פרק ב' בדברי הימים עוסק בייחוסי שבט יהודה, ובעיקר בשושלת שממנה יוצאת מלכות בית דוד. בקטע שלפנינו אנחנו ממשיכים משפחת חצרון ובניו - כלב, ירחמאל ורם - ולמדים דרך רשימות היוחסין יסודות גדולים: כיצד מייחסים בן שנולד מפילגש, מה משמעות "לקיחה" לעומת "בא אליה", והאם היוחסין שבדברי הימים חד הם עם אלה שבתורה. כדרכנו נלך על סדר הפסוקים עם ביאורי המלבי"ם, המיוחס לרש"י, הרד"ק ודרשות חז"ל.
מות עזובה ולקיחת אפרת
וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח־לוֹ כָלֵב אֶת־אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־חוּר׃
עד כאן לא היה לכלב אלא בת - "ואת יריעות" - ובני הבת: ישר, שובב וארדון. עכשיו, לאחר שמתה עזובה אשתו, לקח את אפרת, וממנה נולד לו בן: חור.
וְחוּר הוֹלִיד אֶת־אוּרִי וְאוּרִי הוֹלִיד אֶת־בְּצַלְאֵל׃
זהו הפסוק המוכר לנו מן התורה: "בצלאל בן אורי בן חור". ועל כך אומר רש"י דבר מפליא: "צא וחשוב" - שכל אחד מהם היה פחות מבן שמונה שנים כשהוליד. כיצד? כלב היה בן ארבעים בזמן המרגלים, כמו שנאמר "בן ארבעים שנה אנכי בשלֹח משה עבד ה' אֹתי לרגל את הארץ", ובאותה שעה כבר כולם נולדו, שהרי בשעה שהוקם המשכן שעשה בצלאל כבר היו קיימים. עשה את החשבון: כלב היה בן שמונה כשהוליד את עזובה אשה, ובן תשע כשהוליד את יריעות (לפי השיטה ששתיהן בנותיו); אחרי מיתת עזובה לקח את אפרת וילדה את חור בשנה אחרת - הרי כבר בן עשר. חור בן שמונה כשהוליד את אורי, ואורי בן שמונה כשהוליד את בצלאל - עשר ושמונה ושמונה, הרי עשרים ושש. וכתיב "ואל כל איש חכם לב", ואין "איש" פחות משלוש עשרה שנה, הרי בצלאל בשעה שעשה את המשכן היה בן שלוש עשרה. עשרים ושש ועוד שלוש עשרה - ארבעים חסר אחת. נמצא שכל אחד מהם הוליד בפחות מגיל שמונה.
וכן מפורש בפרק בן סורר ומורה, ויש מדרש שאומר שבני שש הולידו. אנו, אם נרצה להרחיק את החשבון לגיל הגדול ביותר האפשרי, נגיע לשמונה; אבל המדרש אומר שבאמת הולידו בני שש. ואין להתפלא על כך: אם אנו רואים שבת שלוש (או בת חמש, איך שלא נאמר) מסוגלת לדלות מים מן הבאר ולהשקות את כל הגמלים, הרי שהיכולות וההתבגרות שלהם לא היו בקצב שלנו היום, וממילא ודאי שגם בגיל כזה יכלו להוליד.
"בא" ו"לקחה" - פילגש שהפכה לאשה
וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל־בַּת־מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־שְׂגוּב׃
וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת־יָאִיר וַיְהִי־לוֹ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד׃
ראינו קודם "וכלב בן חצרון" - כלב הוא בנו של חצרון; ועכשיו הכתוב חוזר אל חצרון האב ומספר שלאחר מכן בא אל בת מכיר אבי גלעד. המיוחס לרש"י אומר שכל זה נכתב משום כבודו של דוד: לשון "בא" מלמדת שלקחה לפילגש ולא לשם אישות, כדוגמת מה שנאמר אצל דוד המלך "כאשר בא אל בת שבע", שגם שם לא היתה ביאה לשם אישות. יוצא אם כן שיש כאן שני דברים לגריעותא מצידה של בת מכיר: האחד - שלא לקחה לשם אישות; והשני - שלקחה כשהיה כבר זקן, בן שישים. ומדוע בכל זאת נתנו לו אותה? מפני כבודה של משפחת בית יהודה - להתחתן עם משפחת המלך. וכשהוליד את יאיר, נתנו לו בני מכיר עשרים ושלוש עיר כדי שייקח אשה אחת מבנותיהם, שיהיה אפשר להתחתן בו.
המלבי"ם מעמיד את הקושי: אם "בא" פירושו כפילגש ולא נישואין ממש, כיצד נאמר מיד "והוא לקחה"? "לקיחה" היינו ליקוחין, נישואין. אז במה מדובר - בביאה או בנישואין? מבאר המלבי"ם: כפי הפשט, תחילה בא חצרון עליה שלא על ידי קידושין והוליד ממנה את שגוב - וכך גם פירש המיוחס לרש"י, שהכוונה בלא קידושין. ואחר כך, כשהיה בן שישים שנה, לקחה לאשה בחופה וקידושין; הוא העלה את מעמדה מפילגש לאשה. לכן מובן "והוא לקחה והוא בן שישים שנה" - עד עכשיו היתה כפילגש, ועכשיו הוא נושא אותה לאשה בהגיעו לגיל שישים. ומתי הוליד ממנה את שגוב, לפני הלקיחה או אחריה? אומר המלבי"ם שהולדת שגוב היתה מן הביאה הראשונה, בעודה פילגש. "ואחר" - אחרי שבא אל בת מכיר בלא קידושין, אז לקחה בקידושין, ובזמן הנישואין היה בן שישים; ואת שגוב ילדה לו עוד קודם לכן.
יאיר בן שגוב או יאיר בן מנשה
בתורה מובא שמשה נתן את הגלעד למכיר בן מנשה, ו"יאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר". וכאן כתוב "ושגוב הוליד את יאיר". מנשה הוליד את יאיר או שגוב הוליד את יאיר? זהו אחד הדברים הקשים בספר דברי הימים: חוסר סנכרון בין השושלות שבתורה לשושלות שבדברי הימים. ובכל מקום כזה אחת מן השתיים: או שמדובר באנשים אחרים, ולכן השמות שונים; או שמדובר באותם אנשים, אלא שפעם הכתוב מזכיר את האב ופעם את הסב, או שפעם הוא מייחס על שם האב ופעם על שם האם - ומכאן נובע שיש שני שמות של מולידים שונים, כי פעם הולכים בשושלת האב ופעם בשושלת האם. וזה גם הכיוון שבו ילך כאן המלבי"ם.
ושימו לב שהפסוקים כאן מדברים באותם עניינים ממש: עשרים ושלוש עיר בארץ הגלעד שהיו ליאיר, "ויקח גשור וארם את חוות יאיר מאתם", "את קנת ואת בנותיה שישים עיר" - גם בתורה מופיע השם "חוות יאיר". כלומר לכאורה מדובר בסיפור המוכר לנו מן התורה, גם המקומות וגם השמות; רק השושלות בעייתיות, ועל זה עומד המלבי"ם.
אומר המלבי"ם: כפי הפשט נראה שזהו יאיר בן שגוב המוזכר כאן, והוא בא לשלול את הפירוש שמדובר באדם אחר. ומדוע קוראהו הכתוב "יאיר בן מנשה"? מפני ששגוב אביו היה מיוחס אל מנשה - שבט אמו - ולא אל שבט יהודה. שגוב נחשב כבן שבט מנשה, ולכן בנו נקרא "בן מנשה". וטעם הדבר: מי שנולד בקידושין היו מייחסים אותו למשפחת האב - אם האב משבט מנשה, צאצאיו ממנשה; ואם משבט דן, משבט דן. אבל מי שבא אל אשה בתורת פילגש והוליד ממנה בנים - אף שהבנים כשרים לחלוטין ואינם פגומים חס ושלום - לא היו מייחסים אותם על שם האב, שלא היה בליקוחין, אלא לשבט האם. אף שבדרך כלל אין ייחוס אחר האם, זו היתה דרכם.
והיכן אנו רואים זאת? המלבי"ם מביא דוגמה נפלאה מיפתח: אחיו גירשו אותו ואמרו "לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה". וכי מה זה "בן אשה" - כולנו נולדנו מאשה! אלא כיוון שאמו היתה פילגש, אין מונים את האב אלא הולכים אחר האם. זה היה מנהגם, וזו היתה הוראת פחיתות: אינו ראוי להתייחס אחר האב, שהרי האב לא לקח את אמו בנישואין רגילים, ולכן הבן מתייחס לאמו. ומצינו דוגמתו גם בעזרא, באותו אחד "אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם" - ומדוע מזכיר "בנות ברזילי", והלא לעולם מזכירים את שם האב? אלא כיוון שלא היה בנישואין אלא בדרך פילגש, מייחסם אחר האם.
ולפי זה, אומר המלבי"ם, מובן פסוק כ"ג "כל אלה בני מכיר": כשנתן משה את הגלעד למכיר, לכד יאיר בן שגוב - הנקרא גם בן מנשה על שם שבט האם - את חוות יאיר. חז"ל אומרים ששגוב או יאיר לקח אשה מבנות מנשה וקיבל את הערים בירושה, ואומר המלבי"ם שגם זה צודק ואינו סותר: היות שנחשב מבני מנשה מצד האם, ראו בו בני מנשה הגון להשתדך עמו - מבחינתם הוא "משלנו", אף שלמעשה הוא שייך לשבט יהודה. שהרי כשנרצה לדבר בדיוק ולהלך אחר משפחת האב - חצרון, רם וכל אלה הם ממשפחות יהודה, וספרנו מייחס בעיקר את משפחות יהודה ושושלת בית דוד. וכיוון שבני מנשה היו נוהגים להתחתן במשפחותיהם, נתנו לו בת משלהם כדי שיתחתן עם מי שנחשב כבן שבטם, והערים היו לו בנדוניה או בירושה. ואם כן, הסיפורים שכאן ושבתורה אחדים הם.
לא כן דעת הרד"ק, המביא דרשת חז"ל שאין זה היאיר הכתוב בתורה, אלא יאיר בן שגוב לקח אשה בארץ הגלעד, ומתה וירשה, ומירושת אשתו היו לו עשרים ושלוש עיר. ואם תשאל: מדוע הסיפור דומה כל כך למה שכתוב בתורה? מוסיף המצודות שכיוון שיאיר בן מנשה המוזכר בתורה קרא להן "חוות יאיר", אף יאיר בן שגוב - שהוא דמות אחרת לגמרי - קרא להן כמוהו "חוות יאיר". לפי חז"ל מדובר אם כן בשני יאיר שונים: יאיר בן מנשה ויאיר בן שגוב, ומה שאתה רואה ששניהם קשורים ל"חוות יאיר" - הוא על שמו של הראשון. הדבר דומה לאדם השואל על אדמו"ר פלוני ומזכיר את שמו; אומרים לו: זהו אדמו"ר שחי לפני חמישים שנה. אומר: והלא קראתי שחי לפני מאה וחמישים שנה! מי צודק? שניהם צודקים - האדמו"ר הזה נקרא על שם האדמו"ר ההוא, וכך מקובל שבן של צדיק או נכד של צדיק נקרא על שם הצדיק הקדום. כך גם כאן: יאיר בן שגוב היה בתקופה מאוחרת יותר, והוא קרא לחוות שלו "חוות יאיר" על שם החוות שהיו ליאיר הקדום שבזמן התורה. כך מבארים חז"ל, והשם הוא היודע, ויכול להיות שאלו ואלו דברי אלוקים חיים - שגם זה נכון וגם זה נכון.
גשור וארם לקחו - ודוד החזיר
וַיִּקַּח גְּשׁוּר־וַאֲרָם אֶת־חַוֺּת יָאִיר מֵאִתָּם אֶת־קְנָת וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ שִׁשִּׁים עִיר כׇּל־אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי־גִלְעָד׃
המיוחס לרש"י מבאר: "גשור" הוא הגשורי והמעכתי, שהיו קרובים לארמיים, שכן הם ישבו במזרח ארץ ישראל וגם ארם ישבו במזרח, כמו שנאמר "ארם מקדם ופלשתים מאחור". ובימי השופטים, כשחטאו ישראל, מסרם הקדוש ברוך הוא ביד ארם, ואז לקחו מהם את הערים הללו - את חוות יאיר, את קנת ואת בנותיה שישים עיר. ולאחר מכן, כשבא דוד, החזירן. ולכן הוזכר העניין כאן, שגם בזה יש שבח לבית דוד, שדוד החזיר את הערים שלקחו הגשורי והארמי.
ובסוף הפסוק יש קושי: הכתוב מדבר על ערים - קנת ובנותיה שישים עיר - ולפתע אומר "כל אלה בני מכיר אבי גלעד". וכי הערים הן בני מכיר? (ודרך אגב, "בנותיה" אינו בנות ממש אלא ערי הלוויין והכפרים שסביבותיה, כמו "בנות יהודה", וכתרגום "כפרנהא"; קנת היא העיר המרכזית ובנותיה הכפרים סביבותיה.) על זה מפרש הרד"ק: פירוש - כל אלה הערים היו לבני מכיר אבי גלעד, וחסרה ל' השימוש, "לבני מכיר". והוא נותן דוגמאות נוספות: "ושני שרי גדודים היו בן שאול" - וכי היו בן שאול? אלא היו לבן שאול, וחסרה ל' השימוש. אף כאן "בני מכיר" היינו "לבני מכיר".
"בכלב אפרתה" - הבי"ת במשמעות "עם"
וְאַחַר מוֹת־חֶצְרוֹן בְּכָלֵב אֶפְרָתָה וְאֵשֶׁת חֶצְרוֹן אֲבִיָּה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ׃
הכוונה היא שאבִיה ילדה את אשחור, אלא שמי שגידל אותו היו כלב ואפרת אשתו, וכאילו ילדה אותו יחד עמם. "בכלב אפרתה" - הבי"ת כאן במשמעות "עם": אמנם היא ילדה בפועל, אבל הם היו המגדלים.
חזרה אל ירחמאל הבכור
וַיִּהְיוּ בְנֵי־יְרַחְמְאֵל בְּכוֹר חֶצְרוֹן הַבְּכוֹר רָם וּבוּנָה וָאֹרֶן וָאֹצֶם אֲחִיָּה׃
אומר הרד"ק: בתחילה הזכיר הכתוב את ייחוס רם בן חצרון, שהוא העיקר, כדי לספר ממשפחת בית דוד; אחר כך הזכיר את ייחוס כלב בן חצרון; ועכשיו הוא שב להזכיר את ייחוסו של הבכור, שהוא ירחמאל. ומהו "הבכור רם"? הכוונה שבכורו של ירחמאל היה רם. כלומר: לחצרון היה בן בכור - ירחמאל, ולירחמאל היה בן בכור - רם.
עטרה - "אל תאמין בגר"
וַתְּהִי אִשָּׁה אַחֶרֶת לִירַחְמְאֵל וּשְׁמָהּ עֲטָרָה הִיא אֵם אוֹנָם׃
הרד"ק מביא שני פשטים. לפי פשט הפסוק מדובר באשה ישראלית, ומדוע קוראה "אחרת"? פשט אחד: כיוון שהזכיר את הראשונה, אומר עליה שהיתה אשה אחרת. פשט שני: יכול להיות שהיתה פילגש, כלשון "בן אשה אחרת אתה" שכוונתו פילגש, ולכן קוראה "אחרת" - ואף אם פילגש היתה, מישראל היתה. אבל רבותינו דרשו שכאן מדובר באשה גויה, ולכן הזכיר את שמה "עטרה" - שלקחה כדי להתעטר בה, שהיתה בת גדולים. ומכאן אמרו חכמים: אל תאמין בגר עד עשרים וארבעה דורות. והרד"ק מונה כאן את עשרים וארבעה הדורות מתקופתה ועד ישמעאל בן נתניה, שבסופו של דבר הביא לכיבוי גחלתם של ישראל, כשהרג את גדליה בן אחיקם.
ומוסיף המלבי"ם דבר נוסף שנראה בהמשך: לירחמאל היה גם ששן, שנתן את בתו לירחע עבדו, וגם מהם - חמישה עשר דורות לירחע - יצא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, שהרג את גדליה בן אחיקם. ועליו נאמר שהיה "מזרע המלוכה", והכוונה מצד אמו; ולכן לא נאמר "מבני המלוכה" אלא "מזרע המלוכה", כיוון שלא היה אלא מצד האם. ונזכיר זאת גם בהמשך, כשנראה את עניין ששן.
שמות ולשונות בשושלת אונם
וַיִּהְיוּ בְנֵי־רָם בְּכוֹר יְרַחְמְאֵל מַעַץ וְיָמִין וָעֵקֶר׃
וַיִּהְיוּ בְנֵי־אוֹנָם שַׁמַּי וְיָדָע וּבְנֵי שַׁמַּי נָדָב וַאֲבִישׁוּר׃
מי שחושב ש"שמאי" הוא שם המופיע רק במשניות ובתלמוד - ידע ששמי מופיע גם במקרא. כאן הוא מופיע בלי א', אבל זהו אותו שם.
וְשֵׁם אֵשֶׁת אֲבִישׁוּר אֲבִיהָיִל וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אַחְבָּן וְאֶת־מוֹלִיד׃
עד עכשיו ידענו ש"אביחיל" הוא שם של איש; מכאן נדע שאביהיל הוא גם שם של אשה - "ושם אשת אבישור אביהיל".
וּבְנֵי נָדָב סֶלֶד וְאַפָּיִם וַיָּמׇת סֶלֶד לֹא בָנִים׃
"לא בנים" - אומר הרד"ק כאילו כתוב "בלא בנים". וכפי שהמלבי"ם נותן דוגמאות כגון "לא חסיד", שכוונתו שחסר לו דבר, כך גם כאן "לא בנים" - שחסרו לו בנים.
וּבְנֵי אַפַּיִם יִשְׁעִי וּבְנֵי יִשְׁעִי שֵׁשָׁן וּבְנֵי שֵׁשָׁן אַחְלָי׃
המלבי"ם חוזר כאן שוב על העיקרון שהזכיר קודם: עזרא העתיק מספר היוחסין הגדול, ושם היו מוזכרים לאפיים בנים רבים, ולכן נכתב "ובני אפיים" בלשון רבים; אלא שעזרא לא עניינו אותו כל הבנים אלא אחד מהם בלבד, ולכן העתיק רק אותו. כך גם "ובני ישעי" - היו שם בנים רבים, אבל ענייננו ששן. וכן "ובני ששן" - היו שם בנים רבים, אבל לא היה חשוב להזכיר אלא את אחלי.
וּבְנֵי יָדָע אֲחִי שַׁמַּי יֶתֶר וְיוֹנָתָן וַיָּמׇת יֶתֶר לֹא בָנִים׃
וּבְנֵי יוֹנָתָן פֶּלֶת וְזָזָא אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי יְרַחְמְאֵל׃
גם כאן "לא בנים" היינו בלא בנים, כמו שראינו אצל סלד. ו"אלה היו בני ירחמאל" - אומר המלבי"ם שהכוונה שנתייחסו אליו. ומדוע דווקא אלה נקראים בני ירחמאל? כי עטרה אם אונם, שראינו שגויה היתה והתגיירה - בכל זאת התייחסו בניה אחריו, ומשם יצא ישמעאל בן נתניה, לפי שהיתה עדיין עם הקלקול הקודם שלה. מה שאין כן בני ירחע, שאינם מיוחסים לירחמאל, כפי שנראה בהמשך, מפני שהיה עבד.
ששן ועבדו ירחע
וְלֹא־הָיָה לְשֵׁשָׁן בָּנִים כִּי אִם־בָּנוֹת וּלְשֵׁשָׁן עֶבֶד מִצְרִי וּשְׁמוֹ יַרְחָע׃
הפסוק הזה סותר את הפסוק שנאמר שני פסוקים קודם: אמרת "ובני ששן אחלי", ופתאום אתה אומר "ולא היה לששן בנים כי אם בנות"! ויש כמה דרכים ליישב. הרד"ק מסביר שאחלי מת בחיי אביו, ולכן שייך לומר שלא היו לו בנים - בתחילה היה לו ואחר כך מת, ונמצא שבהמשך חייו לא היו לששן בנים כי אם בנות. המלבי"ם מסביר שהכתוב מדבר על נקודת זמן מסוימת: באותה תקופה שהיה לששן עבד מצרי ושמו ירחע, שאותו נתן לבתו, לא היו לו בנים כי אם בנות, אבל בתקופה מאוחרת יותר היו לו גם בנים. זהו פירוש הפוך מהרד"ק: לפי הרד"ק בתחילה היה לו ובסוף לא היה לו, ולפי המלבי"ם בתחילה לא היה לו ובסוף כן.
ומי היה אותו ירחע? מסביר הרד"ק שהיה עבדו שגדל עמו ובן ביתו, כאליעזר עבד אברהם שהיה בן ביתו, והוא נתן לו את בתו לאחר שהשתחרר. וחז"ל למדו שעשה אותו בן חורין מתוך שמו: יַרְחָע - הע' מסמלת "עבד", ושאר האותיות הן אותיות "חרי", בן חורין. מכאן אמרו חז"ל: בתך בגרה - שחרר עבדך ותנה לו. כלומר, אם בתך בגרה ואין מי שייקחנה לאשה, אל תשב ותמתין עד שילבינו שערות ראשה. ואף שעבד אינו "הגרויסע ייחוס" ואינו מציאה גדולה - הרי הוא עבד, ואף שהתגייר, מה הרזומה שלו? אין אדם רוצה לקחת לחתן מי שהיה עבד - בכל זאת עדיף כך.
ואף על פי שבשחרור העבד עבר על מה שכתוב בתורה "לעולם בהם תעבֹדו" שנאמר בעבד כנעני - מכל מקום עדיף הדבר מאשר שתשב בתך עד שילבינו שערות ראשה. אלא שכאן היתה עבירה משמעותית יותר: "עבד מצרי ושמו ירחע" - מדובר במצרי ראשון, והמצרים אסורים עלינו שלושה דורות. כיצד אם כן נתן את בתו למצרי ראשון? רק לאחר שלושה דורות היה אפשר לחתנו עם בתו. מכאן אמרו חז"ל: אל תאמין בעבד עד עשרה דורות - ו"עשרה" לאו דווקא, שהרי שישה עשר דורות מירחע עד ישמעאל בן נתניה. נמצא שהייחוס לא היה מציאה: גם מצד האם, שעטרה אם אונם היתה גויה שהתגיירה, וגם מצד אחד האבות במשך הדורות, שהיה עבד מצרי שאמנם שוחרר, ומכל מקום אל תאמין בעבד עד עשרה דורות.
וכשאנו מדברים על שלושה דורות במצרי, כוונת הדברים שהוא אינו יכול להתחתן עם יהודייה, ובנו אינו יכול, ורק נכדו יכול. אם כן מה יעשה, עם מי יתחתן? עם גיורת. שהאיסור הוא לבוא בקהל, ו"קהל גרים לא איקרי קהל" - לבעל ייחוס יש בעיה להתחתן עמו, אבל מי שאינו מיוחס אין בו איסור זה. אז הוא נושא גיורת, ולאחר מכן, בדור השלישי, יבואו זרעם בקהל ה'.
ומוסיף המלבי"ם נקודה: גם עצם זה שנתן את בתו לעבדו לא היה בו חטא, מפני שממילא השתחרר - שאם אדם נותן לעבדו בת חורין, בזה יצא העבד לחירות. אין כאן חשש שמשיא בתו לעבד, שהרי ברגע שחיתנת את בתך עמו, בכך שחררת אותו והראית שמבחינתך הוא משוחרר. אלא שכאמור החיסרון היה רק מצד היותו מצרי, שאסור לבוא בקהל.
וַיִּתֵּן שֵׁשָׁן אֶת־בִּתּוֹ לְיַרְחָע עַבְדּוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־עַתָּי׃
חז"ל שואלים: כיצד אפשר שישמעאל בן נתניה בן אלישמע היה "מזרע המלוכה", והלא ישמעאל מזרע ירחמאל היה ולא מרם? הרי אתה רואה שהשורש שלו מירחמאל, כמו שהזכרנו, ואם כן איך אתה אומר שהיה משורש רם השייך למלוכה? המלבי"ם אמר שהיה זה מצד האם, ולכן לא נכתב "מבני המלוכה" אלא "מזרע המלוכה". והמיוחס לרש"י מסביר כדרשת חז"ל, שמה שנאמר "מזרע המלוכה" היינו שהעביר בנו למולך. וודאי שצריך לדעת שאין זה הפשט אלא דרשת חז"ל, ולכן נצטרך לשאר ההסברים שיבארו את עניין "מזרע המלוכה".
וְעַתַּי הֹלִיד אֶת־נָתָן וְנָתָן הוֹלִיד אֶת־זָבָד׃
וְזָבָד הוֹלִיד אֶת־אֶפְלָל וְאֶפְלָל הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד׃
וְעוֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יֵהוּא וְיֵהוּא הֹלִיד אֶת־עֲזַרְיָה׃
וַעֲזַרְיָה הֹלִיד אֶת־חָלֶץ וְחֶלֶץ הֹלִיד אֶת־אֶלְעָשָׂה׃
וְאֶלְעָשָׂה הֹלִיד אֶת־סִסְמָי וְסִסְמַי הֹלִיד אֶת־שַׁלּוּם׃
וְשַׁלּוּם הוֹלִיד אֶת־יְקַמְיָה וִיקַמְיָה הֹלִיד אֶת־אֱלִישָׁמָע׃
לסיכום: בקטע זה למדנו כיצד רשימת יוחסין יבשה לכאורה נושאת בתוכה תורה שלמה: חשבון הדורות מחור ואורי עד בצלאל, המלמד על כוחות הדורות הראשונים; ההבחנה בין "בא" לבין "לקחה", שחצרון העלה את בת מכיר מפילגש לאשה; הכלל שבן שנולד שלא בקידושין מתייחס אחר שבט אמו - ומשום כך נקרא יאיר בן שגוב "יאיר בן מנשה", ומשום כך גם נתנו לו בני מנשה בת משלהם והערים בירושה, וכך הסיפור שבתורה והסיפור שכאן אחד הם (ולדעת חז"ל שני יאיר היו, והשני נקרא על שם הראשון). ראינו את שבחו של דוד שהחזיר את הערים שלקחו גשור וארם, ולמדנו את "לא בנים" שהוא בלא בנים, ואת דרכו של עזרא להעתיק מספר היוחסין רק את מי שנוגע לענייננו. ולבסוף שני יסודות מוסר: "אל תאמין בגר עד עשרים וארבעה דורות" ו"אל תאמין בעבד עד עשרה דורות", שממקור זה - עטרה הגויה וירחע העבד המצרי - יצא לדורות ישמעאל בן נתניה שהרג את גדליה בן אחיקם; ולעומת זאת "בתך בגרה - שחרר עבדך ותנה לו", שיש דברים שאין ממתינים להם עד שילבינו שערות הראש.