" - אומרים הרד"ק ואחריו המלבי"ם שהיא העיר קיבצים המוזכרת ביהושע.
"ואת אילון ואת מגרשיה ואת גת רימון ואת מגרשיה" - אומר הרד"ק: אילון היתה מבני דן, ולמה לא הזכיר זאת? ייתכן מאוד שהיו סמוכות לאותן ערים שלקחו מאפרים, ולכן כללן יחד עם ערי אפרים; ובספר יהושע אכן מזכיר את דן מיד אחרי אפרים, וכאן, מפני שהערים היו סמוכות והדבר היה מפורסם שהן של דן, כללן עם אפרים בלי לפרש.
והמלבי"ם מוסיף: ביהושע מוזכר שנתנו להם מנחלת דן את אלתקא ואת גבתון, אילון וגת רימון - וכאן מדלג על אלתקא וגבתון, ומזכיר את אילון וגת רימון לכאורה כערי אפרים. שני קשיים: למה דילג על אלתקא וגבתון, ואיך מזכיר את מה שהוא נחלת דן על שם אפרים? ומיישב: לפי שבני דן לא כבשו עדיין את נחלתם, ובני אפרים כבשו את אילון ואת גת רימון והם שנתנו אותן ללויים - לכן נחשבות על שמם, אף שמצד הנחלה הן של דן. ומכאן גם תשובה נפלאה לקושי השני: את אלתקא וגבתון לא כבשו, ולכן אינן מוזכרות כלל - שהכתוב מזכיר רק את מה שנכבש וניתן בפועל.
וּמִֽמַּחֲצִית֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה אֶת־עָנֵר֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔יהָ וְאֶת־בִּלְעָ֖ם וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑יהָ לְמִשְׁפַּ֥חַת לִבְנֵֽי־קְהָ֖ת הַנּוֹתָרִֽים׃
"וממחצית מטה מנשה" - אומר המיוחס לרש"י: זה חצי מנשה שבארץ ישראל, בעבר הירדן המערבי. "למשפחת לבני קהת הנותרים" - הם הלויים; נתנו אפרים ומנשה לאותם נותרים שנאמרו למעלה "לבני קהת הנותרים ממשפחת המטה".
לִבְנֵ֣י מְרָרִי֮ הַנּוֹתָרִים֒ מִמַּטֵּ֣ה זְבֻל֔וּן אֶת־רִמּוֹנ֖וֹ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑יהָ אֶת־תָּב֖וֹר וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁיהָ׃
וכאן, מחלק זבולון, ניתן לנותרים מבני מררי. אומר המלבי"ם: "רימונו" ו"תבור" - ביהושע מופיעים יקנעם, קרתה, דמנה ונהלל. יקנעם אכן נמצא בנחלת בני זבולון, וקרתה היא "קטת" המוזכרת שם, והיא קטרון שבשופטים. ויש לומר שקטת ונהלל לא הורישו בני זבולון - כלומר לא כבשו אותן - ולכן אינן מוזכרות אצלנו. וכל הסתירה בין מה שכתוב שם למה שכתוב כאן מתיישבת כמו שאמר המלבי"ם למעלה: עזרא כתב כפי מה שהיה אחר כך, ואת מה שלא יכלו להוריש אינו מזכיר כלל, אלא רק את מה שהורישו ונחלו בפועל.
וּמֵעֵ֜בֶר לְיַרְדֵּ֣ן יְרֵחוֹ֮ לְמִזְרַ֣ח הַיַּרְדֵּן֒ מִמַּטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן אֶת־בֶּ֥צֶר בַּמִּדְבָּ֖ר וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑יהָ וְאֶת־יַ֖הְצָה וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁיהָ׃
"מעבר לירדן יריחו" - לירדן הסמוך ליריחו. וגם כאן חסרות שתי ערים, והן כלולות - אומר המצודת דוד - ב"מגרשיה", שהמגרשים הם אותן ערים חסרות. ומכאן ממשיך הכתוב: "ואת קדמות ואת מגרשיה ואת מיפעת ואת מגרשיה, וממטה גד את ראמות בגלעד ואת מגרשיה ואת מחניים ואת מגרשיה".
וְאֶת־חֶשְׁבּוֹן֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔יהָ וְאֶת־יַעְזֵ֖יר וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁיהָ׃
בפרק זה ראינו את שני פניה של קדושת שבט לוי: מצד אחד עבודת השיר - הימן באמצע, אסף מימינו ואיתן משמאלו, שהעמידם דוד "ממנוח הארון" עד שבנה שלמה את הבית; ושאר הלויים נתונים לנשיאת המשכן, לשמירה, לשוערות ולהפשטת הקורבנות. ומצד שני קדושת הכהונה - אהרן ובניו מקטירים ומכפרים, וכל כהן גדול שבכל דור עומד במקום אהרן. ומכיוון שלשבט לוי לא היתה נחלה בארץ, נתנו להם ישראל בגורל ארבעים ושמונה ערים עם מגרשיהן, שהיו גם ערי מקלט - חלף עבודתם. למדנו גם את דרכי היישוב של שינויי השמות בין יהושע לדברי הימים: יש שהיו לעיר שני שמות, ויש שהכתוב מזכיר רק את מה שנכבש וניתן בפועל, ואת מה שלא הורישו אינו מזכיר. ובעיקר למדנו מוסר: הכוהנים והלויים עשו את עבודתנו, ותורה מבקשים מפיהם - ומכאן חיובנו בתרומות ובמעשרות ובהחזקת עוסקי התורה.