פתיחה: ספר של ייחוס - ומטרתו
פרק ב' בדברי הימים א' פותח את רשימת הייחוס של בני ישראל, ומיד ניכר הקו המנחה של הספר כולו. הרד"ק מעיר שהמחבר מתחיל לייחס דווקא ביהודה, אף על פי שסדר השבטים הוא ראובן שמעון לוי ויהודה. מדוע לא להתחיל בראובן? מפני שעיקר הספר על מלכי יהודה, כפי שנראה בהמשך, וכפי שכתב המיוחס לרש"י שעיקר הספר בא לשבח את שושלת בית דוד. זהו מפתח שילווה אותנו לאורך כל הפרק.
אֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן.
למה הוקדם דן ליוסף ובנימין
דָּן יוֹסֵף וּבִנְיָמִן, נַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר.
המלבי"ם עומד על הקדמת דן ליוסף, וכן מצאנו במקום נוסף בפרשת מסעי. חז"ל אומרים: מכיוון שבזכות דן נולדו יוסף ובנימין. וכיצד? שהרי אמרה רחל: "הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה", ותיתן לו את בלהה שפחתה לאישה, ויבוא אליה יעקב, ותהר בלהה ותלד ליעקב בן, ותאמר רחל "דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן, על כן קראה שמו דן". נמצא שפתיחת הרחם של רחל - אם תרצו, המזל שלה - באה מכוחו של דן, ומשום כך אומר המדרש שבזכות דן נולדו יוסף ובנימין.
ולכאורה מה הקושי בכלל? הרי כרונולוגית דן קדם להם. אלא שהקושי הוא אחר: אתה מקדים כאן את בן השפחה לבן הגבירה. על כך בא הביאור - הוקדם בן השפחה מפני שמכוחו נולדו לאחר מכן יוסף ובנימין.
בני יהודה: "שלושה נולד לו"
בְּנֵי יְהוּדָה: עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית; וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִיתֵהוּ.
"רע בעיני ה'" - מובא שהיה "חורש בגנות ומערה לאשפות". זהו ביטוי של חז"ל שכוונתו שהיה פוגם בזרעו ובא עליה שלא כדרכה.
המלבי"ם מדייק בלשון: נאמר "שלושה נולד לו" בלשון יחיד, ולא "נולדו לו" בלשון רבים, ללמדנו שכל אחד מהם נולד יחידי. מדוע היה מקום לטעות? לפי החשבון המופיע בסדר עולם, כל אחד מהם הוליד כשהיה בן שמונה שנים, ולפי זה היה מקום לחשוב שנולדו תאומים. בא הכתוב ואומר לך: לא כך, אלא כל אחד נולד בפני עצמו.
"הכנענית" - פשט ודרש
מן המילה "הכנענית" למד המלבי"ם שמה שכתוב בתורה "בת איש כנעני" אינו כדרשת חז"ל בלבד, שדרשו "כנעני" - תגר, כלומר סוחר. שהרי כאן נאמר "בת שוע הכנענית", ו"הכנענית" אינה "הסוחרת", אלא שהייתה מבנות כנען. ואף על פי כן אפשר ליישב גם את מדרש חז"ל: המדרש דורש "כנעני" בתורת גר מכך שלא נכתב "תמר הכנענית" - ביחס לתמר לא הוזכר התואר הזה, ומכאן שהביטוי "כנעני" הוא ביטוי לסוחר. אבל אין הדרש הזה סותר את הפשט, שהפשט הוא שהיו מבני כנען.
למה לא הוזכר מעשה אונן
שימו לב שהכתוב מזכיר רק "ויהי ער בכור יהודה רע", בעוד שבתורה מוזכרים שניהם, ער ואונן. הטעם: אונן עשה את מה שעשה מפני שידע שלא לו יהיה הזרע - כלומר מתוך אינטרס; ואילו ער כוונתו הייתה לרע בלבד, רוע לב גמור. ומלבד זאת אומר המלבי"ם, אין דרך הספר לכתוב את כל פרטי הדברים, כפי שיזכיר בכמה מקומות, ולכן הזכיר כאן את אחד מהם ולא את שניהם.
"כל בני יהודה חמישה"
וְתָמָר כַּלָּתוֹ יָלְדָה לּוֹ אֶת פֶּרֶץ וְאֶת זָרַח, כָּל בְּנֵי יְהוּדָה חֲמִשָּׁה.
המיוחס לרש"י כותב: תמה אני, האיך מזכיר גנות זקנתו של דוד? שהרי אמירה זו, "תמר כלתו ילדה לו", יש בה גנות, שכן על פי דיני עריות כלתו אסורה עליו. והתמיהה הזאת נובעת בדיוק מן הקו שהמיוחס לרש"י נוקט בו: שהספר נועד לכתוב את שבחו של דוד. ואכן לכל אורך הספר אנחנו רואים שהוא מבליט את מעלתו של דוד ומסתיר את חסרונותיו, שכן עניינו של הספר הוא שבחו של דוד.
המלבי"ם שואל: מה הצורך ב"כל בני יהודה חמישה"? הרי כבר מנה אותם בשמותיהם - ער, אונן, שלה, ואחר כך פרץ וזרח - ואנחנו יודעים לספור לבד. אלא שבמקומות רבים בספר מתברר שהיו עוד בנים נוספים שאותם לא הזכיר, והוא מזכיר רק חלק מן הבנים (והמלבי"ם עוד יסביר בהמשך את הקו של עזרא בכתיבת הספר, מדוע לא הזכיר בנים אחרים). לכן כאן בא הכתוב לומר: דע לך, כאן הזכרתי את כולם. אל תחשוב שגם כאן אני נוהג כבמקומות אחרים שאני מזכיר חלק ומשמיט חלק - כאן כולם חמישה, ולא היו לו בנים אחרים. שכן בדרך כלל אין הוא מזכיר את האחרים מפני שלא היו חשובים, וכאן, כיוון שכל בניו היו חשובים, מזכיר את חמשתם.
עוד אומר המלבי"ם: רצה לרמוז כאן שער ואונן באו בסוד הגלגול על ידי הייבום בפרץ ובזרח - פרץ וזרח הם גלגולם של ער ואונן. ולפי זה אומר לך הכתוב שכולם היו במציאות: "כל בני יהודה חמישה", כאילו כל החמישה קיימים. ואם תשאל, הרי ער ואונן מתו - נכון, אך הם באו בגלגול, וכביכול כל החמישה נמצאים כאן.
בני פרץ - ולמה נשמט חמול
בְּנֵי פֶרֶץ: חֶצְרוֹן וְחָמוּל.
המלבי"ם מעיר שמשפחת חמול לא הוזכרה בהמשך, אלא רק משפחת חצרון, וזאת מפני כבוד בית דוד. מפרץ יצאה המלוכה - אבל דווקא דרך חצרון ולא דרך חמול. ומשום כך מכאן ואילך שוב אין הספר מתעסק בחמול, אלא בחצרון בלבד, שדרכו עברה המלוכה.
בני זרח - האם הם חכמי ימי שלמה?
וּבְנֵי זֶרַח: זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע, כֻּלָּם חֲמִשָּׁה.
המיוחס לרש"י כותב שכולם היו בימי דוד ובימי שלמה והיו חכמים ביותר, על פי הכתוב בחכמת שלמה במלכים א' ה': "ויחכם מכל האדם, מאיתן האזרחי והימן וכלכול ודרדע בני מחול" - שמכאן אתה רואה ששלמה היה חכם מכולם.
אלא שהדבר תמוה מאוד. אנחנו מדברים כאן על תקופות קדומות מאוד: פרץ הוא בן יהודה, חצרון הוא בן פרץ ונכדו של יהודה, וכן זמרי ואיתן והימן הם נכדיו של יהודה - עוד לפני הירידה למצרים. כיצד אפשר לומר שהם היו בימי דוד ושלמה? האם האריכו ימים מאות שנים? אמנם ראינו דברים כאלה, אך זה דבר נדיר באופן טבעי. ועוד תמיהה: כיצד בכלל משדכים ביניהם? אמנם השמות דומים, אבל שם נאמר "הימן וכלכול ודרדע בני מחול", ואילו כאן מדובר בבני זרח - ואין זה קרב אל זה.
לכן יותר מסתבר כדברי המלבי"ם: אותם חכמים שבמלכים היו בימי שלמה, ושם אביהם היה מחול, והוא קרא לארבעת בניו בשמות בני זרח, והם היו חכמים גדולים. כלומר, מחול קרא לבניו על שם בני זרח מפני שהיו חכמים גדולים. הדבר דומה למה שאנחנו רואים היום: אדם שקורא לבניו ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון - על שם בני יעקב. אלה בני יעקב שאי שם בהיסטוריה, ואלה בניו של אותו אדם. כך גם כאן: השמות שבפסוקנו הם נכדי יהודה שבהיסטוריה הקדומה, ובדורות מאוחרים יותר קרא מחול לבניו על שמם. ובא הכתוב במלכים להדגיש ששלמה היה חכם יותר מהם.
זמרי או זבדי?
זרח מוכר לנו כמי שמשושלתו יצא עכן, כפי שנראה מיד. אלא ששם, בספר יהושע פרק ז', מכונה סבו "זבדי" - "עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח" - וכאן נקרא "זמרי". כיצד? אומר המלבי"ם: ייתכן שהיו לו שני שמות, זמרי וזבדי. וכיוון ששם זבדי נזכר ביהושע לגנאי, בספר הייחוס שממנו העתיק עזרא את דבריו קראו לו בשמו השני, זמרי, ולא בשם שנפגם.
גם כאן חוזר הכלל: "כולם חמישה" - לומר לך שלא היו יותר מחמישה, שכן במקומות רבים מונה הכתוב רק חלק מן הבנים, וכאן מודיע שמנה את כולם. וחז"ל אומרים שבני זרח התנבאו במצרים; אם כן, הכתוב "ובני זרח זמרי ואיתן והימן" מכוון לבני זרח עצמם, שהיו נביאים וחכמים.
ועם כל זה מזהיר המלבי"ם: אל תתבלבל עם המזמורים בתהילים פ"ח ופ"ט, שבהם נזכרים "הימן האזרחי" ו"איתן האזרחי", ותחשוב שהם איתן והימן בני זרח שלפנינו. אי אפשר לייחס אותם לאלה, מסיבה פשוטה - המרחק בין התקופות. שהרי משם מבואר שהיה זה אחרי החורבן ואחרי ביטול מלכות בית דוד, ואז היו המשוררים הללו, כמותם של אחרים מבני קורח שהיו בגלות בבל והם המוזכרים כבני קורח. אם כן איתן והימן שנראה בהמשך בין המשוררים היו אנשים אחרים, ואף לא היו בני איש אחד, ואין לערב ביניהם. ומצוי מאוד שהיו קוראים לאנשים בשמות חכמים קדמונים.
עכן - "עוכר ישראל"
וּבְנֵי כַּרְמִי: עָכָר עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מָעַל בַּחֵרֶם.
כרמי היה בן זבדי הוא זמרי, שהיה בן זרח. ולכאורה קשה: לכרמי היה בן אחד, עכן, ומדוע נאמר "ובני" בלשון רבים? שתי דרכים ליישב. הדרך הראשונה היא דרכם של הרד"ק והמצודות ועוד, שאין "ובני" מורה בהכרח על רבים, כמו "ובני דן חושים", ורבים כמותו שנראה עוד דוגמאות בהמשך. ולכן כשבא לומר לך שבן אחד היה לו, אמר "ובני", ואין בדבר תמיהה. הרד"ק מביא דוגמה נוספת מפסוק ח' - "ובני פלוא אליאב" - שלא נזכר שם אלא בן אחד, ואף על פי כן נאמר "ובני".
המיוחס לרש"י עומד על שינוי השם: למה נקרא כאן "עכר" והלוא "עכן" שמו? לפי שעכר את ישראל בעברו על החרם, ונפלו על ידו שלושים ושישה איש. ושוב, כדבריו של המיוחס לרש"י, כל מה שיכול לספר בגנות - הוא מספר על אלה שלא יצאה מהם המלכות, כדי לומר בשבחו של דוד, שאלה שיצאה מהם המלכות משובחים היו.
כלל גדול בכל הספר: עזרא העתיק מספר הייחוס הגדול
כאן מביא המלבי"ם את הכלל שלו בצורה מפורטת: כלל זה יהיה בידך בכל הספר - שעזרא העתיק את ספרו מספר הייחוס הגדול. היה זה ספר יוחסין שבו היו כתובים כל השמות מתקופות קדמוניות, ובו נמצאו ייחוסי כל משפחה ומשפחה על שריגיה וענפיה מראש ועד סוף: עץ המשפחה של כל משפחה, מי הוליד את מי, עם מי התחתן, אילו בנים מאישה זו ואילו מאישה אחרת - כל הגנאולוגיה של כל השמות שהיו עד אז. אלא שעזרא לא העתיק אלא את הצריך בלבד, ואנשים מסוימים בלבד. הוא לא בא לחבר ספר יוחסין חדש, אלא להעתיק רק את מי שיש בו חשיבות לכרונולוגיה המובילה לבית דוד.
ולפי זה, בספר הייחוס היה כתוב "ובני זמרי", ונמנו שם כל בניו הרבים, ובתוכם כרמי. עכשיו מובן מדוע נכתב "ובני": מפני שבמקור נאמר "ובני" ונמנתה שורה של עשרה, ועזרא אינו רואה צורך למנות עשרה, אלא רק את האחד החשוב לו - וממילא נשארה לשון "ובני" אף שנמנה אחד בלבד. נמצא שאין צורך לומר ש"ובני" חוזר גם על אחד; לעולם "ובני" לשון רבים, אלא שעזרא ציטט מן המקור והביא מתוך הרבים רק את הנצרך לו. וזה שאומר המלבי"ם: עזרא דילג על הבלתי צריך, ולא העתיק אלא "ובני כרמי", ודילג עד עכן, והעתיק "עכר עוכר ישראל" - על שם שעכר את ישראל. ואל תתפלא על חילוף השם, שהרי הרי"ש והנו"ן מתחלפות, כמו נבוכדנאצר ונבוכדראצר - פעם בנו"ן ופעם ברי"ש.
ובני איתן עזריה - ולמה קיצר בייחוס זרח
וּבְנֵי אֵיתָן: עֲזַרְיָה.
הרד"ק מיישב כדרכו: כמו "ובני דן חושים", שאין מוזכר אלא אחד, ואין להתפלא. אך יש לשים לב לדבר נוסף: מנינו למעלה את בני זרח - זמרי ואיתן והימן וכלכול ודרע - ומכולם מפרט הכתוב רק את אחד, את איתן. היכן אחיו? על כך אומר הרד"ק שתי אפשרויות. האחת: אולי לא מצא את ייחוסם, ולא יכול היה לכתוב דברים מפורטים ומפורשים מי הוליד את מי (ולפי המלבי"ם ודאי שאין זה מתאים, שהרי הכל היה כתוב בספר הייחוס הגדול, אך לפי דרכו של הרד"ק הדבר ייתכן). והתירוץ השני, שהוא יותר מתקבל על הדעת: קיצר בייחוס זרח מפני שלא באה ממנו המלוכה. המלוכה לא באה מזרח אלא מפרץ, ולכן בייחוסי זרח מקצר, ואחר כך חוזר לייחס את חצרון בן פרץ, שממנו יצאה המלוכה. "מלך פורץ לו גדר ואין מוחין בידו", "מה פרצת עליך פרץ" - זהו הרמז שממנו יצאה המלוכה. ואילו מזרח יצאו שרים וחשובים, אבל לא מלכים.
המלבי"ם מסביר גם כאן לפי אותו עיקרון: בספר הייחוס הגדול היו כתובים כל בני איתן שהיו רבים, ואחריהם ייחוסם של יתר בני איתן הבאים לאחר מכן - ועזרא דילג על כולם ותפס רק את הראשון, עזריה, ודילג על המותר. ולכן נכתב "ובני" בלשון רבים, כלשון שהייתה כתובה בספר הייחוס, ששם נמנו הרבים. וכאילו היה כתוב "ובני איתן עזריה וגו'", כלומר וכולי.
ואל תתפלא על כך, אומר המלבי"ם, שהרי גם בספר עזרא למדנו כך: כשרצה לומר "וכולי" השתמש במילה "שלים" או "גמיר" - כלומר וכן הלאה. "שלים" כמו: תשלים לבד, "גמיר" כמו: וגומר, תסיים לבד. נמצא שעזרא לא העתיק את כל ספר הייחוס, אלא רק את ראשי הדברים הצריכים לו, ולכן הביטוי "ובני" חוזר לפעמים גם על אחד, כי באמת היו רבים שלא הזכירם. וכאשר הוא מזכיר את כולם, הוא אומר לך במפורש: חמישה היו.
וכך גם "ובני דן חושים" ו"ובני פלוא אליאב" - היו להם עוד בנים, אלא שהזכיר רק את הנצרכים לעניינו: חושים מפני שהיה מבאי מצרים, ואליאב מפני שרצה להזכיר את דתן. וכן "ובני ענה דישון" - היו לו עוד בנים שלא היו חשובים, ומזכיר רק אחד מהם. כך גם יבאר המלבי"ם להלן בפסוק ל"א, וכן בכמה מקומות בספר.
לסיכום:
פרק ב' פותח בייחוס בני ישראל ומתמקד מיד ביהודה, מפני שעיקר הספר הוא שושלת בית דוד. ראינו את טעם הקדמת דן, את דיוק הלשון "שלושה נולד לו", את היחס בין פשט "הכנענית" לדרשת חז"ל, ואת הטעם להזכרת ער בלבד. למדנו מדוע נאמר "כל בני יהודה חמישה", מדוע נשמטה משפחת חמול, וכיצד מיישב המלבי"ם את בני זרח מול חכמי ימי שלמה בני מחול ומול איתן והימן האזרחיים שבתהילים. ובעיקר קיבלנו מפתח לכל הספר: עזרא העתיק מספר הייחוס הגדול ודילג על הבלתי צריך, ומכאן לשון "ובני" ברבים גם כשנמנה אחד - וכשמנה את כולם, הודיע זאת במפורש במניין.