פתיחה: מעבר מבני יהודה לבני שמעון
לאחר שעסקנו בכל האריכות בייחוסם של בני יהודה, עובר הכתוב בחלקו האחרון של הפרק לייחוסם של בני שמעון. הרד"ק מסביר מדוע דווקא כאן: מפני שבנחלתם היו בני שמעון סמוכים לבני יהודה, ולמעשה ישבו ממש בתוכם. וכפי שנאמר ביהושע: 'מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון, כי היה חלק בני יהודה רב מהם, וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם'. אומר הרד"ק: לא היה לבני שמעון חלק בפני עצמו כשאר השבטים, שלכל שבט נחלה משלו, אלא נחלתם הייתה בתוך שבט יהודה, וזהו שנאמר בברכת יעקב 'אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'. בהמשך, בפסוק כ"ז, נרחיב עוד בעניין זה.
(כד) בְּנֵי שִׁמְעוֹן נְמוּאֵל וְיָמִין יָרִיב זֶרַח שָׁאוּל׃
אומר הרד"ק: נְמוּאֵל הוא יְמוּאֵל המוזכר בפרשת ויגש ובפרשת וארא, וגם בפרשת פנחס נאמר 'לנמואל משפחת הנמואלי' - הוא הנמואל שכאן. ואל תתפלא על חילוף האות: כך תמצא ברוב השמות העבריים, בשמות האנשים וגם בשמות הערים, שאין מקפידים על חילוף אות אחת או שתיים, ופעם נקרא בשם זה ופעם בשם הדומה לו, כפי שראינו בדוגמאות רבות. המלבי"ם מוסיף שמה שכתוב כאן 'יריב' הוא 'יכין' שבתורה ('נמואל וימין ואהד ויכין וצוחר'), ואף הוא מבאר כרד"ק שמייחס את שמעון אחרי יהודה מפני שנחלתו הייתה בתוך נחלת יהודה.
רק הנשיאים נמנים
(כה) שַׁלֻּם בְּנוֹ מִבְשָׂם בְּנוֹ מִשְׁמָע בְּנוֹ׃ (כו) וּבְנֵי מִשְׁמָע חַמּוּאֵל בְּנוֹ זַכּוּר בְּנוֹ שִׁמְעִי בְנוֹ׃
לפי הפשט, וכן מבאר המצודת דוד, 'שלום בנו' - בנו של שאול הנזכר בפסוק הקודם, ומבשם בנו של שלום, ומשמע בנו של מבשם, וכדרך שראינו עד כה שכל 'בנו' מוסב על הקודם לו. אבל המלבי"ם אומר: לדעתי לא מנה כאן אלא את הנשיאים בלבד. כלומר, היו עוד שמות בשלשלת, אלא שהכתוב לא הזכירם, מפני שלא בא למנות אלא את מי שהיה נשיא; ומי שלא היה נשיא - פשוט לא נזכר.
לפי זה, 'שלום בנו' אינו בנו של שאול, שכן בנו של שאול לא היה נשיא ולכן אינו נזכר כלל. עזרא, שהעתיק מספר היוחסין הגדול, העתיק משם עד שלום - והוא שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי, הנשיא הראשון של בני שמעון. בספר הייחוס היה כתוב צורישדי ואחריו 'שלום בנו', ומכאן לשון הכתוב. ומשם והלאה הלכה הנשיאות ונמשכה מזה לזה עד משמע.
וכן 'ובני משמע' - היינו חושבים שבניו הם חמואל וזכור, ואין הדבר כן. את בני משמע הוא אינו מזכיר כלל, על פי אותו יסוד: הוא מונה רק נשיאים, ובני משמע לא היו נשיאים - עד חמואל, שממנו יצא נשיא, ואחריו זכור ואחריו שמעי. את יתר הבנים לא הזכיר, שהרי לא היה בהם נשיא, ומה הנפקא מינה בשמותם. יוצא אפוא שאין הכתוב מזכיר בהכרח פלוני בן פלוני, אלא פלוני בן פלוני שהוא נשיא בלבד.
ומי הוא שמעי שבו פסקה נשיאות השבט? אומר המלבי"ם: זהו שְׁמַעְיָה שנזכיר להלן בפסוק ל"ז, ולכן מייחס שם את זיזא בן שפעי עד שמעיה. משמעיה ואילך לא היה עוד נשיא שבט, אלא נשיאי משפחות בלבד - שלושה עשר נשיאים לשלוש עשרה משפחות, כפי שנראה בהמשך. וכן בפסוק ל"ה, 'ויהוא בן יושביה', כל הנמנים שם היו נשיאי משפחות ולא נשיאי שבט, ולכן הוא מזכירם על פי ייחוסם. וכלל הוא, שבכל מקום שהכתוב מייחס אדם כלפי מעלה, סימן שהיו אלו אנשים חשובים, מכובדים, מיוחסים ומוכרים בשמותם, כפי שכבר הזכיר המלבי"ם בכמה מקומות.
'לא הרבו עד בני יהודה' - ונחלת שמעון בתוך יהודה
(כז) וּלְשִׁמְעִי בָּנִים שִׁשָּׁה עָשָׂר וּבָנוֹת שֵׁשׁ, וּלְאֶחָיו אֵין בָּנִים רַבִּים, וְכֹל מִשְׁפַּחְתָּם לֹא הִרְבּוּ עַד בְּנֵי יְהוּדָה׃
המיוחס לרש"י מבאר: לא הרבו בנים כדרך שהרבו בני יהודה - לא הגיעו לכמות שאליה הגיעו בני יהודה. ומפני שהיו מועטים, וחלקו של יהודה היה רב מהם, קיבל יהודה את שבט שמעון בחלקו. כלומר, כיוון ששבט שמעון לא הרבה בנים ולא תפס מקום רב, ואילו ליהודה היו בנים רבים ומקום רב, לא הייתה בעיה ששמעון 'יתארח' אצל יהודה וישב בנחלתו - ובהמשך נראה עד מתי.
ומדוע בכלל צריך שמעון לקבל טובות מאחרים? מפני שלשמעון לא היה חלק בארץ ישראל, כדברי הרד"ק לעיל מכוח הפסוק 'אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל'. ושנינו בבראשית רבה: 'אחלקם' - להעמיד מהם סופרים בישראל ובבתי כנסיות, שהם היו מלמדי התינוקות. ומניין שקיבלו משבט יהודה מקום לשבת בו? שנאמר ביהושע י"ט: 'מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון, כי היה חלק בני יהודה רב מהם, וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם' - פן תרבה עליהם חית השדה.
ולכאורה עדיין קשה, שהרי נאמר שם 'ויעל הגורל לבני שמעון' - משמע שהיו גורלות בחלוקת הארץ, ועלה גורל אף לשמעון; ואיך נאמר שלא היה להם חלק אלא נחלו אצל בני יהודה? מבאר המיוחס לרש"י: כך היה המעשה - הפילו גורל איזה שבט יקבל את שמעון בחלקו. לא גורל איזה חלק יקבל שמעון בארץ, שהרי לא קיבלו חלק, כדכתיב 'ואפיצם בישראל', אלא הגורל היה איזה שבט יארח את שמעון, ונפל הגורל בחלקו של יהודה.
ולפי זה מתבאר גם הכתוב 'ויאמר יהודה לשמעון אחיו: עלה איתי בגורלי ונלחמה בכנעני, והלכתי גם אני איתך בגורלך' - שלכאורה משמע שיש לשמעון גורל ונחלה לעצמו. אלא הכוונה: אם תסייע לי בחלק שבו אני יושב, אלך גם אני עמך לסייע לך בחלק שבו אתה יושב, אף שהוא באמת שלי, כדי שתוכל לשבת שם. בוא ועזור לי להילחם באויבים ולכבוש את המגיע לי, ואז אעזור לך לכבוש את החלק שלי שבו אתה יושב.
ודרך אגב, כאן נמנה המספר 'בנים שישה עשר ובנות שש' ולא נמנו השמות. וכלל הוא: פעמים רבות כשאין הכתוב רוצה לומר את השמות, הוא מונה את המספר. אבל במקום שהוא מפרט את השמות, אין צורך שיאמר לך 'ארבעה הם' - שהרי אפשר לספור. ואמנם ראינו גם מקומות שבהם מנה את המספר יחד עם השמות, ושם הוצרכנו לתת טעמים מיוחדים לדבר.
לא המקום גורם
המצודת דוד שואל: למה הוצרך הכתוב להדגיש שבני שמעון לא הרבו בנים כמספר בני יהודה? ומשיב: שלא תאמר שהמקום הוא הגורם לריבוי הבנים. שהרי בני שמעון ובני יהודה גרים באותו מקום ממש, ובני יהודה מרבים ובני שמעון אינם מרבים - למדת שאין המקום גורם. ברכת ה' היא שתעשיר והיא שתיתן בנים, ולא המקום, אלא זהו מזלם כפי אשר נגזר להם מאת ה'.
ערי בני שמעון 'עד מלוך דוד'
הרד"k מוסיף על פי אותו יסוד: לפי שבני שמעון היו יושבים אצל שבט יהודה, תמצא שאותן ערים המוזכרות בספר יהושע בכלל ערי יהודה, מוזכרות גם בכלל נחלת בני שמעון. וזהו שנאמר בסיום הרשימה 'אלה עריהם עד מלוך דוד'.
(כח) וַיֵּשְׁבוּ בִּבְאֵר שֶׁבַע וּמוֹלָדָה וַחֲצַר שׁוּעָל׃ (כט) וּבְבִלְהָה וּבְעֶצֶם וּבְתוֹלָד׃ (ל) וּבִבְתוּאֵל וּבְחָרְמָה וּבְצִיקְלָג׃ (לא) וּבְבֵית מַרְכָּבוֹת וּבַחֲצַר סוּסִים וּבְבֵית בִּרְאִי וּבְשַׁעֲרָיִם, אֵלֶּה עָרֵיהֶם עַד מְלֹךְ דָּוִיד׃
כל הערים הללו היו עריהם של בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה - עד מלוך דוד. ומהו 'עד מלוך דוד'? אומר הרד"ק: כשמלך דוד התחזקו בני יהודה וגירשו את בני שמעון מנחלתם, ואז הוצרכו בני שמעון לחפש להם נחלה לעצמם, כמו שכתוב בהמשך 'וילכו למבוא גדור עד למזרח הגיא', וכן 'ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר' - הלכו הנה והנה לבקש להם נחלה, לאחר שבני יהודה הוציאום מתוכם.
והמיוחס לרש"י מבאר: כאשר התרבו בני יהודה, התחילו להתרעם על בני שמעון, שכן פתאום נעשה להם המקום צר - ומי יושב במקומם? אורחים שכבר הגיע הזמן שיתפנו. וכבר היה אורח אחד שישב בבית ומצא מנוחתו כי טוב ואת הארץ כי נעמה: יש כביסה, יש אוכל, יש מיטה מסודרת, הכול טוב. החליטו בעלי הבית לרמוז לו, רמזו פה ושם - והאיש אינו מבין. אמרו: ניזום מריבה בינינו, והוא יצדד באחד הצדדים, ואז הצד השני יאמר לו 'כך אתה נגדי? לך מכאן'. התחילו לריב, זה צועק מכאן והיא צועקת משם, והאורח שותק כדג. אמר לו בעל הבית: אין לך מה לומר בעניין? השיב לו: תראה, נשארו לי בסך הכול ארבעה חודשים, מה אכנס עכשיו עמכם למריבות. ועוד אחד היה לו אורח שישב וישב עד שעת לילה מאוחרת, וראה בעל הבית שאין בדעתו ללכת. אמר לו: תסלח לי, אני הולך לישון כי יש לי אורח - אבל אתה, למה אינך הולך לישון?
וכאן ביקשו בני יהודה לגרש אותם מארצם. הוויכוח ביניהם היה כבר מימי שאול, ורצו לגרשם מאז, אלא ששאול לא יכול היה לגרשם, ובפרט שכל ימיו היה עסוק במלחמות. וגם דוד, שמיהודה, לא יכול היה - שהרי הוא עצמו היה נרדף על ידי שאול, ובוודאי לא היה פנוי לגרש את בני שמעון מן המקום. לאחר מכן, כשמלך דוד, באו בני שבט יהודה ואמרו: הגיע הזמן לפרק את השידוך הזה ולהוציא את בני שמעון מתוכנו, מן הארץ שהשאלנו להם. וזהו 'אלה עריהם עד מלוך דוד' - שכשמלך דוד כבר היה מלך שיכול לפעול ולהרחיק משם את בני שמעון, וכאשר מלך - גירשם.
(לב) וְחַצְרֵיהֶם עֵיטָם וָעַיִן רִמּוֹן וְתֹכֶן וְעָשָׁן, עָרִים חָמֵשׁ׃
המצודת ציון מבאר ש'חצרים' הם המקומות הסמוכים לערים, קטנים מהן ואינם מוקפים חומה. והמלבי"ם מעיר שביהושע מוזכרות רק ארבע, ומבאר שלאחר שניתנה צקלג למלכי יהודה נתנו להם את עיטם תחתיה, והיא לא הייתה עיר אלא חצר מפורזת, ולכן היא החמישית שכאן.
'זאת מושבותם והתייחשם להם'
(לג) וְכָל חַצְרֵיהֶם אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה עַד בָּעַל, זֹאת מוֹשְׁבֹתָם וְהִתְיַחְשָׂם לָהֶם׃
'זאת מושבותם והתייחשם להם' - אף שייחס אותם כאן במקצתם, אל תאמר שלא היו אלא אלה, שהרי יש ספר ייחוס שבו מופיעים כל שמות השבטים, כל אחד ואחד בפרטים ובפרטי פרטים. כוונת הכתוב היא למה שנתפרש כאן, ואין זה כל הייחוס.
והמלבי"ם מפרש פירוש מעניין: 'והתייחשם להם' - היינו התייחשם למושבות. ראשי המשפחות התייחסו לערים: כל משפחה בחרה לה עיר, והייתה מיוחסת לאותה העיר. וכגון 'אשחור אבי תקוע', 'מישע אבי זיף', 'שובל אבי קריית יערים' - שהאדם נקרא על שם המקום, כשם שאומרים 'בני הזיפים'. נמצא ש'זאת מושבותם והתייחשם' - שהמשפחות היו מיוחסות למושבות ונקראות על שמן.
נשיאי המשפחות והיציאה לבקש מרעה
(לד) וּמְשׁוֹבָב וְיַמְלֵךְ וְיוֹשָׁה בֶּן אֲמַצְיָה׃ (לה) וְיוֹאֵל וְיֵהוּא בֶּן יוֹשִׁבְיָה בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲשִׂיאֵל׃ (לו) וְאֶלְיוֹעֵינַי וְיַעֲקֹבָה וִישׁוֹחָיָה וַעֲשָׂיָה וַעֲדִיאֵל וִישִׂימִאֵל וּבְנָיָה׃ (לז) וְזִיזָא בֶן שִׁפְעִי בֶן אַלּוֹן בֶּן יְדָיָה בֶן שִׁמְרִי בֶּן שְׁמַעְיָה׃
אומר הרד"ק: כל אלה שהוא מזכיר כאן היו נשיאי המשפחות של שבט שמעון וראשי בית האבות, וכולם - לאחר שמלך דוד - הלכו לחפש להם נחלה. והארץ שלקחו לנחלה הייתה ארצם של בני חם, שהיו יושבים שם מקדם, והם היכו אותם ונחלו את נחלתם.
(לח) אֵלֶּה הַבָּאִים בְּשֵׁמוֹת נְשִׂיאִים בְּמִשְׁפְּחוֹתָם, וּבֵית אֲבוֹתֵיהֶם פָּרְצוּ לָרֹב׃
המלבי"ם מדגיש: ערי בני שמעון היו בסך הכול שלוש עשרה, חוץ מן החצרות שנמנו בפסוק ל"ב. וכאן מדגיש הכתוב 'נשיאים במשפחותם' - שכן קודם לכן מנה את נשיאי השבט עד שמעי, והייתי חושב שאף כאן מונה נשיאי שבט; לכן אמר לך שאלו היו נשיאי המשפחות. כל אלה שמנינו כאן הם שלושה עשר נשיאים לשלוש עשרה משפחות, אבל לא נשיאי השבט. 'ובית אבותיהם פרצו לרוב' - בימי חזקיהו ראו שהמקום צר להם, שנחלת שמעון הייתה מועטה, ולכן:
(לט) וַיֵּלְכוּ לִמְבוֹא גְדֹר עַד לְמִזְרַח הַגָּיְא לְבַקֵּשׁ מִרְעֶה לְצֹאנָם׃ (מ) וַיִּמְצְאוּ מִרְעֶה שָׁמֵן וָטוֹב, וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וְשֹׁקֶטֶת וּשְׁלֵוָה, כִּי מִן חָם הַיֹּשְׁבִים שָׁם לְפָנִים׃
מהו 'שוקטת ושלווה'? מבאר המלבי"ם: אין להם מלחמה מבחוץ ואף לא מרד מבפנים. כשיש מלחמה מבחוץ אין הארץ שוקטת, וכשיש מרד מבפנים אינה שלווה. וזה עצמו גרם לכיבושה: מדינות כמו שווייץ קל יחסית לכבוש, יש להן צבא של מצעדים ומפגנים ולא צבא שאמור לצאת ולהילחם. ככל שהמדינה מורגלת יותר במלחמות, צבאה מיומן יותר. כאן הארץ הייתה שוקטת ושלווה ולא הוצרכו לצבא כלל, וזו הקדמה לומר לך מדוע היה כל כך קל לכבשם - לא היו מוכנים למלחמה. ועוד, שהיו מבני חם שישבו שם לפנים והחזיקו בארץ מקדם קדמתה, כלשון המלבי"ם, ולכן יכלו לבוא ולהילחם בהם בקלות.
דוגמה לדבר מביא המיוחס לרש"י מספר שופטים: 'ויבואו על ליש, על עם שוקט ובוטח, ודבר אין להם עם אדם' - כיוון שהיו שוקטים לא היו יראים משום אומה, ולכן לא כרתו ברית עם שום אומה שתבוא לעזרם. בימים ההם מקובל היה מאוד לכרות בריתות בין האומות: אם יבואו עליי תעזור לי, ואם יבואו עליך אעזור לך. אלו לא הוצרכו לכרות ברית עם איש, שהרי אין להם מלחמות כלל - ולכן יכלו חמש מאות איש לנצחם. וכן נאמר שם 'כמשפט צידונים שוקט ובוטח', הרי שהייתה עוד דוגמה כזו אצל אותם אנשים שהלכו לבקש להם מקום מנוחה.
ההכאה בימי חזקיהו
(מא) וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת הַמְּעוּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה, וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם׃
'אלה הכתובים בשמות' - הם המוזכרים שמנינו קודם. ובמילה 'המעונים' נחלקו: הרד"ק אומר שהשורוק בא כאן במקום חולם, וצריך לקרוא כמו 'מְעוֹנִים' מלשון מָעוֹן, כלומר מקומות מגורים. ואי אפשר לפרש מלשון עינוי, שאילו כן היה צריך לבוא דגש, וכאן אין דגש. והכוונה אפוא שהיכו את אוהליהם ואת בתיהם. והמלבי"ם מבאר באופן אחר: 'ויכו את אוהליהם' - שהיו רועי צאן ויושבי אוהלים, ו'המעונים' הוא שם אומה, מבני מעון.
'עד היום הזה' - עד ימי עזרא, שאף בניהם של בני חם שגורשו משם לא שבו למקומות הללו. ודבר זה יש בו חידוש: הרי בזמן עזרא כבר גלו בני שמעון וכבר חוזרים מן הגלות, והיה מקום לחשוב שבני חם ישובו לארץ הזאת - ואף על פי כן לא שבו, ועד ששבו בני שמעון מן הגלות עדיין היה המקום פנוי.
(מב) וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם׃
האנשים היו מבני שמעון, והראשים היו משבט מנשה. ובזה מתיישבת השאלה על מי מדובר כאן: חמש המאות הם מבני שמעון, ואילו בני ישעי שבראשם ממנשה.
(מג) וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
מהי 'שארית הפליטה', ומהיכן פלטו? מבאר המיוחס לרש"י: אלו שנמלטו מהחרמתו של דוד, שכתוב עליו שהכרית כל זכר באדום. והם היכו את מה שנותר ממה שהחרים דוד. והרד"ק מוסיף שאין מדובר רק בשארית שהשאיר דוד, אלא גם במה שהשאיר שאול - שבדוד נאמר 'עד הכרית כל זכר באדום', ואף שאול נלחם בעמלק ולא סיים את המלאכה.
ומה שכתוב 'וישבו שם עד היום הזה' - מבאר הרד"ק: עד היום שגלו. או שאפשר לפרש 'עד היום הזה' אף לאחר שגלו בני שמעון: שהרי אנו מדברים בזמן שעזרא כבר כאן ושבו מן הגלות, והיה מקום לומר שמא יחזרו בני עמלק לשם - ואומר לך הכתוב שלא שבו עמלק לשם עד היום הזה, והמקום הזה נשאר בחזקת בני שמעון.
לסיכום:
סיומו של פרק ד' מוקדש לבני שמעון, ונסמך לבני יהודה מפני שנחלתם הייתה בתוך נחלת יהודה - שהרי לשמעון לא היה חלק בפני עצמו, כקיום 'אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל', והגורל שהוטל היה על איזה שבט יארח אותם. המלבי"ם מלמדנו שהרשימה אינה שלשלת אבות ובנים רצופה אלא מניין נשיאים בלבד: תחילה נשיאי השבט, משלומיאל בן צורישדי עד שמעי הוא שמעיה, ואחריו שלושה עשר נשיאי משפחות לשלוש עשרה ערים. המצודת דוד למד מכאן שאין המקום גורם לריבוי בנים אלא ברכת ה' ומזלו של אדם. וכשמלך דוד והתרבו בני יהודה, הוצאו בני שמעון מנחלתם ויצאו לבקש מרעה - למבוא גדור ולהר שעיר, והכו את בני חם ואת שארית עמלק, וישבו תחתיהם עד היום הזה.