פרק ג' בדברי הימים א' חוזר אל עיקרו של הספר - ייחוסו של דוד המלך. הרד"ק מעיר שלמעלה הזכיר הכתוב את משפחת רם עד דוד, ושם לא השלים את הייחוס אלא פנה לייחוסו של כלב; וכשסיים לייחס את כלב חזר להמשיך בייחוס דוד, שהוא עיקר הספר. זו דרכו של הספר כפי שראינו: הוא מנפה קודם את כל אלה שרוצה לסיים בהם במהירות, עד שהוא מגיע אל דוד ובו הוא מפרט.
וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי דָוִיד אֲשֶׁר נוֹלַד־לוֹ בְּחֶבְרוֹן, הַבְּכוֹר אַמְנֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית, שֵׁנִי דָּנִיֵּאל לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית׃
דרך אגב נעיר: בכל הכתובים השם נקרא "דָּנִיֵּאל" - ביו"ד צרויה, ולא באל"ף צרויה כדרך שרגילים לומר היום. כך בכל מקום, וכך גם בכל ספר דניאל. וכבר הסברנו טעם הדבר כשלמדנו את ספר דניאל: כל השמות שמסתיימים באל - רפאל, מיכאל, אוריאל - מסתיימים באל"ף, וכאן ההטעמה נופלת ביו"ד, כדי שלא יישמע חלילה "דני אל" - כביכול האל דן אותי. לכן אומרים דָּנִיֵּאל.
מעיר הרד"ק: בספר שמואל איננו מוצאים "דניאל" אלא "כִלְאָב", וחז"ל דורשים שדניאל הוא כלאב. ומדוע שינה את שמו? הבן הזה נולד לדוד לאחר שאביגיל עזבה את נבל הכרמלי. הרי היה שם המעשה שדוד ביקש מנבל שייתן לו ממה שהם שמחים וחוגגים - "הרי שמרנו לך את הצאן" - ונבל חירף אותו, ובעקבות זה "ויהי לעשרת הימים ויגוף ה' את נבל". אביגיל, אשת נבל הכרמלי, נישאה בסופו של דבר לדוד. והקדוש ברוך הוא יצר את קלסתר פניו של הבן הנולד להם כפני דוד, כדי להסיר חשד, שהיו אומרים: הרי היא מעוברת מנבל, ואם כן אין זה בנו של דוד כלל.
שמו העיקרי היה אם כן דניאל, ונקרא כך כי "דנני אלוקים מנבל" - הקדוש ברוך הוא נפרע מנבל על שביזה את עבדי דוד ששלח אליו. והמלבי"ם מביא אף הוא את דרשת חז"ל שה' יצר את קלסתר פניו כפני אביו, ולכן נקרא "כלאב" - כלומר "כולו אב", כולו דומה לאב. ועוד: על נבל נאמר שהיה "כָּלִבִּי"; יש אומרים שבא ממשפחת כלב, ויש אומרים שהיה לו טבע של כלב. ואנו הולכים לפי ההסבר שהיה ממשפחת כלב, ולכן קראה לו "כלאב" - אל תבוא ותאמר שהוא שייך לכלב, אלא כולו אב, כולו שייך לדוד המלך ולא לנבל הכרמלי.
מכאן לומד המלבי"ם שכל עניין חודשי ההבחנה הוא גזירה דרבנן: חז"ל תיקנו שלא יישא אדם אישה שנתאלמנה או שנתגרשה אלא לאחר שלושה חודשי הבחנה. ובזמנם עדיין לא נגזרה הגזירה, שהרי אם כבר הייתה קיימת - מה פתאום שירננו אחריו? ודאי אין מקום לרינון כשנשאה רק לאחר חודשים. אלא בהכרח שנשאה מיד, והגזירה לא נגזרה באותו הזמן; ומיד לאחר עבור ימי האבל וספירת שבעה נקיים ילדה.
על פי זה אומר המלבי"ם דבר מעניין: נבין מעתה מדוע אדוניה בן חגית "מתנשא לאמור אני אמלוך". לכאורה יש לפניו את דניאל, בן אביגיל הכרמלית, הקודם לו - ומה פתאום הוא נדחף? אלא מכיוון שהיו מליזים על דניאל שהוא ספק בנו של דוד, התאים הדבר מאוד לאדוניה: דניאל לפניי? מי אמר בכלל שהוא בן דוד? אם כן, הראוי למלוכה הוא אני. ועוד אומרים חז"ל שאדוניה התנשא למלוך לפי שדניאל היה עוסק בתורה - "כלאב" שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה; רואים שכולו היה דבוק בתורה, וידע אדוניה שאין הוא מחפש מלכות. אם כן שתי סיבות מדוע התנשא אדוניה אף שיש אחד לפניו: אחת - שכביכול אינו מיוחס, ושנייה - שהוא כולו שקוע בתורה והמלכות אינה מעניינת אותו.
הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן־מַעֲכָה בַּת־תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר, הָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית׃
לשון הכתוב אינה ברורה: אם השלישי הוא אבשלום, היה צריך לומר "השלישי אבשלום בן מעכה"; ומהו "לאבשלום", כאילו אתה שואל מי נולד לאבשלום? הרד"ק מיישב שמצאנו למ"ד במקום "את", כמו "הרגו לאבנר" שהוא "הרגו את אבנר", ואף כאן "השלישי את אבשלום", ומביא עוד דוגמאות שמבחינה דקדוקית משמשת הלמ"ד במקום המילה "את".
אבל המלבי"ם מבאר באופן אחר: השם אבשלום מלמד "אבי השלום", שם חיובי ונעלה מאוד, ואילו אבשלום זה רחוק היה מלהיות איש שלום. לכן פתח הכתוב בלמ"ד: "לאבשלום" - לא אבשלום. עשה ההפך מאבשלום; לא אבי השלום היה אלא אבי המלחמה, שהלך לעשות מחלוקת עם דוד אביו ולמלוך בחייו.
"בן מעכה" - מדוע ההדגשה? מסביר המלבי"ם שמעכה היא שגרמה לו את הקלקול, שהייתה אשת יפת תואר, ומאשת יפת תואר יוצא בן סורר ומורה. וכן באדוניה הרביעי מזכיר את שם אמו, שהיא גרמה לו בכך שגידלה אותו לרע, כמו שכתוב במלכים א' א' ו': "ואותו ילדה אחרי אבשלום". ומקשה שם רש"י: מה עניין אבשלום לכאן, הרי זה מאם אחרת וזה מאם אחרת - אבשלום בן מעכה ואדוניה בן חגית? ומבאר רש"י: גידלה אותו חגית אחרי אותה תרבות שגידלה בה אמו של אבשלום את בנה, ולכן אל תתפלא שיצא תואם לאבשלום ואף הוא בן מרשיע.
הגר"א מפרש כאן פירוש מעניין: מדוע "לאבשלום" ולא "אבשלום"? השמיע הכתוב, שהיות שנשא דוד יפת תואר יצא ממנו בן שנהרג על שמרד באביו, ואין הוא ראוי לייחסו; ולא הזכירו אלא כדי לייחס את בניו. לכן נאמר "לאבשלום" - כאילו אומר: מי נולד מאבשלום. כלומר, איני מתייחס אליו מצד עצמו אלא רק אל היוצאים ממנו, שכן אבשלום עצמו אינו ראוי לייחוס.
ואם כן, למה לא נאמר גם "לחגית"? הרי גם אדוניה קם והתנשא לאמור אני אמלוך, בן שקם למרוד באביו, והיה מן הדין לומר גם בו: איני מזכירך מצד עצמך אלא רק מצד הבנים שנולדו לך. מתרץ הגר"א: מכיוון שבכל מקום הוא מוכר בשם "אדוניה בן חגית", לא רצה הכתוב לשנות, ולכן אמר "אדוניה בן חגית" ולא "לחגית". ומה שכתוב "ואותו ילדה אחרי אבשלום", אף על פי שנולד מאם אחרת - בא לומר לך שזמן לידתו היה אחרי זמן לידת אבשלום, כלומר סדר כרונולוגי בלבד, ואין הכוונה שהיא אותה אם.
נמצא שאדוניה הוא הרביעי בבני דוד: הבכור אמנון מת, דניאל היה פנוי לתורה ולא רצה למלוך, ואבשלום נהרג - אם כן הבין אדוניה שהוא הרביעי והמלוכה נופלת אליו. ועוד אומר הגר"א דבר נאה: מדוע התנשא לאמור אני אמלוך? מפני ששמו כמוכיח על המלוכה. "אדוניה" הוא לשון אדון ואדנות, שהוא האדון לכולם; ומהי הה"א שבסופו? ה"א תתאה, הה"א האחרונה של שם ה', והיא רומזת למלכות. שכן הספירות מחולקות כך: היו"ד היא חכמה קדומה, הה"א הראשונה בינה, הו"ו היא ו' קצוות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שש קצוות הגוף, והה"א האחרונה מלכות. ואיפה הכתר? קוצו של יו"ד; שהיו"ד עצמה היא כבר החכמה, והכתר הוא בחינת נעלם וגבוה, ולכן "והחכמה מאין תמצא" - הכתר הוא בחינת אין, והחכמה נובעת ממנו. וכשם שהכתר הוא מעל האדם ואינו חלק ממנו, כך קוצו של יו"ד הוא מעל גוף האות ואינו חלק ממנה. ואם כן, מכיוון שנקרא "אדון" ובסופו ה"א המרמזת למלכות, אמר: ברור שהמלוכה שלי.
הַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה לַאֲבִיטָל, הַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אִשְׁתּוֹ׃
שואל המדרש: וכי היא לבדה אשתו? כל אלה שמנה עד כאן - לא נשיו היו? ומדוע דווקא כאן הזכיר "אשתו"? אלא שפעתה כעגלה וילדתו - מכאן שמה, שכאשר ילדה פעתה כעגלה, וכנראה הייתה לידתה קשה. ועוד: שהייתה חביבה עליו כעגלה, כמו שאמר שמשון בשופטים "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי" - שם אנו רואים ש"עגלה" עניינה חביבות, והאישה החביבה נקראת עגלה. ולכן מפני חביבותה של מיכל קורא אותה "אשתו" - החביבה לו.
הרד"ק מסביר שעגלה היא מיכל בת שאול, וקוראה "אשתו" מפני שהיא הייתה הראשונה. שכן בעורלות פלשתים זכה דוד במֵרב, ומרב ניתנה לעדריאל המחולתי; ולאחר מכן כתוב שמיכל אהבה את דוד, ואמר שאול: אדרבה, ניתן לו את מיכל והיא תפיל אותו - וכך בסופו של דבר קיבל דוד את מיכל. ואם תשאל, הרי כתוב "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה", וכיצד נולד לה בן? מתרץ הרד"ק: מאותו היום והלאה לא היה לה ולד, בגלל העונש על שביזתה את דוד כשהיה מפזז ומכרכר לפני ארון ה', ואמרה לו שבבית אביה לא היו מתנהגים בדרך הזאת אלא בדרך של כבוד, והשיב לה "ונקלותי עוד מזאת" - מאותו היום ואילך לא היה לה ולד, אבל קודם לכן היה לה.
המצודת דוד פותר את השאלה מעיקרה: "אשתו" מוסב על כולן. "החמישי שפטיה לאביטל, השישי יתרעם לעגלה - אשתו", כאילו אמר "נשיו": כל אלה שנזכרו עד כאן, כל אחת מהן הייתה מנשיו. ומה בא להשמיע? שהיה אפשר לחשוב שמדובר בפילגשיו, ולכן אמר לך שאין כאן פילגשים אלא כולן נשיו ממש.
המלבי"ם מסביר על פי מה שלמדנו בשמואל ב', ששם דורשים חז"ל שמיכל נקראת עגלה על שם החביבות, ולכן קוראה "אשת דוד" - החביבה לו. וכאן בדברי הימים מוסיף המלבי"ם: "עגלה אשתו" - ראויה אליו מצד היותה בת מלך. כלומר, הייחוד שבה שהיא באמת הייתה הגונה להיות אשתו, שכן מיכל הייתה בת שאול, בת מלך, ודוד היה מלך - והיא ההגונה והראויה לו ביותר.
והגר"א אומר שה"אשתו" בא ללמדך שלא תאמר שנאסרה עליו על ידי פלטי בן ליש. הרי היא ניתנה לפלטי בן ליש, והיה כאן חשש גדול: שמא הייתה מקודשת לדוד - וכבר ראינו את עניין המקדש במלווה, את הוויכוח שהיה בין דוד לשאול בהבנת העניין - ואם לאחר מכן בא עליה פלטי בן ליש, נמצא שנאסרה, שהייתה אשת איש לדוד. אומרים לך כאן שני דברים: ראשית, פלטי בן ליש לא קרב אצלה, ונעץ חרב בינו לבינה, כמו שאומרים חז"ל. ושנית, איך שלא יהיה הוויכוח, הכתוב מעיד - "לעגלה אשתו", להגיד לך שמותרת הייתה לו.
ועוד מוסיף הגר"א: הקידושין תפסו בה, שהרי נשאה שישה חודשים אחרי מיתת מרב. דוד נלחם בפלשתים כדי לקבל את מרב, וכשהגיע זמנה להינתן לדוד ניתנה לעדריאל המחולתי; ואמרו לשאול שמיכל אוהבת את דוד, ואמר שאול אתן לו את מיכל, ולבסוף גם היא ניתנה לפלטי בן ליש. אבל כשלקח דוד את מיכל, כבר מתה מרב שישה חודשים קודם - זה אחד. ושנית, קידושי מרב היו קידושי מלווה, שיש לדון אם תופסים כלל, שדעתו על המלווה ולא על הקידושין. אם כן מעיד לך הכתוב: עגלה, היא מיכל, הייתה אשתו גמורה, ואל תטעה לחשוב שיש כאן בעיה של שתי אחיות או שנאסרה על ידי פלטי בן ליש - אשתו ממש הייתה.
שִׁשָּׁה נוֹלַד־לוֹ בְחֶבְרוֹן, וַיִּמְלׇךְ־שָׁם שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּשְׁלֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם׃
שישה בנים נולדו לו בחברון, ושם מלך שבע שנים ושישה חודשים, ואחר כך שלושים ושלוש שנה בירושלים - ובסך הכול ארבעים שנה ושישה חודשים. וכבר עמדו חז"ל על הקושי: וכי מלך ארבעים שנה, והרי בפרטן אתה מוצא ארבעים ושישה חודשים? יש אומרים שהחשבון המרובה בולע את המועט: כשמדברים על סכום, מדברים על סכום כולל, ולכן אומר "ארבעים שנה" ואין מתכוונים לפרטי הפרטים.
ועוד מביאה הגמרא בשם רבי יודן: שישה חודשים שברח מפני אבשלום, שאותה שעה נצטרע ולא מלך באותו הזמן - אותם שישה חודשים יורדים מן החשבון. נמצא שבסך הכול ארבעים שנה ושישה חודשים, אך שישה חודשים לא מלך בפועל, שנמלט מפני אבשלום, ובנטו נשארנו עם ארבעים שנה. וכמו שאומר הגר"א, שנצטרע וברח לשעירה והיה מתכפר כהדיוט, ולכן לא עלו לו מן המניין.
וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ־לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם: שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה - אַרְבָּעָה לְבַת־שׁוּעַ בַּת־עַמִּיאֵל׃
כל המפרשים כאן מבארים שבת שוע בת עמיאל היא בת שבע בת אליעם. ואל תתפלא: "שוע" ו"שבע" קרובים זה לזה, ואף את הו"ו אפשר לקרוא בקמץ אף שכאן נכתבה בשורוק - שמות הדומים זה לזה. וכן "עמיאל" ו"אליעם" הם אותו שם בחילוף ובשינוי מקום האותיות.
אלא שיש כאן קושי גדול: הכתוב מונה שמעא, שובב, נתן, שלמה - ושלמה נמנה רביעי, בעוד שאנו יודעים ששלמה היה הראשון. שהרי כשבא דוד אל בת שבע ילדה את הבן הראשון שמת, ואחר כך בא אליה פעם נוספת, ולאחר מות בנה הראשון נולד שלמה, ידידיה, וה' אהבו, והוא המלך. וכיצד נעשה כאן רביעי? על זה אומר הרד"ק שלא נזכרו ארבעה אלו כסדר תולדותם, שהרי שלמה היה הגדול והבן הראשון, כמו שכתוב "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבוא אליה ותלד בן ויקרא שמו שלמה".
גם המלבי"ם אומר ששלמה נולד קודם שלושת אחיו, אלא שהרד"ק הציב את האקסיומה ולא נתן לה הסבר - אם נולד קודם, למה מזכירו באחרונה? והמלבי"ם נותן טעם: נמנה לבסוף כדרך הספר להשליך את הצרורות תחילה, לפי שרוצה להתחיל אחר כך בייחוס שלמה ובניו. וזה נפלא מאוד, וכפי שראינו עד כה: אינו מזכיר לפי הסדר, אלא מזכיר קודם את כל השוליים כדי להיפטר מהם ולהגיע אל המרכזי ולפרט בו. ולכן מזכיר תחילה שמעא ושובב ונתן, ואז שלמה - ומעתה נדבר על שלמה, שהוא שושלת המלוכה.
הגר"א לעומת זאת מתקשה לקבל ששלמה היה ראשון, שהרי אנו רואים שני סוגי מניינים: או שמנאם כסדר תולדותם, או שמנאם כסדר חכמתם. וכאן אין זה ולא זה: אם סדר תולדותם - הרי הוא ראשון, ואתה מנית אותו רביעי; ולפי סדר חכמתם אין כלל על מה לדבר, שהרי שלמה חכם מכל אדם אשר על פני האדמה, וגם אז היה צריך להיות ראשון. ואומר הגר"א שהדבר צריך עיון, ומה שכתב בפרק בן סורר ומורה שדורות הראשונים הולידו בני שמונה, והוא מדייק זאת משלמה שנולד לבת שבע כשהייתה בת שמונה שנים - וכאן משתמע שילדה שלושה בנים עוד קודם שלמה, מלבד הילד שמת. הגר"א נשאר בקושי, אך כבר ראינו שהמלבי"ם מיישב: מה שמנהו כאן באחרון אינו משום חשיבותו ולא לפי סדר לידתו ואף לא לפי סדר חכמתם, אלא שדרכו למנות באחרונה את העיקר שעליו הוא רוצה לפרט.
וְיִבְחָר וֶאֱלִישָׁמָע וֶאֱלִיפָלֶט׃ וְנֹגַהּ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ׃ וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפֶלֶט תִּשְׁעָה׃
אם תשאלו חידה: מי בתנ"ך היו לו שני בנים באותו שם? ואם יענו לכם, שאלו חידה נוספת: מי היו לו ארבעה בנים בשני שמות - שני בנים בשם אחד ושני בנים בשם אחר? התשובה לשתי השאלות היא דוד המלך. בפסוק ו' - יבחר ואלישמע ואליפלט, ובפסוק ח' - ואלישמע ואלידע ואליפלט. פעמיים אלישמע, פעמיים אליפלט. איפה מצאנו אדם שקורא לשני בניו באותם שמות?
המיוחס לרש"י מביא שבשמואל ב' אין אליפלט נזכר פעמיים אלא פעם אחת, ושם נמנים רק שבעה בנים, וכאן תשעה. וההסבר: אליפלט מת, ונולד לו בן אחר כך וקרא שמו על שם הבן הנפטר. וזה כנראה שלא כמקובל היום, שאם נפטר מישהו בקיצור ימים אין קוראים על שמו, מחשש חלילה שילך בדרכו - וכאן אתה רואה שדוד דווקא קרא על שמו. וכן אלישמע נמנה כאן פעמיים, ונמצא לך שני בנים נוספים - אלישמע נוסף ואליפלט נוסף - ומכאן תשעה, לעומת שבעה שבספר שמואל.
הגר"א מסביר בפשטות: כיוון שהזכיר שמות פעמיים, יש מי שיבוא לחשוב שאולי התבלבל הכתוב; לכן אומר לך "תשעה" - השמות שאתה רואה פעמיים נמנים פעמיים, והם באמת תשעה. אל תחשוב שחוזר ומונה את אותם שמות פעם נוספת ותאמר שאין כאן אלא שבעה, שהרי אלישמע ואליפלט כבר נמנו; לא, אלישמע ואליפלט נמנים כשני בנים נפרדים בכל פעם.
המיוחס לרש"י לעומת זאת מסביר שמה שאומר "תשעה" הוא לכבודו של דוד. איננו רואים הרבה בהיסטוריה אנשים שהיו להם בנים רבים, שהיה מצוי מאוד שבנים רבים מתו בשעת הלידה ובקטנותם - לא היו חיסונים, לא מערך בריאותי, לא טיפת חלב, לא כלום. ואין צריך ללכת רחוק בהיסטוריה: כל אחד שישאל במשפחתו על לפני חמישים או מאה שנה, ויספרו לו על ילדים שמתו בקטנותם; דבר מצוי היה. לכן אומר לך: ראה, הוליד דוד תשעה בנים, והיה בזה משום כבוד המלוכה.
עוד מי שאינו מוזכר בשמואל ומוזכר כאן - נוגה. הרד"ק מסביר שמתו. והמלבי"ם רוצה להסביר שעזרא בא להראות לנו כיצד נתקיים בדוד "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים", שדוד שילם בארבעה מבניו. רש"י כותב מי הם הארבעה: הילד הראשון שמת מבת שבע, תמר, אמנון ואבשלום. ואומר על זה המלבי"ם שזה דרך דרוש, כי הילד שמת אינו קשור ל"ישלם ארבעתיים" אלא הוא חשבון אחר - "הבן היילוד לך מות יומת", חשבון בפני עצמו, ומה לך לערבו עם ישלם ארבעתיים? וחוץ מן המניין, תמר לא מתה. ואף שחז"ל דימו והקישו אונס למיתה, ולכן מצילים אדם או אישה מאונס בהריגה כדין מציל מנפשות, שדימו חז"ל ל"כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש" - אין בשביל כך לומר שתמר כאילו מתה ובכך נשלמו הארבעה; זו דרך דרוש.
ולכן אומר המלבי"ם: מה למדת מכאן? שהיו כאן עוד שני בנים שמתו, והם המשלימים את החשבון - אמנון ואבשלום, וכן נוגה ואליפלט. ואלישמע אינו משלים את החשבון, אף שכתוב כאן אלישמע פעמיים, שכן אומר המלבי"ם שאלישמע הוא זה שמוזכר בשמואל בשם אלישוע. ומה קרה ששינו את שמו לאלישמע? אומר המלבי"ם שההפך הוא: היות ולאחיו קראו אלישמע, שינו את שמו לאלישוע. כלומר היו שני אלישמע, ובעקבות זה שינו שם האחד לאלישוע. ואפשר לומר שהשמות נקראו על פי הנשים, שהן שקראו את השמות, ויכול להיות ששתי נשים רצו שתיהן אותו שם, ואחר כך יצרה הדבר בעיה ושינו שם אלישמע לאלישוע. הגר"א לעומת זאת אומר שנוגה הוא אלישמע - לא אלישוע - שהרי שם חסר לנו נוגה וכאן יש לנו אלישמע עודף, ואומר הגר"א שזה אותו אחד: הנוגה החסר שם הוא אלישמע.
כֹּל בְּנֵי דָוִיד מִלְּבַד בְּנֵי־פִילַגְשִׁים וְתָמָר אֲחוֹתָם׃
"כל בני דוד" - אלה שהיו לו בירושלים, "ותמר אחותם". והגר"א מתקשה: ממתי מונים את הבנות? אף פעם אין מונים בנות, אלא אם כן יש סיבה ייחודית למנותן; בכל המניינים שאנו רואים - מונים את הבנים. ומשיב הגר"א: מפני שהמעשה מפורסם הזכיר כאן את שמה - מעשה אמנון ותמר הוא מעשה מפורסם, ולכן הזכיר את שמה. כלומר היא נעשתה ידועה, אבל בנות שאינן ידועות - באופן הרגיל אין מזכיר את שמן.
הפרק חוזר אל עיקרו של הספר - ייחוס בית דוד - ודרכו של הספר להשליך את הצרורות תחילה ולהשאיר לבסוף את העיקר שעליו יפרט, ולכן נמנה שלמה באחרונה. בתוך רשימת הבנים מתגלים רמזים רבים: דניאל שהוא כלאב, "כולו אב", שקלסתר פניו כאביו הסיר מעליו חשד, ומכאן שחודשי ההבחנה מדרבנן; "לאבשלום" - לא אבשלום, שלא היה אבי השלום אלא אבי המחלוקת, ואינו ראוי לייחוס מצד עצמו; שמות האמהות מלמדים על הגורם לקלקול, ואדוניה שדרש את המלוכה מכוח שמו ומכוח מצבם של האחים שלפניו; "לעגלה אשתו" - מיכל, החביבה, ההגונה לו כבת מלך, ואשתו הגמורה; שנות המלכות ארבעים, ששישה חודשי הבריחה אינם מן המניין; והשמות הכפולים והמניין "תשעה" המלמדים על בנים שמתו ועל כבוד המלוכה. ותמר נזכרת מפני פרסום המעשה שאירע לה.