פרק ה בדברי הימים א חוזר אל ראובן בכור ישראל, לאחר שהספר פתח ביהודה ובשמעון. הפרק עוסק בשבטי עבר הירדן המזרחי - ראובן, גד וחצי שבט מנשה - בייחוסם, בנחלותיהם, במלחמתם בהגריאים ובחלוקה המחודשת של השטחים שנוצרה בעקבותיה. נלך על סדר הפסוקים, ונראה את דברי המיוחס לרש"י, הרד"ק, ובעיקר את ביאורי המלבי"ם, שיש בהם כאן חידושים גדולים.
וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר־יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן־יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה׃
המיוחס לרש"י שואל: אם ראובן הוא בכור ישראל, מדוע לא יצאה ממנו המלכות? על כך משיב הכתוב - "ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף". ואם בני יוסף קיבלו את הבכורה, מדוע הם עצמם אינם מולכים? לכן מוסיף הפסוק מיד: "ולא להתייחש לבכורה". יוסף קיבל את חלק הבכור, היינו פי שניים בנחלה, אבל לא את מעמד הבכור. מעמד הבכור פירושו המלוכה, וזה לא ניתן לו. ומדוע עברה המלכות ליהודה? מסביר המיוחס לרש"י, שאף אם ראובן לא היה מחלל את יצועי אביו והבכורה לא הייתה ניטלת ממנו, יהודה היה הגון למלכות. לפיכך ברגע שניטלה הבכורה מראובן, מי שנוטל אותה כברירת מחדל הוא יהודה, שהוא ההגון ביותר מקדם קדמתה והראוי להיות מלך.
הרד"ק מבאר מדוע נמנה ראובן דווקא כאן. את יהודה הקדים הכתוב לראש הספר, כפי שכבר הסברנו, משום שעיקרו של הספר הוא לספר את שושלת דוד המלך. אחרי יהודה בא שמעון, כפי שהסברנו בסוף הפרק הקודם, משום ששמעון ישב בתוך נחלת יהודה והיה שכנו. ועתה, לאחר שסיים עם שמעון, הוא חוזר לראובן. אלא שעדיין קשה: הרי סדר הלידה הוא ראובן, שמעון, לוי, יהודה - יהודה הוא הרביעי! היה ראוי לפתוח בראובן הבכור. על כך בא הכתוב ליישב: "ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל" - כיוון שאיבד את הבכורה ואת המלוכה, אין הוא נזכר ראשון אלא רק בהמשך. והבכורה ניתנה ליוסף, שהיה בן אהוב וחביב לאביו. ומה פירוש "ולא להתייחש לבכורה"? שלא תאמר שהבכורה ניתנה לו מכל וכל ושייקרא יוסף בכור ישראל וממילא תגיע לו גם המלוכה. אלא רק לעניין הכפליים - שיקבל פי שניים, שמיוסף יצאו שני שבטים ומראובן שבט אחד בלבד.
המלבי"ם מבאר כפירוש שראינו במיוחס לרש"י וברד"ק, אך מוסיף שבמדרש יש בזה מחלוקת בין רבי לוי ורבי סימון: חד אמר "ליוסף מיוחסין ולא לראובן", וחד אמר "אין מיוחסין ליוסף אלא לראובן". לפי המאן דאמר הראשון, "ולא להתייחש" מוסב על ראובן: ניתנה בכורתו לבני יוסף, וראובן שוב אינו מתייחס לבכורה כלל - ולפי זה קיבל יוסף את הבכורה מכל וכל. ולפי הפירוש השני, הוא הפירוש של המיוחס לרש"י והרד"ק, אף שניתנה הבכורה ליוסף, לא ניתנה לו כדי שיתייחס כבכור ותגיע לו המלוכה, אלא רק לעניין נטילת פי שניים. נמצא שעצם השאלה אם מחשיבים את יוסף כבכור גמור או לא, שנויה במחלוקת במדרש.
כאן ראוי להזכיר את מה שלמדנו בהרחבה בנפש החיים: עד שניתנה תורה יכלו האבות לראות באיזה דבר יש תיקון ולעשותו, אף אם הוא נגד התורה, שהרי התורה לא ניתנה להם כמסמך מחייב. ולכן יעקב נושא שתי אחיות, עמרם נושא את דודתו, ומאדם הראשון ואילך נשאו אחיותיהם - "עולם חסד יבנה". לאורך כל ההיסטוריה אנו רואים שהיכן שראו תיקון, כך עשו. אבל אחרי שניתנה תורה - אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'. גם אם יהיו התיקונים הגדולים ביותר, אסור לעבור אפילו על פסיק אחד מדברי התורה. יצאו שמועות רעות על אנשים מסוימים, ומשיבים שהוא עשה תיקונים והציל, רחמנא ליצלן, בעבירות שעשה. אין להעלות דבר כזה על הדעת. מהי כת השבתאות? מהו שבתאי צבי? כבר היו לנו בהיסטוריה כאלה שעשו עבירות ואמרו שהם עושים תיקונים, ועד היום יש כל מיני "מתקני תיקונים". צריך לדעת: לאחר מתן תורה, גם אם תראה שהתיקונים מן הסוג הזה יביאו כביכול את המשיח - חדל לך מתיקוניך, ואל תעבור על פסיק אחד שכתוב בתורה.
מסופר על הב"ח, ששלח את חתנו הט"ז לבדוק בזמנו את שבתאי צבי, האם אמנם הוא המשיח. סיפר לו הט"ז דברים מופלאים, אך אמר שראה דבר אחד שהפליא אותו: ראה אותו שוכב אפרקדן. אמר לו הב"ח: זה לא המשיח. שאלו: רק בגלל זה? השיב: לא ייתכן לעולם שהמשיח יעבור על הלכה אחת בשולחן ערוך. אין דבר כזה. ויש אומרים שסיפר לו שראה אותו תולש עשב ואומר משפט, ובאותו רגע מת המושל שהיה שם - שבתלישת העשב קילל אותו וגרם למותו. סיפרו לו זאת בהתפעלות, ואמר: אם כן אינו משיח. שאלוהו למה, אמר להם: על המשיח נאמר "ברוח פיו ימית רשע" - אינו צריך לתלוש עשבים; הוא אומר, ונגמר. והתברר שדבריו נכונים: לא משיח וגם לא דומה למשיח. ולענייננו: מה שעשה יעקב שהעביר את הבכורה, זה היה עוד לפני מתן תורה.
כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף׃
"כי יהודה גבר באחיו" - גור אריה יהודה. "ולנגיד ממנו" אומר המיוחס לרש"י: יצאה ממנו מלכות, והמלך נקרא נגיד על שם שהוא המוציא והמביא. הבכורה והמלכות ניטלו מראובן: המלכות ניתנה ליהודה, ובכורת נטילת פי שניים ניתנה ליוסף. הרד"ק מסביר: "כי יהודה גבר באחיו" - יעקב נתן לו את המלוכה, ושאר ענייני הבכורה, ליטול פי שניים בארץ, קיבל יוסף. "ולנגיד ממנו" - מי שיהיה בישראל לנגיד, ממנו יהיה, "לא יסור שבט מיהודה"; אם יהיה נגיד ומושל, רק ממנו. המלבי"ם מוסיף שהמילה "גבר" מוסבת על שני חלקי הפסוק: כי יהודה גבר באחיו, וגבר גם לעניין הנגידות. הוא גבר על יוסף בעניין הנגידות, ולכן נאמר "ולנגיד" בלמ"ד ולא "ונגיד" - לעניין הנגידות והמלוכה גבר ממנו; ורק הבכורה שעניינה פי שניים, ולא מלוכה, נשארה ליוסף.
כאן אומר המלבי"ם ביאור נפלא מאוד על דרך הדרוש, בדרך של פלפול. הרי האבות הקדושים, כפי שהאריך בספר פרשת דרכים, מסופקים היו איזה דין יש להם: דין בן נח או דין ישראל. ספר פרשת דרכים מאריך בזה מאוד, מביא נפקא מינות רבות, ומיישב על פיהן ויכוחים שהיו בין השבטים. לדוגמה: האם השבטים אכלו אבר מן החי? יוסף ראה אותם תולשים אבר ואוכלים. לפי תפיסתו יש להם גדר של בני נח, ובני נח אסורים באבר מן החי - ולגוי אין דין שחיטה, וכדי שלא יהיה אבר מן החי צריכה הבהמה להיות מתה לגמרי; שחיטה אינה מספיקה. אבל אם יש להם דין ישראל, לאחר שנשחטה הבהמה מותר לתלוש ממנה אבר אף בעודה מפרכסת - לא שזה מומלץ, אבל אין זה אבר מן החי. הם אחזו שיש להם גדר של בני ישראל, והוא אחז שיש להם גדר של בני נח. וכן בבן פקועה: לבני נח זה אבר מן החי, ולבני ישראל, כיוון שהאם נשחטה, הותר גם הוא עמה.
ולדוגמה נוספת, חקירה מעניינת: אברהם אבינו שמר שבת, וכתוב עליו אפילו שקיים עירובי תבשילין, ויש אומרים עירובי תחומין. ולכאורה גוי ששמר שבת חייב מיתה - הרי על הצד שהוא בן נח, היה חייב מיתה. ומאידך, אם יחלל שבת במשהו כדי לצאת ידי חובת דין בן נח, הרי על הצד שהוא בן ישראל חילל שבת. כיצד פותרים את הפלונטר? יש תירוצים רבים, ואחד מהם מפולפל: הוא יצא לרשות הרבים בשבת בבגד עם ציציות. לנו, בתור ישראל, אין זה טלטול, שכן הציצית היא תכשיט לבגד וחלק ממנו; אבל לגוי, שאינו חייב בציצית, החוטים הם משאוי, כמי שיוצא בציצית פסולה, והרי זה טלטול. נמצא שעל הצד שהוא בן נח - חילל שבת, ועל הצד שהוא בן ישראל - לא חילל. זה נושא להמון פלפולים.
ועתה לענייננו. אומר המלבי"ם: אם היה לאבות דין ישראל, הבכורה מגיעה ליוסף. מדוע? משום שיעקב קידש את רחל בכסף - באומרו "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", והרי כל יום שהוא עובד הוא כמביא כסף עבור הקידושין. נמצא שרחל קדמה בנישואיה ללאה, ונישואי לאה שלא כדין, שהרי כבר היה נשוי לרחל. אבל אם דנים אותם כבני נח - בן נח אין אשתו מתקדשת בכסף, אלא נקנית בביאה. ואם כן ביאתה של לאה קדמה, שהרי כנס תחילה את לאה ואחר כך את רחל, ונמצא שקידושי לאה קודמים. ואם קידושי לאה קודמים - הבכורה מגיעה לראובן שהוא הראשון. ואם קידושי רחל קודמים - ראובן נולד מנישואין שלא כדין ואין לו דין בכור, והבכור הוא יוסף שנולד מן הנישואין הכשרים. נמצא שהשאלה מי הבכור תלויה בשאלה קידושי מי קדמו.
ועתה שימו לב לדברי המלבי"ם. על הצד שיש להם דין בני נח, הבכורה מגיעה לראובן, שהרי לאה קדמה בביאה. ואז, כשבא ראובן וחילל יצועי אביו, איבד את בכורתו. אבל יש כאן לימוד זכות גדול לראובן: אם דנים אותם כבני נח, ורחל התקדשה רק בביאה לאחר לאה, אזי בלהה היא אשת אביו ממש, והוא עבר על איסור חמור. אולם אם דנים אותם כישראל, האישה המקורית היא רחל שקידש בכסף, ונישואי לאה אינם נישואין אלא כמעמד של פילגש, אנוסת אביו ומפותת אביו - ועל פי דין ישראל, אנוסת אביו ומפותת אביו ופילגש אביו אינן אסורות עליו; האיסור הוא רק באישה שנשא אביו בנישואין. נמצא שעצם הדבר שנטלו ממנו את הבכורה ונתנוה ליוסף, מוכיח שדנים אותם כישראל - שהרי ליוסף מגיעה הבכורה מעיקרה, בהיותו בן רחל שקידושיה קדמו. ואם דנים אותם כישראל - זו זכות לראובן, שכן לא חטא באשת אביו. ואם נאמר שדנים אותם כבני נח, ואז אתה הבכור - נמצא שנטלו ממך את הבכורה משום שחטאת, שהרי אז זו אשת אביך ממש, ועל זה אתה נתבע. דברי פי חכם חן. חז"ל אומרים שראובן בלבל יצועי אביו, אך גם אם נבין את הפסוק כפשוטו, כל התביעה עליו היא רק אם דנים אותו כבן נח; אבל כשדנים אותו בדין ישראל - הבכורה כלל לא ניטלה ממנו, שהרי מעיקרא הגיעה ליוסף, וממילא לא עשה איסור במה שבלבל יצועי אביו.
בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי׃
לכאורה תמוה: כבר נאמר בפסוק א "ובני ראובן בכור ישראל", ולמה לחזור? אלא כיוון שהפסיק בעניין הבכורה והמלכות, חוזר הכתוב ואומר שוב "בני ראובן בכור ישראל" - ומי הם? חנוך ופלוא חצרון וכרמי.
בְּנֵי יוֹאֵל שְׁמַעְיָה בְנוֹ גּוֹג בְּנוֹ שִׁמְעִי בְנוֹ׃
אגב, מכאן נלמד שאם אדם קורא לבנו "גוג", אין זה כל כך נורא, שהרי גוג הוא משמות ישראל - "שמעיה בנו גוג בנו". אבל "מגוג" אינו כתוב כאן, ובזה כבר תהיה לו בעיה.
הרד"ק שואל: מניין צץ יואל, והלא לא הוזכר קודם בסדר התולדות? ומשיב, שאף שלא הזכירו בסדר התולדה, מזכירו עתה כדי לייחס את בניו אחריו, וכמוהו רבים בסיפור היחסים. ועוד: "שמעיה בנו גוג בנו" - כולם אחד בן אחד; ואף שבוודאי היו לכל אחד בנים נוספים, אין הכתוב מזכיר אלא את הראשים, את החשוב והממשיך. המלבי"ם אף הוא מרגיש בקושי מניין בא כאן יואל, ומבאר שיואל היה אחד מן הנשיאים, וממנו התחילה הנשיאות ונמשכה דור אחר דור בירושה עד בארה, שהיה הנשיא האחרון בזמן גלות מלך אשור שהייתה בימי פקח בן רמליהו.
מִיכָה בְנוֹ רְאָיָה בְנוֹ בַּעַל בְּנוֹ׃
בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי׃
לעניין הקריאה: הכלל הוא שכששני שוואים באים זה אחר זה, השני נע - ולכן "תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר". וכן "לָראוּבֵנִי" - האל"ף נחה. כל השמות הללו הם צאצאיו של יואל, דור אחר דור. המיוחס לרש"י מסביר שתלגת פלנאסר קדם לסנחריב, וזה סדרם: פול בא כאשר מלך מנחם בן גדי; בימי פקח בן רמליהו בא תגלת פלנאסר מלך אשור; בימי הושע בן אלה בא שלמנאסר מלך אשור; ובימי חזקיה בא סנחריב. וחז"ל פירשו שכולם אחד הם, שפול וכל אלה הנזכרים כאן כולם סנחריב. ובאותו זמן שהגלה תלגת פלנאסר, היה בארה נשיא לראובני. הרד"ק מוסיף שהוא היה נשיא לשבט ראובן, ו"תלגת" הנזכר כאן הוא "תגלת" המוזכר בספר מלכים, והיפוך אותיות בשמות הוא דרך הלשון, כמו שתראה במקומות רבים. וזה דבר שהרד"ק חזר עליו כמה פעמים, שמצוי ששמות באים באותיות מהופכות, או בתוספת אות וחיסור אות: פעם חזקיה, פעם יחזקיה, פעם חזקיהו, וכן על זה הדרך.
וְאֶחָיו לְמִשְׁפְּחֹתָיו בְּהִתְיַחֵשׂ לְתֹלְדוֹתָם הָרֹאשׁ יְעִיאֵל וּזְכַרְיָהוּ׃
הכוונה: זה היה הנשיא, וגם אחיו כשהתייחסו לתולדותם היו ראשי משפחותיהם, אנשים ידועים ומפורסמים, והראש שבהם היה יעיאל וזכריהו. המלבי"ם מבאר "בהתייחש" - בעת שהתייחסו, ומתי היה זה? בימי ירבעם ובימי יותם, כמו שנראה בפסוק יז. ויש לשים לב: אין מדובר כאן בירבעם בן נבט, אלא כל ירבעם שיוזכר כאן בהמשך הוא ירבעם בן יואש, שהיה כבר לקראת הגלות. ואז היה ראש המשפחה יעיאל וזכריה.
וּבֶלַע בֶּן־עָזָז בֶּן־שֶׁמַע בֶּן־יוֹאֵל הוּא יוֹשֵׁב בַּעֲרֹעֵר וְעַד־נְבוֹ וּבַעַל מְעוֹן׃
המלבי"ם מבאר ש"בן שמע בן יואל" הוא שמעי בן גוג, שהיה בן בנו של יואל. ומדוע שם קראו "שמעי בן גוג" וכאן "שמע בן יואל"? משום שכבר ראינו לא פעם שהכתוב מדלג על אחד השמות: היה לו לומר בן שמע בן גוג בן יואל, ואמר בן שמע בן יואל, בן בנו של יואל.
אלא שהמלבי"ם שואל: כל מה שכתוב כאן לכאורה מיותר, שהרי נחלת ראובן ונחלת גד כבר כתובות בתורה וגם בספר יהושע - מה בא הכתוב להשמיענו? ועוד, נבוכו המפרשים: ערוער הייתה בנחלת גד, והם שבנו אותה כמפורש בפרשת מטות, ואיך אומר כאן שראובן ישב שם? ועוד שואל המלבי"ם, שבהמשך כתוב שבני גד ישבו בארץ הבשן, וזה פלא, שהרי הבשן היה מנחלת בני מנשה, כמפורש בספר דברים פרק ג. נמצא שיש כאן חוסר סדר בנחלות וחוסר התאמה למה שמופיע בתורה.
ולכן מחדש המלבי"ם מהלך: בעל הספר בא להודיענו חדשות, כלומר לספר על דברים שהשתנו. בימי שאול נלחמו עם ההגריאים, כפי שנראה בפסוקים להלן, וההגריאים הם בני הגר, היינו הישמעאלים. בעקבות הניצחון הרחיבו את גבולם למזרח, וממילא חילקו מחדש את הנחלות. אז נתנו בני גד לבני ראובן את ערוער שהייתה מחלקם, משום שבני ראובן לא יכלו להתפשט הרבה מעבר לגבולם, שנהר פרת עוצר אותם; וכיוון שלבני גד נעשה עודף, נתנו להם מחלקם.
גם בני מנשה התפשטו בעקבות המלחמה מחוץ לגבולם, עד שניר הוא חרמון. בתחילה היה גבולם רק בתחילת הר חרמון, ואחר שהתרבו הוציאו את גבולם החוצה לצד דמשק, למזרח. והרי הגלעד בעבר הירדן המזרחי היה של בני מנשה - "ולמכיר נתתי את הגלעד" - וההגריאים ישבו במזרח לגלעד, "וישבו באוהליהם על כל פני מזרח לגלעד". נמצא שרוב הכיבוש החדש במזרח הגיע לבני מנשה, שהיו הסמוכים לשם, וממילא הסתפח לחלקם. וכיוון שעתה יש לבני מנשה שטחים נרחבים חדשים, יכלו לגלות לויאליות לשכניהם בני גד ולתת להם מחלקם - ולכן נתנו בני מנשה את חלקם בבשן לבני גד, ובני גד נתנו מחלקם לבני ראובן. זהו מה שבא הכתוב ללמדנו: ראה כיצד השתנו השטחים המוכרים לנו מן התורה. ואף שראובן ישב במזרח "עד לבוא מדברה" כי מקניהם רבו בארץ גלעד, לא הספיק זה לפי החלוקה החדשה, ולכן כל אחד נתן מחלקו לחברו כדי להשוות את הנחלה כפי הכיבוש החדש. וזה מה שילמדונו הפסוקים הבאים, שבהם אתה רואה שהבשן כבר אינו שייך למנשה, ושערוער נמצאת ביד ראובן אף שהייתה בנחלת גד. דברי המלבי"ם מיישבים את הקושי.
וְלַמִּזְרָח יָשַׁב עַד־לְבוֹא מִדְבָּרָה לְמִן־הַנָּהָר פְּרָת כִּי מִקְנֵיהֶם רָבוּ בְּאֶרֶץ גִּלְעָד׃
"ולמזרח ישב" - הכוונה למזרח ארץ הגלעד, אומר הרד"ק, שכן כל ארצם הייתה במזרח לארץ ישראל; הרי אנו מדברים בשבט ראובן היושב בעבר הירדן המזרחי. והתפשטו שם עד לבוא מדברה "למן הנהר פרת". ויש כאן קושי: משמע מן הנהר פרת והלאה. אלא הכוונה עד נהר פרת, ומן הנהר והנה - מנהר פרת ופנימה לתוך ארץ ישראל, שהרי אין הכוונה שקיבלו מנהר פרת והחוצה, אלא נהר פרת הוא הגבול, כמו שנאמר "מן הנהר נהר פרת עד הים האחרון יהיה גבולכם" - שגבול ישראל הוא מן הים התיכון עד נהר פרת. "כי מקניהם רבו" - זהו הטעם שראינו בתורה, שבאו בני גד ובני ראובן אל משה ואמרו שמקנה רב יש להם ואין להם היכן לרעות. והמלבי"ם מבאר: למזרח גלעד, שנחלתם הייתה במזרח ארץ ישראל והם התפשטו ממזרח נחלתם עד המדבר.
וּבִימֵי שָׁאוּל עָשׂוּ מִלְחָמָה עִם־הַהַגְרִאִים וַיִּפְּלוּ בְּיָדָם וַיֵּשְׁבוּ בְּאׇהֳלֵיהֶם עַל־כׇּל־פְּנֵי מִזְרָח לַגִּלְעָד׃
זו המלחמה שעליה דיבר המלבי"ם קודם. ההגריאים הם הישמעאלים, בני הגר, ולפעמים מופיע השם ביו"ד - הגריים, ולפעמים הגריאים. "וישבו באוהליהם" - אומר המיוחס לרש"י, שכך היה דרכם של בני ישמעאל, לשבת באוהלים, וכך הבדואים עד היום. המלבי"ם מבאר: כל זה היה בימי שאול, שעשו מלחמה עם ההגריאים שישבו במזרח הגלעד, כבשו אותם וישבו באוהליהם, ואז השתנתה החלוקה. בזה מיישב המלבי"ם גם את סדר הכתובים: לכאורה היה ראוי לספר תחילה על המלחמה ורק אחר כך על החלוקה החדשה, שהרי החלוקה החדשה באה אחרי המלחמה. ומדוע איחר את המלחמה? אלא שכותב הספר בא לומר לך עתה: כל מה שסיפרתי לך עד כה - בימי שאול היה. אז עשו מלחמה ויפלו בידם וישבו באוהליהם, וכבשו חלק מארץ ההגריאים, ואז חילקו מחדש את השטחים במזרח ארץ ישראל, ואז השתנתה החלוקה.
הפרק פותח בשאלת הבכורה שניטלה מראובן: פי שניים ליוסף, המלוכה ליהודה שהיה הגון לה מקדם, ו"לא להתייחש לבכורה" - שאין יוסף נעשה בכור למלוכה. במדרש נחלקו רבי לוי ורבי סימון בהיקף הדבר. המלבי"ם מוסיף פנינה על דרך הדרוש: השאלה מי הבכור תלויה בספק אם לאבות דין ישראל (ואז קידושי רחל בכסף קדמו ויוסף הבכור) או דין בני נח (ואז קידושי לאה בביאה קדמו וראובן הבכור) - ומעצם נטילת הבכורה מראובן ונתינתה ליוסף יש לימוד זכות לראובן, שהרי משמע שדנים אותם כישראל, וממילא לא חטא באשת אביו. אחר כך מונה הכתוב את שושלת נשיאי ראובן מיואל ועד בארה שהוגלה על ידי תלגת פלנאסר, ומכאן עובר לחידושו הגדול של המלבי"ם: הפסוקים באים להודיענו את השינוי בנחלות שבעקבות מלחמת ימי שאול בהגריאים - מנשה התפשט מזרחה ונתן מחלקו בבשן לגד, וגד נתן את ערוער לראובן שנחסם על ידי נהר פרת. וכל זה בא ליישב את חוסר ההתאמה בין הנחלות שבתורה לבין המתואר כאן.