פתיחה לפרק ו': חזרה על ייחוס שבט לוי
פרק ו' בדברי הימים א' פותח בייחוס שבט לוי, וכבר בפסוק הראשון אנו עומדים תמהים: הרי בסוף הפרק הקודם, בפסוק כ"ז, כבר נאמר "בני לוי גרשון קהת ומררי". ומכאן שתי שאלות: ראשית, שם נקרא גרשון וכאן גרשום; ושנית, והיא הקשה יותר - למה לחזור ולהזכיר את מה שכבר נאמר?
בְּנֵי לֵוִי גֵּרְשֹׁם קְהָת וּמְרָרִי׃ (א)
גרשון וגרשום: המ"ם והנו"ן מתחלפות
על השאלה הראשונה משיב הרד"ק: גרשון הוא גרשום, והמ"ם והנו"ן שווים בשמות. כבר ראינו דוגמאות לכך: כִּמְהָם וכִמְהָן - הוא בן ברזילי הגלעדי. דוד ביקש שברזילי יהיה מאוכלי שולחנו, והשיב לו ברזילי שכבר זקן ושב, ואינו שומע עוד בקול שרים ושרות; בקיצור, אבד ממנו טעם החיים. אמר לו: קח את בני, שעוד יש לו טעם בחיים, ויהיה הוא על שולחנך. ובכתוב הוא מופיע פעם כִּמְהָם ופעם כִּמְהָן - סימן שאין מקפידים בין מ"ם סופית לנו"ן סופית. וכן תנין ותנים - "התנים הגדול" הוא התנין. וכן קץ הימים וקץ הימין.
ולמעשה התשובה היא הנותנת: דווקא את זה בא ללמדנו. שאם תראה פעם גרשום ופעם גרשון, תדע שמדובר באותו אדם. לכן בהזדמנות השנייה, כשיש לו אילוץ לחזור על הרשימה, הוא נוקט דווקא את השם השני, כדי שתדע שזה אותו אחד. אדרבה, יש לו עניין בכך.
דרך זו מצינו גם ברש"י: בהרבה מקומות מביא רש"י על אותו עניין שני ביאורים שונים בשתי מסכתות, ורבים עמדו על הקושי. אחד התירוצים הוא שרש"י בא ללמדך שגם ההבנה הזאת אפשרית וגם ההבנה הזאת אפשרית; לכן בסוגיה כאן הוא מסביר פשט אחד ובסוגיה שם פשט אחר.
למה חוזר ומייחס שוב
נותרה השאלה השנייה: מדוע לחזור על מה שכבר נאמר בפרק ה' פסוק כ"ז? על כך אומר המצודת דוד: בעבור לייחס את הנשארים חזר להזכיר את כולם. כיוון שרצה לייחס גם את הבאים, פותח מתחילת השושלת כדי שיהיה הכול מסודר. והמלבי"ם מסביר שלמעלה הזכיר את הייחוס מצד בני אהרן - שם רצה לדבר במעלת בני אהרן; וכאן הוא חוזר לייחס את כולם, לא באופן פרטני מצד בני אהרן, אלא את שבט לוי באופן כללי.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־גֵרְשׁוֹם לִבְנִי וְשִׁמְעִי׃ (ב)
המצודת ציון אומר שלִבְנִי הוא לַעְדָּן המוזכר בהמשך בחלוקת המשמרות, והוא טוען ששניהם אחד.
וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל׃ (ג) בְּנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמֻשִׁי וְאֵלֶּה מִשְׁפְּחוֹת הַלֵּוִי לַאֲבֹתֵיהֶם׃ (ד)
"לאבותיהם" - כלומר שמתייחסים מצד אבותיהם, מן הבן אל האב.
לְגֵרְשׁוֹם לִבְנִי בְנוֹ יַחַת בְּנוֹ זִמָּה בְנוֹ׃ (ה)
פלא איך אדם קורא לבנו "זִמָּה", שלכאורה שם של גנאי הוא. אמנם במקורו זימה הוא מלשון זָמַם - מה שהוא זומם; אך על כל פנים הביטוי "זימה" הפך למשמעות שלילית, ולכן הדבר מפליא.
מדוע נשמטו משפחות שלמות
הרד"ק מעיר שכאן אין הוא מזכיר את משפחת שמעי, וכן בפרשת פנחס אין שמעי מוזכר; וכשם שאינו מזכיר את משפחות עמרם וחברון ועוזיאל. והטעם, לשיטת הרד"ק: אלה שהוא מזכיר כאן הם אלה שהיו ממונים על השיר - ממשפחת קהת משפחת יצהר, ומגרשום משפחת לבני, וממררי משפחת מושי. ובהמשך, כשמזכיר את דוד, הוא מזכיר את משפחת שמעי. נמצא שעיקר השמות שהוא נוקט כאן הם אלה שהיו אחראים על השירה בבית המקדש.
"יַחַת בנו" - בנו של לבני. כלומר לבני בנו של גרשום, יחת בנו של לבני, זימה בנו של יחת. ובבני שמעי מזכיר בהמשך גם כן יחת - לשניהם היו בנים באותו שם; ואת יחת בן לבני הוא מזכיר בהמשך בשם יחיאל, ואומר הרד"ק שיחת ויחיאל קרובים בלשון. וכבר ראינו לעיל שהרד"ק מביא שכמה שמות הקרובים זה לזה נקראים כאילו הם אותו שם, ודוגמאות כאלה יש לאין מספר. ובהמשך נראה עוד דוגמאות: נַחַת ותּוֹחַ הם אותו שם, צוֹפַי וצוּף אותו שם.
והמשל פשוט: אם ישאלו עליו איך קוראים לו - קוראים לו ינקי, ינקלה, יעקב, קובי. אז תחליט איך קוראים לו, כבר ראיתי את שמו חמש פעמים! השאלה עצמה נשמעת מצחיקה: הרי כל אלה שמותיו, זה אותו אחד. כך גם כאן: יכול להיות שהיה צופי והיה צוף, יש נחת ויש תוחו, והכול אותו שם בכמה הטיות.
כלל המלבי"ם: שתי רשימות המשלימות זו את זו
המלבי"ם מעיר שבפסוק כ"ה מזכיר את ייחוסם עד לוי, וכשמשווים בין הכתוב שם לכתוב כאן מוצאים שבשני המקומות דילג - כאן דילג חלק ממה שכתוב שם, ושם דילג חלק ממה שכתוב כאן. וכאן נותן לנו המלבי"ם קו שילך בו גם בהמשך: כשמזכיר פעמיים את אותן רשימות ומדלג פה ושם, עליך לעשות התאמות ולהוסיף את החסרים, וכך תגיע לרשימה המלאה.
והסדר כאן: לבני בנו, יחת בנו, שמעי בנו (נוסף משם), זימה בנו, איתן בנו (נוסף משם), יואח בנו. וכאן אומר לך המלבי"ם שלא רצה לדלג כאן על יחת ולכתוב "לבני ושמעי", כיוון שהיה מתחלף בבני מררי שגם שם יש לבני ושמעי, ולכן אינו מזכירם כאן. ואילו שם הסדר: בן אתני, בן יאתרי - את זה לא הזכיר שם; בן זרח, בן עדיה, בן יואח - לא הזכיר שם; בן איתן, בן זימה, בן שמעי, בן יחת, בן לבני - לא הזכיר שם; בן גרשון.
ועוד: כאן הוא מייחס רק עד יאתרי, ואילו שם עולה בייחוס עד לוי. אומר המלבי"ם: אל תתפלא, כיוון שיאתרי היה איש מצוין בדורו - כלומר חשוב, מפורסם וידוע - ודי בייחוס עד אליו, שהכול מכירים אותו בזה.
יוֹאָח בְּנוֹ עִדּוֹ בְנוֹ זֶרַח בְּנוֹ יְאָתְרַי בְּנוֹ׃ (ו)
דיוק בקריאה: אהו"י סמוך ואימות הקריאה
לכאורה על פי כללי הדקדוק היה צריך להיות "בְּנוֹ" בבי"ת דגושה, שהרי בג"ד כפ"ת בראש מילה דגושה. וכך אכן בפסוק שאחריו: "בני קהת עמינדב בְּנוֹ קרח בְּנוֹ אסיר בְּנוֹ" - בבי"ת דגושה. אלא שכאשר המילה הקודמת מסתיימת באחת מאותיות אהו"י - וזה הנקרא אהו"י סמוך - נופל הדגש. ולכן "אלקנה בְנוֹ" בפסוק ח' - בלא דגש, מפני שאלקנה מסתיים בה"א; ובפסוק ט' "תחת בְּנוֹ" בדגש, שמסתיים בתי"ו, ואילו "עוזיה בְנוֹ" בלא דגש, שמסתיים בה"א.
ואם כן קשה: למה בפסוק ו' "יאתרי בְּנוֹ" בדגש? הרי היו"ד מאותיות אהו"י! אלא שיש כמה כללים בעניין אהו"י סמוך, ואחד מהם שצריך שיהיו אותיות אהו"י שאינן עיצוריות, אלא אימות הקריאה. אימות הקריאה הן אותיות אהו"י המשמשות כניקוד, שאינן נשמעות ואינך מוציאן בפה; ואילו אות עיצורית היא אות שאתה משמיע ומוציא בפיך. לדוגמה, כשאתה אומר "ראובן" יש שם וי"ו ואינך קורא אותה; "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר" - יש וי"ו ואינה נשמעת; לעומת זאת "נַוָּד" - אתה שומע את הוי"ו, ו"נַיָּד" - אתה שומע את היו"ד.
הכלל אפוא: אהו"י סמוך מפיל את הדגש רק כשהן אימות הקריאה, אותיות ניקודיות; אבל כשהאות עיצורית ונשמעת - אינה מפילה את הדגש. וכאן "יְאָתְרַי" - היו"ד נשמעת ונקראת בפה. אילו היה נכתב "יאתרי" בחיריק ברי"ש אפשר היה לקרוא בלא יו"ד, והיו"ד הייתה אות ניקוד; אבל כאן קוראים את היו"ד ומוציאים אותה בפה, והיא עיצורית, ולכן אינה מפילה את הדגש מ"בְּנוֹ".
בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ׃ (ז) אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ׃ (ח) תַּחַת בְּנוֹ אוּרִיאֵל בְּנוֹ עֻזִּיָּה בְנוֹ וְשָׁאוּל בְּנוֹ׃ (ט)
בקריאת "וְאֶבְיָסָף" יש לדייק: הסגול תנועה קטנה היא, ותנועה קטנה אינה מניעה את השווא שבבי"ת, ולכן השווא נח - לא "וְאֶבְיָסָף" בשווא נע, אלא "וְאֶבְיָסָף".
עמינדב הוא יצהר, ובני קורח
אומר הרד"ק: כאן חוזר לתאר את בני קהת, מפני שרצה לספר מייחוס בניו ובני בניו ולהאריך בהם, ולכן חוזר עליהם כעת. ועמינדב הוא יצהר - שני שמות היו לו: למעלה קראו יצהר וכאן עמינדב. ואסיר, אלקנה ואביאסף אינם בן אחר בן כפי שהבנו עד עתה, אלא שלושתם "בנו" חוזר על קורח. כלומר: בני קהת עמינדב בנו, קורח בנו, ואז אסיר, אלקנה ואביאסף - כולם בניו של קורח.
והמלבי"ם מסביר: עמינדב כדברי הרד"ק הוא יצהר, ואסיר ואלקנה ואביאסף כולם בני קורח. ומה שכתוב שוב "ואסיר בנו" - שהאסיר השני הוא בנו של אביאסף. נמצא שאביאסף קרא לבנו על שם אחיו, והיה כאן גם הדוד וגם הבן באותו שם. וכמו שכתוב בפסוק כ"ב: "בן אסיר בן אביאסף בן קרח" - הרי שאסיר היה בנו של אביאסף, מלבד אסיר בנו של קורח.
ובהמשך, על פסוקים כ"א-כ"ג, אומר המלבי"ם שאף שם הרשימה מופיעה עם תוספות ועם מגרעות, והכלל כמו שאמרנו: קח את שתי הרשימות והשלם את החסר בזו מזו, ובכך תשלים את הייחוס. וכאן הסדר: תחת בנו, צפניה בנו (לא מוזכר אצלנו), אוריאל בנו, עוזיהו בנו, יואל בנו (לא מוזכר אצלנו), שאול בנו, אלקנה בנו (לא מוזכר אצלנו), ובני אלקנה וכו'. ולעומת זאת שם הסדר: בן אלקנה, בן שאול (לא מוזכר שם), בן יואל, בן עזריה, בן אוריאל (לא מוזכר שם), בן צפניה, בן תחת. נמצא ששתי הרשימות משלימות זו את זו.
וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת׃ (י) אֶלְקָנָה בְּנֵי אֶלְקָנָה צוֹפַי בְּנוֹ וְנַחַת בְּנוֹ׃ (יא) אֱלִיאָב בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ אֶלְקָנָה בְנוֹ׃ (יב)
הרד"ק מסביר: "ובני אלקנה עמשי ואחימות אלקנה" - שלושתם אחד בן אחד. אלקנה הוא בן אחימות, אחימות בן עמשי, ועמשי בן אלקנה. במילים פשוטות: האב הוא אלקנה, הוליד את עמשי, שהוליד את אחימות, שהוליד את אלקנה. נמצא שגם הסבא רבא וגם הנין נקראו אלקנה.
ביאור המלבי"ם: ייבום ושני אבות לבן אחד
המלבי"ם מסביר אחרת. בהמשך, בפסוקים כ'-כ"א, אנו רואים "בן צוף בן אלקנה בן מחת בן עמשי בן אלקנה", ולכאורה הסדר שם אינו שווה לסדר כאן, וכאן המפרשים נדחקים. לכן נכנס המלבי"ם למהלך נפלא: נראה לו שעמשי מת בלא בנים, ואחיו מַחַת ייבם את אשתו, שהרי האישה מתייבמת לאחי המת; ומאז נקרא שמו "אחימות" - על שם שהוא אחי המת, שהמייבם הוא אחי המת. ואת מי הוליד? את אלקנה, וקרא לו על שם אחיו המת.
ושימו לב: אלקנה אינו שמו של המת, שהרי המת היה עמשי. וכבר הסברנו כמה פעמים שמה שהבן הנולד נקרא על שם אחיו המת, אין הכוונה שתקרא לו באותו שם ממש, אלא כמו שלמדנו בפלא יועץ - שהוא בעצם הגלגול שלו, התיקון שלו, ההמשכיות שלו. לכן "יקרא על שמו" אינו אומר שתקרא לו בשמו. ומעתה אל תתפלא איך הוליד את אלקנה בעוד שהמת נקרא עמשי.
וכמה נפלא הדבר: אלקנה הוא בנו הביולוגי של מחת, הוא אחימות - שזה שמו לאחר שמת אחיו - שהרי הוא שהולידו; וגם נקרא בן עמשי, שהרי בא להקים לו שם בישראל, ונחשב בנו מבחינה רוחנית, לא ביולוגית. ובזה מובן מה שכתוב "בני אלקנה עמשי ואחימות" ואחר כך "אלקנה" - שהוא בנם של שניהם, של עמשי ושל אחימות. וזהו שכתוב "אלקנה בנו" - לומר לך שבאמת הוא בנו של אחימות, שהוא זה שהולידו, ואילו עמשי הוא האב כביכול הרוחני, שהנולד בא תחתיו והוא הגלגול שלו - הבן נקרא על שם אביו שמת. ואגב, המלבי"ם כאן חוזר כמה פעמים "עמשא", וזו טעות: השם המופיע כאן הוא עמשי.
ולפי המלבי"ם מובן גם "אלקנה בני אלקנה" - אלקנה הוא בנם של שניהם, כמו שאמרנו. "צופי בנו ונחת בנו" - הרד"ק אומר שהם אחד בן אחד, כלומר צופי הוליד את נחת. ואליאב המוזכר כאן, אומר הרד"ק, הוא אליהוא שבתחילת ספר שמואל; נחת הוא תוח, וצופי הוא צוף. והמלבי"ם אומר שאליאב הוא אליאל המוזכר לקמן. וכנראה שהכול נכון: אליאב, אליאל, אליהוא - כולם אותו אחד, על פי היסוד שאמרנו שכמה שמות הקרובים זה לזה היו לאותם אנשים.
וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי וַאֲבִיָּה׃ (יג)
"הבכור ושני ואביה" - שני פירושים
הרד"ק מביא פירוש ראשון: יש מפרשים "ושני" כמו "והשני", כאילו אמר והשני אביה. ולפי זה אמר "הבכור" ולא הזכיר את שמו, ומי היה השני - אביה. ומי הבכור באמת? אין צורך להזכירו, אומר הרד"ק לפי פירוש זה, שהיה ידוע - הוא יואל; וכאילו אמר הבכור, המפורסם והידוע, ואין צורך להזכיר שמו, והשני לו היה אביה, כמו שכתוב בשמואל "ומשנהו אביה".
אלא שהרד"ק אומר שפירוש זה אינו נכון. ראשית, לא מצאנו "ושני" במשמעות "השני". שנית, כיצד תאמר "הבכור" ולא תזכיר את שמו? הדבר תמוה מאוד. אם אתה סומך על מקום אחר - אל תזכיר כלל; ואם אתה כבר אומר "הבכור" - אמור את שמו. ולא מצאנו דוגמאות לכך שאינו מזכיר את השם. ועוד, הוי"ו של "ואביה" אינה במקומה: אם "ושני" פירושו והשני, מהו "ואביה"? הוי"ו מיותרת. ומי הביאם לטורח זה, כלומר מי הכריחם להיכנס בדוחק כזה? לכן אומר הרד"ק ש"ושני" הוא שמו של הבכור, הוא יואל, ושני שמות היו לו: יואל, ושמו השני ושני. ולפי זה מובן: "ובני שמואל הבכור ושני" - זהו שם הבכור, "ואביה" - הוא השני.
המלבי"ם לעומת זאת מחזק את השיטה ש"ושני" הוא כמו "והשני". פעמים רבות מצאנו שהפתח של ה"א הידיעה נשמט ובא על האות שלפניה או שאחריה, כמו "בשמים" במקום "בהשמים", ועוד דוגמאות; וכאן נשתנה מפני כובד הוצאת הביטוי בפה, ולכן קיצרו ל"ושני".
אלא שהמלבי"ם כדרכו לומד שכל מה שכתב כאן עזרא הוא העתקה מספר הייחוס הגדול. ופעמים רבות עזרא מדלג, מפני שלא ראה צורך להעתיק הכול במלואו, והדבר יוצר לנו קושי לשוני, שאיננו מבינים שזו העתקה שנעצרה באמצע. אבל אם תבין שזו העתקה חתוכה, תבין למה נקט לשון שאינה מתחברת עם ההמשך: הוא העתיק, חתך, וכתב את ההמשך שהיה חשוב לו יותר, אך נשאר נאמן ללשון המקורית.
ולכן כאן: בספר הייחוס היה כתוב "הבכור והשני יואל ואביה", וכאן השמיט את יואל, ונשאר "הבכור ושני אביה". וכלשון המלבי"ם: כותב ספרנו השמיט שם יואל כדרכו לדלג בדברים הגלויים, כאילו כתב "והשני ואביה". ולמה "ואביה" בוי"ו? מפני שהעתיק כמו שהיה כתוב שם - "יואל ואביה" - ואת יואל השמיט אך את הוי"ו של "ואביה" השאיר. דוגמה לזה מביא המלבי"ם ממה שראינו לעיל "ובני אלה וקנז": אם יש לו בן אחד, מהו "וקנז"? אלא שבספר הייחוס הגדול היה כתוב "ובני אלה" וכמה שמות, ו"וקנז" בסופם; והוא חתך את הקודמים שלא היו מעניינו והשאיר את "וקנז" עם הוי"ו. וזו הסיבה שאצלנו "ואביה" בוי"ו.
בְּנֵי מְרָרִי מַחְלִי לִבְנִי בְנוֹ שִׁמְעִי בְנוֹ עֻזָּה בְנוֹ׃ (יד) שִׁמְעָא בְנוֹ חַגִּיָּה בְנוֹ עֲשָׂיָה בְנוֹ׃ (טו)
אומר המלבי"ם: לפי המבואר לקמן בפרק כ"ג פסוקים כ"א-כ"ב, היו בני מחלי אלעזר וקיש, ולא היה לו בן ששמו לבני. לכן הוא מסביר שלבני הוא בן בנו - כלומר לבני בן קיש. ואפשרות נוספת: מה שכתוב "בני מררי מחלי", הכוונה למחלי בן מושי, והוא מייחס את בני מושי; ולמחלי בן מושי בן מררי היה בן אחד ששמו לבני, שאותו הוא מייחס כאן, ובן אחד ששמו שמר, שממנו יצא איתן, שאותו הוא מייחס בפסוקים כ"ט עד ל"ב. ומה שכתוב "עשיה בנו" - הוא עשיה השר המוזכר לקמן בפרק ט"ו פסוק ו'.
לסיכום: בפתח הפרק חוזר הכתוב ומייחס את שבט לוי כולו - לא מצד בני אהרן בלבד כבפרק הקודם - ומחליף "גרשון" ב"גרשום" ללמדנו שהמ"ם והנו"ן מתחלפות בשמות, וכשם שכמה שמות דומים מכוונים לאדם אחד (יחת ויחיאל, נחת ותוח, צופי וצוף, אליאב אליאל ואליהוא). שני כללים גדולים למדנו מן המלבי"ם: האחד, ששתי רשימות ייחוס המופיעות עם דילוגים משלימות זו את זו, ויש לצרפן יחד; והשני, שספרנו מעתיק מספר הייחוס הגדול וחותך באמצע, ומכאן לשונות שאינן מתחברות - כמו "ואביה" בוי"ו וכמו "וקנז". וראינו את דרכו המופלאה בביאור בני אלקנה על פי ייבום: עמשי מת בלא בנים, מחת ייבם ונקרא אחימות, ואלקנה שנולד הוא בנו הביולוגי של אחימות ובנו הרוחני של עמשי - המשך קיומו ותיקונו של המת.