בחלק זה של פרק ב' אנו ממשיכים בייחוס משפחת יהודה, ובעיקר בענפי משפחת כלב. זהו אחד המקומות הסבוכים ביותר בספר, שכן שאלת זהותו של כלב - מי הוא ומה יחסו לחצרון, לירחמאל ולכלב בן יפונה - מעסיקה את כל המפרשים. נלך על סדר הפסוקים, נראה את דרכי המיוחס לרש"י, הרד"ק והמלבי"ם, ונסיים בפסוק האחרון של הפרק העוסק במשפחות הסופרים.
וּבְנֵי כָלֵב אֲחִי יְרַחְמְאֵל מֵישָׁע בְּכֹרוֹ הוּא אֲבִי זִיף וּבְנֵי מָרֵשָׁה אֲבִי חֶבְרוֹן׃ (מב)
כבר הזכרנו קודם שעניינו של כלב יוצר תסבוכת גדולה במפרשים. ראינו ביחס לכלב כמה ייחוסים, והשאלה היא האם מדובר באותו כלב, והאם "בני" פירושו נכדים - ועוד כמה וכמה דרכים ליישב את הסתירה. מצד אחד נאמר "בני רם בכור ירחמאל", ואחר כך מדובר על כלב אחי ירחמאל, משמע שהוא בנו של רם. מצד שני מצאנו כלב בן יפונה. ומצד שלישי ראינו אותו קשור לחצרון. מיהו אפוא אותו כלב?
המיוחס לרש"י מסביר: כיוון שכבר ייחס למעלה קצת ממשפחת כלב והפסיק כדי לייחס את ירחמאל, הוצרך עתה לומר "כלב אחי ירחמאל" - שלא תאמר שכבר סיים את משפחת כלב; אלא זהו אותו כלב שדיברנו בו קודם, והכתוב חוזר אליו ומוסיף לייחסו. ומכאן יסודו של המיוחס לרש"י: "וכן דרך כל היחס אינו מייחס כסדר, אלא מייחס קצת ממשפחת פלוני ותופס ממשפחה אחרת, וכאשר הוא מייחס משפחה זו מתחיל לייחס משפחה ראשונה כבתחילה ושוב האחרת, וכן מעורבב כל ספר היחס הזה". כלומר לשיטתו הכותב לא שמר על סדר: נוגע במשפחה אחת, עובר לאחרת, וחוזר לראשונה.
המלבי"ם מסביר שלדעת הפשטנים, מה שראינו לעיל "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה" - הוא כלובי בן חצרון שנזכר לפני כן. בתחילה הזכיר הכתוב את בני רם בן חצרון מפני כבודו של דוד, שכן מרם באה שושלת המלוכה, ואחר כך הזכיר את בני כלובי - ולא את כולם, אלא רק את החשובים שבהם: חור, אורי ובצלאל, אלה שהוזכרו בתורה. אחר כך הזכיר את בני ירחמאל בכור חצרון, ועכשיו הוא חוזר לכלב בן חצרון להזכיר את שאר בניו, אלה שנולדו לו עוד לפני בניהן של עזובה ואפרת. ומוסיף המלבי"ם: חור לא היה בכורו של כלב. בכורו של כלב היה מישע. חור היה בכור אפרתה - בכור לאמו, אבל לא בכורו של כלב, שכן כלב כבר הוליד מאישה אחרת את מישע לפניו.
חז"ל לומדים בפסוק י"ח, "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה", שזהו כלב בן יפונה. אומר המלבי"ם, וכבר הזכיר זאת לעיל: ברור שלדעתם לא היה זה בנו הביולוגי של חצרון, שהרי היה בן יפונה. ומה פירוש "בן חצרון"? בן בניו של חצרון. וכפי שראינו פעמים רבות בספר הזה, לסבא ולאבי הסבא קורא הכתוב "אב", ולנכדים ולנינים קורא "בנים" - הוא בא מבני בניו, ולכן קוראו בנו.
ובפרט, אומר המלבי"ם, שלא ייתכן שכלב היה בנו ממש של חצרון, שהרי משתמע ששלושת הבנים שנולדו לחצרון נולדו לו לפני שנשא את בת מכיר, כשעדיין לא היה בן שישים שנה, כמו שראינו בפסוק כ"א. חצרון היה מבאי מצרים, מאלה שירדו ונכנסו למצרים. והנה כלב, בשעה ששלחו משה עם המרגלים אחרי מאתיים ועשר שנים, אמר על עצמו שהוא בן ארבעים. וכי ייתכן? אם חצרון הוליד בגיל שישים בעת בואו למצרים, ועברו מאתיים ועשר שנים - כיצד יהיה בנו בן ארבעים בלבד? לאן נעלמו כל השנים שבאמצע? על כורחך ש"בן חצרון" אינו בן ואב ממש, אלא מן השושלת - בן בנו של חצרון, כמו "עכן בן זרח" ודוגמאות נוספות.
ולפי זה, מוסיף המלבי"ם, לשיטת חז"ל עדיין לא דיברנו כלל בתולדות כלובי בן חצרון אחי ירחמאל. שכן בתחילה הזכיר הכתוב את תולדות רם, ובתוכם הזכיר את תולדות כלב בן יפונה שהיה אף הוא מתולדות רם ומיוחס לחצרון אבי אבותיו; אחר כך הזכיר את בני ירחמאל הבכור; ועכשיו הוא עובר לכלובי. נמצא שכלובי זה אינו אותו כלב: כלב בן יפונה נקרא "בן חצרון" בתורת נין ונכד, ואילו הכלב הנזכר כאן, "ובני כלב אחי ירחמאל", הוא כלובי עצמו, בנו ממש של חצרון.
מה פירוש "הוא אבי זיף"? המיוחס לרש"י מסביר: שר של זיף. וכאן נעמוד על כלל שנראה עוד הזדמנויות רבות: כאשר הכתוב אומר על אדם שהוא "אבי" מקום, הולכים המפרשים באחת משתי דרכים. או שהיה המושל באותו מקום - כמו שנאמר על אדם שהוא "אבי רמת גן", שהכוונה שהיה המושל ברמת גן; או שכל תושבי אותו מקום הם צאצאיו, ו"אבי רמת גן" פירושו אביהם של תושבי העיר. המיוחס לרש"י הולך בדרך הראשונה: "אבי זיף" - שר של העיר זיף, וכן שר של בני מרשה ושל חברון. ואכן שמות הערים הללו מופיעים ביהושע ט"ו: "זיף וטלם ובעלות, קעילה ואכזיב ומרשה".
המלבי"ם לעומתו הולך בדרך השנייה: "אבי זיף" - מחלציו יצאו בני זיף ובני מרשה; אין הכוונה שמשל שם, אלא שאנשי העיר הם תולדותיו. רק שהמלבי"ם מתקשה: הרי בפרק ד' פסוק כ"א כתוב "לעדה אבי מרשה", וכאן אתה אומר שמישע בכורו הוא אבי מרשה. ומתרץ: שני מרשה היו. או שאפשר לומר שמעדה יצאו בני הכפרים שמסביב למרשה, ומרשה עצמה באה ממישע בכורו, ואילו עדה הוליד את יושבי הסביבה שבכפרים. "ובני מרשה אבי חברון" - למישע היה בן ששמו חברון, ומבניו יצאו אף הם משפחות גדולות, כפי שממשיך הכתוב.
וּבְנֵי חֶבְרוֹן קֹרַח וְתַפֻּחַ וְרֶקֶם וָשָׁמַע׃ (מג) וְשֶׁמַע הוֹלִיד אֶת־רַחַם אֲבִי יׇרְקְעָם וְרֶקֶם הוֹלִיד אֶת־שַׁמָּי׃ (מד) וּבֶן־שַׁמַּי מָעוֹן וּמָעוֹן אֲבִי בֵית־צוּר׃ (מה)
"אבי ירקעם" - בני העיר ירקעם יצאו מחלציו. המלבי"ם נאמן לשיטתו שכל "אבי" של מקום אינו מושל אלא תולדות. ומרקם בן חברון יצא מעון שהוא בן בנו, ואליו היו מיוחסים בני בית צור.
וְעֵיפָה פִּילֶגֶשׁ כָּלֵב יָלְדָה אֶת־חָרָן וְאֶת־מוֹצָא וְאֶת־גָּזֵז וְחָרָן הֹלִיד אֶת־גָּזֵז׃ (מו) וּבְנֵי יׇהְדָּי רֶגֶם וְיוֹתָם וְגֵישָׁן וָפֶלֶט וְעֵיפָה וָשָׁעַף׃ (מז)
הקושי כאן ברור: בפסוק מ"ז הכתוב מפרט את בני יהדי, כאילו כבר הזכיר אותו - ואילו בפסוק הקודם יהדי אינו נזכר כלל. כיצד מונים את בניו של אדם שלא הופיע קודם בשושלת? מניין הגיע?
הרד"ק מסביר שיהדי הוא אחד מן הבנים שנזכרו קודם: "ועיפה פילגש כלב ילדה את חרן ואת מוצא ואת גזז" - לאחד מהם היה גם שם שני, יהדי, וכאן קוראו הכתוב בשמו האחר. כך מוכרחים לומר, שאם לא כן מניין הגעת ליהדי.
המלבי"ם מסביר אחרת: מגזז יצאו בני יהדי. "וחרן הוליד את גזז", ומגזז יצא יהדי שהיו מיוחסים אליו והם בני בניו - רגם ויותם וגישן ופלט ועיפה ושעף שבפסוק מ"ז. הכתוב אינו מזכיר את השתלשלות היחס מאב לבן כסדר, כפי שהיה כתוב בספר היוחסין הגדול, ששם היה מפורש שהוליד את גזז והוזכר הייחוס עד יהדי ומשם בני יהדי. כאן דילג הכתוב על כמה דורות שבאמצע - דור שלישי ורביעי - שלא ראה עזרא צורך להזכירם. וזה על פי הכלל שהמלבי"ם חוזר עליו: עזרא לקח את מה שחשוב לעניינו, ומה שאינו נצרך לא הזכיר בספרו.
פִּילֶגֶשׁ כָּלֵב מַעֲכָה יָלַד שֶׁבֶר וְאֶת־תִּרְחֲנָה׃ (מח) וַתֵּלֶד שַׁעַף אֲבִי מַדְמַנָּה אֶת־שְׁוָא אֲבִי מַכְבֵּנָה וַאֲבִי גִבְעָא וּבַת־כָּלֵב עַכְסָה׃ (מט)
כל המפרשים מתקשים כאן: "פילגש כלב מעכה ילד" - מהו "ילד" בלשון זכר? אומר המלבי"ם שהמפרשים נדחקו מאוד, ולדבריהם בא "ילד" במקום "ילדה". וגם זה אינו מיישב את הכל, שהרי בפסוק הבא כתוב שוב "ותלד" - ואם כבר נאמר שילדה, מה מקום לחזור ולומר "ותלד"?
לכן מסביר המלבי"ם באופן הפוך לגמרי: שֶׁבֶר היה שמו של איש, ותִּרְחֲנָה הייתה אשתו, ושניהם הם שהולידו את מעכה פילגש כלב. כלומר אין הכוונה שמעכה ילדה את שבר ואת תרחנה, אלא שבר ותרחנה הם שילדו את מעכה. ובזה מיושב לשון "ילד" בזכר - שהיא חוזרת על שבר, שהוא איש. ומוסיף המלבי"ם: שבר ותרחנה אשתו היו אנשים מפורסמים בימים ההם, והבת שנולדה להם הייתה פילגש לכלב מצד חשיבותו - הם הסכימו שבתם תהיה פילגש לאדם חשוב ונכבד ככלב. ומה שנאמר "ואת תרחנה", בא לומר שמעכה הייתה מיוחסת גם מצד אביה שבר וגם מצד אמה תרחנה, מגדולי הייחוס.
ולפי זה מתיישב גם "ותלד" שבפסוק מ"ט: אין זה כפל, שכן בפסוק הקודם דובר בלידתה של מעכה עצמה, ועכשיו הכתוב מספר את מי היא ילדה - את שעף אבי מדמנה, וגם את שוא אבי מכבנה ואבי גבעא. עוד מוסיף המלבי"ם על פי הקו שהזכיר לעיל, שהמילה "את" פעמים רבות היא חלק מן השם עצמו, כמו "את שוא" וכמו "ואת יריעות". ולפי זה אפשר לומר שגם "את תרחנה" - זה שמה: את תרחנה. נמצא ששבר ואשתו את תרחנה הולידו את מעכה פילגש כלב, והיא ילדה גם את עכסה בת כלב.
אומר המלבי"ם: מצאנו ביהושע ט"ו ט"ז שלכלב בן יפונה הייתה בת ששמה עכסה, ונתן אותה לעתניאל בן קנז. ומכאן חיזוק לדברי חז"ל שכאן מדובר בכלב בן יפונה, שהרי הדברים מתאימים. ולפי זה יוצא שמפסוק מ"ו ואילך חוזר הכתוב לכלב בן יפונה שדיבר בו בפסוק י"ח, וממשיך לעסוק בו. אך מוסיף המלבי"ם שפשט הדברים נוטה לומר שמדובר כאן בכלב אחי ירחמאל שנזכר בפסוק מ"ב, ואף לו הייתה בת ששמה עכסה - ועל שמה קרא אחריו גם כלב בן יפונה לבתו עכסה. והמיוחס לרש"י נאמן לשיטתו, ש"אבי מדמנה", "אבי מכבנה" ו"אבי גבעא" הם שמות ערים, והוא היה המושל עליהן.
אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי כָלֵב בֶּן־חוּר בְּכוֹר אֶפְרָתָה שׁוֹבָל אֲבִי קִרְיַת יְעָרִים׃ (נ) שַׂלְמָא אֲבִי בֵית־לָחֶם חָרֵף אֲבִי בֵית־גָּדֵר׃ (נא)
המיוחס לרש"י מפרש "בן חור" כמו "בנו חור" - בנו הוא חור, וזה מתאים למה שראינו לעיל שאפרת ילדה לו בן ושמו חור. הרד"ק מסביר: כל אלה הנמנים כאן, ובראשם שובל אבי קרית יערים, היו בניו של כלב בן חור, והוא היה בן בנו של כלב בן יפונה. ולפי שלמעלה ייחס את אורי בן חור, בא לומר לך שהיה לחור בן נוסף ושמו כלב, ואלה היו בניו.
המלבי"ם מביא בשם המפרשים כדברי הרד"ק: חור בן כלב שנזכר בפסוקים י"ט-כ' שהוליד את אורי, הוליד עוד בן ושמו כלב. ואם תשאל, מדוע למעלה לא הזכיר הכתוב אלא "וחור הוליד את אורי" ולא הזכיר גם את כלב - כבר כתבתי, אומר המלבי"ם, שלא הזכיר שם את כל התולדות אלא את החשובים ביותר, ולכן מנה רק את אורי.
עוד מציע המלבי"ם פירוש אחר: "אלה היו בני כלב" חוזר על כלב הקודם, הוא כלב בן חצרון, והכתוב אומר שגם אלה היו בניו; ובן חור בכור אפרתה היה שובל. וכן נראה מפרק ד' פסוק א', שם מזכיר את חור ושובל ואינו מזכיר את כלב אבי שובל, מפני ששובל היה באמת בנו של חור, כמו שנאמר שם "אלה בני חור". ולפי זה "אלה היו בני כלב בן חור בכור אפרתה שובל" - אל תבין ששובל היה מבני כלב, אלא שובל היה בנו של חור. אלא שמסיים המלבי"ם: הטעמים מוכיחים שלא כפירוש האחרון.
הרד"ק מביא כאן שני פירושים ל"אבי", ואפשר לפרשו כמשמעו: "אבי קרית יערים" - שכל בני קרית יערים היו בניו ובני בניו, וכל אותה העיר התייחסה מבניו, ולכן כללם ואמר "קרית יערים". וכן "אבי בית לחם" ו"אבי בית גדר".
וַיִּהְיוּ בָנִים לְשׁוֹבָל אֲבִי קִרְיַת יְעָרִים הָרֹאֶה חֲצִי הַמְּנֻחוֹת׃ (נב)
כאן המפרשים מתחבטים: מי הוא "הרואה חצי המנוחות", ומדוע ראה רק חצי - אם כבר רואה, שיראה את הכל?
המיוחס לרש"י מסביר: מדינה אחת הייתה בארץ ומנוחות שמה, והיא המופיעה בניקוד אחר בלשון "ויגלו אל מנחת". "הרואה" פירושו מושל, והוא היה מושל על חצי העיר מנוחות; והיה אחר שמשל על החצי השני, וכפי שנראה בהמשך הפסוקים מיהו.
הרד"ק מביא תחילה את פירוש המיוחס לרש"י, ש"הרואה" הוא רואה ענייניה, כלומר מושל עליה. פירוש נוסף: מושל על חצי העיר ירושלים, שירושלים נקראת בית מנוחה או מנוחה. ויש מפרשים שהיה ממונה על חצי המנחות שהיו באות לירושלים מאת כל הגויים, ושובל היה המנהל והאחראי עליהן, ולכן נקרא "רואה חצי המנוחות" - אלא שעדיין צריך להבין מהו "חצי". ומסיים הרד"ק: יש עוד הסברים ולא ראיתי לכותבם, וגם אלו שכתבתי לא ישרו בעיניי. ומה שנראה בעיניי, שהרואה וחצי המנוחות הם שמות בניו של שובל, בנים אחרים מלבד אלה שישבו בקרית יערים: שם האחד רואה, ושם השני חצי המנוחות - ואלה שני בניו.
המלבי"ם מסביר ש"הרואה" הוא הבן שנראה לקמן בפרק ד' פסוק ב' בשם "ראיה בן שובל" - ראיה והרואה שם אחד הם, ובשניהם מדובר בשובל, ומכאן הוכחה שמדובר באותו אדם. ו"חצי המנוחות" - הוא אבי חצי המנוחות. לפי המלבי"ם "אבי קרית יערים" חוזר גם על "הרואה חצי המנוחות": מושל על חצי עיר מנוחות, או שחצי יושביה יצאו מחלציו ושייכים לבית אב שלו.
עוד מביא המלבי"ם שיש מפרשים ש"חצי" ו"המנוחות" הם שמות אנשים, ונמצא שהיו לו שלושה בנים: הרואה, חצי, והמנוחות. הרד"ק עשה מהם שניים, והמלבי"ם מביא שיש שעשו מהם שלושה. ואל תתמה על שם המתחיל בה' הידיעה, "המנוחות" - כבר ראינו כן: "הסופרת" בעזרא ב', "הקוץ", "הלוחש", ובספר הזה עצמו ראינו הרבה - "הצללפוני", "האחשתרי", "הצובבה", "ההרום". כך היו שמותיהם.
וּמִשְׁפְּחוֹת קִרְיַת יְעָרִים הַיִּתְרִי וְהַפּוּתִי וְהַשֻּׁמָתִי וְהַמִּשְׁרָעִי מֵאֵלֶּה יָצְאוּ הַצָּרְעָתִי וְהָאֶשְׁתָּאֻלִי׃ (נג)
המיוחס לרש"י מסביר ש"קרית יערים" הכוונה יושבי קרית יערים, ו"הצרעתי" - יושבי צרעה. וכאן תמהים הכל: הרי אצל שמשון נאמר "ותחל רוח ה' לפעמו בין צרעה ובין אשתאול", ומשמע שהיה זה בנחלת דן - וכיצד מייחס כאן הכתוב את המקומות הללו לבני יהודה?
המיוחס לרש"י מיישב: העיירות עצמן, צרעה ואשתאול, היו של בני יהודה, ואילו הגבול והשטח שביניהן היה של דן. לכן נאמר "בין צרעה ובין אשתאול" - ביניהן היה לדן.
הרד"ק מיישב באופן אחר: שבט דן חנו באותם מקומות עד שנפלה להם נחלתם, וישבו שם עד שקיבלו את חלקם, כמו שכתוב "ויעלו ויחנו בקרית יערים ביהודה", ולכן קרא למקום ההוא "מחנה דן עד היום הזה". הרי שהמקום הוא קרית יערים שביהודה, ואף על פי כן נקרא על שם דן - לפי שבני דן ישבו במקומם של בני יהודה עד אשר ירשו את נחלתם.
המלבי"ם לעומת זאת אומר שהיו שתי צרעה ושתי אשתאול: אחת בנחלת דן ואחת בנחלת יהודה, וכאן מדובר באלה שבנחלת יהודה. קצת מחודש לומר ששתי ערים בעלות אותם שמות היו בשני מקומות, אך כך מסביר המלבי"ם.
בְּנֵי שַׂלְמָא בֵּית לֶחֶם וּנְטוֹפָתִי עַטְרוֹת בֵּית יוֹאָב וַחֲצִי הַמָּנַחְתִּי הַצׇּרְעִי׃ (נד)
המיוחס לרש"י מסביר: בני שלמא היו מיושבי בית לחם ומיושבי נטופה, וכן מיושבי עטרות בית יואב. וחצי מדינת המנחתי תפסו להם בני צרעה והם ישבו בה. ואלה שמות של מקומות, וכפי שאנו מוצאים בשמות גיבורי דוד "מהריי הנטופתי", "בענה הנטופתי". והמקום הנקרא "מנחתי" הוא אותו מקום שנאמר בו "ויגלו אל מנחת", והוא גם "חצי המנוחות" שהזכרנו לעיל - שכאן מדבר הכתוב על החצי השני של אותו מקום.
וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־רֵכָב׃ (נה)
המיוחס לרש"י מסביר "יושבי יעבץ" - סיעתו של יעבץ שהיה מושל עליהם, כמו שכתוב בהמשך "ויהי יעבץ נכבד מאחיו". "תרעתים שמעתים שוכתים" - כולם שמות בית אביהם, משפחות בית אב: משפחת התרעתים, משפחת השמעתים וכן הלאה. "המה הקינים" - על שם מקומם, שהיו יושבי קין, שהוא שם מקום, כמו שנאמר "הקין וגבעה ותמנה", ערי בית רכב, "וישב בקין".
עוד מביא המיוחס לרש"י פירוש נוסף, שיעבץ הוא שם עיר שהייתה מנחלת יששכר, כמו שכתוב "והרבית וקשיון ואבץ" - ו"אבץ" היא העיר הנקראת יעבץ. ולפי פירוש זה "הקינים" מוסב על מלאכתם: הצורף היה נקרא קינאה, ו"הקינים" הם הצורפים.
הרד"ק מסביר: "משפחות סופרים יושבי יעבץ" - גם אלה המשפחות היו מבני שלמא, והיו סופרים, כלומר מלמדים, ויושבי עיר ששמה יעבץ; ואפשר שיעבץ בנה אותה ועל שמו נקראה. "תרעתים שמעתים סוכתים" הם שמות משפחות, ויש בהם הרבה דרשות. ואומר הרד"ק: אם באנו לדרוש כל השמות למה נקראו כן - לא יכילם ספר, ואין לנו אלא מה שנמצא כתוב, כי כל השמות היו על עניינים ידועים אצלם כמו שכתוב במקצתם, ואין לנו לחפש אחר אותם שלא נכתבו ענייניהם. כלומר יש שמות שחז"ל דרשו את עניינם ויש שלא דרשום, ובמה שלא דרשו אין לנו לחפש ולחדש מדעתנו.
חז"ל דרשו שהיו מבני קיני חותן משה, ונתערבו במשפחת יהודה והיו מיוחסים עמהם. ומה שכתוב "הבאים מחמת אבי בית רכב" - זו משפחת בית הרכבים, שכבר למדנו עליהם בספר ירמיהו, שהיו נזהרים מן היין.
המלבי"ם מסביר: מתוך שנאמר "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה וילך וישב את העם", לומדים חז"ל שמדובר בבני הקיני חותן משה, שהלכו אל עתניאל בן קנז הוא יעבץ כדי ללמוד תורה, ושם התיישבו והתערבו עם בני יהודה. והם היו סופרים וחכמים שישבו בעיר יעבץ, העיר שבנה יעבץ במדבר יהודה. לאחר מכן התפרדו למשפחות תרעתים שמעתים סוכתים, כשמות בית אביהם, או כפי שחז"ל דורשים את השמות הללו לענייני החוכמה שלהם.
ולכן בא עזרא ואומר לך: תדע שאין הם מקוריים ממשפחת יהודה, אלא הם הקינים בני הקיני. אומנם התערבו בהם, אבל דע שאין מקורם ממשפחת יהודה. "הבאים מחמת אבי בית רכב" - חמת היה ראש המשפחה, והוא אבי בית רכב, שממנו יצאה משפחת הרכבים, יושבי אוהלים הפרושים מתאוות העולם, כמו שמובא בירמיהו.
בחלק זה של הפרק המשיך הכתוב בייחוס בית כלב, ועמדנו על שלוש שיטות יסוד: המיוחס לרש"י הסובר שספר היוחסין אינו מסודר כסדר אלא מדלג ממשפחה למשפחה, ושכל "אבי" של מקום פירושו מושל; הרד"ק, המרבה לפרש שמות כפולים ושמות בנים; והמלבי"ם, הקובע ש"אבי" פירושו שמאותו אדם יצאו יושבי המקום, שהכתוב מדלג על דורות שאינם נצרכים לעניינו, ושהמילה "את" פעמים היא חלק מן השם. ראינו את שאלת זהותו של כלב בן חצרון וכלב בן יפונה ואת ההוכחה הכרונולוגית ש"בן" כאן פירושו בן בנים, את חידושו של המלבי"ם ששבר ותרחנה הולידו את מעכה פילגש כלב, את מחלוקת המפרשים ב"הרואה חצי המנוחות" ובצרעה ואשתאול, ולבסוף את משפחות הסופרים - בני הקיני חותן משה שבאו ללמוד תורה אצל יעבץ ונתערבו ביהודה, ומהם בית רכב הפרושים מתאוות העולם. ובזה סיימנו את פרק ב' של דברי הימים א'.