פרק ג' בדברי הימים א' הוא פרק הייחוס של בית דוד. לאחר מניין בני דוד שנולדו בחברון ובירושלים, עובר הכתוב למנות דור אחר דור את שושלת מלכי יהודה משלמה ועד יאשיהו ובניו, ומשם ממשיך אל דורות הגלות - יכניה, שאלתיאל, זרובבל וצאצאיהם, עד הדורות האחרונים המוזכרים בסוף הפרק. בחלק זה נעסוק במניין המלכים, בתסבוכת שמות בני יאשיהו, ובשרשרת הדורות שאחרי הגלות. לפנינו פרק שנראה כרשימת שמות יבשה, ובתוכו טמונים סודות של תפילה, תשובה, המשכיות מלכות בית דוד ועד מלך המשיח.
וּבֶן־שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ׃ יוֹרָם בְּנוֹ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ יוֹאָשׁ בְּנוֹ׃
כאן עובר הכתוב למנות דור אחר דור את מלכי יהודה: רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יורם, אחזיהו, יואש. שואל המיוחס לרש"י: משלמה ועד יואש - שמונה דורות, ולמה דווקא אלו נמנים? והתשובה: לפי שראה דוד המלך ברוח הקודש שעתיד זרעו לכלות בימי יואש על ידי עתליהו, כמו שנאמר בדברי הימים ב' כ"ב "ותקם ותדבר" - ודרשו חז"ל לשון "דֶּבֶר", לשון כליה, שהמיתה אותם בסם המוות. עמד דוד והתחנן שלא תכלה מלכות בית דוד, ואמר את המזמור "למנצח על השמינית". מהי "שמינית"? שמונה נימין, ויש גורסים שמונה במניין - שעל הדור השמיני הוא מבקש: "הושיעה ה' כי גמר חסיד" - ריבונו של עולם, הנה זרעו של חסיד נגמר, עתליהו הורגת את כולם. ואז נמלט יואש, שבן שבע שנים היה במולכו, והחביאו אותו בקודש הקודשים, ומשם באה ההצלה והמשך שארית הפליטה לבית דוד.
ועוד: מיואש ועד יאשיהו - שוב שמונה דורות. ראה דוד שיאשיהו ובניו שוב הולכים לאבדון - זה נהרג וזה ניקרו את עיניו - ושוב התפלל "על השמינית": "ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני", כדי לקיים את הדורות הבאים אחריו. ובכל ספר תהילים אין לנו אלא שני מזמורים בלבד שנאמר בהם "על השמינית", ושניהם מן הטעם הזה.
ועולה בדעתי טעם לכך שהסכנה באה דווקא במחזורים של שמונה: דוד המלך עצמו פסק במשל כבשת הרש "את הכבשה ישלם ארבעתיים", ונתקיים בו הדבר בפגיעה בבניו. "ארבעתיים" - ארבע ועוד ארבע. לכן אחת לשמונה דורות, פעמיים ארבע, עומדת סכנת כליה על זרעו של דוד; ושוב שמונה דורות ושוב סכנה. ובזכות תפילתו, אומר המיוחס לרש"י, נשתיירו בני יהויקים.
עוד אומר המיוחס לרש"י: מיכניה - ויש אומרים מיהויקים - ועד ענני היו שבעה, וענני הוא מלך המשיח, כמו שנאמר "וארו עם ענני שמיא". ומנין כאן שלושים ושמונה בנים, בין בנים ובין בני בנים. למה דווקא שלושים ושמונה? לפי שאמר להקדוש ברוך הוא שלושים ושמונה תשבחות בספר דברי הימים, מ"ברוך ה' אלוקי ישראל" עד "והחזק" - שלושים ושמונה תיבות. כנגדן מנה כאן שלושים ושמונה בנים וצאצאים.
אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ עֲזַרְיָה בְנוֹ יוֹתָם בְּנוֹ׃ אָחָז בְּנוֹ חִזְקִיָּהוּ בְנוֹ מְנַשֶּׁה בְנוֹ׃ אָמוֹן בְּנוֹ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ׃
עזריה הנזכר כאן הוא עוזיה המלך, שנצטרע כידוע.
וּבְנֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַבְּכוֹר יוֹחָנָן הַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ הָרְבִיעִי שַׁלּוּם׃
כאן יש תסבוכת גדולה, שכן במקומות אחרים מופיעים הבנים בסדר אחר ובשמות אחרים. נתחיל ברד"ק. הרד"ק אומר שיוחנן הוא יהואחז, שפרעה נכה הגלהו למצרים, ושני שמות היו לו. אלא שהוא מקשה: כיצד נקרא "הבכור", והרי יהויקים היה גדול ממנו בשנתיים - "בן עשרים ושלוש שנה יהואחז במולכו" ו"בן עשרים וחמש שנה יהויקים במולכו"? אלא שמלך תחילה, ולכן קורא לו בכור - לא בכור מבחינה ביולוגית אלא בכור למלוכה.
ועל "הרביעי שלום" מביא הרד"ק את דברי חז"ל ששלום הוא צדקיהו. ולמה נקרא שלום? על שם שהיה מושלם במעשיו, שהיה צדיק. ועוד: ששלמה - כלומר תמה ונשלמה - מלכות בית דוד בימיו; צדקיהו שעיוורו את עיניו והוגלה, נקרא שלום על שם שהושלמה בו מלכות בית דוד. ולמה קורא לו "הרביעי"? מפני שהוא הרביעי למלכות יאשיהו. אך מקשה הרד"ק: אם צדקיהו הוא שלום, הרי זה נסתר מלשון הפסוק עצמו - "השלישי צדקיהו הרביעי שלום", ואיך יהיו אחד? ומשיב שהרביעי היינו רביעי למלכות. אלא שמודה הרד"ק שזו דרשה, ודרך הפשט אינה כן.
לדרך הפשט אומר הרד"ק ששלום הוא יהויכין בן יהויקים בן יאשיהו. ואי אפשר לומר שהיה ליאשיהו בן אחר בשם שלום, שהרי במלכים לא מצאנו אחרי יאשיהו אלא את יהואחז, יהויקים, יהויכין וצדקיהו. ובירמיהו נאמר "אל שלום בן יאשיהו המולך תחת יאשיהו" - מי הוא שלום זה? בעל כורחך שהוא יהויכין, ונקרא בן יאשיהו לפי שבני בנים הרי הם כבנים.
המלבי"ם מביא אף הוא דעות שונות בסדר הבנים. דעת האברבנאל: צדקיהו המלך לא היה בן יאשיהו אלא בן יהויקים, ושלום הכתוב כאן הוא יהואחז - ולא כרד"ק שיהואחז הוא יוחנן. נמצא שלרד"ק שלום הוא צדקיהו (לדרשה) או יהויכין (לפשט), ולאברבנאל שלום הוא יהואחז. אך המלבי"ם כותב שכבר גילה דעתו באורך במלכים ב' כ"ד י"ז, שצדקיהו המלך היה בנו השלישי של יאשיהו, ויוחנן הוא יהואחז - ובזה הוא מקבל את שיטת הרד"ק. ולמה נקרא בכור אף שהיה צעיר מיהויקים בשנתיים? בכור למלוכה, והכתוב מחשיבם לפי סדר מלכותם: יוחנן שהוא יהואחז מלך ראשון, אחריו יהויקים, אחריו צדקיהו. ושלום בן יאשיהו - הגלוהו לבבל יחד עם יהויקים, כדי שלא יחלוק על מלכות צדקיהו; שהרי משמלכו אחיו היה חשש שיקום גם הוא למלוך וימרוד, ולכן הגלוהו. ועליו מתנבא הנביא בירמיהו "אל שלום בן יאשיהו המולך תחת יאשיהו".
והגר"א מבאר באופן מקורי ונפלא. הוא שואל: מי הכריח את חז"ל לדרוש שצדקיהו הוא שלום, ובפרט שהכתוב מונה "השלישי צדקיהו הרביעי שלום"? אלא שרבי יוחנן אינו מדבר על שלום שבפסוק שלנו, אלא על הכתוב בירמיהו נ"ב י"א "שלום בן יאשיהו מלך יהודה" - שהרי במלכים לא מצאנו מלך ששמו שלום, וצדקיהו היה המלך האחרון. על כן אמרו חז"ל ששלום האמור בירמיהו הוא צדקיהו שבמלכים. אבל ודאי היה ליאשיהו בן רביעי ששמו שלום, והוא לא מלך - ושני שלום נפרדים הם, ואין קושי בפסוקנו כלל. אלא שהוקשה לחז"ל: אם שלום זה לא מלך, כיצד נמנה כאן במניין המלכים ונקרא "הרביעי"? ולכן פירשו שהמילה "הרביעי" חוזרת למעלה ולמטה: צדקיהו היה גם השלישי בבנים וגם רביעי למלכות, שהרי יכניה בן יהויקים קדם לו במלוכה. נמצא ש"הרביעי" מוסב דווקא על צדקיהו, ואינו מוסב על שלום כלל.
וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכָנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ׃
אומר המצודת דוד: צדקיה זה אינו צדקיהו המלך, שהרי זה היה בן יכניה, ואילו צדקיהו המלך היה דודו, בן יאשיהו. והרד"ק מוסיף טעם לשם: יכניה קרא לבנו צדקיהו על שם דודו צדקיהו.
וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ׃
לשון הפסוק קשה: לא נאמר "אסיר ושאלתיאל" בוי"ו, ולא נאמר "בניו", אלא "אסיר שאלתיאל בנו". הרד"ק אומר שפשוטו של דבר ששניהם היו בניו. ולמה קרא לבנו אסיר? מי שנולד בבית האסורים - אסיר שמו. שהרי על יכניה כתב הנביא "כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו", אלא שעשה תשובה בכל ליבו, ומחמת כן ויעתר לו ה' ונתן לו בנים, ויצא מבית הכלא.
ובשם שאלתיאל נאמרו כמה טעמים. יש אומרים: שנשאלה ממנו מלכות בית דוד, כאילו הושאלה ממנו המלוכה וניטלה ממנו. ועוד אמרו חז"ל, רבי יוחנן אומר: גלות מכפרת על הכל - שנאמר "כתבו את האיש הזה ערירי", זה לפני שגלה; ובתר דגלה כתיב "אסיר שאלתיאל בנו". אסיר - שעיברתו אמו בבית האסורים. שאלתיאל - ששתלו שלו כדרך הנשתלין, שאלתיאל כמו שתליאל. ומה עניין "שתלו כדרך הנשתלין"? גמירי שאין אישה מתעברת מעומד, והיא נתעברה מעומד: שהכניסו את אשתו לבית האסורים, וכיוון שהיה בצינוק - מקום שאי אפשר לשכב בו אלא לעמוד בלבד - ורצה שתתעבר ממנו, שימש עמה בעמידה, ובאופן טבעי אין אישה מתעברת מעומד, והיא נתעברה מעומד.
דבר אחר: שאלתיאל - שנשאל על אלתו, כמו "שאלתי אלה". וזהו זרובבל שנזרע בבבל, ומה שמו - נחמיה בן חכליה שמו. ומהו "נשאל על אלתו"? מביא הרז"ה בשם המדרש, דברי רבי תנחום: נקרא יכניה אסיר שאלתיאל, על שהקדוש ברוך הוא אסר עצמו בשבועה ושאל לבית דין שיתירו לו. כלומר, הקדוש ברוך הוא כביכול נשבע ואסר עצמו בשבועה שלא יהיו לו בנים, ולאחר מכן נשאל על שבועתו - "שאלתיאל", שאל האל היתר. וזהו שאתה תמה "ובני יכניה" - מהיכן היו לו בנים? אלא "אסיר", שאסר איסר על עצמו בשבועה, כלשון חז"ל "שבועה לאסור איסר על נפשו"; ואחר כך "שאלתיאל", שנשאל עליה. וכוונת הדבר שטען הקדוש ברוך הוא כנגד מידת הדין שקטרגה ואמרה: כיצד אתה נותן בנים ליכניה והרי נשבעת? אמר לה: עשה תשובה, ומכוח כן בטלה הגזירה. ולפי זה שאלתיאל הוא גם במובן שהוא שאל מן האל שייתן לו בנים, כיוון שעשה תשובה.
הגר"א מבאר ש"בנו אסיר" חוזר גם על הכתוב למטה "ומלכירם" וגו', שכל אלה היו בני שאלתיאל. ולפי זה זרובבל הוא בן פדיה בן שאלתיאל, ואף על פי שנקרא "זרובבל בן שאלתיאל" - בני בנים הרי הם כבנים. וחז"ל דרשו עוד: למה לא נכתבה וי"ו בין אסיר לשאלתיאל? לפי שאחד הוא, ושני שמות לו - שאסר הקדוש ברוך הוא ושאל, כמו שהתבאר.
וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה׃
חז"ל אומרים שהרי נגזר עליו להיות ערירי, ועל ידי תשובה נתבטלה הגזירה. אך למלבי"ם מהלך שונה: לפי מה שפירש בירמיהו כ"ב, הגזירה לא הייתה שיהיה ערירי, אלא שלא ימלוך איש מבניו - בנים יהיו לו, אך לא בן ממשיך מלכות. ואף גזירה זו נתבטלה, שהרי אתה רואה שזרובבל עלה לגדולה מצד אבותיו והיה מושל ביהודה, וזה היפך מה שנכתב עליו שלא יצלח איש מזרעו ולא יהיה עוד מושל ביהודה.
עוד מביא המלבי"ם את הדעות ש"אסיר" הוא תואר ליכניה עצמו, שהיה אסור בבית האסורים ושם הוליד את הבנים הללו - ולא שם בנו. ולדעת חז"ל היו לו שני בנים, אסיר ושאלתיאל, ומלכירם ופדיה וכל הנמנים כאן הם בניו של שאלתיאל ולא של יכניה. ויש אפשרות לומר שכולם בניו של יכניה עצמו. והרד"ק, לפי השיטה שכולם בני שאלתיאל, מיישב שכדרכו של כותב ספר דברי הימים לקצר, אחז גם כאן דרך קצרה ולא אמר "ובני שאלתיאל", שהרי דרכו להזכיר את האב ואחריו את בניו.
וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי וּבֶן־זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם׃
מקשה הרד"ק: בחגי, בזכריה ובעזרא נקרא "זרובבל בן שאלתיאל", וכאן הוא בן פדיה. ומיישב כדרך שכבר ראינו: בן בנו היה - פדיה בן שאלתיאל וזרובבל בן פדיה, ובני בנים הרי הם כבנים. ומה שכתוב "ובן זרובבל" הכוונה "ובני", כהערה שראינה כמה וכמה פעמים.
והמלבי"ם מביא את דעת האבן עזרא (בעזרא ג'), שפדיה הוא אחיו של שאלתיאל. ולדבריו, כשאני אומר "זרובבל בן שאלתיאל" הרי הוא בן הדוד, שכן אביו הוא פדיה. ולמה נקרא על שם הדוד? לפי ששאלתיאל מת בלא בנים, ופדיה ייבם את אשתו, והבן הנולד קם על שם המת - ונמצא שזרובבל מהווה המשכיות של שאלתיאל. פירוש מקורי ונפלא מאוד.
"ושלומית אחותם" - מבאר המלבי"ם שכולם נולדו מאישה אחת, ותכף נראה מדוע חשוב לו להדגיש זאת. והגר"א שואל: למה מזכיר כאן אישה, והרי בדרך כלל אין מזכירים נשים אלא אם כן יש סיבה מיוחדת? ומשיב: לפי שהייתה חשובה. ועוד סיבה: שיש כאן חלוקה בין פסוק זה לפסוק הבא - פסוק זה מדבר, לשיטת הגר"א, בכל אלה שהיו בבבל ונותרו שם, והפסוק הבא ידבר באלה שבאו לארץ. ולכן, כשבא למנות את כל אלה שנותרו בבבל, הזכיר גם את הבת ששמה שלומית.
וַחֲשֻׁבָה וָאֹהֶל וּבֶרֶכְיָה וַחֲסַדְיָה יוּשַׁב חֶסֶד חָמֵשׁ׃
הפסוק הזה תמוה מאוד. אם הוא המשך למניין הבנים שבפסוק הקודם - משולם, חנניה, שלומית ואלה שכאן - הרי הם שמונה, ולמה נאמר "חמש"? לפי ביאור הגר"א הדבר מובן: הפסוק הקודם נחתם ונסתיים, ואלה שנמנו בו נולדו בבבל; ואילו הנמנים כאן - חשובה, אוהל, ברכיה, חסדיה ויושב חסד (שהוא שם אחד, כדברי המצודת דוד) - הם חמש שנולדו בארץ ישראל, ולכן הפרידם הכתוב לפסוק בפני עצמו.
המיוחס לרש"י הולך באותו קו, שמדובר כאן בבנות, ואלה חמש בנות נוספות מלבד שלומית אחותם. אלא שלשיטתו לא ברור למה להפרידן משלומית ולמנותן חמש ולא שש. ועל עצם הצורך במילה "חמש" משיב הגר"א תשובה נפלאה: אילולא נאמר "חמש", הייתי סבור ש"יושב חסד" הם שני שמות, ועולה המניין לשש. לכן אמר לך הכתוב "חמש" - ומזה אתה למד ש"יושב חסד" אחד הוא. המצודת דוד מיישב בדרך אחרת: "חמש" היינו החמישה האמורים במקרא הזה, וייתכן שהראשונים לא היו מאותה אישה, ולכן מנאם לעצמם. וכן הולך המלבי"ם, שחמש אלו מאישה אחרת. ולפי שיטתם ייתכן מאוד שחלקם בנים, ש"אוהל" יכול להיות שם של בן; רק מהמיוחס לרש"י משתמע, ובגר"א מפורש, שמדובר בבנות.
וּבֶן־חֲנַנְיָה פְּלַטְיָה וִישַׁעְיָה בְּנֵי רְפָיָה בְּנֵי אַרְנָן בְּנֵי עֹבַדְיָה בְּנֵי שְׁכַנְיָה׃
מבאר המצודת דוד ש"בני" כאן כמו "בן", כדרך שראינו כמה פעמים שאף שנכתב לשון רבים הכוונה ליחיד. ונמצא הפסוק שרשרת: בן חנניה - פלטיה וישעיה; בן ישעיה - רפיה; בן רפיה - ארנן; בן ארנן - עובדיה; בן עובדיה - שכניה. וכדי לקצר סמך הכתוב על המבין.
גם המלבי"ם מתקשה בלשון הפסוק, ויש להבין מדוע נדחק המצודת דוד כך. שהרי אין זו צורת כתיבה: אתה אומר "בני רפיה, בני ארנן, בני עובדיה" - מי הם? עד עכשיו כשהזכיר בנים פירט את שמותם; ואם אינך רוצה לפרט, למה בכלל להזכיר שהיו להם בנים? לכן מבאר המלבי"ם, כפי הקו שנקט מתחילת הספר, שעזרא העתיק מספר הייחוס הגדול, שבו הכל היה מפורט מאוד: שם היה כתוב "ובני רפיה פלוני ואלמוני", ואחר כך "ובני ארנן פלוני ואלמוני", וכן הלאה. וכיוון שעזרא נקט דרך קיצור ולא האריך במקום שלא ראה צורך, העתיק כעין ראשי פרקים - כאילו אמר "בני רפיה וגומר, בני ארנן וגומר, בני עובדיה וגומר". הרוצה פירוט - יעיין בספר היוחסין הגדול, וכאן רק ליקט מתוכו.
וּבְנֵי שְׁכַנְיָה שְׁמַעְיָה וּבְנֵי שְׁמַעְיָה חַטּוּשׁ וְיִגְאָל וּבָרִיחַ וּנְעַרְיָה וְשָׁפָט שִׁשָּׁה׃
נמנה אותם: חטוש, יגאל, בריח, נעריה, שפט - חמישה, והכתוב אומר שישה. המיוחס לרש"י כותב שיש בדבר טעם, וכמו שכתוב למטה בפרק כ"ה במשמרות הלויים, "לידותון בני ידותון גדליהו וצרי וישעיהו" וגו' - שישה, ואינם אלא חמישה. והמצודת דוד הקל עלינו והביא את ההסבר: אשתו הייתה מעוברת, וראה ברוח הקודש שתלד בן זכר, ולכן מנה אותו כבר במניין. שם עוד לא היה לו, ולכן לא נזכר בשמו; ומניין ידע שהוא זכר? ברוח הקודש ראה זאת. אפשר היה לומר שעיבר את אשתו על פי הכללים הכתובים בחז"ל שיהיה לו בן זכר, אלא שכנראה לא העדיפו חז"ל פירוש זה, שכן לכללים הללו תמיד יש יוצא מן הכלל כידוע ומפורסם, ולכן אמרו שברוח הקודש ראה.
הסבר נוסף: ה"ששה" חוזר על שכניה. כלומר לשכניה היו שישה - בן אחד, שמעיה, וחמישה נכדים, בני שמעיה; ובני בנים הרי הם כבנים, ולכן נמנים כולם כשישה לשכניה. והמלבי"ם מבאר שאין זה מניין בעלמא, אלא שהם נתגדלו אצל שכניה אבי אביהם ונחשבו לו כבניו - שמי שמגדל את בן חברו נחשב כבנו, כל שכן כאן שהם נכדיו.
ולגר"א דרך שכבר ראינו כמותה, ואף המלבי"ם הביאה בשמו וכתב שכך מבאר רבנו אליהו בכמה מקומות: לפעמים שם אחד חוזר למעלה ולמטה. ולפי זה "ובני שכניה שמעיה, ובני שמעיה - שמעיה, חטוש, יגאל" וגו' - שמעיה נקרא פעמיים, פעם כשם האב ופעם כשם הבן; וכבר ראינו שהיה הבן נקרא כשם אביו, וראינו אב שקרא לכמה מבניו בשמות זהים. ולפי זה מובן "ששה" - כי היה בן נוסף בשם שמעיה. ואדרבה, לגר"א מוכרח הכתוב להדגיש "ששה", שאלמלא כן לא היינו יודעים למנות את שמעיה פעמיים. ולכאורה תמוה: במקום "ששה" יכתוב פעמיים שמעיה, ולא הרווחת כלום? אלא שכן הרוויח, ש"שמעיה" חמש אותיות ו"ששה" שלוש אותיות בלבד.
וּבֶן־נְעַרְיָה אֶלְיוֹעֵינַי וְחִזְקִיָּה וְעַזְרִיקָם שְׁלֹשָׁה׃
אומר הגר"א: מאליועיני התחילו ראשי הגלויות עד הלל, ומהלל התחילו הנשיאים. ומעניין שכאן אין הגר"א מתייחס למילה "שלושה", ולא נתן הסבר למה הוצרך הכתוב להדגישה - שהרי כאן אין טעות אפשרית במניין, ולכן אין ברור למה הדגיש.
וּבְנֵי אֶלְיוֹעֵינַי הוֹדַוְיָהוּ וְאֶלְיָשִׁיב וּפְלָיָה וְעַקּוּב וְיוֹחָנָן וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה׃
כאן כותב המלבי"ם: "הנה האחרונים המבקרים הלכו בזה צלמוות ולא סדרים". כוונתו למבקרי המקרא, אותם חוקרים גרמנים שקפצו אל המקרא רק לביקור ולא העמיקו בהבנתו, ובאו להעביר עליו ביקורת בכל מיני תיאוריות הזויות - שספרים נכתבו בכמה הזדמנויות, שספר פלוני כתבוהו שניים וכיוצא בזה. ומבחינתנו "הבל הבלים" אמר קהלת; לא מפיהם אנו חיים, ודי לנו בדברי חז"ל, ואנו מאמינים באמונה שלמה ותמימה. אלא שהקדוש ברוך הוא העמיד בכל דור ודור עומדים בפרץ המשיבים לאותם מבקרים ומוכיחים את חוסר הבנתם ואת הבל קושיותיהם, ובראשם המלבי"ם, שבעיקר בשל כך יצא לחבר את חיבורו המונומנטלי על התורה ועל התנ"ך.
ומסופר שכשבא אליו החפץ חיים ושאלו מדוע אינו ממשיך את ספרו "ארצות החיים" - שהרי חיבר על המועדים בהלכה והתחיל גם בהלכות הבוקר ונעצר באמצע, והחפץ חיים היה מצטט אותו בכל מקום שראה מובאה משמו - התנצל המלבי"ם ואמר שמוטלת עליו מלאכה גדולה מאוד: לפרש את המקרא כנגד כל המלעיזים שהתעוררו בזמנו. אמר לו החפץ חיים: אבל גם זה חשוב. אמר לו המלבי"ם: אם אתם תיקחו על עצמכם את ביאור המקרא, אני אקח על עצמי להמשיך לחבר חיבורים בהלכה. השיבו החפץ חיים: את זה אני איני יכול לעשות - מה שאתם עשיתם למקרא, איני יכול לעשות. והמלבי"ם היה אז שבור מאוד, שכן כל ימיו נרדף על ידי המשכילים והמתנגדים לשיטתו, שהשיב להם מנה אפיים, ונאלץ לעבור מקהילה לקהילה מחמת הרדיפות. ועודדו החפץ חיים ואמר לו: כל אלה הרודפים אותך - יישאם הרוח, מי יזכור אותם ומי ידע מי היו; אבל אתה תיזכר לעולמים, אתה מניח חיבורים וזכויותיך לנצח נצחים, ואין לך לחשוש מבני חלוף לעומת הפעולות הכבירות שאתה עושה.
וכך הוא תמיד: כשיש משהו עוצמתי, הסטרא אחרא אינה מוותרת. מי יכול היום להאמין שרדפו את הרמב"ם, החרימוהו ושרפו חלק מספריו? ומי יכול להאמין שהושיבו בית דין על הרמח"ל ואסרו עליו לדבר בקבלה ורדפוהו רדיפות קשות ביותר - והוא קודש קודשים, שאמר עליו הגר"א שאילו היה בימיו היה נוטל מקלו ותרמילו והולך רגלי אליו ללמוד ממנו תורה. כשיש עוצמה הנלחמת בסטרא אחרא, הסטרא אחרא נאבקת: קמים מקטרגים ומסטינים ובעלי לשון הרע. וכשהיה זה אברהם אבינו - השליכוהו לכבשן האש.
ונחזור לענייננו. אותם מבקרים הוכיחו מפסוקים אלו "כי יד סופר מאוחר שלטה בספר הזה" - שספר דברי הימים לא נכתב כולו בידי עזרא, או שנוספו בו תוספות מאוחרות מידי סופרי קורות הימים. ומה ראייתם? שאי אפשר לצייר שעזרא יזכיר מזרובבל שבעה דורות - זרובבל, חנניה, שכניה, שמעיה, נעריה, אליועיני, ענני - וסתם דור שלושים שנה, נמצא מאתיים ועשר שנים מזרובבל ועד ענני. והמלבי"ם מציין שכבר הקשו כן גם בנחמיה י"ב על ייחוסו של הכהן הגדול, וכבר הראה שם את טעותם.
ויסוד תשובתו: החשבון תלוי בגיל שבו הולידו. הגמרא אומרת על תקופה קצרה "הולידו בני שבע" - שאם הוליד בן שבע, ובנו בן שבע, ובנו בן שבע, הרי שתוך עשרים ואחת שנה כבר שלושה דורות. כשמצמצמים את גיל ההולדה, הדברים מתרחשים הרבה יותר מהר מחשבון של הולדה בגיל שלושים או ארבעים. ולא נגזים בשבע, אלא נאמר שהולידו לשלוש עשרה שנה - דבר מקובל היה, שבארצות המזרח וגם בתימן היו מחתנים מוקדם מאוד, בגיל שתים עשרה ושלוש עשרה. ובפרט בדורות הקודמים, שהיו עוצמתיים הרבה יותר: רבקה בת שלוש דולה מים לגמלים; בצלאל בן שלוש עשרה היה הפרויקטור של כל המשכן ויודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ; שמעון ולוי בני שלוש עשרה הורגים עיר שלמה, עשרים וארבעה אלף איש - שני נערים, ולא ילדים מהחיידר. גיל שלוש עשרה בזמנם היה גיל של אנשים בוגרים ועוצמתיים.
ועתה לחשבון: יכניה גלה שמונה עשרה שנה לפני חורבן הבית הראשון. עזרא כותב את דברי הימים, ונחמיה אחריו משלים את הספר, ונחמיה שב לירושלים בשנת שלושים ושתיים לארתחשסתא; ואם נאמר שדריווש הוא ארתחשסתא, נמצא נחמיה כשלושים שנה אחרי בניין הבית השני. שבעים שנות גלות ועוד שלושים שנות בית שני - הרי מאה שנה אחרי חורבן הבית הראשון, ועוד שמונה עשרה שנה שקדמו לחורבן ובהן גלה יכניה - סך הכל מאה שמונה עשרה שנה מגלות יכניה. ואם יכניה ובניו ובני בניו הולידו כל אחד לשלוש עשרה שנה, שאין זה יוצא מדרך הרגיל, הרי שבמאה שמונה עשרה שנה כבר נולד הדור העשירי. ואם נאמר שזרובבל היה בן פדיה בן שאלתיאל, ענני הוא הדור התשיעי - ובהחלט ייתכן שעזרא ונחמיה ראו אותו בעיניהם.
ואם נרצה להרחיב עוד: אפשר לומר שנחמיה ראה את ענני אף אם הולידו אחד לארבע עשרה שנה, שזה מניח את הדעת עוד יותר. וכל שכן אם נסביר כמו שהסברנו לעיל שאסיר, שאלתיאל ופדיה כולם אחים היו ולא אב ובן - שאז הרווחנו דור, וענני הוא הדור השמיני, ואז גם אם הולידו לגיל חמש עשרה החשבון מסתדר. "ומה הרעש אשר הרעישו וקורי העכביש אשר ארגו על קו תוהו ואבני בוהו", כלשונו המליצית של המלבי"ם. וכי ללדת בגיל חמש עשרה דבר משונה הוא? ממילא עזרא ונחמיה רואים את הדורות ההם אל מול עיניהם, ואין מדובר במאתיים שנה אלא במאה שמונה עשרה שנה, ואותם אנשים כבר נמצאים בדורם.
פרק ג' מוליך אותנו מבני דוד, דרך שושלת מלכי יהודה דור אחר דור, ועד דורות הגלות והשיבה. למדנו שדוד המלך התפלל "על השמינית" פעמיים, כנגד שתי סכנות הכליה שראה בזרעו אחת לשמונה דורות, ובזכות תפילתו נשתיירה שארית לבית דוד. ראינו את התסבוכת בזיהוי בני יאשיהו - יוחנן, יהויקים, צדקיהו ושלום - ואת דרכי הרד"ק, האברבנאל, המלבי"ם והגר"א ביישובה. ראינו את יכניה שנגזר עליו "ערירי", ובכוח תשובתו בכל ליבו נתבטלה הגזירה ונולדו לו בנים בבית האסורים - אסיר ושאלתיאל - עד שיצא ממנו זרובבל שעלה לגדולה. ולמדנו את דרך הקיצור של ספר דברי הימים, שהעתיק ראשי פרקים מספר היוחסין הגדול, ואת תשובתו הניצחת של המלבי"ם למבקרי המקרא, שכל בניין הקושיה שלהם עומד על חשבון מוטעה של אורך הדורות. ובסוף השרשרת עומד ענני - הוא מלך המשיח, "וארו עם ענני שמיא", שבו תושלם מלכות בית דוד לנצח.