פתיחה: שושלת מאדם ועד אלופי אדום
הפרק הראשון בדברי הימים הוא שרשרת אחת ארוכה של יוחסין: מאדם הראשון, דרך נח ובניו, עד אברהם אבינו ובניו, ומשם אל עשו, אל בני שעיר, ואל מלכי אדום ואלופיה. הכתוב רץ במהירות על אומות העולם, מקצר בהן עד מאוד, וכל מטרתו לאחוז בעיקר - בשושלת שממנה יצא דוד המלך. בחלק זה נעסוק מן הפסוק "אברם הוא אברהם" ועד סוף הפרק, ונראה כיצד גם ההזכרות של הפסולת נועדו בסופו של דבר לכבודם של האבות ולבירור העיקר.
"אברם הוא אברהם" - שם שמעיד על שליחות
עֵבֶר פֶּלֶג רְעוּ׃ שְׂרוּג נָחוֹר תָּרַח׃ אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם׃
הכתוב מייחס משם ועד אברהם, ואז מוסיף: "אברם הוא אברהם". לכאורה למה להזכיר זאת? מבאר הרד"ק: הוא אברהם הידוע, שאהב את השם, והשם גידל את שמו ועשאו אב המון גויים. ומכיוון שהכתוב מזכיר את תולדות אברהם, הוא מזכיר גם את תולדות ישמעאל ואת בני קטורה. הרד"ק בא ליישב את התמיהה: הגעת לאברהם, מצאת את המרגלית, מדוע לחזור שוב לגויים? אלא שמשום כבודו של אברהם מזכיר גם את יתר תולדותיו, שהרי סוף כל סוף בני קטורה בניו הם, וגם בני הגר. וכן בעשו - היות והוא בנו של יצחק, משום כבודו של יצחק מזכירו.
המלבי"ם מוסיף: "אשר בחרת באברם ושמת שמו אברהם" (נחמיה ט), ללמדך שיהיה אב המון גויים. השם אברהם הוא עצמו הביטוי ל"אב המון גויים", וזה בדיוק מה שהכתוב בא להראות כאן - את המון הגויים שנולדו ממנו. ועוד: כל הקורא לאברהם "אברם" עובר בעשה, ולכן הוצרך לומר "הוא אברהם". ובזה שונה אברהם מיעקב, שאין איסור לקרוא ליעקב "יעקב" גם לאחר שנקרא שמו ישראל, ואילו באברהם אמרו חז"ל שאין לקרוא לו עוד "אברם", שהדבר מקטין את מעלתו ואת שבחו. לכן אומר לנו הכתוב: אותו אברם המוכר לך, הוא הוא אברהם ששמו נשתנה על שם היותו אב המון גויים.
בני אברהם - סדר ההקדמה
בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל׃
המלבי"ם מבאר שהקדים את יצחק לפי שהיה בן הגבירה. ואת ישמעאל הקדים לשאר הבנים - לבני קטורה - מפני שישמעאל עשה תשובה. וכן הוא הסדר גם בתורה.
שלושה עשר מול שלושה עשר
אֵלֶּה תֹּלְדוֹתָם בְּכוֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיוֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם׃
אומר המלבי"ם: "אלה תולדותם" - הם שלושה עשר יחד עם ישמעאל. וכן בבני קטורה, כשמונים גם את בני הבנים שהם כבנים, מגיעים לשלושה עשר. נמנה: נביות, קדר, אדבאל, מבשם, משמע, דומה, משא, חדד, תימא, יטור, נפיש וקדמה - הרי שנים עשר, הוסף את ישמעאל עצמו והרי שלושה עשר. וכן בבני קטורה: זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק, שוח, ובני יקשן שבא ודדן, ובני מדין עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה - שוב שלושה עשר.
וזהו שאמרו במדרש שהיו ראויים שבטים לצאת מאברהם: שהרי אברהם הוליד שלושה עשר אצל ישמעאל ושלושה עשר אצל בני קטורה, אם כן ראוי היה שיצאו ממנו שלושה עשר. ואם תשאל, והלוא שנים עשר שבטים הם? אומר המלבי"ם: הוסף את לוי. לחלוקת הארץ הם שנים עשר, שהרי יוסף נתפצל לשניים - אפרים ומנשה, "כי ראובן ושמעון יהיו לי" - ולוי לא נטל נחלה בארץ. אבל בפועל שלושה עשר שבטים הם. וכשם שיצאו שלושה עשר מישמעאל ושלושה עשר מקטורה, כך היה ראוי שיצאו מאברהם, והם הם השבטים שיצאו לאחר מכן מיעקב מזרעה של שרה.
מִשְׁמָע וְדוּמָה מַשָּׂא חֲדַד וְתֵימָא׃ יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל׃
אעיר שחז"ל דורשים דרשות רבות על כל אחד מן השמות הללו, וכיצד כל שם מאפיין את אותה אומה, וכבר האריכו בזה המדרשים בספר בראשית. מפני אריכות הדברים לא ניכנס לכך כאן.
קטורה - פילגש ולא אישה
וּבְנֵי קְטוּרָה פִּילֶגֶשׁ אַבְרָהָם יָלְדָה אֶת־זִמְרָן וְיׇקְשָׁן וּמְדָן וּמִדְיָן וְיִשְׁבָּק וְשׁוּחַ וּבְנֵי יׇקְשָׁן שְׁבָא וּדְדָן׃
הרד"ק מדגיש: כאן קראה הכתוב "פילגש אברהם", ואילו בתורה נאמר "ויוסף אברהם ויקח אישה ושמה קטורה". בא הכתוב כאן להודיעך שאין "אישה" זו אלא פילגש - אל תחשוב שהיו כאן קידושין גמורים כשאר נשים, אלא לקח אישה אחת לפילגש. וחז"ל אמרו מה בין אישה לפילגש: נשים בכתובה ובקידושין, פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין. ויש אומרים בקידושין בלא כתובה, אך הדעה המקובלת בלא כתובה ובלא קידושין, מייחדה לו. והכתוב בא לומר לך שהאישה היחידה הייתה שרה אמנו, והשאר פילגשים. ולכן גם בתורה הדגיש "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות" - שאינם חלק מן הבנים העיקריים שבאו משרה.
והמיוחס לרש"י מסביר מדוע הדגיש כאן "פילגש אברהם": כל גנאי שיכול לספר בהם הוא מספר, משום כבודו של יצחק. כולם היו בני פילגשים, ורק יצחק היה העיקר ואדון הבית, וכמו שנאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע" - רק יצחק נקרא זרעו של אברהם. ולא כמו שבני ישמעאל של היום באים וגונבים הכול, ואף את ההמשכיות הם רוצים לגנוב. גנבים הם: לא רק את הר הבית גנבו, אלא אף את הסיפורים - הרי אצלם מופיעה "עקדת ישמעאל", סיפור מועתק מתוכנו, מזויף מתוכו. על כל פנים, לענייננו: רצה הכתוב לומר את גנותם, ולכן אמר שהם בני הפילגשים.
המלבי"ם מסביר: מכיוון שקטורה הייתה פילגש, ונאמר "ולבני הפילגשים אשר לאברהם", לכן קורא את הבנים על שמה - "ובני קטורה", כאילו אינם נחשבים לבניו אלא לבניה. מה שאין כן בהגר, שבה נאמר "ותיתן אותה לאברם אישה" - אישה, ולא לאישה. והמלבי"ם נוקט כשיטה שקטורה והגר שתי נשים נפרדות הן. יש דרשת חז"ל שהגר היא קטורה, שקשרה פתחה, ולאחר שתעתה בגילולי בית אביה חזרה לקדושתה; אבל לפי פשוטו של מקרא ולפי הסברים אחרים אלו שתי נשים. ולכן בא לומר לך: קטורה הייתה פילגש, ואילו הגר ניתנה לאברהם אישה.
ומדוע לא הזכיר כאן אשורים ולטושים ולאומים? מבאר המלבי"ם: מפני שאין אלה שמות של אומות, אלא שמות אומנותם, כמו שמסביר רש"י בפירושו לתורה - שהם לוטשים ועוסקים בענייני חרבות וכיוצא בזה. ובבראשית רבה דרשו: אמר רמי בר יחזקאל - זמרן, שהיו מזמרין בעולם; יקשן, שהיו מתקשין בעולם. ורבנן אמרי - זמרן, שהיו מזמרין לעבודה זרה; יקשן, שהיו מקישין בתוף לעבודת כוכבים.
בני מדין וחמשת המלכים
וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנוֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כׇּל־אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה׃
המיוחס לרש"י אומר: יש כאן חמישה ראשי עובדי כוכבים ומזלות, והם העמידו חמישה מלכים, לכל אומה מלך - את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור, הם חמשת מלכי מדין. ומדוע הזכירם כלל? משום כבודו של אברהם, שסוף כל סוף מבניו הם, ולא מצד עצמם.
ומה שאמר "כל אלה בני קטורה", והרי בנכדים מדובר - עיפה ועפר הם בני מדין שהוא בן קטורה? על זה אומר המצודות, כמו שכבר ראינו כמה פעמים: בני בנים הרי הם כבנים, ופעמים שהכתוב מונה את הנכדים כבנים. וכבר אמרנו שהכותב - עזרא הסופר - קיצר בדברי הימים בהרבה מקומות, ועוד נראה זאת בהמשך; ובמקום לפרט מי בנו של מי, לפעמים הוא מונה את כולם כסדרה אחת.
"בני יצחק עשו וישראל"
וַיּוֹלֶד אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק בְּנֵי יִצְחָק עֵשָׂו וְיִשְׂרָאֵל׃
אף שכבר הזכיר למעלה "בני אברהם יצחק וישמעאל", חוזר ואומר "ויולד אברהם את יצחק", לפי שהוא רוצה לאחוז בעיקר - "כי ביצחק יקרא לך זרע". ואין מזכירים כאן את ישמעאל, שהוא בחינת הקליפה והפסולת.
"בני יצחק עשו וישראל" - ולא נאמר יעקב, לפי שיעקב הוא תמיד שם של הפחתה ונמיכות, לשון עקב, ואילו ישראל הוא שם של שררה. והמיוחס לרש"י אומר: אמר ישראל ולא יעקב מפני כבודו של דוד, שלדעתו כל ספר דברי הימים נכתב משום כבודו של דוד המלך.
ויש להתבונן: למעלה הקדים את יצחק לישמעאל אף שישמעאל הוא הבכור, וכאן הקדים את עשו. בשלמא כאן מובן - עשו הבכור הוא, ואף שמכר את בכורתו, מכל מקום הוא הבכור. וכתב המלבי"ם למעלה: הקדים יצחק שהיה בן הגבירה, וישמעאל עשה תשובה והקדימו תחילה, לא כן עשו (בפסוק ל"ד), וכן בתורה. כלומר, למעלה הקדים את יצחק מפני שהוא בן הגבירה; וכאן, בבני יצחק, הקדים את עשו מפני שעשו - בשונה מישמעאל - אף הוא בן הגבירה, ששניהם נולדו מרבקה ובבטן אחת, ולכן נוהג בהם סדר הבכורה. אבל למעלה לא יכול היה לומר "בני אברהם ישמעאל ויצחק", שהרי ישמעאל בן השפחה, ובכל מקרה יצחק קודם.
בני עשו - לסיים מהר עם הפסולת
בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז רְעוּאֵל וִיעוּשׁ וְיַעְלָם וְקֹרַח׃
מדוע בכלל להדגיש את שושלתו של עשו? קודם כול לכבוד יצחק, כשם שהזכיר את שושלות אברהם - מדין וישמעאל - משום כבודו של אברהם, שסוף כל סוף בניו הם; אף כאן, סוף כל סוף צאצאי יצחק הם. ומדוע פותח בהם? כדי לקצר ולהשליכו ולסיים עמו מהר, כמו שראינו כמה פעמים: תחילה מסיים עם הפסולת, כדי שיוכל לאחר מכן לגשת בהרחבה לעיקר - לשושלת יצחק דרך יעקב.
חידת תמנע
בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן וְאוֹמָר צְפִי וְגַעְתָּם קְנַז וְתִמְנָע וַעֲמָלֵק׃
"צפי" - אצלנו בתורה כתוב "צפו", בלא יו"ד. וכאן קושי גדול שכל המפרשים מתחבטים בו, והוא כפול: ראשית, אתה מונה את הבנים, ובתוכם תמנע, ואילו תמנע אישה הייתה. שנית, אתה מונה את תמנע כבתו של אליפז, ואילו בתורה נאמר "ותמנע הייתה פילגש לאליפז ותלד לו את עמלק" - ואיך נעשתה תמנע אחותו של עמלק?
הרד"ק אומר: קשה לומר שמדובר בבת, שכן אילו הייתה בת לא היה מונה אותה בסדר הבנים, כמו שמצאנו בכתובים "ואת דינה בתו", "ושרח אחותם" - הכתוב מציין שמדובר בבת. אלא נראה בעיניי שהכתוב אוחז דרך קצרה: עזרא לא הוצרך לפרש, שהדבר מפורש בתורה, והוא מקצר בתולדות, כשם שקיצר בבני שם ומנה בני בנים בסדר הבנים. וכאן היה יכול לקצר עוד ולומר "וגעתם קנז ועמלק" ולדלג על תמנע, אלא שעמלק לא היה שווה לשאר הבנים - שהם בני האישה והוא בן הפילגש - ולכן, כדי לומר את פחיתותו, הפריד ביניהם והזכיר את אמו: "תמנע ועמלק" פירושו תמנע שממנה נולד עמלק. וכל זה כדי ללמדך שעמלק עומד בפני עצמו, בא מן הפילגש, מעניין פגום, ואף אם פילגש היא - עדיין פחותה היא ואינה כאישה ממש; ומיד נראה שהיה כאן פגם גדול עוד יותר.
המלבי"ם מביא בשם הרשב"ם, וכן בשם הגר"א מווילנא, שהמילה "תמנע" שבתורה מחוברת גם למעלה וגם למטה: "וגעתם וקנז ותמנע" - נקודה, ושוב "ותמנע הייתה פילגש". כלומר יש כאן שתי דמויות: הראשון זכר והשנייה נקבה. ומצאנו כדוגמתו בתנ"ך בכמה מקומות, שמילה אחת משמשת למקרא שלפניה ולמקרא שאחריה. ולפי זה מתיישב מניין בני אליפז שאצלנו. אלא שיפלא מאוד, אומר המלבי"ם: אם תמנע זכר הוא, למה לא נזכר בין אלופי אליפז? הרי אם הוא נמנה בין הבנים, כיצד נשמט מן האלופים?
ותמיהה נוספת תמה המלבי"ם: בין אלופי אליפז אנו מוצאים "אלוף קורח", וכשאתה מחפשו בין בני אליפז אינך מוצאו. נמצא שיש מי שמופיע בבנים ואינו באלופים, ויש מי שמופיע באלופים ואינו בבנים. וההיגיון מוביל שכנראה שניהם אחד הם, ופעם מכונה בשם זה ופעם בשם זה - שהרי קשה להבין כיצד יש לו אלוף שלא ראינוהו כבן, וכיצד יש לו בן שאיננו בין האלופים. אם כן, היתר שבאלופים הוא היתר שבבנים, ובכך מתיישבים שני הקשיים כאחד: אלוף קורח הוא תמנע הבן.
ומבאר המלבי"ם כיצד: אליפז בא על אהליבמה אשת עשו והוליד את קורח, ולכן נמנה קורח בין בני אהליבמה ובין אלופי אליפז - שהרי סוף כל סוף בנו הוא, אף שממזר הוא, שבא על אשת אביו. ולאותו קורח קראו שני שמות: אמו קראה לו קורח, ואליפז קרא לו תמנע, כשם פילגשו, שמאהבתו את פילגשו קרא בשמה גם לבנו. ולכן בתחילה, כשמונה הכתוב את בני אליפז, לא הזכיר את תמנע בפירוש, אלא בדרך ההסתרה - "וגעתם וקנז ותמנע" הנקרא לכאן ולכאן - לפי שהיה ממזר, ובשעה שנולד סברו שהוא בנו של עשו, שהרי אהליבמה אשת עשו ילדה. אך כשגדל נתפרסמה ממזרותו ונודע שאינו בנו של עשו אלא בן בנו, שאליפז בא על אשת אביו. ולכן כשמזכיר את אלופי אליפז מזכירו בשמו "קורח", שכבר נודע אז שבנו של אליפז הוא, ואצלנו מזכירו בשם "תמנע", השם שקרא לו אליפז. וכל זה מלמדנו עזרא, אומר המלבי"ם, במה שמזכיר בין בני אליפז את תמנע, שהוא קורח הנמנה בין בני עשו.
ונזכיר את רש"י המפורסם על החומש, שתמנע הנחשבת כאן היא פילגש אליפז. (במלבי"ם נדפס "פילגש עשו", וטעות סופר היא, וצריך לומר פילגש אליפז, וכן הוא ברש"י בחומש וכן מסתבר.) וכן מפורש במצודת דוד בהמשך, בפסוק ל"ט: תמנע הייתה פילגשו של אליפז וגם בתו. כיצד? אליפז בא על אשתו של שעיר ויצאה ממנה תמנע, ואת בתו לקח לו לפילגש. ובזה מובן מדוע נקראת בתו - שבאמת בתו הייתה, ומדוע נקראת פילגשו - שלקחה לפילגש, ואין סתירה בין הדברים. ונשאר הקושי מדוע מנאה בין הבנים אם נקבה היא, ועל זה אומר המלבי"ם: אין זה זרות שתיחשב הבת בין הבנים, ומצאנו כדוגמתו שמונה את הבת ברשימה אחת עם הבנים.
בני שעיר ומעלת האלופים
בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת זֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה׃ וּבְנֵי שֵׂעִיר לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וְדִישֹׁן וְאֵצֶר וְדִישָׁן׃
אומר הרד"ק: הזכיר את בני שעיר כמו שהזכיר בתורה, לפי שמאהבת יצחק נתן לעשו בנו את נחלת האלופים האלה. יצחק אהב את עשו, ולכן נתן לו מעלה, ואנו רואים שמעשו יצאו אלופים ואילו מישמעאל לא יצאו אלופים. ובזה מעלתם של בני עשו על בני ישמעאל. וזו גם שנאתו הגדולה של ישמעאל: בשונה מעשו, הוא לא היה הבן האהוב, אלא גורש מן הבית בציווי שרה כדבר האלוקים - "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", שהיא הייתה גדולה ממנו בנבואה. אותה מרירות מתפרצת שנים רבות לאחר מכן: שנאה לישראל בפרט, ושנאה לכל המערב בכלל, שהרי לא זכה לגדול על שולחן אביו אלא נזרק מן הבית, ואף לא זכה שיצאו ממנו אלופים - בעלי שררה ומעלה. ולכן תמיד תראו את בני ישמעאל במדרגה נחותה, שאינם למעלה בשום בחינה; ואם מצבם הכספי טוב, הרי זה כמו שאמרו: תקע יתד לאוהל והשפריץ לו נפט מן האדמה ונעשה מוצף במיליונים - אבל מעלה עצמית אין להם כלל, אין אלופים בישמעאל. ואילו עשו היה הבן האהוב, ויצאו ממנו אלופים, וזהו שאמר שמאהבת יצחק נתן לעשו בנו את נחלת האלופים.
המצודת דוד מאיר: שעיר עצמו לא היה מבני עשו, ומדוע מזכירו? לפי שתמנע הייתה בת אשתו של שעיר והייתה פילגש לאליפז בן עשו - שאליפז בא על אשת שעיר והוליד ממנה את תמנע - ולכן מזכיר כאן את בני שעיר.
למלבי"ם הסבר אחר: מזכיר את בני שעיר לפי שבני עשו השמידו את בני שעיר וישבו תחתם, כמו שכתוב בתורה, ותחת אלופי שעיר נכנסו אלופים חדשים מבני עשו. לכן מודיע לך מי היו אלופי שעיר, כדי שתדע כמה אלופים מבני עשו נכנסו תחתם.
והמלבי"ם מונה: ישמעאל ובניו שלושה עשר; בני קטורה שלושה עשר; עשו ובניו שישה עשר, ואת תמנע אינו מונה מן החשבון לפי שני הפירושים; בני שעיר עשרים ושישה, שנכנסו תחתם עשרים ושישה מבני עשו. סך הכול שישים ושמונה, ועם עמון ומואב שאף הם ממשפחת אברהם - הרי שבעים. ובא ללמדך שכשם שעמדו שבעים אומות בעולם, כך עמדו שבעים נשיאים ואלופים מזרעו של אברהם, וכנגדם שבעים נפש מבני יעקב שהם שורש כלל ישראל. וזהו כמו שהזכרנו בשם האריז"ל בספר הגלגולים: "זה לעומת זה עשה האלוקים", "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" - הקדוש ברוך הוא הציב את גבולות העמים כמספר בני ישראל, שבעים נפש כנגד שבעים אומות ושבעים אלופים, שהמספר בקליפה מכוון כנגד המספר שבקדושה. וכבר הסברנו שהדבר הגיוני מאוד: לקליפה אין מקור יניקה עצמי, ואינה יונקת אלא מן הקדושה, ולכן היא בנויה כמניין הקדושה, כדי לינוק כפי מידת השפע שבקדושה. ומאותו עיקרון עצמו הם עובדי כוכבים ומזלות: ישראל שנים עשר שבטי י-ה, והגויים עובדים שנים עשר כוכבים, זה לעומת זה, כדי לינוק מן השפע דרך הכוכבים והמזלות.
שינויי השמות ביחס לתורה
וּבְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהוֹמָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע׃
"והומם" - אומר הרד"ק, בתורה כתוב "והימם" ביו"ד, וכבר ראינו שאין מדקדקים בשינויי השמות, וכבר הובאו לכך הסברים לעיל. "ואחות לוטן תמנע" - אחותו מן האם, ולא הייתה בת שעיר אביו, כמו שהסברנו: אליפז בא על אשת שעיר וילדה לו את תמנע, ולאחר מכן נעשתה פילגשו, כמו שמסביר רש"י וכמו שהזכרנו במלבי"ם.
בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְיָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפִי וְאוֹנָם וּבְנֵי צִבְעוֹן אַיָּה וַעֲנָה׃
"עלין" - בתורה "עלון". "שפי" ביו"ד - בתורה כתוב "שפו".
בְּנֵי עֲנָה דִּישׁוֹן וּבְנֵי דִישׁוֹן חַמְרָן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן׃
המיוחס לרש"י מעיר שבתורה כתוב "חמדן" ואצלנו "חמרן", ודורש את השינוי: בתחילה היו חמודים ונחמדים כצדיקים - "חמדן" - ולבסוף מכוערים כחמור. וכך דרכו של חמור: בתחילה חמוד ולבסוף נעשה מכוער (ואילו הסוס להפך: בתחילה מכוער ולבסוף יפה). וזה נותן הסבר למה שאנו רואים אצל הערבים, שכולם בהטיות של "חמוד" - אחמד, מחמוד, חמיד, חמודי, חמדי - ומה רחוקים הם מזה; כנראה מתאמצים לפחות בשם, אולי שינוי השם יעשה משהו. אבל "בתחילה חמוד" בלבד - ולבסוף נעשה מכוער.
ועוד: בתורה כתוב "ואלה בני דישן" בקמץ, וכאן "בני דישון". דישון בחולם היה החמישי מבני שעיר, ודישן בקמץ היה השביעי, וכך הם נמנים: "ודישון ואצר ודישן". אבל כשמזכיר את תולדותיהם, את שניהם קורא עזרא "דישון" בוי"ו - גם את החמישי וגם את השביעי. ואומר הרב שנראה שלא היו מקפידים בשמותם בין דישון לדישן. ולפי מנהג האשכנזים והתימנים אין כאן קושי גדול, שהרי בהגייתם החולם והקמץ קרובים זה לזה. אצל התימנים אין זה בדיוק אותו דבר, שהחולם אצלם הגייה שביניהם; ואצל האשכנזים ודאי מיושב יותר, אלא שגם לשיטתם יש הבדל, שבחולם הם קוראים כמו עם יו"ד ובקמץ בלא יו"ד - ומכל מקום קרוב הרבה יותר. ובעדות נוספות הקמץ נהגה כחולם: אצל הפרסים וגם אצל הבוכרים - "אברוהום" ולא "אברהם". נמצא שעדות שלא ראו זו את זו אלפי שנים - התימנים שגלו בבית ראשון ולא היו בבית שני, ובני אשכנז שבקצה השני של הגלובוס - קריאתם זהה, סימן שהיו שבטים שכך קראו. וכבר ראינו חלוקה שבטית בקריאה עוד בזמן שהיו בארץ, שהרי היו שקראו "שיבולת" והיו שקראו "סיבולת". נמצא ששינויי הגייה היו כבר אז.
בְּנֵי־אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן יַעֲקָן בְּנֵי דִישׁוֹן עוּץ וַאֲרָן׃
"יעקן" - אומר הרד"ק, בתורה "ועקן". וידועה דרשת חז"ל: זעוות, זועות, ועקן וצרות וכו'. וכבר אמרנו שאיננו נכנסים לדרוש את כל השמות שבמדרשים, שאם כן נצטרך להאריך מאוד.
מלכי אדום - "לפני מלוך מלך לבני ישראל"
וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלׇךְ־מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּלַע בֶּן־בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה׃
ראשית נזכיר: מי שיודע בסודם של דברים - בזוהר הקדוש ובדברי האר"י הקדוש מבססים על פרשה זו רבות, את עניין הספירות ותחילת בניינן בראשית יצירת העולם, ועניין שבירת הכלים ושבעת המלכים אשר מלכו לפני מלוך מלך, שהם הכוחות שמהם ירדו ונשתלשלו הספירות: החל מאדם קדמון והאורות שיצאו ממנו, אח"פ וכו', עד שהגיעו לאותן ספירות. הכול רמוז בפסוקים הללו, שכבר כתובים בתורה, וכאן הם חוזרים. נמצא שהפרשה הזאת עוסקת בסודם של דברים - במציאות שלפני בריאת העולם, "לפני מלוך מלך", מה היה מהלך שבירת הכלים ואורות המלכים שעלו ונתקנו עד שנתבססו מהם הספירות. אנו ננסה ללמוד את הדברים על פי פשטם.
המיוחס לרש"י מביא מבראשית רבה: אמר רבי איבו - קודם שעמד מלך בישראל, ניצב מלך באדום. רבי יוסי בן חנינא אומר - בשעה שזה מעמיד מלכים, זה מעמיד שופטים; זה מעמיד אלופים, זה מעמיד נשיאים. אמר רבי יהושע בן לוי - זה העמיד שמונה וזה העמיד שמונה. כלומר, בזמן שאדום העמידה מלכים, ישראל העמידו שופטים, שהרי אצלנו הייתה תקופה ארוכה של "ימי שפוט השופטים". ואומר על זה המיוחס לרש"י: ושמעתי כי לא היו לאדום אלא שמונה מלכים אלו, ולישראל שמונה.
וַיָּמׇת חוּשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן־בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת־מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית׃
המלבי"ם מדגיש: בתורה לא נאמר "וימת הדר", אלא רק "וימלך תחתיו הדר", ואילו אצלנו נאמר "וימת הדד" (ואצלנו קרוי הדד ושם הדר). ומבאר המלבי"ם שני יסודות בהנהגת אדום: ראשית, שתמיד בחרו להם מלך מאומה אחרת, ולא היה בהם מלך מן העם שלהם ולא מלך בן מלך. שנית, שהיו ביניהם תמיד אחד עשר אלופים מבני עשו שהנהיגו את המדינה - אם תרצו, כעין ראשי מחוזות או ראשי ערים, והמלך מעליהם.
וכשכתב משה רבנו את התורה, המלך האחרון היה הדר והוא עדיין היה בחיים, ולכן לא כתב בו "וימת". וגם אחד עשר האלופים הנזכרים שם בשמותם היו קיימים אז, שנאמר "אז נבהלו אלופי אדום". ומשה רבנו מתנבא שבזמן שימלוך מלך לבני ישראל תיפסק המלכות מאדום - כלומר, מה שאתה רואה מלכים לאדום, זמני הוא. והטעם: כשזה קם זה נופל, "ולאום מלאום יאמץ" - כשאחד מתרומם השני נופל, "אמלאה החרבה" - לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ותתמלא ירושלים מחורבנה של צור. ולכן כשיקומו מלכים בישראל יתבטלו מלכי אדום, וזהו שאמר שמלכים אלו היו "לפני מלוך מלך לבני ישראל".
ומוסיף המלבי"ם: עזרא מספר לנו שאחרי שמת הדר - המלך האחרון שהיה בימי משה - כבר כובשים ישראל את הארץ ועושים חיל, ויהושע היה עליהם כמלך, ומאז אין אדום מקבלת עליה שום מלך, אלא האלופים הם שהנהיגו אותה, אותם אחד עשר אלופים שראינו. וזהו "ויהיו אלופי אדום": לא מלך מלך עליהם כל זמן שהיה מלך לישראל.
ומהו "המכה את מדין בשדה מואב"? מסביר המצודות: כשבאו להילחם על מואב, בא הדד בן בדד לעזרתו של מואב והכה את מדין שיצאו כנגדו.
וַיָּמׇת בַּעַל חָנָן וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד וְשֵׁם עִירוֹ פָּעִי וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת־מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב׃
"פעי" - אומר הרד"ק, בתורה "פעו" בוי"ו. "בת מי זהב" - מסביר המצודות שהכוונה למטרד, שהיא הייתה בת מי זהב, ו"מי זהב" שם אדם הוא ולא תואר; כך היה שמו, כך קראו לו בברית.
אלופי אדום
וַיָּמׇת הֲדָד וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת׃
אחרי שמת הדד פסקה המלכות, והנהיגו את עצמם על פי אלופים, כמו שהסביר המלבי"ם וכמו שמסביר כאן המצודות. "אלופים" - לשון שררה, כמו "אלופים לראש", כמו "אלופי ומיודעי", והכוונה לבעל דרגה ובעל שררה.
אַלּוּף אׇהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן׃ אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר׃ אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם׃
אלו אחד עשר האלופים שהמשיכו להנהיג את אדום לאחר שמתו המלכים. ובזה סיימנו את הפרק הראשון.
לסיכום:
הפרק פותח בשרשרת הדורות ומגיע אל אברהם, ומיד מדגיש "אברם הוא אברהם" - שם המעיד על היותו אב המון גויים, ושאין לקרותו עוד אברם. משם מונה הכתוב את ישמעאל ואת בני קטורה, שלושה עשר כנגד שלושה עשר, כרמז לשלושה עשר השבטים שהיו ראויים לצאת מאברהם ויצאו בסופו של דבר מיעקב. את הפסולת מזכיר הכתוב בקיצור ומשליכה - משום כבודם של אברהם ויצחק בלבד - וממשיך אל העיקר: "ויולד אברהם את יצחק", "כי ביצחק יקרא לך זרע". בהמשך התחבטנו בחידת תמנע, וראינו את יישוב המלבי"ם שאלוף קורח הוא תמנע בנו של אליפז, ואת מניין שבעים האלופים מזרע אברהם כנגד שבעים נפש שירדו מצרימה - "זה לעומת זה עשה האלוקים". ולבסוף מלכי אדום ואלופיה, שמלכו "לפני מלוך מלך לבני ישראל", ללמדנו שכשקמה מלכות ישראל נופלת מלכות אדום.