פרק ב בדברי הימים ממשיך את שרשרת הייחוס, ובעיקרו הוא ייחוסו של שבט יהודה עד דוד המלך. בחלק שלפנינו נעמוד על בני חצרון, על השושלת שמרם ועד דוד, על מניין בני ישי, על אחיותיו של דוד ובניהן, ועל בניו ונשיו של כלב בן חצרון. נלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם, המיוחס לרש"י, הרד"ק והתרגום.
וּבְנֵי חֶצְרוֹן אֲשֶׁר נוֹלַד־לוֹ אֶת־יְרַחְמְאֵל וְאֶת־רָם וְאֶת־כְּלוּבָי׃
המיוחס לרש"י מבאר שכלובי הוא כלב, וכפי שרואים להלן בפסוק "וְכָלֵב בֶּן־חֶצְרוֹן". גם בספר שמואל נאמר "והוא כלבי", והתרגום מתרגם שם "מדבית כלב". והוסיף המיוחס לרש"י שאותו אדם היה מחזיק טובה לעצמו ומתפאר בייחוסו, שאין מיוחס בכל שבטי ישראל כמוהו, ושהוא הראוי למלוכה. בזה הוא התגאה, ולכן כשראה שהמלוכה נמשכת אחר דוד - הדבר הציק לו. וכך הוא מתבטא כנגד דוד: "מי דוד ומי בן ישי, היום רבו עבדים המתפרצים כנגד אדוניהם". מה כל כך הפריע לו? למה המלוכה לא הגיעה אליי? למה דוד הוא שנמשח? ולמה הוא מבזה אותו - משום שדוד בא מרות המואביה. כביכול, כנראה יש כאן פספוס ומישהו טעה בכתובת, אבל צריכים לדעת שאני הוא זה שאמור להיות המלך. זהו שהוא נקרא כלובי - משום שהוא בא משושלת המלוכה.
המלבי"ם עומד על הלשון: היה לו לומר "ובני חצרון ירחמאל ורם וכלובי", ומהו "אשר נולד לו"? ביאור ראשון: בפסוק כ"א נראה שלחצרון היו בנים שילדה לו בת מכיר, ואותם בנים לא התייחסו אחרי חצרון אלא אחרי מנשה. לכן נאמר "אשר נולד לו" - כלומר אלה המיוחסים לו ונקראים על שמו, בניגוד לאלה שהתייחסו אחר בית מנשה.
ביאור שני: בפסוק כ"ד נראה שנולדו לו בנים גם לאחר מותו, שאשתו הייתה מעוברת בשעת פטירתו. לכן אומר הכתוב "אשר נולד לו" - אלה שנולדו לו בחייו; ואת האחרים לא מנה כאן, שהרי לא נולדו לו אלא לאחר שנפטר.
ביאור שלישי: הלשון "נולד לו את ירחמאל" באה לכלול גם את בני בניו, שאותם הוליד באמצעות בניו. לו היה רוצה לומר רק שירחמאל נולד לו, היה כותב "ובני חצרון ירחמאל"; אבל "נולד לו את ירחמאל" פירושו נולד לו עם ירחמאל, על ידו ובאמצעותו. לכן מונה הכתוב תחילה את מה שהוליד באמצעות רם, אחר כך את מה שהוליד באמצעות כלב (פסוק י"ח), ואחר כך את מה שהוליד באמצעות ירחמאל (פסוק כ"ה) - כי בני בנים הרי הם כבנים, ולכן מונה אותם כאילו הם בניו.
וְרָם הוֹלִיד אֶת־עַמִּינָדָב וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת־נַחְשׁוֹן נְשִׂיא בְּנֵי יְהוּדָה׃
הקדים הכתוב את רם, מפני שרצה לייחס את בית דוד, שבית דוד בא משורשו של רם. וכדברי הרד"ק: לכבוד דוד כתב כן, להודיע שאף זקנו נחשון היה נשיא - לשבחו, שכבר בשושלת זקנו הוא בא מבית נשיאים. ומכל אחד מזכיר הכתוב איש אחד בלבד, זה שממנו יצא ישי אבי דוד. ואל תתפלא: כפי שהזכיר המלבי"ם, אין הכתוב רואה צורך למנות את כל האחים, אלא אב ובנו, אב ובנו, עד שנגיע לדוד המלך.
וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת־שַׂלְמָא וְשַׂלְמָא הוֹלִיד אֶת־בֹּעַז׃
המיוחס לרש"י מביא שרבותינו אמרו: אבצן - הוא אבצן השופט - זה בועז. אלא שהוא תמה על כך: הלוא נחשון מת בשנה השנייה ליציאת מצרים, ושלמון בנו כבר מת והוא היה מבאי הארץ, ובועז בנו - שהוא אבצן - נולד בכניסה לארץ; ומיציאת מצרים עד יפתח היו שלוש מאות שנה. ואבצן שפט לאחר מות יפתח, כמו שנאמר "וישפוט אחריו את ישראל אבצן מבית לחם". ועוד אמרו חכמים, שבשעה שבא בועז על רות והרתה - מיד מת בועז. כיצד אפוא ייתכן שבועז, שהיה סמוך לכניסה לארץ, הוא אבצן שאחרי יפתח?
והוסיף לתמוה: הרי מצינו באברהם, שלאחר שנתקרר דמו - כלומר נצטנן דמו - אמר "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד", שהוא דבר פלאי; ואיך תאמר כאן שהוליד לאחר מאות בשנים? ויש דעה במדרש שבועז היה אז בן ארבע מאות, וזאת כדי להתאים את הדברים. אבל כשאנחנו רוצים להבין את פשוטם של דברים, קשה מאוד להבינם כך, אלא אם נאמר שהיה בדרך נס - ובדרך נס אפשר ליישב הכל. לפי הפשט, אין כאן סדר כרונולוגי שיאפשר לומר שאבצן הוא בועז: איך יוליד בועז בן שלוש מאות שנה? ועל כן יש לומר שנאמר "ויתן ה' לה הריון" - שזה מעל הטבע; באופן טבעי לא יכלה להרות, ואדם בן שלוש מאות אינו מסוגל להוליד, אלא שנתן ה' לה הריון, ומכוח זה ילדה אף שהוא למעלה מן הטבע.
ועוד: למה נקרא שמו אבצן? אב לכל הצנונים - מלשון מצונן בדמו, שהרי אישה בחורה שכבה אצלו והוא נצטנן ולא נגע בה. והנה, אם תאמר שהיה בן שלוש מאות, אין כאן קושיה גדולה ואף לא שבח גדול; אבל אם תאמר שהיה עדיין צעיר - יש בזה שבח גדול לבועז.
אגב, הקריאה הרווחת בפי הכל היא "בּוֹעַז" במלעיל, וכאן אפשר לראות בבירור ובמפורש שאין זה כך: הטעם אינו בבי"ת אלא בהברה האחרונה, וכך יש לקרוא. וזה שונה משאר השמות - שלמה, אברהם, משה, יוסף, דוד. הרבה טועים בזה, מפני שמעולם לא ראו את השם כתוב בתוך הנביא עם טעמיו. פעם אמרה בתי "בּוֹעַז" כפי שלימדוה במגילת רות, אמרתי לה: תגידי למורה שאומרים אחרת. אמרה לי המורה שתביא הוכחות. וצחקתי: מה זאת אומרת הוכחות? פתח חומש, פתח תנ"ך, וראה היכן מונח הטעם - איפה שהטעם נמצא, כך צריך לקרוא. שימו לב: בשַׂלְמָא הטעם תחת המ"ם, ולכן קוראים שלמָא; אילו היה תחת השי"ן היה שַׂלמא. בנַחְשׁוֹן הטעם בוי"ו, ולכן נחשׁוֹן; אילו היה בנו"ן, היה נַחשון. וכן הלאה על זה הדרך, והדברים מפורשים בתוך הכתובים.
וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד וְעוֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יִשָׁי׃
וְאִישַׁי הוֹלִיד אֶת־בְּכֹרוֹ אֶת־אֱלִיאָב וַאֲבִינָדָב הַשֵּׁנִי וְשִׁמְעָא הַשְּׁלִשִׁי׃
המיוחס לרש"י מדייק: "וְאִישַׁי" כתוב מלא אל"ף, כלומר איש גיבור חיל. לא כתב "וישי" כמו בפסוק הקודם, אלא "אישי" מלשון איש - כמו "וחזקת והיית לאיש", המורה על תוקף ועוצמה. והרד"ק אומר שישי באל"ף וביו"ד אחד הוא, ואל תתפלא, שהרי אותיות אהו"י מתחלפות. והרד"ק הולך לשיטתו שכבר ביאר קודם, שלפעמים תמצא שם בשתי צורות - עקן ויעקן, וי"ו ויו"ד מתחלפות, וכן אל"ף בסוף או ה"א בסוף - ודוגמאות מסוג זה רבות הן בספר הזה, ואין להקפיד בכך.
"ושמעא השלישי" - שמעא הוא שמה הנזכר בספר שמואל. ואמרנו כבר, שאו שהיו לו שני שמות ונקרא בזה ובזה, או שבתקופה מאוחרת יותר הוכר השם בצורת הגייה שונה.
נְתַנְאֵל הָרְבִיעִי רַדַּי הַחֲמִישִׁי׃
אֹצֶם הַשִּׁשִּׁי דָּוִיד הַשְּׁבִעִי׃
המיוחס לרש"י אומר: "דויד" מלא יו"ד - מפני כבודו של דוד. וכפי שאמרנו, המיוחס לרש"י נוקט שספר דברי הימים נכתב לכבודו של דוד, ולכן כותבו כאן מלא. שהרי כשהשם נכתב חסר, הדבר מורה באיזשהו מקום על חיסרון - כמו עפרון שנכתב חסר וי"ו, ששמו תמיד מלא, וכשכתבו בלי וי"ו בעצם חיסרו אותו. אצל דוד השם בדרך כלל אינו מלא, אך כשבא להוסיף לו שבח - כותבו עם יו"ד.
וכאן השאלה שהכל דנים ומתחבטים בה: כיצד מונה הכתוב שבעה בנים לישי, בשעה שהיו לו שמונה? והקושי הגדול יותר - הרי דוד הוא השמיני ולא השביעי. הרד"ק מביא בשם רבנו יונה, שהכוונה כמו השמיני, שהרי שבעה בנים היו לו מלבד דוד, כמו שכתוב "ויעבר ישי שבעת בניו לפני שמואל", ושאל "התמו הנערים", ואמר "עוד שאר הקטן", וכתוב "ולו שמונה בנים" - הרי שדוד הוא השמיני; ואם כן "דוד השביעי" רצה לומר השמיני. והרד"ק תמה על זה ואומר שאין זה ייתכן - זה ההיפך, ואי אפשר להפוך כך את הפסוק.
ובמדרש מביא שהבן השמיני שמו היה אליהו, והוא הנזכר בנגידים שהקים דוד ליהודה - "אליהו מאחי דוד" - והוא היה קטן מדוד. ואם כן, מה שנאמר על דוד שהוא הקטן - על שם שהיה מקטין את עצמו כרועה צאן. לפי זה באמת שמונה בנים היו, אלא שכשהגיע הכתוב לדוד עצר ולא הזכיר את אליהו, שהרי הגיע לכתובת שאליה כיוון. ודוד באמת היה השביעי, ואליהו השמיני, וזהו שנאמר "הקטן" - שהקטין עצמו, ולא שהיה הצעיר בשנים. זו דרך אחת שבה מיישב המדרש את הקושי. גם המלבי"ם עומד על הקושי הזה, שהוא סותר לכאורה למה שנאמר בשמואל: שמונה בנים, ודוד הוא הקטן.
וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגָיִל וּבְנֵי צְרוּיָה אַבְשַׁי וְיוֹאָב וַעֲשָׂהאֵל שְׁלֹשָׁה׃
הרד"ק מסביר שאליהו היה אחיו של דוד מן האב ולא מן האם, ולכן לא הזכירו כאן. והמלבי"ם אומר שצרויה ואביגיל היו אחיות לבנים מן האם ולא מן האב. נמצא אפוא שאליהו היה אח לדוד מצד האב, וצרויה ואביגיל אחיות לדוד מצד האם, וממילא הן לא היו אחיותיו של אליהו כלל - לא מן האב ולא מן האם.
וראיה לדבר, אומר המלבי"ם, ממה שכתוב "ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב". והרי יש כאן קושי גדול: צרויה היא אחות דוד, ואיך היא בת נחש, והלוא דוד הוא בן ישי? חז"ל דרשו שישי נקרא נחש על שם שמת בעטיו של נחש; אבל תמיד יש לזכור - דרשת חז"ל תידרש, ואף על פי כן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וצריך להבין למה קורא לו בת נחש. ולפי דרכנו מובן: אביגיל הייתה בת נחש ולא בת ישי, ואף על פי כן היא אחות דוד - אחות מן האם ולא מן האב. ולכן נאמר "אחות צרויה" ולא "אחות דוד", שכן ביחס לצרויה הייתה אחות שלמה, מן האב ומן האם, וגם צרויה הייתה בת נחש. ואמן, ששמה נזכר בדברי חז"ל, נישאה לישי לאחר שהתאלמנה. נמצא אפוא שמדובר כאן באחיות, אך לא אחיות שלמות מן האב ומן האם.
ביחס לשמה של אותה אם - ניצבת, נצבת, נצוות - האמת היא שאין לי בזה ידיעה, שהרי אין לנו מסורת ניקוד לתלמוד. בזמן חז"ל לא ניקדו את הש"ס; בזמננו כמובן אפשר לנקד הכל, אך מי יאמר שהניקוד נכון? יש לנו מסורת ניקוד למקראות, ואין לנו מסורת ניקוד לש"ס, וכבר דיברנו על כך כמה פעמים כשלמדנו את הדף היומי. ולכן אפשר לקרוא מילה אחת בכמה צורות, ומכאן גם החילוקים: בני מרוקו רגילים לקרוא כך, בני עיראק כך, לתימנים גרסה שונה במילים מסוימות. לפיכך כל צורה שתאמר, אין מי שיוכל לומר שאינך אומר נכון.
והנה דוגמה: איך אומרים בארמית יין, ואיך אומרים חמור? שניהם "חמרא" בכתיב, אך בתרגום - שיש לנו בו ניקוד, ואצל התימנים ודאי ניקוד מדויק, שהרי שיננו אותו מאות בשנים, וכשם שהמקרא לא השתנה אצלם כך גם התרגום - יש הבדל ניקוד בין יין לחמור. ומי שמע לומד גמרא מבחין בכך ואומר "ההוא חמרא" בהגייה הנכונה? לא תשמע זאת. וכן בקבלה יש מושג "פרסא" - וילון; המקובלים קוראים אותו בצורה אחת, וזה שיבוש, שהרי המילה "וילון" מופיעה בתרגום והיא מנוקדת שם, ומשם למדים את ההגייה הנכונה. נמצא שאי אפשר להוכיח מן ההגייה המקובלת, שהרי בחמרא שיבשו, ובפרסא שיבשו, ובעוד מקומות שיבשו. יתרה מזו, אנשים משבשים אף במקרא: "כי האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חִשְּׁבֹנוֹת רבים" - כתוב חישבונות, ואין גרסה אחרת, ואין כאן שינויי נוסחאות, ואף על פי כן רבים קוראים אחרת. יש עוד דוגמאות כאלה של שיבוש במקראות שאנשים קוראים מתוך הרגל.
המיוחס לרש"י אומר: "ואחיותיהם צרויה ואביגיל" - מפני כבודו של דוד, שהיו בני אחותו גיבורים ואנשי חיל ושרים, ולכן מנה אותם. וכבר הזכרנו כמה פעמים כשלמדנו את ספר שמואל, שהכתוב קורא לו "יואב בן צרויה", ודבר פלא הוא - היכן שמענו שאדם נקרא על שם אמו? תמיד אדם נקרא על שם אביו. אלא שכאן הייחוס בא מן האם: אמם הייתה אחות דוד, וכשאומרים "בן צרויה" זהו שבח גדול - אני בן אחותו של דוד. אמנם היה להם גם אב, אך לאב לא היה ייחוס כזה הקשור למלוכה, ולכן נקראו אבישי בן צרויה, עשהאל בן צרויה, יואב בן צרויה - על שם האם.
וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת־עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי׃
התרגום מתרגם: "ואביגיל ילידת ית עמשא, ואבא דעמשא יתר ישראלא, והוו צווחין ליה יתר הישמעאלי" - היו מכנים אותו וקוראים לו יתר הישמעאלי. ולמה? "מטול דזריז ית חרצוי בסיפא למסייעא ית דוד בערקא" - על שם שזירז את מותניו וחגר סייף על מותניו כדי לסייע לדוד במשפטו. ובאיזה משפט מדובר? "כד בעא אבנר לרחקא ית דוד" - כשביקש אבנר לרחק את דוד ואת כל משפחת ישי, ולומר: עד שאתה שואל אם הוא הגון למלוכה, שאל אם הוא הגון לבוא בקהל, שהרי הוא בא מרות המואביה, ולא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'; "די לא יזדקקון למיעל בקהלא דה'" - שלא יהיו כשרים לבוא בקהל, על עסקי רות המואביה. וזוהי דרשת חז"ל: למה נקרא הישמעאלי - שחגר חרב על מותניו כדי להילחם, ואמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, וכל מי שיאמר אחרת - ידקר בחרב.
הרד"ק מביא ש"יתר הישמעאלי" הוא "יתרא הישראלי". ותאמר: תחליט, ישמעאלי או ישראלי? אומר הרד"ק: ישמעאלי על שם מקומו, כדרך שאומרים על אדם שהוא מרוקאי או עיראקי או תימני, וכולם יהודים - הוא בא מארץ התימן או ממרוקו או מעיראק, וזה על שם מקומו. אלא שלא תטעה לחשוב, כשם שיש עיראקי ותימני ומרוקאי שהם גויים, שאף הוא גוי; לכן הדגיש הכתוב "הישראלי" - כשאמרתי לך ישמעאלי, הוא רק מצד מקומו, אבל דע לך שישראלי היה, וגר בארץ ישמעאל.
המלבי"ם מוסיף אפשרות נוספת: שהיה גר ישמעאלי, ולאחר שנתגייר שינו את שמו מ"יתר" ל"יתרא". ובזה מיושב מדוע השם מופיע פעם כך ופעם כך, וגם מדוע נקרא "ישראלי" - שלאחר שנתגייר נקרא ישראלי. וכן מופיע במדרש רות, והביאו בילקוט שמעוני, שנתגייר ונתן לו ישי את בתו.
ולפי מה שכותב המיוחס לרש"י בפסוק כ"א, שהלשון "ואחר בא חצרון" אינה לשון נישואין ואישות אלא לשון ביאה כביאת הפנויה - וכך נראה בהמשך - אומר המלבי"ם שגם כאן כתוב "אשר בא אל אביגיל" ולא "אשר לקח את אביגיל", כדרך שאומרים בנישואין. והכוונה שבא אליה קודם שנתגייר, וההלכה היא שגוי הבא על בת ישראל קודם שנתגייר - הוולד כשר; ורק אחר כך נתגייר. ובזה מובן למה נאמר "אשר בא אל אביגיל" ולא "אשר לקח".
וְכָלֵב בֶּן־חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת־עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת־יְרִיעוֹת וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן׃
וַתָּמׇת עֲזוּבָה וַיִּקַּח־לוֹ כָלֵב אֶת־אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־חוּר׃
יש כאן קושי: מצד אחד משתמע שעזובה ויריעות היו בנותיו, שהרי "הוליד את עזובה"; ומצד שני נאמר בפסוק י"ט "ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת", משמע שמתה אשתו ולקח אישה אחרת. אם כן תחליט: עזובה הייתה בתו או אשתו?
התרגום מתרגם: "וכלב בר חצרון אוליד מן עזובה אינתתיה" - הוליד מעזובה אשתו, כלומר "את עזובה" הוא כמו "עם עזובה", לא שהולידה אלא שהוליד ממנה. ומוסיף התרגום: ולמה נקרא שמה עזובה? לפי שהייתה עקרה ומבוזה, שלא היו לה בנים, וגלוי היה לפני ה' עלבונה, ונתרווח לה וילדה. ומשובחת הייתה בחכמתה, שהייתה יודעת לטוות בחכמתה את המעז על גבי העיזים, כמו שדרשו חז"ל שטוו את הצמר על גבי העיזים, וזאת מפני החשש לגזל, והכל לצורך יריעות המשכן. "ואילן בניה ישר ושובב וארדון". ולפי דרש זה, שמה נקרא עזובה על שם שלא היו לה בנים, והיא מרים לפי דרשת חז"ל.
הרד"ק מביא שיש מרבותינו ז"ל שאמרו שהכלב הנזכר כאן הוא כלב בן יפונה. ואם כן, איך בן יפונה נעשה בן חצרון? אלו הם הקשיים שיש לנו בספר דברי הימים, שהדברים אינם מתאימים לגמרי, ועלינו לראות כיצד ליישבם. חז"ל אומרים ש"בן יפונה" אינו שם אביו אלא כינוי - שפנה עצמו מעצת מרגלים, ובאמת בנו של חצרון היה.
אלא שיש עוד כתוב שממנו משתמע אב אחר לגמרי: "עתניאל בן קנז אחי כלב" - הרי שאביו של כלב הוא קנז. אם כן, תחליט: חצרון, יפונה או קנז? על כך אומרים שעתניאל היה אחיו מן האם, שהיה חורגו, בן אשתו. כלומר לא היו בני אותו אב: עתניאל בא מאב ששמו קנז, וכלב מאב ששמו חצרון, ו"יפונה" היה כינוי על שם שפנה מעצת מרגלים. ולכן גם דקדקו במה שנאמר "הקניזי" ולא "בן קנז", לפי שבאמת לא היה בנו של קנז.
אבל הרד"ק אומר: לא ייראה כן לפי פשטי הכתובים. בתור דרשת חז"ל אנו מקבלים, אך על פי הפשט לא נראה כן. שהרי לפי פשטי הכתובים נראה שכלב היה מבניו הראשונים של חצרון, ואחר כך נאמר שלקח את בת מכיר והוא בן שישים שנה. ואם תאמר שמדובר בכלב בן יפונה, נמצא שכשהוליד חצרון את כלב היה חצרון בן מאה ושבעים שנה. וכיצד מגיעים לחשבון? כלב אומר "בן ארבעים שנה אנוכי בשלוח אותי משה עבד ה'", וזה היה בשנה השנייה לצאתם ממצרים; וחצרון היה מבאי מצרים; ומביאתם למצרים עד יציאתם עברו מאתיים ועשר שנים; הורד ארבעים שנה, שהרי כלב היה כבר בן ארבעים ביציאת מצרים - נמצאת אומר מאה ושבעים. וכי בגיל מאה ושבעים הוליד חצרון את כלב? על פי פשוטם של דברים זה תמוה. ואמנם ראינו דברים נדירים ועל טבעיים, אבל במקום שלא נתגלה לנו כך, לומר שהוליד בגיל מאה ושבעים - הדבר תמוה מאוד. ולכן אומר הרד"ק שעל פי הפשט קשה לומר שכלב בן חצרון הוא בנו של אותו חצרון שירד למצרים.
הרד"ק עומד על עצם השאלה: אשתו הייתה או בתו? מצד מה שנאמר אחר כך "ותמת עזובה" - נראה שנשיו היו; ומצד "הוליד" - נראה שבנותיו היו. וחז"ל כבר אמרו: וכי יש אדם שמוליד את נשיו? אצל גויים ראינו כבר דבר כזה, שאדם מוליד בת ואחר כך נושא אותה, אבל כאן מדובר בצדיקים, וודאי שאין הדעת סובלת זאת. לכן רוצה הרד"ק לבאר כתרגום: "הוליד את עזובה" - הוליד מעזובה; "את" כאן אינו מילת מושא אלא כמו "עם", כלשון "את יעקב איש וביתו באו" שפירושו עם יעקב, וכן "כצאתי את העיר" שפירושו מן העיר. ולכן שפיר נאמר אחר כך "ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת" - אישה אחרת, שהרי אשתו הייתה.
ולפי זה מתפרש הפסוק: וכלב בן חצרון הוליד מן עזובה אשתו ומן יריעות - שגם יריעות הייתה אשתו; שתיהן היו נשיו ומשתיהן היו לו בנים. ואם תשאל: מדוע נאמר "ואלה בניה" ולא "ואלה בניהן", והרי מנית כאן שתי נשים? התשובה היא שאת בני השנייה לא מנה כלל; רק על עזובה דיבר ומנה את בניה, וכשמדובר ביריעות לא הזכיר מי נולד ממנה. וכשמתה עזובה לקח לו כלב אישה אחרת ושמה אפרת, כמו שנאמר בפסוק הבא.
המלבי"ם מביא את דעת המיוחס לרש"י, שבתו של כלב שמה היה "עזובה אשה". כלומר "אשה" אינו במובן אשתו, אלא חלק מן השם: קרא לבתו "עזובה אשה". ולמה? לפי שנולדה לאחר מות עזובה אשתו, וקרא לה כן על שם אשתו המנוחה - כמו "עזובה אשתי". וכמו כן הוליד את יריעות, ובניה של יריעות היו ישר ושובב וארדון. נמצא שלפי רש"י אין מדובר כלל בנשיו אלא בבנותיו.
ולפי הרד"ק, כפי שראינו, מדובר בנשותיו: "את עזובה" - מעזובה, "ואת יריעות" - ומיריעות. והמלבי"ם אומר שלדעת הרד"ק כנראה צריך לומר שיריעות הייתה פילגשו ועזובה אשתו, ובזה מיושב מדוע נאמר "את עזובה אשה ואת יריעות" - שאצל האחת נקט לשון "אישה" כדי להבדילה מן השנייה שלא הייתה אשתו אלא פילגשו. ופילגש אין הכוונה במובן השלילי שמתייחסים אליו היום, אלא סוג של אישה שמעמדה מבחינת זכויותיה היה נמוך יותר - פילגש מלשון "פלג", שהייתה בלא קידושין ובלא כתובה והיה מייחדה לו, ויש אומרים בקידושין ובלא כתובה. כך או כך, מדובר בנישואין שנחשבו לגיטימיים בזמנם, אלא שזכויות האישה בהם היו פחותות.
והמלבי"ם עצמו מחדש פירוש שלישי. עד כה היו לנו שתי דרכים: או שעזובה ויריעות בנותיו, או ששתיהן נשיו. והמלבי"ם אומר שהראשונה אשתו והשנייה בתו: "הוליד את עזובה" - הוליד עם עזובה אשתו; ואת מי הוליד? "אשה" - בת ששמה "ואת יריעות". זה היה שמה. ואל תתפלא, וכי היכן מצינו שהמילה "ואת" היא חלק משם עצם, והלוא היא מילת חיבור? הרי מצאנו "את והב בסופה", שדרשו חז"ל שאלו היו שמותיהם של שני אנשים - אחד שמו "את" והשני "והב". ואם תאמר: ראינו "את", אך היכן ראינו בוי"ו, שהרי וי"ו החיבור אדרבה מוכיחה שזו מילת חיבור? על כך אומר המלבי"ם: גם על זה אל תתפלא, שהרי מצאנו "בני אלה וקנז" - ודרשו ששמו היה "וקנז". ואם מצאנו אדם ששמו "את", אל תתפלא שיהיה שם "ואת".
נמצא לפי המלבי"ם, שמה שכתוב "הוליד את עזובה" פירושו הוליד מעזובה שהייתה אשתו, ואת מי הוליד - בת ששמה "ואת יריעות". והמילה "אשה" חוזרת על הבת, וכדי שנדע ש"ואת" אינה מילת חיבור וקישור אלא חלק מן השם, הקדים הכתוב את המילה "אשה". ולפי זה "ואלה בניה" - בניה של "ואת יריעות", ולא של עזובה כפי שהסבירו האחרים, והם ישר ושובב וארדון.
בחלק זה של הפרק ראינו כיצד הכתוב מוליך אותנו בדרך ישרה אל בית דוד: "אשר נולד לו" - המיוחסים לחצרון, ובכללם בני הבנים; הקדמת רם כדי לפתוח את שרשרת המלכות דרך נחשון הנשיא; והשושלת שלמא, בועז, עובד, ישי ודוד. עמדנו על קושיית המיוחס לרש"י אם אבצן הוא בועז, ועל הקריאה הנכונה של השם; על מניין שבעת בני ישי ומקומו של אליהו השמיני; על צרויה ואביגיל שהיו אחיות מן האם בלבד, ועל בני צרויה הנקראים על שם אמם מפני כבוד הייחוס לדוד; על יתר הישמעאלי שהוא יתרא הישראלי, שחגר חרבו להכשיר את רות המואביה; ולבסוף על שלוש הדרכים בביאור "הוליד את עזובה אשה ואת יריעות" - בנותיו, נשיו, או אישה ובתה. ומעל הכל למדנו שיש לדרוש את דרשות חז"ל ולקבלן, ועם זאת לעמוד גם על פשוטו של מקרא, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.