פרק זה עוסק בשבטי עבר הירדן - ראובן, גד וחצי שבט המנשה: במקומות מושבותיהם, בראשי המשפחות שלהם, בהתפשטותם מעבר לגבול המקורי, ובמלחמות שניהלו עם ההגריאים. בחלק שלפנינו אנו ממשיכים מבני ראובן אל בני גד, אל סדר הייחוס שנעשה בימי יותם ובימי ירבעם, ואל המלחמה הגדולה שבה ניצחו מעטים את הרבים - לא בדרך הטבע, אלא מפני ש"מהאלוהים המלחמה".
וּבְנֵי־גָד לְנֶגְדָּם יָשְׁבוּ בְּאֶרֶץ הַבָּשָׁן עַד־סַלְכָה׃
"לנגדם" פירושו אצלם, לידם, ממולם - כמו "אלכה לנגדך", הכוונה לידך או ממולך. המלבי"ם מבאר שגם בני גד, כמו בני ראובן, התפשטו מחוץ לגבולם מזרחה לגלעד, וגם הם קיבלו חלק מארץ מנשה, כפי שהסברנו קודם: הם קיבלו חלק בבשן עד סלכה. זהו חלק מן החלוקה החדשה שנעשתה, שגם בני גד קיבלו בה שטח חדש.
יוֹאֵל הָרֹאשׁ וְשָׁפָם הַמִּשְׁנֶה וְיַעְנַי וְשָׁפָט בַּבָּשָׁן׃
יואל היה ראש לבני גד, וארבעת אלה שנזכרו כאן היו ראשי משפחות ידועים שמשלו בבשן. המלבי"ם מבאר: יואל היה באותה תקופה ראש השבט, והוא יואל הנזכר בפסוק ד' שממנו נמשכה הנשיאות דור אחר דור עד בארה. שפם היה המשנה לו. ומה שראינו בפסוק ז' "ואחיו למשפחותיו בהתיחש" - אומר המלבי"ם שזה היה בימי יותם, שאז סידרו את סדר ייחוסיהם, ואז היה הראש יעיאל. כאן, לעומת זאת, מדובר בתקופה שבה יואל היה ראש השבט - שתי תקופות שונות. ומוסיף המלבי"ם שיואל כאן לא היה נשיא שבט, שהרי מניין נשיאי השבטים נמשך עד בארה, אלא נשיא משפחה, כפי שראינו שבשלב מסוים מנשיאי שבטים הפכו להיות נשיאי משפחות. ויעני ושפט היו ראשים בבשן, שם התפשטו בני גד וכבשו מחדש וקיבלו שטחים חדשים.
הרד"ק מביא מדברי המדרש על "ושפט בבשן": מי הוא שפט המוכר לנו? אלישע בן שפט. חז"ל אומרים ששפט הנזכר כאן בבשן היה אביו של אלישע הנביא. וכלל הוא, שכאשר נכתב שם הנביא ושם אביו - גם הוא וגם אביו היו נביאים; אף כאן שפט אבי אלישע נביא היה. ולמה סמך לו "בבשן"? אלא מה בשן יש בה שישים עיר, אף אלישע בנו פרנס את ישראל שישים שנה - היה נביא לישראל והנהיג אותם שישים שנה.
וַאֲחֵיהֶם לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם מִיכָאֵל וּמְשֻׁלָּם וְשֶׁבַע וְיוֹרַי וְיַעְכָּן וְזִיעַ וָעֵבֶר שִׁבְעָה׃
אם תכתוב לאדם את שלוש המילים "ויורי ויעכן וזיע" בלי ניקוד ותשאל אותו מניין זה, יאמר לך: מאיזה עיתון אידישאי. וללמדנו עד כמה איננו מכירים את התנ"ך.
המלבי"ם מבאר: "ואחיהם" - ראשי המשפחות, "לבית אבותיהם" - שהם היו ראשים לבתי אבותם. שהמילה "ראשים" נמשכת על שלושה דברים. שהרי גם בפסוק הקודם "יעני ושפט בבשן" - אף שלא נכתב במפורש שהיו ראשים, ה"ראש" שנזכר בתחילה ("יואל הראש") חוזר גם על ההמשך, ויעני ושפט אף הם ראשים בבשן. כך גם כאן: "ואחיהם" היו ראשים לבית אבותם. וזו דרך המקראות, כפי שהסברנו כמה פעמים, שלוקח אחריתו עמו - כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שכאילו כתוב "ולא גורלנו ככל המונם", שה"לא" הראשון נמשך גם להמשך. דבר מצוי הוא במקראות.
ומי היו הראשים? מיכאל ומשולם ושבע ויורי ויעכן וזיע ועבר - שבעה. ואומר המלבי"ם, מה שהדגיש כאן "שבעה", מפני שמבואר בפרשת ויגש ובפרשת פנחס שגד מנה שבע משפחות, ולכן בא להדגיש שהיו כאן שבעה ראשים. ואמנם יש מקומות שבהם מדקדקים ויש מקומות שבהם אין המפרשים נותנים לנו הסבר - כאן המלבי"ם מסביר.
אֵלֶּה בְּנֵי אֲבִיחַיִל בֶּן־חוּרִי בֶּן־יָרוֹחַ בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מִיכָאֵל בֶּן־יְשִׁישַׁי בֶּן־יַחְדּוֹ בֶּן־בּוּז׃ אֲחִי בֶּן־עַבְדִּיאֵל בֶּן־גּוּנִי רֹאשׁ לְבֵית אֲבוֹתָם׃
המלבי"ם מבאר: "אלה" - שבעת הראשים שהזכיר קודם, הם היו בני אביחיל בן חורי... בן בוז. ואילו אחי היה ראש לבית אבותם, ולכן כתב אותו הכתוב בפני עצמו בפסוק ט"ו: "אחי בן עבדיאל בן גוני" - מונה אותו לעצמו, ללמדך שמה שכתוב "ראש לבית אבותם" חוזר על אחי, ולא על גוני. וזה שלא כדברי הרד"ק, שפירש "ראש לבית אבותם" - או עבדיאל או גוני. בא המלבי"ם ואומר: לא זה ולא זה, אלא אחי, הראשון המוזכר בפסוק.
ספק זה מתעורר עוד במקומות רבים. אנחנו אומרים בחנוכה "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" - וכולם שואלים: כהן גדול מי? מתתיהו? יוחנן? אולי שניהם? על כל פירוש שאמרתי יש מי שאומר אותו. כלומר, כשמופיע שם ואחריו תואר, לא תמיד ברור על מי התואר חוזר. אתה אומר "אלישע בן שפט הנביא" - אפשר להבין "בן שפט הנביא", ואפשר להבין "אלישע הנביא", ובמקרה שלנו שניהם נכונים. ממילא גם כאן יש לנו ספק מי הוא הראש לבית אבותם: עבדיאל, גוני, או אחי כשיטת המלבי"ם.
וַיֵּשְׁבוּ בַּגִּלְעָד בַּבָּשָׁן וּבִבְנֹתֶיהָ וּבְכֹל מִגְרְשֵׁי שָׁרוֹן עַל־תּוֹצְאוֹתָם׃
"וישבו בגלעד בבשן" - הכוונה בגלעד ובבשן. אומר הרד"ק: אל תתפלא, כמו שראינו "שמש ירח עמד זבולה" - שמש וירח, שנעלמה הו'. לפעמים משמיט הכתוב את הו', ואף כאן "בגלעד בבשן" היינו בגלעד ובבשן.
"בנותיה" - הכפרים הסמוכים לה, וכך תמיד מתרגם התרגום: "כפרנהא". וזה גם פירוש "תגלנה בנות יהודה" - כפי שאמרנו פעם, אין מדובר בבנותיו של יהודה, אלא בכפרים הסמוכים לארץ יהודה. כמו שבזמננו מדברים על ערי הלוויין: יש עיר בירה ויש שכונות לוויין או ערי לוויין, כלומר אלו שמסביב לעיר הגדולה - אלו הנקראות "בנותיה".
ומה הם מגרשים? מבאר המצודת ציון שהכוונה לבתים שהיו עומדים מחוץ לחומות העיר. שהרי היו משאירים מחוץ לעיר מגרש, כפי שראינו בערי הלויים ועוד, ומגרש הוא מקום פנוי. ולמה נקרא כך? למצודת ציון ביאור מעניין: כאילו גורשו מן העיר - מגרש כמו מגורש, ולכן נקראו מגרשים.
והמלבי"ם מבאר: "וישבו בגלעד בבשן" - זה החלק שנתנו להם בני מנשה מחלקם; "ובכל מגרשי שרון" - הרחיבו גם את גבולם החוצה אל השרון; "על תוצאותם" - המקומות שיצאו בהם מחוץ לגבולם. ולפי המלבי"ם הדבר מתיישב יפה: אלו המקומות שכבשו מן ההגריאים, ועליהם הכתוב מספר כאן.
כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ־יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל׃
הכוונה: כל אלה - בני ראובן, בני גד וחצי שבט המנשה - התייחסו. הרד"ק מבאר שההתייחסות היא ביחס למלחמה שעשו עם ההגריאים, ו"התייחשו" כאן במובן שהתפקדו למשפחותם לבית אבותם לפני שיצאו למלחמה, כדרך שהיה נהוג בזמנם: לפני שיוצאים למלחמה עושים מפקד. כך ראינו את שאול שפקד את העם פעמיים - פעם בטלאים ופעם בבזק, בחרסים: כשהעם היה עני מנו בחרסים, וכשהעשירו מנו בטלאים. על כל פנים דרכם היה להימנות לפני הקרב, וכנראה חלק מן העניין היה גם כדי לדעת מי ומי בנופלים - שכשיחזרו יידעו כמה חזרו וכמה נחסרו. ומתי היה זה? בימי יותם מלך יהודה ובימי ירבעם מלך ישראל.
ירבעם מלך ישראל הנזכר כאן הוא ירבעם בן יואש. הרד"ק עומד על קושי: נראה שיותם מלך יהודה וירבעם מלך ישראל לא מלכו באותה תקופה, שהרי עוזיה האריך ימים אחרי ירבעם - ואיך תאמר שמלך יותם בן עוזיה בזמן ירבעם? הוא עושה חשבון שנים, ואיני נכנס לכל פרטיו, אלא רק לסיכום הדברים: אמת שאת יותם אנו פוגשים מאוחר יותר, אבל הוא התחיל מוקדם יותר. שכן יותם היה בן עוזיה, הוא עזריה, והוא המלך שנצטרע וישב בבית החופשית - הושיבו אותו ליד בית הקברות, בנו לו שם ארמון, שהרי בדד ישב מחוץ לעיר מושבו. הוא לא יכול היה לנהל את ענייני הממלכה, ולכן בנו יותם נטל את המושכות עוד בחיי אביו.
ממילא, אף שהתקופה שבה נראה שיותם מלך היא מאוחרת יותר - זו התקופה שבה מלך לבדו; אבל כבר קודם לכן, בימי עוזיה, הוא החל למלוך, כלומר ניהל את המלכות בפועל. ולכן מסתדר שמדובר על יותם מלך יהודה ועל ירבעם מלך ישראל כבני אותה תקופה. ואפשרות נוספת מביא הרד"ק: ייתכן מאוד שהיו אלה שתי תקופות שונות, כל אחד בזמנו, וכל אחד מהם פקד לקראת מלחמה בזמנו.
המלבי"ם אומר: לפי המוזכר במלכים ובדברי הימים, יותם מלך קרוב לארבעים שנה אחרי מותו של ירבעם. ועל דרכו של הרד"ק, שביקש חשבונות שיותם מלך בעת שהיה אביו מצורע, אומר המלבי"ם שייפלו בזה מבוכות רבות - כלומר נשארים קשיים רבים. לכן הוא הולך בקו השני של הרד"ק, שכל אחד בזמנו: התייחסו פעמיים - פעם אחת עמדו לייחוס ולמניין בימי ירבעם, ופעם אחת בימי יותם.
המלבי"ם מבאר על פי המבואר במלכים ב' ובהושע, שכאשר כבש יואש מלך ישראל את אמציה מלך יהודה, הייתה תקופה שמלכי יהודה היו כנועים תחת מלכי ישראל, ומלכות ישראל שלטה גם על יהודה. זה נמשך גם בימי עוזיהו, עד שנתיים לפני שנתנגע, ואז הצליח עוזיהו להתחזק ולהסיר מעליו את עול מלך ישראל, ומלכות יהודה שבה להיות עצמאית בראשותו, שאינו כפוף עוד למלך ישראל אלא מושל בה באופן מוחלט. אבל עד אותו זמן נקראה כלל המלכות על שם ירבעם, שהרי ירבעם בן יואש משל גם על יהודה, וכלל המלכות בארץ ישראל נקראה על שמו.
ולכן תראה אצל הושע ואצל עמוס שכתוב שהתנבאו בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל - וזה מפליא, שהרי דרך הכתוב למנות את זמן הנביאים לפי שנות מלכי יהודה, שהם היו הצדיקים בדרך כלל. אלא שירבעם בן יואש הייתה לו באותה תקופה ממשלה יחידה, גם על יהודה, ולכן כשבא למנות את זמן הנביא הזכיר אותו - שהוא היה המלך באותו הזמן, שמלך בפועל גם על יהודה.
וזה מה שאומר לך הכתוב כאן: הם התייחסו בימי ירבעם, בזמן שירבעם עדיין מלך מלכות כללית לבדו ויהודה תחתיו. ומוסיף המלבי"ם: במלכים ב' י"ד מבואר שירבעם השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד נחל הערבה. עד ימיו היו ארם מושלים בישראל, והארמים התפשטו על נחלת בני ראובן ובני גד בעבר הירדן; בימי ירבעם בן יואש החזיר אותם לנחלתם, ואז התייחסו למשפחותם וסידרו את מחנותיהם למלחמה, אנשי החיל. וזה נמשך עד ימי יותם: כשמלך יותם ביהודה, מלך פקח בן רמליהו על ישראל - כבר דור שאחרי ירבעם - ואז בא תגלת פלאסר מלך אשור והגלה אותם, ואז נפסק הייחוס. וכעת יבאר הכתוב כיצד התייחסו באותו זמן.
בְּנֵי־רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט־מְנַשֶּׁה מִן־בְּנֵי־חַיִל אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְחֶרֶב וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף וּשְׁבַע־מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים יֹצְאֵי צָבָא׃
בני ראובן וגד וחצי שבט מנשה כולם התקבצו, אומר המיוחס לרש"י, ועשו מלחמה עם ההגריאים. ולמה נקראו "דורכי קשת"? ראינו זאת כמה פעמים: דרכם הייתה לדרוך ברגל על הקשת כדי שיוכלו למשוך בכל הכוח - ברגל דוחף את הקשת ובידו מושך את המיתר. ו"למודי מלחמה" - מורגלים ומלומדים במלחמה.
המלבי"ם מבאר: את כולם מנו למלחמה, "מן בני חיל" - מנו את אנשי החיל שלהם, כלומר לא מנו את כולם אלא את הראויים לצאת לקרב, איש על דגלו לבית אבותם, וכולם נושאי מגן וחרב - ארבעים וארבעה אלף. שימו לב למספר הזה, ותכף תראו כמה לוחמים העמידו ההגריאים. וכל זה, אומר המלבי"ם, היה כל ימי ירבעם עד יותם. ומתי היה הייחוס והמניין? כאשר נמנו יוצאי הצבא לפקודיהם, כמו שראינו במדבר שנמנו והתייחסו לבית אבותם - כל יוצא צבא. כלומר, כשיצאו לצבא ייחסו את כולם, ואף כאן: כשיצאו לצבא נמנו והתייחסו.
וַיַּעֲשׂוּ מִלְחָמָה עִם־הַהַגְרִיאִים וִיטוּר וְנָפִישׁ וְנוֹדָב׃
יטור ונפיש, אומר המיוחס לרש"י, אלה בני ישמעאל, והם מופיעים גם בתורה: יטור, נפיש וקדמה. והמלבי"ם מבאר שמלחמה זו היא נוספת על המלחמה שעשו בימי שאול שראינו לעיל, שאז לקחו את אוהליהם וההגריאים התיישבו במקום מרוחק יותר. לאחר מכן, בימי יהואחז מלך ישראל, ראינו שגברה עליהם יד מלך ארם ושם את ישראל כעפר לדוש, ואז הרימו ההגריאים ראש: אם הכניעו את ישראל, יכולים הם לשוב למקומם. לעולם אין מוותרים על שטח, ובני ישמעאל ההגריאים חוזרים אל המקום שממנו גירשם שאול, שהרי כעת מלך ארם כבש את ישראל והם יכולים להרשות זאת לעצמם. ובימי ירבעם בן יואש שוב מתגברים ישראל ועושים בהם מלחמה, ובאותה מלחמה נלוו אל ההגריאים אומות נוספות: יטור, נפיש ונודב, שהם מבני ישמעאל, אחיהם של בני הגר.
וַיֵּעָזְרוּ עֲלֵיהֶם וַיִּנָּתְנוּ בְיָדָם הַהַגְרִיאִים וְכֹל שֶׁעִמָּהֶם כִּי לֵאלֹהִים זָעֲקוּ בַּמִּלְחָמָה וְנַעְתּוֹר לָהֶם כִּי־בָטְחוּ בוֹ׃
פשוטו של מקרא: השם עזר להם, ומכוח עזרת השם ניתנו ההגריאים בידם. והמלבי"ם מבאר "ויעזרו עליהם" - שירבעם עזר להם במלחמה, כי הוא זה שניצח כאן את הקרב, הוא שהשיב את דמשק ואת חמת והשיב את גבול ישראל. ומכוח מה ניתנו ההגריאים בידם? מכוח שזעקו לשם במלחמה: "כי לאלוהים זעקו במלחמה ונעתור להם" - וייעתר להם השם, כמבואר במיוחס לרש"י. ועל ידי כן ניצחו את הקרב, ללמדך שלא ניצחו בדרך הטבע: שהרי משלנו היו ארבעים וארבעה אלף, ומן האומות מאה אלף - כפי שנראה בפסוק הבא.
וַיִּשְׁבּוּ מִקְנֵיהֶם גְּמַלֵּיהֶם חֲמִשִּׁים אֶלֶף וְצֹאן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וַחֲמוֹרִים אַלְפָּיִם וְנֶפֶשׁ אָדָם מֵאָה אָלֶף׃
תראו איזו כמות אדירה של שבי עלתה בידם. אומר המצודת דוד: בתחילה כולל ואחר כך מפרט - "וישבו מקניהם" זה הכלל, וגמליהם, צאנם וחמוריהם הם הפירוט של המקנה.
כִּי־חֲלָלִים רַבִּים נָפָלוּ כִּי מֵהָאֱלֹהִים הַמִּלְחָמָה וַיֵּשְׁבוּ תַחְתֵּיהֶם עַד־הַגֹּלָה׃
אומר המלבי"ם: "כי מהאלוהים המלחמה" - כי ראה השם בעוני עמו. ואף שלא היו ראויים, שהרי היה זה מלך רשע והעם לא היו ראויים, אף על פי כן ראה השם בעוני עמו וריחם עליהם. "וישבו תחתיהם עד הגולה" - עד ימי יותם, שאז הגלה אותם מלך אשור. ולכן אמר שהתייחסו בימי יותם, שכן עד ימי יותם היו מתייחסים לצבאותם, ומשבא מלך אשור והגלה אותם - שוב לא התייחסו לצבאותם.
והמצודת דוד מבאר כאן ביאור מעניין במילה "כי". "כי מהאלוהים המלחמה" מובן, אבל "כי חללים רבים נפלו" - טעם למה הוא? אלא כותב הספר בא ליישב קושי שיעלה בלבך מן הכתובים: כיצד ייתכן שארבעים וארבעה אלף מצליחים לשבות מאה אלף, ועוד לקחת כמות עצומה כזאת של גמלים וצאן - מאתיים וחמישים אלף צאן? על כן אומר לך: אל תתמה, שכן מן ההגריאים נפלו חללים רבים. ואם תשאל, ועל זה עצמו אתמה - כיצד ארבעים וארבעה אלף מפילים חללים רבים ועוד לוקחים מאה אלף בשבי? - על כך ממשיך: "כי מהאלוהים המלחמה". מלחמה זו לא הייתה טבעית. "איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה", "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" - כשהמלחמה מאלוהים, אין הדברים נעשים על פי טבע, ומועטים יכולים לשבות את המרובים. נפל עליהם פחד היהודים, מסרו עצמם לשבי, ויכלו לקחת מאה אלף שבויים. "וישבו תחתיהם" - ישבו במקום שממנו גורשו ההגריאים, וזו כבר הפעם השנייה: לאחר ששאול גירשם בפעם הראשונה, כעת מגורשים הם שנית, והפעם על ידי ירבעם בן יואש.
וּבְנֵי חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יָשְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד־בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר־חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ׃
כבר ראינו שבני חצי שבט מנשה הוסיפו על נחלתם קדמה, ואחרי הכיבוש הנוכחי מן ההגריאים ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון. ומהו "המה רבו"? שביחס לאחיהם בני ראובן ובני גד הם התרבו יותר, ולכן היו צריכים לקבל גם את שניר והר חרמון - לכבוש את המקומות האלה למושבותם.
ודבר מעניין עולה מכאן: שבעבר היו דיורים בהר חרמון, מקום מגורים ממש. אותנו הדבר מפליא מעט, אך אם תסתכלו באירופה - כך הוא בכל המקומות. בהר חרמון שלג כל החורף ובקיץ הוא מפשיר, וכך גם שם: היו גרים באותם מקומות, יורד שלג ואין מתים מזה. רואים שבאותו זמן התיישבו שם ממש.
וְאֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית־אֲבוֹתָם וְעֵפֶר וְיִשְׁעִי וֶאֱלִיאֵל וְעַזְרִיאֵל וְיִרְמְיָה וְהוֹדַוְיָה וְיַחְדִּיאֵל אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי חַיִל אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת רָאשִׁים לְבֵית אֲבוֹתָם׃
אומר המלבי"ם: גם אלה שבעה ראשי בתי אבות, והם מכוונים כנגד משפחות בני מכיר שאף הן היו שבע משפחות, כמובא במדבר כ"ו כ"ט: "לגלעד משפחת הגלעדי". ועל הו' של "ועפר" מעיר המלבי"ם: "וישעי" מובן, שהוא בא אחרי עפר, אבל "ועפר" הוא הראשון - לשם מה הו' המחברת? אלא כדרכו מבאר המלבי"ם שהו' היא מעיקר השם, ושמו היה "ועפר", כמו שראינו שמות רבים שהו' שבתחילתם אינה ו' החיבור אלא חלק משם העצם עצמו.
בחלק זה ראינו את התפשטות בני גד בבשן עד סלכה ואת ראשיהם - יואל הראש, שפם המשנה, יעני ושפט, שלפי המדרש הוא אביו של אלישע הנביא שפרנס את ישראל שישים שנה כנגד שישים ערי הבשן. למדנו את דרך המקראות שהתואר הראשון נמשך על ההמשך, את מחלוקת המלבי"ם והרד"ק על מי חוזר "ראש לבית אבותם", ואת משמעות "בנותיה", "מגרשים" ו"תוצאותם". בעניין "כולם התיחשו" ראינו את דרכו של הרד"ק ואת דרכו של המלבי"ם, שהיו שני מניינים בשתי תקופות - בימי ירבעם בן יואש שמלך גם על יהודה, ובימי יותם, עד שבא מלך אשור והגלה ונפסק הייחוס. ומעל הכול עומדת המלחמה בהגריאים: ארבעים וארבעה אלף לוחמים ששבו מאה אלף נפש ורכוש עצום - "כי לאלוהים זעקו במלחמה" ו"כי מהאלוהים המלחמה", שכשההצלה מאת השם אין הדבר נמדד בחשבונות הטבע, ואף שלא היו ראויים - ראה השם בעוני עמו וריחם עליהם.