פרק זה ממשיך את שושלות בני יהודה, ובו אנו פוגשים שוב ושוב את אותה תופעה שכבר עמדנו עליה: הכתוב מזכיר אדם ומספר את תולדותיו - מבלי שהזכיר קודם מיהו ומהיכן בא. המלבי"ם חוזר ומבאר את היסוד: עזרא העתיק את דבריו מתוך ספר הייחוס הגדול, ולא העתיק את כל השושלת אלא רק את המיוחדים, המוכרים והמצוינים, ואת השאר הניח. משום כך הדברים נראים לנו לפעמים כ"חתוכים" - שהרי הם באמת נחתכו ממקום אחר, ושם הכול מופיע ביתר פירוט.
וּכְלוּב אֲחִי שׁוּחָה הוֹלִיד אֶת מְחִיר הוּא אֲבִי אֶשְׁתּוֹן׃
גם כאן הכתוב לא הזכיר קודם את כלוב בסדר התולדות, ואף על פי כן הוא מספר את תולדותיו. כך תראה במקומות רבים בספר הזה, שהוא מקצר בתולדות ואינו כותב את כל הפרטים. המלבי"ם מבאר שכלוב היה מבני אשחור, והוא כלוב אחי שוחה שהוליד את מחיר. ומדוע נאמר "אחי שוחה" בלי שנדע מיהו שוחה? מפני שבספר הייחוס הייתה כתובה השתלשלות הדורות באורך עד שוחה וכלוב אחיו, ושם היה כתוב ייחוסו של שוחה, ורק לאחר מכן "וכלוב אחי שוחה" - וכל הקורא שם מבין במה מדובר. עזרא, שהעתיק בקצרה רק את הנוגע לענייננו, דילג על כל מי שלא היה חשוב, והתחיל בכלוב.
וְאֶשְׁתּוֹן הוֹלִיד אֶת בֵּית רָפָא וְאֶת פָּסֵחַ וְאֶת תְּחִנָּה אֲבִי עִיר נָחָשׁ אֵלֶּה אַנְשֵׁי רֵכָה׃
"אבי עיר נחש" - עיר נחש שם של עיר, ותחינה היה השר שלה. "אלה אנשי רכה" - בני אשתון ישבו במקום הנקרא רכה; ויש מבארים שאנשי רכה הוא שם המשפחה, כמו "אנשי רכב" וכדומה. הרד"ק מבאר "אבי עיר נחש" כמו "אבי קרית יערים": מבניו נתיישבה העיר, ולכן נקראה על שם האב - וכך גם כאן, מבניו של נחש נתיישבה העיר ונקראה עיר נחש. ומהו "אנשי רכה"? הרד"ק אינו מחפש בזה הסבר, אלא כותב שנקראו כן על עניין ידוע אצלם, וכן כתב המלבי"ם: מטעם ידוע אצלם. כלומר, הפסוק לא פירט מה ראו לקרוא להם כך.
וּבְנֵי קְנַז עׇתְנִיאֵל וּשְׂרָיָה וּבְנֵי עׇתְנִיאֵל חֲתַת׃ וּמְעוֹנֹתַי הוֹלִיד אֶת עׇפְרָה וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת יוֹאָב אֲבִי גֵּיא חֲרָשִׁים כִּי חֲרָשִׁים הָיוּ׃
שוב הכתוב מזכיר תולדות מבלי שהזכיר את האב - את קנז לא שמענו עד כה, ובכל זאת מונה את בניו. עתניאל בן קנז הוא השופט הראשון שהיה בישראל. המלבי"ם מבאר שבני קנז היו אף הם מאותה משפחה, ומוסיף: "ולפי דעתי, ליישר פשטות הכתובים ולהסיר כל לחץ שנלחצו המפרשים" - כלומר להסיר את הקושי כיצד פתאום מדובר כאן בקנז שלא נודע מי הוא וממי בא - נראה שמאשחור יצא קנז הראשון, והוא הוליד את יפונה, ולכן נקרא כלב "בן יפונה הקניזי", על שם בואו מקנז הראשון. ושימו לב: יפונה היה גם בן קנז וגם אבי קנז, שכן הוליד שני בנים - את קנז ואת כלב.
בזה מיושבות סתירות ממקומות אחרים. נאמר "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב" - ומי הוא "אחי כלב"? קנז. אין הכוונה שעתניאל הוא אחי כלב, אלא שעתניאל הוא בן קנז, וקנז הוא אחי כלב. שהרי יפונה בנו של קנז קרא לבן אחד קנז ולבן השני כלב. כל זה, אומר המלבי"ם, לא היה צריך לספר לנו, שכן ייחוס זה כבר ידוע לנו מן התורה ומספר יהושע.
עתה מבאר הכתוב את בני שני האחים, קנז וכלב. בני קנז בן יפונה היו עתניאל ושריה. בני עתניאל היו חתת ומעונותי, ומעונותי הוליד את עפרה. אף שנראה כאילו "ומעונותי" אינו קשור למה שלפניו, באמת הוא המשך הפסוק הקודם - וזה על פי דרכם של המלבי"ם והגר"א שהסברנו קודם, שהשם כאילו כתוב פעמיים, או כאילו נאמר "ומעונותי אשר הוליד את עפרה". ושריה, הבן השני של קנז, הוליד את יואב, וממנו יצאו בני גיא חרשים, והעיר נקראה על שם המלאכה, "כי חרשים היו". בספר נחמיה היא מוזכרת אצל בני בנימין, לפי שבימי נחמיה כבר התיישבו שם בני בנימין, אך באותו זמן נקראה גיא חרשים. גם הרד"ק מבאר "אבי גיא חרשים" כמו "אבי קרית יערים", ומהם חרשים? אומני אבן, עץ וברזל - יש חרש עץ, חרש ברזל וחרש אבן, והכוונה לאיש מקצוע המייצר ומפסל בעץ, בברזל או באבן.
וּבְנֵי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה עִירוּ אֵלָה וָנָעַם וּבְנֵי אֵלָה וּקְנַז׃
חז"ל אומרים שכלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון, ולמה נקרא בן יפונה? שפנה עצמו מעצת מרגלים - יפונה מלשון פינוי. ואם תשאל: הרי כבר ייחס את משפחת כלב בן חצרון, ומדוע חוזר לראשונות? משיב המיוחס לרש"י: אל תתפלא, כן דרכו של הספר - מייחס מעט, מדלג על משפחה אחת, ואחר כך חוזר ותופס את המשפחה שדילג עליה.
"ובני אלה וקנז" - המיוחס לרש"י מבאר שהוי"ו של "וקנז" היא חלק מן השם, כמו שראינו בכמה מקומות שרש"י ביאר שהוי"ו או ה"א הידיעה שבראש השם הן מעיקר השם. המלבי"ם מבאר שכאן מתחיל למנות את בני כלב אחי קנז, בנו השני של יפונה, ולכלב היו בנים מארבע נשים, שאותן ימנה בפסוקים הבאים. הבנים מן האישה הראשונה - שאותה לא הזכיר כלל - היו עירו, אלה ונעם, ובן אלה היה "וקנז".
ומדוע נאמר "ובני אלה" בלשון רבים על בן אחד? אומר המלבי"ם שבספר הייחוס שממנו העתיק עזרא היו כתובים עוד בנים, ועזרא לא העתיקם לפי שלא היו מפורסמים ומוכרים, אך השאיר את הניסוח כמות שהוא - "ובני" ולא "ובן" - כדי ללמדך שהיו עוד בנים. ולפי קו זה אפשר היה לומר שגם הוי"ו של "וקנז" היא וי"ו החיבור שנשארה מן הרשימה המקורית, שהרי שם היה כתוב "ובני אלה" פלוני ופלוני "וקנז", ועזרא מחק את הראשונים והשאיר את האחרון. אלא שייתכן שזה עצמו מה שהכריח את המפרשים לומר ששמו "וקנז", שהרי לפי הכתוב לפנינו היה ראוי לומר "ובני אלה קנז".
וּבְנֵי יְהַלֶּלְאֵל זִיף וְזִיפָה תִּירְיָא וַאֲשַׂרְאֵל׃
וּבֶן עֶזְרָה יֶתֶר וּמֶרֶד וְעֵפֶר וְיָלוֹן וַתַּהַר אֶת מִרְיָם וְאֶת שַׁמַּי וְאֶת יִשְׁבָּח אֲבִי אֶשְׁתְּמֹעַ׃
מי שמחפש שמות מקוריים מן התנ"ך - כאן יש בשפע: זיף, זיפה, תיריא, אשראל, ילון. ואף מרים, שכאן הוא שם של זכר כפי שנבאר.
המלבי"ם מבאר שכאן אנו עוברים לאשתו השנייה של כלב, ושמה יהללאל, ובניה זיף וזיפה, תיריא ואשראל. זה חידוש גדול, שכן לפי הפשטות היינו מבינים שמדובר בזכרים, כדרך הכתוב בכל הפרק - "אשתון הוליד", "ובני קנז", "ומעונותי הוליד" - וכאן, לפי המלבי"ם, "ובני יהללאל" מדבר באישה.
"ובן עזרה" - אין הכוונה לבנו של אדם ששמו עזרה (וודאי אין מדובר בעזרא הסופר, שהרי הוא הכותב את הייחוס, ואף הכתיב כאן בה"א), אלא "בן עזרה" הוא שמו, כמו "בן חנן" ו"בן זוחת" שאף הם שמות. ואגב, שם המשפחה "אבן עזרא" אינו כפי שטועים לחשוב שהוא כדרך "אבן" שהיה מקובל באותם ימים במשמעות בנו של, אלא זה היה שם משפחתו, כמו אבן שפרוט וכדומה. יתר, מרד, עפר וילון - כולם היו בני יהללאל, אותה אישה שנייה.
"ותהר את מרים ואת שמי ואת ישבח" - לשון פלא היא, שהרי דרך הכתוב לומר "ותלד". מבאר המלבי"ם: אמר "ותהר" לפי שהרתה את כולם בכרס אחת, ולכן דיבר בלשון ההיריון ולא בלשון הלידה. הרד"ק לעומתו מבאר ש"ותהר" כמו "ותלד", ואל תתפלא, שהרי אנו אומרים "ברכות הוריי" - אותם שהרו אותי, ולא "יולדיי"; הרי שלשון הריון משמשת לפעמים כתחליף להולדה. אלא שהרד"ק אינו מבאר מדוע כאן שינה הכתוב מדרכו.
ועוד נחלק כאן הרד"ק על המלבי"ם: לדעתו מדובר באשתו של מרד, שהיא ילדה לו את מרים ואת שמי, ולא ביהללאל אשת כלב. ומרים, אומר הרד"ק, בן הוא כשאר הנזכרים - ותהר את הבן הנקרא מרים ואת שמי ואת ישבח. ואל תתפלא, כי הרבה שמות משמשים לזכר ולנקבה כאחד, כמו אביה - אשת חצרון, ועיפה - פילגש כלב, ורבים אחרים. וכן בזמננו: יונה - אצל האשכנזים רב יונה, ואצל הספרדים גברת יונה; שמחה - אצל הספרדים שם של אישה, ואצל האשכנזים רב שמחה, שם של איש.
וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד׃
"ואשתו היהודייה" - היא אשת כלב השלישית. ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו, שרי אותן עיירות; "אבי שוכו" - אבי העיר הנקראת שוכו, ויקותיאל אבי העיר הנקראת זנוח. המיוחס לרש"י מונה כאן את רשימת הערים שביהושע: יוקדעם, זנוח, חלחול, בית צור וגדור, ירמות ועדולם, שוכו ועזקה - ועל כל אחת אומר לך מי היה "אביה", כלומר שהעיר באה מבניו, או שהוא ייסדה, או שהיה שר עליה והעיר נקראת על שמו.
"ואלה בני בתיה בת פרעה" - המיוחס לרש"י מבאר שהוי"ו יוצרת כאן הפרדה וחוצה את הפסוק: עד "יקותיאל אבי זנוח" מדובר בבני אשתו היהודייה, ומכאן ואילך מתחיל עניין חדש - בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד. ומי הוא מרד? זה כלב, כמו שאמרו חז"ל שמרד בעצת מרגלים.
הרד"ק מבאר ש"היהודייה" בא לאפוקי מנוכרייה, שהרי מיד לאחר מכן מדובר בבתיה בת פרעה שלא הייתה יהודייה אלא גיורת; לכן אמר "ואשתו היהודייה" - היינו המיוחסת. ובעניין "אבי": יש מפרשים מלשון אדון, שהיה אדון כל אותן ערים, כדרך המיוחס לרש"י. אבל הרד"ק אומר שיותר נכון לפרש כמשמעו, שאלה שמות האנשים שנולדו להם - חבר אבי האדם הנקרא שוכו, ויקותיאל אבי האדם הנקרא זנוח, ולא אבי הערים.
ומקשה הרד"ק: מה פתאום קורא לאב על שם הבן? אצל הערבים אכן כך הדרך - "אבו" פלוני - אבל אצלנו הדרך הפוכה, תמיד "בנו של". ומתרץ: כאשר הבן היה מפורסם וחשוב, קוראים את שם האב על שמו. שהרי את האב איני מכיר, ואילו שם הבן מוכר מאוד, ואומרים: אתה יודע מי זה פלוני? זה האבא של פלוני, האבא של ראש הממשלה, האבא של אותו רב - ועל ידי כך אני מכירו. לכן "חבר אבי שוכו".
הרד"ק מביא שחז"ל דורשים את כל השמות הללו - ירד, אבי גדור, חבר - שכולם נדרשו על משה רבנו. וכאן יש להדגיש יסוד חשוב: כשלומדים מקרא, הדבר הראשון הוא להבין מה כתוב בפשט. הרבה פעמים הפשט שונה לגמרי ממה שלומדים בגמרא ובמדרשים, וכל כך מתקבעות אצלנו דרשות חז"ל עד ששוכחים שלמקרא יש פשט שאינו על פי הדרשה. לדוגמה: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". כולם מבינים - מתוכנו יוצאים כל ההורסים והמחריבים. אבל אין זה הפשט. הפשט הוא נבואה טובה: שכל המהרסים והמחריבים יֵצאו מאיתנו. כשאדם אומר נמאס לי כאן, אני יורד לעמק הסיליקון - טוב מאוד, זו התגשמות הפסוק. כל המנאצים והמחרפים היורדים לאמריקה או לכל מקום אחר, זו התגשמות הנבואה: הם יוצאים מאיתנו, לא ימשיכו להציק לנו. אלא שדורשים דרשה, מתייחסים אליה, ושוכחים את הפשט. תמיד חשוב להבין קודם כול מה נאמר בפסוק, ואחר כך לראות לאן לקחו חז"ל את העניין.
ולפי הדרשה, "ילדה" כאן במובן של גידלה: "ואלה בני בתיה בת פרעה" - שגידלה אותם ולא ילדתם. ולפי זה "ואשתו היהודייה" היינו אישה שנתייהדה ונתגיירה, כי מדובר בבתיה. ואגב, זהו שיבוש נפוץ שקוראים לבת פרעה "בַּתְיָה" - ואין זה אלא בִּתְיָה, כלומר בתו של י-ה. ומניין אנו יודעים? שכן למקרא יש ניקוד, גם אם לגמרא אין, ובמקרא כתוב בִּתְיָה. ומה שנאמר "ילדה" במובן גידלה, כמו "ואותו ילדה אחרי אבשלום" - שגידלה אותו באותה מתכונת של אבשלום. הרי שהולדה משמשת במשמעות גידול, ומכאן גם שתלמידי החכמים כבנים, שכיוון שמגדלם בתורה נחשב כבנו.
המלבי"ם מבאר ש"אשתו היהודייה" היא אשת כלב השלישית - הראשונה לא נזכרה בשם, השנייה יהללאל, והשלישית שמה היהודייה. ואל תתפלא ששם מתחיל בה"א, שהרי שמות רבים כאלה, כמו הצללפוני ועוד. והיא ילדה את ירד אבי גדור. ומעיר המלבי"ם שהיו כאן שלוש ערים שונות: בית גדור, גדר, וגדור הנזכרת כאן (ויש אומרים גדרה), ואלו שלושה מקומות נפרדים.
"ואלה בני בתיה" - בתיה היא האישה הרביעית של כלב, שנשאה לאחר מכן. אומר המלבי"ם שאיננו יודעים בוודאות אם "פרעה" כאן הוא אדם מישראל ששמו פרעה, או מלך מצרים; חז"ל במגילה י"ג מפרשים שהיא בת מלך מצרים, אבל על פי פשט הכתוב אין לזה הכרח, ואפשר שאדם מישראל נקרא פרעה. ואל תתפלא, שהרי מצינו אדם ששמו ישמעאל, וכן שמות כאלכסנדר שהיה מלך גוי, ועוד.
וּבְנֵי אֵשֶׁת הוֹדִיָּה אֲחוֹת נַחַם אֲבִי קְעִילָה הַגַּרְמִי וְאֶשְׁתְּמֹעַ הַמַּעֲכָתִי׃
וּבְנֵי שִׁימוֹן אַמְנוֹן וְרִנָּה בֶּן חָנָן וְתִילוֹן וּבְנֵי יִשְׁעִי זוֹחֵת וּבֶן זוֹחֵת׃
המלבי"ם אומר שהפסוק "ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד" מחובר לפסוק שאחריו. שהרי הכתוב לא פירש מי הם "אלה" - ואי אפשר לומר שהם הנזכרים קודם, שהרי אלה נולדו מאשתו היהודייה. אלא המשך הפסוק הוא: "אשר לקח" כלב, ובניה היו מרד ואשת הודיה. כלומר בן אחד מרד, והשנייה בת שנולדה מבתיה, והיא נישאה לאדם ששמו הודיה. שימו לב שהודיה הוא כאן שם של גבר, אף שהיום הודיה שם של אישה.
וכך מיושב לפי המלבי"ם מדוע נזכר הודיה בלי הקדמה - שהרי הוא צאצא של בתיה בת פרעה. הרד"ק מבאר בפשטות: אף שלא הזכיר עד עתה את הודיה, מזכיר את תולדותיו, וכך מנהג הספר כפי שהזכרנו כמה פעמים; ומאשתו שהייתה אחות נחם היו לו אבי קעילה הגרמי ואשתמוע המעכתי.
עוד מבאר המלבי"ם שבספר היוחסין שממנו העתיק עזרא היה כתוב שבני בתיה היו מרד והודיה ושמעון וישעי, ושם היה ייחוסו של כל אחד מהם באורך. וכאן מזכיר את בני הודיה מכמה נשים - כלומר להודיה היו כמה נשים, ועזרא מדלג עליהן לפי שלא היו מוכרות וחשובות, ומזכיר רק את הבנים המצוינים והמפורסמים שהיו לו מאשתו אחות נחם. ומהו "הגרמי"? שם איש: אבי קעילה שנקרא הגרמי, זה היה שמו. "ואשתמוע המעכתי" - שהיה ראש וחשוב בעיר מעכה. ואל תתפלא ש"הגרמי" בה"א הוא שם איש, שהרי ראינו כאלה רבים למעלה, כמו הצללפוני.
וכן בני שמעון היו מבני בתיה, ואת שמעון עצמו אינו מזכיר לפי שלא היה חשוב, אלא רק את בניו. "בן חנן" - גם כאן כמו "בן עזרה", כך היה שמו. וכן בני ישעי היו ראשי משפחות מבני בתיה, ו"בן זוחת" - המילה "בן" היא חלק מן השם ולא על שם האב.
בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ׃
כאן חוזר הכתוב לשורש - ליהודה עצמו. עד כה דיברנו על פרץ, על זרח, על חצרון ועל שמות רבים, אבל את שלה - "כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו", שלא ניתנה לו תמר - לא ייחסנו. אומר המיוחס לרש"י: כיוון שלא ייחסו עד עתה, מייחסו כעת; ומשום כבודו של דוד הקדים את בני תמר, פרץ וזרח, שמהם יצא דוד. ועכשיו, לאחר שייחס את כל משפחות פרץ, מתחיל לייחס את משפחות שלה שהיו באותו דור.
"משפחות בית עבודת הבוץ" - לפי המיוחס לרש"י היו מומחים בעשיית יריעות המקדש, וזו הייתה אומנותם. הרד"ק לעומת זאת מבאר שהיו משפחות עובדי פשתים; והבוץ, כדברי המלבי"ם, הוא הפשתן היקר והמיוחד - בגדי בוץ. לפי זה אין כאן כלל עניין לבית המקדש, אלא מומחים בעבודת הפשתים.
וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים׃
המיוחס לרש"י מבאר שכל השמות הללו - יוקים, אנשי כוזבא, יואש ושרף וישובי לחם - כולם בניו של שלה. ומי הם יואש ושרף? דרשו חז"ל: אלה מחלון וכליון, וזהו "אשר בעלו למואב" - שנשאו נשים מואביות והיו להן לבעלים. ומהו "והדברים עתיקים"? אין אלה שמות נוספים, אלא בא לומר: אל תחשוב שכיוון שהתחלתי לייחס מאנשי הדור שלנו, אף אלה מאוחרים; דע לך שכל מי שהזכרתי כאן משושלת שלה הם אנשים קדמונים, מימים עתיקים.
הרד"ק אומר שיש דרשות הרבה בשמות אלה, אבל לפי הפשט כולם מבני שלה ומבני בניו. אנשי כוזבא כולם היו מבניו, וייתכן מאוד שכוזבא היא כזיב, "והיה בכזיב בלדתה אותו", כלומר בנים שנולדו בכזיב. גם יואש ושרף היו מבניו, ו"אשר בעלו למואב" לפי הפשט - שנלחמו במואב והיו להם אדונים, מלשון בעלים. "ישובי לחם" הוא שם אחד ולא שניים - כך היה שמו של אחד מבניו.
ומהו "והדברים עתיקים" לפי הרד"ק? שמה שאמרתי לך שיואש ושרף היו בעלים למואב, אף שלא תמצא כן בספרי הנבואה, אלה דברים ידועים בקבלה ובמסורת, נעתקים מאיש לאיש. ויש לדעת ש"עתיקים" כאן אינו מלשון העתקה במובן שלנו; בלשון הקודש "נעתק" הוא לשון העברה ממקום למקום, כמו "אבן נעתקה ממקומה", וכמו "ויעתק צור ממקומו". וכשאני מוסר לך דבר - הוא נעתק ממני אליך, ומכאן בא אחר כך הביטוי "להעתיק" במובן של העתקה. וכן בכינוי "עתיק יומין" כלפי הקדוש ברוך הוא, שהזכרנו כמה פעמים - לא במובן של ישן ולא במובן של העתק, אלא במובן של נעתק ממסגרת הימים, שהוא מעל הזמן. אף כאן בא לומר: אף שאינך מכיר בהיסטוריה את יואש ושרף שהיו בעלים למואב, לך ושאל - הדברים הללו הועברו והועתקו מדור לדור.
המלבי"ם מבאר ש"יוקים" היה שם משפחה, ובעניין "והדברים עתיקים" מביא שני פירושים: או שהסיפור הזה עתיק יומין והייתה להם עליו קבלה עתיקה, או שפרטי המעשה נעתקו על ספר מיוחד שהיה בידו של עזרא - ולפי זה הוא מלשון העתקה.
הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם׃
על מי מוסב "המה"? אומר הרד"ק שייתכן מאוד שחוזר לאנשי כוזבא ויואש ושרף שנזכרו קודם. הם היו היוצרים הידועים, אומני כלי החרס, והיו יושבים מחוץ לעיר במקום הנטעים, היינו במקום שנוטעים בו נטיעות ועובדים את האדמה, ושם היו מייצרים את כלי החרס - ומכאן "יוצר", כלשון "כחומר ביד היוצר". וייתכן, מוסיף הרד"ק, שעפרו של אותו מקום היה טוב למלאכת החרס, ושם היו יושבים ונוטעים נטיעות וגודרים גדרות.
ומהו "עם המלך במלאכתו"? אומר המיוחס לרש"י: כמו שנאמר בפרשת משפטים "בעליו עמו לא ישלם", שהכוונה שהבעלים היה עמו במלאכתו - חרש עמו בשדה באותה בהמה שמתה. אף כאן "עם המלך" היינו שהיו עושים את מלאכת המלך; כשם שהיו עם המלך בענייני החוץ, בנטיעות ובגדרות, שם ישבו לפי ששם הייתה מלאכתם, והיו עושים גם את מלאכת המלך.
גם המלבי"ם הולך באותו קו: הם היו בעלי מלאכה בכלי חרס והיו צרים צורות בכל אבן, וכל זה נקרא בשם יוצר, שהוא מלשון צר צורה - אף המחטב באבן נקרא יוצר, שהוא צר צורה באבן. וכן "מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו" - פסל היינו לפסל, לא לעשות מחרס אלא להוריד ולחטוב. ולמה נקרא פסל? לפי שכדי להגיע אל הפנימיות צריך להוציא את הפסולת שמבחוץ. פעם שאלו פסל אומן כיצד הוא מצליח לפסל פסלים מיוחדים כל כך, אמר: איני מפסל את מה שבפנים, אני רק מסיר את הפסולת; מה שבפנים כבר נמצא בפנים, וכל המומחיות היא לדעת מה פסולת ומה לא.
עוד מבאר המלבי"ם שהם היו אומנים גם בנטיעת אילנות - "יושבי נטעים" - וגם בגדרות צאן, נמצא שמלאכתם הייתה בדומם, בצומח ובבעלי חיים, כל מיני מלאכות. ומוסיף שייתכן מאוד ש"נטעים" ו"גדרה" אינם לשון נטיעות וגדרות אלא שמות מקומות, כמו גדרה שבימינו, ולפי שהיו מוכשרים בנטיעות ובגדרות צאן נקרא המקום על שם זה נטעים וגדרה, ושם היו עושים את מלאכת המלך.
בקטע זה ראינו את דרכו הקבועה של הספר: עזרא מעתיק מספר הייחוס הגדול רק את המפורסמים והמצוינים, ומכאן שמות הנזכרים בלא הקדמה - כלוב אחי שוחה, קנז, הודיה. למדנו את יישוב המלבי"ם בשושלת קנז ויפונה וכלב ועתניאל, את ארבע נשיו של כלב (הראשונה בלא שם, יהללאל, היהודייה ובתיה), את המחלוקת בין המלבי"ם לרד"ק ב"ותהר" ובזהות "מרים" שהוא בן, את שמות העצם שהמילים "בן" ו"ה" הידיעה הן חלק מהם, את ייחוס בני שלה שהוקדם להם פרץ משום כבודו של דוד, את משמעות "והדברים עתיקים" כמסורת הנעתקת מאיש לאיש, ואת בעלי המלאכה - היוצרים, יושבי נטעים וגדרה - שעשו את מלאכת המלך. ולאורך הכול היסוד החשוב: קודם כול להבין את פשט הכתוב, ורק אחר כך לראות לאן לקחו חז"ל את הדברים בדרשותיהם.