פתיחה: השלמת ייחוסו של יהודה
פרק ד' בדברי הימים א' בא להשלים את ייחוסו של שבט יהודה. כזכור, עיקר עניינו של הספר הוא לייחס את יהודה ואת שושלת מלכות בית דוד, ולכן מביא כאן עזרא בקצרה את אותם בנים ובני בנים שלא הזכיר למעלה, כסדר הדורות. נלך על סדר הפסוקים, ונראה כיצד המפרשים - ובראשם המלבי"ם - מיישבים את הקשיים שבסדר הייחוס הזה.
בְּנֵי יְהוּדָה פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל׃
הרד"ק מסביר שכוונת הכתוב להשלים את הייחוס של יהודה - אותם שלא נזכרו לעיל. וחור זה החור שהוזכר למעלה בבני כלב בן חצרון ואפרת אשתו, והוא אבי כלב שהיה אבי שובל, כפי שראינו את השושלת של כלב, וכאן משלים הכתוב את מה שלא הזכיר לעיל.
מדוע לחזור על שמות שכבר נזכרו? - ביאור המלבי"ם
הקורא את הפסוק רואה מיד שהוא מוקשה: פרץ, חצרון, כרמי - כל השמות הללו כבר נזכרו למעלה, ומה צורך לחזור עליהם? המלבי"ם מבאר כדרכו, שעזרא ראה את השמות בספר הייחוס הגדול ומשם העתיק את היוחסין, וכאן הוא כותב: נראה שאחר שחזר פה שנית על ייחוס בני יהודה - ממה שמצא במגילה אחרת להשלים את הייחוס - הציג ציונים ממה שעומד לדבר בהמשך. כלומר, הוא מצא מגילת יוחסין נוספת שגם בה מופיע סדר היוחסין.
וצריך להבין את הרקע: אנשים היו כותבים את היוחסין שלהם, עושים עץ אילן יוחסין, וזה היה חשוב מאוד. היום הכל ממילא מתועד, יש משרד הפנים והכל רשום. וגם בימינו יש גנאולוגים, מקצוע שלומדים אותו, שכל תפקידם לשבת ולסדר סדרי יוחסין: פלוני - הדוד שלו הוא אלמוני, זה נולד מההוא, וזה בנישואים השניים התחתן עם ההיא. ביהדות ודאי שיש לזה חשיבות, לדעת מי בא ממי. אצל החסידים, אם יש חתן שהוא נין ונכד לאיזה קדוש - זה מעיף אותו קדימה בשידוכים; מתחתנים עם אדמו"רים ולא עם פשוטי עם. בקיצור, יש חשיבות גדולה לעניין היוחסין.
אם כן, אומר המלבי"ם, עזרא מצא עוד מגילת יוחסין שכתבו בה אנשים את ייחוס משפחתם, והציג כאן ציונים - כותרות - ממה שמצא שם ועומד לדבר עליו. וכאן הוא עומד לייחס עוד מבני חצרון, את אשחור, ולכן פתח "פרץ חצרון": כלומר, אני עומד לדבר על פרץ וחצרון, כי מצאתי עוד מי שמתייחס אליהם - אותו אשחור שלא דיברנו עליו קודם. מבני זרח לא מצא תוספות, ולכן אמר רק "כרמי" - כרמי חותם את השושלת ואין להוסיף עליו. אחר כך הוא עומד לדבר עוד מייחוסו של חור, ולכן הזכיר את חור בתור כותרת, שגם שם יש לו תוספות. ועוד הוא רוצה לדבר על ייחוס שובל בן כלב, ולכן הזכיר את שובל. ובפועל הוא מפרש תחילה את שובל, אחר כך את חור, ואחר כך את חצרון.
המלבי"ם מציע גם פירוש אחר, המתאים מאוד לקו שלו לעיל: בעל הספר העתיק מספר הייחוס, וכל מה שלא רצה להאריך בו - ציין רק שם אחד. כלומר, כשאתה קורא "בני יהודה פרץ חצרון וכרמי וחור ושובל" - מה שלא רצה להאריך בו הזכיר רק בשמו ולא פירט את צאצאיו. וכשבא לדבר שוב על ייחוס בני יהודה שכבר העתיק מספר הייחוס בפרק ב', הוא אומר "בני יהודה" - וכאילו כתוב "בני יהודה וגו'". זו שיטתו של המלבי"ם בהרבה מקומות: הכתוב אוחז שם, אומר "בניו" - ואתה תנקוט אותם ותציין מי הם, "בניו וכו'". כיוון שהעתיק מספר היוחסין ושם מופיעים כל שמות הבנים, לא ראה צורך להעתיק הכל, אלא נתן לך ראשי פרקים: "בניו וגו'" - עיין שם ותראה. וכן "פרץ", "בני פרץ חצרון וגו'", עד כרמי, עד חור, עד שובל - כל זה בבחינת "וגומר".
וראיה בן שובל
וּרְאָיָה בֶן שׁוֹבָל הֹלִיד אֶת יַחַת וְיַחַת הֹלִיד אֶת אֲחוּמַי וְאֶת לָהַד אֵלֶּה מִשְׁפְּחוֹת הַצָּרְעָתִי׃
המיוחס לרש"י מסביר שכך מנהג הייחוס הזה: אף שעדיין לא הזכיר את ראיה כלל, הוא כבר מזכיר אותו כאן. יש כאן קושי מסוים - היה צריך לומר "ושובל הוליד את ראיה, וראיה הוליד את יחת". ועל זה אומר הכתוב: נכון, אבל כתבתי "וראיה בן שובל" - ומכאן אתה מבין בעצמך ששובל הוליד את ראיה. וכך גם בהמשך: "ובני חלאה צרת וצוחר ואתנן, וקוץ הוליד" - וכי מנין בא קוץ? תאמר לי קודם שנולד, ורק אחר כך תדבר על מי שהוליד! אלא שאף שעדיין לא הזכיר את קוץ, הוא מזכיר את בניו. במילים פשוטות: הכתוב מקצר ונותן לך להבין לבד שאחד מהבנים היה קוץ, והנה הוא ממשיך עמו ואומר את מי הוליד. כך גם כאן: אחד הבנים היה ראיה, והכתוב ממשיך עמו ואומר את מי הוליד.
ומי הוא ראיה? הרד"ק אומר שכבר ראינו אותו לעיל, והזכרנו את העניין: שם נקרא "הרואה" - "וכן בנים לשובל הרואה חצי המנוחות" - וכאן קורא לו ראיה. הרואה וראיה - אדם אחד הוא, ואל תתפלא, כי כן דרך המשפחות להתהפך בהן האותיות. כמו שראינו בבת שבע, שפעם קורא לה "בת אליעם" ופעם "בת עמיאל" - אליעם או עמיאל? דרך המשפחות להתהפך בהן האותיות. ומכאן מובן גם מדוע קראו לשמואל שמואל, והרי "כי מה' שאלתיו" - היה לה לקרוא לו שאול. אלא שדרך השמות להתהפך בהן האותיות, ולא הקפידו שיהיה בדיוק באותה צורה; וכבר הבאנו ראיות נוספות לזה כשלמדנו את העניין, שלא הקפידו לקרוא בדיוק באותה צורה ובדיוק על אותו עניין, אלא קראו בשם הדומה לעניין. לכן גם "עמיאל" הוא "אליעם", וגם "ראיה" הוא "הרואה" - אותו אדם.
"אלה משפחות הצרעתי" - כפי שהזכרנו למעלה, מאלה יצאו הצרעתי והאשתאולי. וכאן מזכיר לנו את יחת ואחומי ולהד, שהם עיקר משפחות הצרעתי, שאותם לא ראינו לעיל; אלה תוספות שמביא רק כאן.
אלה אבי עיטם והצללפוני - אמו של שמשון
וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּשׁ וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְלֶלְפּוֹנִי׃
הרד"ק מסביר: "ואלה אבי עיטם" - עוד אלה היו בנים, משובל ומחור. ו"יזרעאל" נקרא כך כשהאל"ף נחה, שאין קוראים אותה.
ומה שמזכיר כאן "ושם אחותם" - כמו שמצאנו למעלה בבני זרובבל "ושלומית אחותם" - ייתכן מאוד שהייתה רק אחת אחת, ולכן מזכירה. וההסבר הנוסף, המתקבל יותר על הדעת, וכדרכו של הגר"א לבאר: שהייתה חשובה בדורה ומוכרת בשמה. כמו שראינו שנקראו "בני צרויה", אף שצרויה אחות דוד היא - ומדוע ייקראו יואב ואבישי ועשהאל על שם אמם? אלא מפני שהאם הייתה חשובה, אחות המלך, נקראו על שמה. כך גם כאן: כשמדובר בנשים חשובות ומוכרות, מזכיר אותן בשמותיהן.
המלבי"ם מסביר: ניתן היה לחשוב ש"ואלה" הוא ביטוי - "אלה שאני עומד לדבר עליהם". אומר המלבי"ם שאינו כן, אלא "אלה" שם אדם הוא. אלה היה אבי עיטם, וגם הוא נולד מראיה בן שובל. וכן יזרעאל וישמא וידבש - כולם נולדו מאם אחת, והייתה להם אחות מצוינת ושמה הצללפוני.
ומה זה "מצוינת"? וכי השאר קיבלו ציון גרוע? באמת הביטוי "מצוין" השתבש אצלנו. בהגדה של פסח: "מלמד שהיו מצוינים שם" - וכי כולם הוציאו במבחנים מאה? אלא "מצוין" פירושו מסומן: "או מצא עצם אדם ובנה אצלו ציון" - ציון הוא סימן. עם ישראל היו מצוינים שם - כל מי שהלך וראה יהודי ראה עליו סימן, ניכר היה. כך גם כאן: "אחות מצוינת" - מסומנת, ידועה, מפורסמת, חשובה ומוכרת, וקראו לה הצללפוני.
ולפי קבלת חז"ל, אומר המלבי"ם, הייתה זו אמו של שמשון. וזה מתאים למה שמופיע במדרש רבה, ששמשון בא משבט דן ומשבט יהודה: כאן הרי אנו מדברים בצאצאי שבט יהודה - אם כן, מצד האב היה שייך לדני, ומצד האם היה לו שורש ביהודה. כשלמדנו את פרשת שמשון בספר שופטים הארכנו בזה מדברי הרב דסלר, שהשורשים שלו היו גם מדן וגם מיהודה, וזה עצמו הביא לאותן עוצמות מיוחדות שהיו לשמשון, שירש אותן משני השבטים הללו - שלכל אחד מהם היה כוח מיוחד: יהודה הוא כוח המלחמה, ושבט דן לעומתו היה מאסף לכל המחנות, אלה הנחשלים שפלט אותם הענן. עוצמות מיוחדות שנצטרפו באדם אחד כדי להציל את ישראל מיד אויביהם.
ולפי מה שכתבנו למעלה, אומר המלבי"ם, שצרעה ואשתאול היו בנחלת יהודה - תבין מדוע "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול": כיוון ששם גרו אחי אמו, שהיו מיהודה, בני בניו של שובל אבי קרית יערים. וכבר הסברנו שם, שלפני שלקח דן את חלקו בנחלת דן היו יושבים שם. ועד היום אנו קוראים לגוש דן "גוש דן", אבל אם תעשו חשבון - היכן דן יושבים? בבניאס. אלא שבתחילה ישבו כאן. הרי שישבו עוד לפני שנפלה להם נחלתם, ישבו בנחלת בני יהודה. ומנוח, שהיה מדן, לקח אישה משם - מה שנקרא מקרוב לבית. שהרי מאין לוקחים אישה? לא מעיר אחרת ולא מארץ אחרת, אלא מאלה שהכירו מסביבתם. והיות שהיה גר שם, ובני דן היו גרים בין בני יהודה, לקח אישה מבנות יהודה. וכן פנואל אבי גדור - כולם בני ראיה, והם מתייחסים לחור שהוא תחילת הייחוס, כי ראיה היה בן שובל בן כלב בן חור.
קיצור בשלשלת הייחוס
וּפְנוּאֵל אֲבִי גְדֹר וְעֵזֶר אֲבִי חוּשָׁה אֵלֶּה בְנֵי חוּר בְּכוֹר אֶפְרָתָה אֲבִי בֵּית לָחֶם׃
"אבי בית לחם" - אומר הרד"ק שכאן קיצר הכתוב ולא הזכיר את שלמא שהיה אבי בית לחם; שחור היה אבי שלמא, ושלמא אבי בית לחם. כלומר, לפעמים הכתוב מדלג על שם אחד בשלשלת ומקצר: במקום לכתוב פלוני בן פלוני בן פלוני, הוא ניגש ישר לאב, ובעצם מדבר כבר על הסבא או על אבי הסבא.
אשחור ובניו
וּלְאַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים חֶלְאָה וְנַעֲרָה׃
זה חוזר על מה שנאמר למעלה: "אשת חצרון אביה... ותלד לו את אשחור אבי תקוע", ושם לא ייחס אותו, וכעת הוא מייחסו. המלבי"ם מסביר: אחר שהשלים את ייחוס כלב בן חצרון - שכפי שראינו ראיה בן שובל היה מחלציו - חוזר עתה לאשחור, שילדה אותו אביה אשת חצרון לאחר מותו, וגידלו כלב ואפרת אשתו. שם לא סיפר את ייחוסו, וכאן הוא מייחסו.
וַתֵּלֶד לוֹ נַעֲרָה אֶת אֲחֻזָּם וְאֶת חֵפֶר וְאֶת תֵּימְנִי וְאֶת הָאֲחַשְׁתָּרִי אֵלֶּה בְּנֵי נַעֲרָה׃
וּבְנֵי חֶלְאָה צֶרֶת וְצֹחַר וְאֶתְנָן׃ וְקוֹץ הוֹלִיד אֶת עָנוּב וְאֶת הַצֹּבֵבָה וּמִשְׁפְּחֹת אֲחַרְחֵל בֶּן הָרוּם׃
על "וקוץ" אומר המצודת דוד: אולי הוא אחד מן הנזכרים למעלה, וקראו לו בשני שמות. וזו אותה שאלה החוזרת על עצמה שוב ושוב בספר הזה - אתה מזכיר שם שלפני כן לא דיברת עליו כלל, ופותח בשם שאיני מבין מאין השושלת שלו. הרי הדרך היא לומר אברהם, ואחר כך יצחק, ואחר כך "בני יצחק"; אבל אי אפשר לומר אברהם ומיד "ובני יצחק" - מאין נכנס לכאן יצחק?
ולכן התירוצים הם אחד משניים. או שאותו שם שכותב "בני פלוני" הוא אדם שנזכר קודם בשם אחר - ובדוגמה שלנו: הזכרנו בבני אברהם את יעקב, "אברהם הוליד את יעקב", ולאותו יעקב היו שני שמות, גם יעקב וגם יצחק, ולכן כשאתה רואה אחר כך "ובני יצחק" הכוונה לאותו יעקב שנזכר קודם. זו דרך אחת ליישב. ודרך נוספת, כדרכם של שאר המפרשים וכדרכו של המלבי"ם, שהכתוב לא מנה את כולם אלא העתיק מספר הייחוס הגדול ומנה רק את חלקם, ולכן יש כאלה שאתה רואה שרק בהמשך מזכיר את ולדותיהם ואינו מזכיר אותם עצמם קודם לכן. כאן המצודת דוד הולך בכיוון התירוץ הראשון: "וקוץ הוליד" - היכן נזכר קוץ קודם? הזכרנו צרת וצוחר ואתנן, ואחד מהם נקרא גם בשם קוץ.
המלבי"ם מסביר אחרת: "ובני חלאה צרת וצוחר ואתנן וקוץ" - נקודה. "וקוץ הוליד את ענוב ואת הצובבה". המילה "וקוץ" נקראת גם בחיבור למעלה וגם בחיבור למטה. וכבר ראינו כמה וכמה פעמים שכך היא הדרך, כמו שמביא המלבי"ם משמו של הגר"א, שהגר"א דורש בדרך זו - שמילה אחת נדרשת גם למעלה וגם למטה. אז כאילו כתוב "ובני חלאה צרת וצוחר ואתנן וקוץ", ואחר כך שוב "וקוץ הוליד את ענוב ואת הצובבה". ואל תתפלא היכן נזכר קוץ קודם - הוא כלול בבני חלאה. "ומשפחות אחרחל בן הרום" - גם הם יצאו מחלאה.
יעבץ - השם והעצב
וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב׃
שוב אותה בעיה: היכן נזכר יעבץ קודם? לא הזכרת אותו כלל, ומיד אתה פותח ואומר שיעבץ היה נכבד. מי הוא? בן מי הוא? הרד"ק אומר: אפשרות ראשונה, כמו שאמרנו, שיעבץ הוא אחד מאלה שהוזכרו קודם והיו לו שני שמות. ואפשרות שנייה, שאדם אחר הוא, ואף שלא הזכיר את ייחוסו הוא מזכיר את עניינו - כלומר, גם אם אינו מפרש מאיזו שושלת בא בדיוק, הוא מספר לך מה היה עניינו של אותו אדם: שיעבץ היה נכבד מאחיו.
ולמה קראה אמו שמו יעבץ? "לאמר כי ילדתי בעוצב". ולכאורה נכון היה יותר לקרוא לו "יעצב" - אם ילדה אותו בעוצב, מדוע יעבץ? הרד"ק אומר כלל שהזכרנו כבר כמה פעמים: הקדמונים לא הקפידו בעניין השמות שיהיה השם מתאים לגמרי לאירוע, אלא רק קרוב לעניינו. כמו נח - "זה ינחמנו ממעשינו" - אם כן קרא לו מנחם, ומדוע נח? וכמו "ותקרא שמו שמואל כי מה' שאלתיו" - קרא לו שאול! ומה ראית לקרוא שמואל? לא הקפידו שיהיה זהה לגמרי למאורע, אלא בדומה ובקירוב עניין. וכן משה - "כי מן המים משיתיהו" - היה לה לקרוא לו משוי או משיתי, ומדוע משה? ועוד דוגמאות רבות, שהקדמונים לא הקפידו לקרוא בדקדוק אלא בעניין הדומה למה שקרה להם.
המצודת דוד לעומת זאת אומר שבכוונת תחילה קראה שמו יעבץ, כי רצתה לומר היפך העצב. היא לא רצתה להנציח את העצב: ילדה אותו בעוצב, ולכן קראה שמו יעבץ לומר שיהיה היפוך עניין העצב. שאם הייתה קוראת "יעצב" - כמו שהיא מנציחה את העצב; ולכן אמרה "יעבץ", כביכול שהעצב ייהפך לשמחה.
המלבי"ם מסביר: משפחתו של יעבץ - הוא היה הנכבד מכל אחיו, ואמו קראה אותו יעבץ כי ילדתו בעוצב. ומוסיף המלבי"ם: ייתכן שמתה בעת לידתה, כמו שראינו ברחל שקראה לו "בן אוני" - אנינותי, צערי. כך גם כאן מתה בלידתה, ולכן קראה שמו יעבץ על שם שילדה אותו בעוצב.
תפילת יעבץ
וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עׇצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל׃
המיוחס לרש"י מסביר כפשוטו: "והרבית את גבולי" - בנחלות. ותכף נראה מה דורשים חז"ל. הרד"ק מבאר מה ראה יעבץ לשאת תפילה מיוחדת זו: ייתכן מאוד שחשש מחמת שמו. כיוון ששמו מבטא קשר לעניין העיצבון, חשש שהשם עצמו יגרור אחריו עצב חלילה, ולכן נשא תפילה לה' "לבלתי עצבי" - שלא תהיה לי מציאות של עצב, שלא יגרום לי הקב"ה צרה ועצבות. ואז נדר נדר, שאם ה' יצליחו ויברכהו יעשה כך וכך.
וזה דבר המופיע בכמה מקראות, שהכתוב אומר "אעשה" ואינו אומר מה. כמו אצל יעקב לפי חלק מהמפרשים: "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש... והיה ה' לי לאלהים" - ומה הלאה? לא כתוב מה הוא יעשה, לא כתוב מה הוא נותן בתמורה. נדר נדר, אבל לא נאמר מה ייתן. והדבר פשוט: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" - אבל על "אם יהיה אלהים עמדי" לא אמר מה יעשה. ויש שמסבירים שמה שכתוב בסוף חוזר על הכל: אם יהיה אלהים עמדי וכו' וכו', אז "עשר אעשרנו". וכן יש מושג של "גיזם ולא אמר מה גיזם", כמו שמצאנו אצל עלי שאמר לשמואל: אם לא תגלה לי - והוא לא אמר לו אז מה. הוא ביקש ממנו שיגלה לו מה נגלה אליו ה' ומה אמר לו בנבואה, ולא אמר לו מה יעשה אם לא יגלה. רואים אם כן פעמים רבות שכביכול הדיבור נחתך באמצע - או שלא סיים את דבריו, או שסיים וכותב הספר לא הזכיר את העניין. כך אומר הרד"ק גם כאן: לא הזכיר מה נדר.
ו"ועשית מרעה לבלתי עצבי" - שאין הלשון מובנת כל כך - מבאר הרד"ק כאילו כתוב "ועשית לבלתי עצבי מרעה": שתעשה עמי שלא אתעצב משום דבר רע, ושלא יהיה שמי גורם לי עצב חלילה.
המלבי"ם מסביר: היות שנולד במזל רע, כמו שראינו שאמו מתה בלידתה או שהיה לה עיצבון גדול בלידתה, לכן הוא מתפלל לבטל גזירת המערכה. לפי המלבי"ם עניין זה הוא גזירת המערכה של עת הלידה, ולא מצד ה'; שמו נקרא בגלל מה שקרה לו ולאמו, אבל גזירת המערכה היא שנולד במזל רע, בעת רעה. ולכן הוא מבקש לבטל את גזירת המערכה על ידי ברכת ה' אשר לא תוסיף עצב עמה.
"אם ברך תברכני והרבית את גבולי" - מסביר המלבי"ם, בשונה מן המיוחס לרש"י, שירבה את גבולו לא בנחלות אלא בחוכמה, שזה הגבול שגבל לו; וכמו שאומרים חז"ל בתמורה ט"ז על "והרבית את גבולי" - בתלמידים. ועוד אמר: אם אתה ה' תהיה ידך עמי לעוזרני לעבודת ה', אז "ועשית מרעה לבלתי עצבי" - שלא אתעצב מרעת העולם.
ושימו לב להבדל מן הרד"ק: הרד"ק מבאר שלא יהיה לי רע כלל, והמלבי"ם מבאר שגם אם יהיה רע, לא ישפיע עליי כלל ולא אתרגש מזה, אלא תהיה לי אמונה שלמה ותמימה שכל דעביד רחמנא לטב עביד; ואז גם אם יהיה דבר שאינו מוצא חן בעיניי, לא אתייחס אליו כרע אלא הכל יהיה אצלי כטובה. כדרך השלמים ומושגחי ה', שהרעה מתהפכת להם לטובה: גם מה שנקרא או נראה כרע, הוא מתייחס אליו כטוב, שכל עניינו רק להשפיע עליו טובה.
וזה מה שכתוב "ויבא אלהים את אשר שאל": אומר המלבי"ם שהיה מושגח מה', והקב"ה השגיח עליו למלא תפילתו. וגם הרחיב ה' את גבולו בזה שהפיץ תורה ברבים, וכל ענייני העולם היו שווים בעיניו - הרע והטוב - כמו ששאל. ולפי זה יוצא שלא בהכרח הביא לו ה' רק טובה, אלא שהוא לא התייחס אל הרע כדבר שלילי שיש לברוח ממנו, אלא התייחס אל הכל כטובה.
לסיכום:
בפרק זה משלים הכתוב את ייחוס יהודה מתוך מגילת יוחסין נוספת, ולכן הוא פותח בשמות שכבר נזכרו - כציונים וכותרות למה שעומד לפרש: תוספות בייחוס חצרון (אשחור), בייחוס חור ובייחוס שובל. למדנו את דרכי הקיצור של הספר: הזכרת בן לפני שהוזכר האב ("וראיה בן שובל", "וקוץ הוליד"), דילוג על חוליה בשלשלת, ומילה אחת הנדרשת גם למעלה וגם למטה. למדנו שהשמות מתהפכים באותיותיהם (הרואה־ראיה, אליעם־עמיאל, שאול־שמואל), ושהקדמונים קראו שמות בקירוב עניין ולא בדקדוק. ראינו את הצללפוני האחות המצוינת - המסומנת והמפורסמת - שלפי קבלת חז"ל היא אמו של שמשון, ומכאן שורשיו בדן וביהודה וכוחו הכפול. וסיימנו בתפילת יעבץ, שנולד בעוצב ונשא תפילה על ברכה, על הרבות גבולו בתורה ובתלמידים, ועל שלא יתעצב מרעת העולם - שהכל יהיה אצלו לטובה; "ויבא אלהים את אשר שאל".