פרק א' של דברי הימים הוא פרק של שמות: שרשרת ארוכה של דורות מאדם הראשון ועד בית ישראל. אך אין כאן רשימה יבשה. הכתוב בוחר בקפידה את מי להזכיר ואת מי לדלג, מתי להאריך ומתי לקצר, ומכל בחירה כזו למדים המפרשים יסוד. עיקרון אחד מלווה את כל הפרק: יש שהכתוב מונה שמות מצד האומות שיצאו מהם, ויש שהוא מונה אותם מצד היוחסין - שלשלת איש אחר איש עד אברהם אבינו. מתוך העיקרון הזה מתיישבות רוב השאלות שבפרק.
וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישָׁה כִּתִּים וְרוֹדָנִים׃
המיוחס לרש"י מעיר על דילוג בולט: הכתוב מנה "בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן", ומיד פירט את בני גומר, וכאן הוא מפרט את בני יוון - אך על בניהם של מגוג ומדי, שכתובים ביניהם, פשוט קפץ. ההסבר: לא הזכיר אותם מפני שלא יצאו מהם ראשי אומות. כפי שהסברנו אצל גומר - גומר עצמו הוא אומה, והוא המשיך להתקיים כאומה, ומה שהכתוב מנה את בניו הנוספים (אשכנז, דיפת ותוגרמה) הוא משום שמהם יצאו ראשי אומות. ואילו ממגוג וממדי לא יצאו ראשי אומות חדשות; הם נשארו האומה שהמשיכה את עצמה, ולא הקימו אומות נוספות.
עוד מעיר המיוחס לרש"י על השינוי שבין הכתוב כאן "וְרוֹדָנִים" לבין הכתוב בתורה "ודודנים". דרכו להביא דברי חז"ל שדורשים את ההבדל - לא תמיד, אלא כשיש דרש. וכאן דורשים חז"ל: מה הנכון, דודנים או רודנים? כשישראל חוטאים - הם באים ורודים בהם, וכשיד ישראל תקיפה - הם אומרים "בני דודנו אתם". כשנוח להם, הם דודנים; כשידם תקיפה עלינו, הם רודנים. נראים כאוהבים בשעת הנאתם, ולבסוף רודים בהם.
הרד"ק מסביר את הדילוג בדרכו: הכתוב קיצר במגוג, מדי, תובל, משך ותירס ולא רצה להאריך, לפי שהיחס שלהם אינו העיקר. וייתכן מאוד שגומר ויוון היו ראשי המשפחות, ולכן בהם האריך ובשאר לא.
ובעניין השינוי בין דלת לריש - "דודנים" ו"רודנים" - אומר הרד"ק שהאותיות קרובות בכתיבתן, והרואים בספרי היוחסין שנכתבו בימים קדמונים, יש שהיו קוראים בדלת ויש שהיו קוראים בריש. השם נקרא כך או כך, ונשארו שתי הצורות אצל בני אדם, לכן נכתב בספר בראשית באחת הקריאות ובדברי הימים בשנייה - להודיע שהכל שם אחד. וכן רבלתה ודבלתה, וכן רעואל ודעואל: הכל שם אחד, אף שמופיע בכתובים בשתי צורות.
כך גם משתנה הקריאה בין וא"ו ליו"ד - ונראה שינויים כאלה גם בהמשך - לפי שהן קרובות בכתיבה, שהוא"ו היא יו"ד ארוכה מעט יותר. וכן משתנה בין אל"ף לה"א: פעמים מופיע השם באל"ף נחה בסוף ופעמים בה"א, כמו סבתא וסבתכא, לפי שהה"א והאל"ף אחיות באותיות הנשימה - אותיות אהח"ע, הגרוניות, שאדם מוציא בהן אוויר.
ומכאן נגזר נידון רחב בפוסקים בהלכות גיטין: כיצד כותבים שמות המסתיימים בה"א - באל"ף או בה"א? למשל, מקום מגוריו: "אמריקא" או "אמריקה", "גרמניא" או "גרמניה"? וכן בשמות אנשים: יש כותבים "יהודא" באל"ף ויש "יהודה" בה"א, ובשמות נשים "פרלא" או "פרלה". הפוסקים נוטים לומר ששם הבא מן האומות דרכו להיכתב באל"ף בסוף, ושם מישראל בה"א בסוף: הדסה בה"א, וחרבונא באל"ף (אף שיש דרשה וּוארט על כך שלבסוף, כיוון שנזכר לטוב, נכתב שמו בה"א). על כל פנים, לענייננו אין שינוי מהותי בין האל"ף לה"א, בין הדל"ת לרי"ש ובין הוא"ו ליו"ד.
ומסיים הרד"ק: כל השמות הללו, אף שיש בהם דרשות, לא ראיתי לכותבם למען לא תאריך עליי המלאכה. וכלל זה שהזכיר יעמוד לנו לכל השמות והשינויים שנראה בהמשך.
בְּנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם פּוּט וּכְנָעַן׃ וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּא וְרַעְמָא וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָא שְׁבָא וּדְדָן׃
אומר המלבי"ם: היו כאן שלושים אומות, ולכוש היו בנים נוספים מלבד אלה המוזכרים כאן. ומניין לו? מאותו עיקרון עצמו: הרי כוש עצמו הוא אומה הקיימת, ואם לא היו לו אלא הבנים הנזכרים כאן שיצאו והקימו אומות בפני עצמן - מי המשיך אותו? בעל כורחך היו לו בנים נוספים שהמשיכו אותו, והבנים הנזכרים כאן הם אלה שהקימו אומות חדשות.
וְכוּשׁ יָלַד אֶת־נִמְרוֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבּוֹר בָּאָרֶץ׃
נמרוד היה החשוב מכל בני כוש, ולכן מזכירו הכתוב בנפרד ולא יחד עם שאר בני כוש. "הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבּוֹר בָּאָרֶץ" - אומר המצודת דוד: עד ימיו היו כל בני אדם שווים, ולא התגבר האחד על האחרים כדי למשול על חברו. נמרוד התחיל להתגבר ולמשול בארץ, והתחיל לעשות מלחמות וגבורות בארץ, כלשון המיוחס לרש"י.
ורש"י בתורה מביא שנמרוד נקרא כן על שם שהמריד את העולם על השם יתברך - אמר: קומו ונמרוד בה'. ולכן נקרא שמו נמרוד, שעורר את כולם למרוד. ומשום כך נמרוד הוא האנטיתזה של אברהם: אברהם אמר בואו ונקבל עלינו מלכות שמים, ונמרוד אמר בואו ונמרוד בה'. ולכן דווקא נמרוד הוא שניסה לבטל את כל פעולותיו של אברהם והשליכו לכבשן האש - כי ראה בו איום ישיר: הוא מעורר למרוד, ואברהם בא ומורד בו ומעורר לעבוד את השם.
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת־לוּדִים וְאֶת־עֲנָמִים וְאֶת־לְהָבִים וְאֶת־נַפְתֻּחִים׃
נשים לב: הכתיב הוא "לודיים" בשני יו"דים, והקרי "לודים". מביא המיוחס לרש"י מבראשית רבה: אמר רבי אבא בר כהנא, כל מוניגנא של מצרים אינה אלא בים (ויש גורסים "מוניטא", שהוא מטבע - והמוניטין שלהם היינו המאפיין שלהם; ויש מסבירים "מוניגנא" מלשון ערמומיות, וכך אומר היפה תואר: כל עורמה וחוכמה שלהם). חוכמתם ובקיאותם של מצרים הייתה בים.
ולכן נכתב "לודיים" בשני יו"דים - כאילו נכתב "לודי ים", הלודים שבים. אמר רבי יהושע בן קרחה: בדברי הימים "לודיים" כתיב בשני יו"דין, לומר לך לודי ים, ענמי ים, להבי ים, נפתוחי ים - כל אלה בניו של מצרים. זה היה המאפיין של מצרים, שאהבו את הים, וכבר נכתב בתורה "ומצרים מת על שפת הים". רואים שמחוברים היו לים.
ואגב, הדבר מתאים מאוד, שהרי "מצרים" הוא מצר-ים. מהו ים? אומר המהר"ל: מים הם נטו חומר. כל חומר יש לו צורה - קח כוס, אפילו מן החומר הפשוט ביותר, חרס או פלסטיק, יש לה צורה. יש חומר ויש צורה. אבל למים אין צורה כלל: הכנס אותם לכלי עגול - עגולים, למרובע - מרובעים, לארוך - ארוכים. חומר בלי צורה.
ובא הדבר לומר שהמאפיין של מצרים הוא שיא החומריות. ולכן היא "ערוות הארץ", המקום המשוקץ והטמא, שאין נמוך ושפל ממנו. כתבנו על כך באריכות במשנת הגלגולים, על הקשר של מצרים והגלות ולמה דווקא שם הייתה, ומה מאפייניה של מצרים. ומכאן רואים את הדבר: כל בניהם נקראים על שם הים, על שם המים - החיבור אל המציאות החומרית המגושמת ביותר.
וְאֶת־פַּתְרֻסִים וְאֶת־כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת־כַּפְתֹּרִים׃
ממשיכה דרשת חז"ל: פתרוסי ים, כסלוחי ים, פלשתי ים, כפתורי ים - לפיכך כתוב בשני יו"דים, לדרוש, וכן כולם. והתפלאתי: הרי היחיד שנכתב בשני יו"דים הוא "לודיים", כיצד דורשים זאת על כולם? ומצאתי שכבר שאלו שאלה זו את רבי חיים קנייבסקי, והשיב שהראשון נכתב כדי ללמד על כולם - "לודיים" שנכתב בצורה כפולה בא ללמדך על כל השאר, ועל זה מבוססת דרשת חז"ל.
המצודת דוד מבאר: "אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים" - מבני כסלוחים. שהרי מדובר כאן בפתרוסים, כסלוחים, לודים, ענמים, להבים ונפתוחים, ומאיזה מהם יצאו פלשתים? אומר לך הכתוב: מבני כסלוחים. ולכן הם מכסלחים את כל מי שמגיע לסביבתם - סכנת נפשות. אלה הם הפלשתים, והרשעות שלהם ניכרת: לקחו ושרפו את ביתו של אבי אשתו של שמשון, ועל מה ולמה? על שהלך שמשון ושרף את שדותיהם - והם הלכו והעלו באש את אשתו ואת אביו ואת חמיו. רואים שהם בלי חשבון, מושחתים בלי חשבון, ולא השתנו - נשארו אותו דבר.
"וְאֶת־כַּפְתֹּרִים" - אומרים המצודות שזה חוזר על מצרים: מצרים ילד את כפתורים. אל תטעה לחשוב שגם כפתורים יצאו מכסלוחים כמו פלשתים; הכפתורים הם בניו של האב, של מצרים. וראיתי מסבירים מה בא הכתוב ללמדנו בזה: הרי גוליית הפלשתי - מאיזה שורש בא? ממצרים, שהרי מצרים הוליד את כסלוחים, וכסלוחים הולידו את פלשתים, ומהם יצא גוליית. והיה מקום לומר: הנה, אומה זו מולידה ענקים, שהרי איננו רואים שינויים מפליגים כל כך בין אחים, ואם כן יש בטבעם להוליד ענקים. על כך אומר לך הכתוב: לא - הם הולידו גם את כפתורים, שחז"ל אומרים שהיו אומה ננסית, אומה קטנה ביותר. הולידו את הגדול ביותר וגם את הננסי ביותר.
וּכְנַעַן יָלַד אֶת־צִידוֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת־חֵת׃
אומר המיוחס לרש"י: אחד עשר הם, וכנען עמהם הרי שנים עשר. ואם נספור - לודים, ענמים, להבים, נפתוחים, פתרוסים, כסלוחים וכו' - נגיע לאחד עשר, ועם כנען שנים עשר. את פלשתים ואת כפתורים אין מונים, שהרי עליהם נאמר "אשר יצאו משם".
ולמה חשוב להגיע למספר שנים עשר? אומר רש"י: והיינו דכתיב "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". גבולות העמים הועמדו כנגד שבטי ישראל שגם הם שנים עשר. הקדוש ברוך הוא הציב את גבולות העמים דוגמת "אשר הצבת לבדנה" - את עם ישראל הפריד והציב לבדו לעומת גבולות העמים. וזה דבר שאנו רואים גם ביחס למספר שבעים: שבעים אומות בקליפה כנגד שבעים נפש אשר ירדו אבותינו למצרים (ואת עניין השבעים נראה בהמשך). כפי מספר בני ישראל הציב הקדוש ברוך הוא את גבולות הקליפה. וכך מבאר גם הרד"ק.
בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם וְעוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמֶשֶׁךְ׃
אומר הרד"ק: הזכיר את בני הבנים בסדר הבנים, כדי לקצר. וזה דבר שנראה גם בהמשך: הכתוב מונה שושלת כאילו כולם בניו של פלוני, וכשאתה בודק אתה מוצא שבתורה הוא מופיע כנכדו. כאן עשה מהכל חבילה אחת, ומזכיר בנים ונכדים כאחד. והסיבה, אומר הרד"ק, כי עזרא שכתב את ספר דברי הימים לא ראה להאריך, ולכן במקומות רבים כתב בלשון קצרה - במקום לומר שפלוני הוליד את פלוני וזה הוליד את זה, מזכיר את כל השמות בשושלת אחת וכוללם יחד.
ולכן גם כאן: עוץ וחול וגתר ומשך היו בניו של ארם, ולא בניו של שם, והיה צריך לומר "ולוד וארם, ובני ארם עוץ וחול וגתר ומשך" - אלא שרצה לקצר ולכן לא האריך.
המלבי"ם מבאר שביחד היו כאן עשרים ושש אומות, כי גם שלח ועבר היו אומות נפרדות. והוא מזכירם כאן מצד האומות שבהם - חשוב לו למנות את אלה שקמו והיו לאומות. ולאחר מכן, בפסוקים כ"ד-כ"ה, נראה קושי: למה חוזר ומונה את השמות שכבר מנה? הרי כאן מנה "בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד", ושם ימנה שוב "שֵׁם אַרְפַּכְשַׁד שָׁלַח". והתשובה: כאן הזכירם מצד שהם אומות, ושם ידבר בלשון יוחסין - שרשרת קצרה של א' שהוליד את ב' שהוליד את ג'. כאן הוא אומר לך אילו אומות יצאו מכל אחד, ושם הוא מונה את השושלת אחד אחרי השני. לכן הוא מונה אותם פעמיים.
ובעניין "וָמֶשֶׁךְ": המלבי"ם עומד על כך שבתורה נכתב "ומש" - "ועוץ וחול וגתר ומש" - וכאן נכתב "ומשך". ומבאר, ששם קיצר הכתוב את השם כדי שלא תתבלבל עם משך שנזכר בין בני יפת ("ומשך ותירס"); ואילו כאן כתב את השם במלואו.
וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת־שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת־עֵבֶר׃ וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יׇקְטָן׃
המיוחס לרש"י מפרש: "כי בימיו נפלגה הארץ" - שנתחלקו ונתמעטו ימיהם של הבריות. כיצד? שמתחילה היו אנשים חיים תשע מאות שנה ויותר, ונחצו ימיהם בימי ארפכשד לכארבע מאות וחמישים, ומשם ואילך לארבע מאות ויותר, ומפלג ואילך נחצו לכמאתיים. ולכן נקרא שמו פלג, ששנותיהם נתפלגו ונחצו ימיהם. תרח, למשל, חי מאתיים וחמש שנים. אמנם עדיין האריכו ימים - אברהם מאה שבעים וחמש - אבל אריכות הימים כבר הייתה כמחצית מן הדורות שלפניהם שהיו באזור ארבע מאות שנה, וכאן כבר באזור מאתיים.
המצודת דוד מסביר ש"נפלגה הארץ" היינו שבני האדם נתפלגו זה מזה ונתרחקו.
המלבי"ם מבאר ש"בימיו נפלגה הארץ" הוא דור הפלגה: בתחילה הייתה לכולם שפה אחת ודברים אחדים, שפת עבר, ולאחר פילוג הלשונות לא נשארה שפת עבר אלא לבני פלג בלבד. שהרי אנו רואים שאברהם, שיצא מפלג, מדבר בשפת עבר. ולכן נקרא פלג, שכולם נפלגו ממנו בלשונם. וכן "עבר" - שהוא מעבר אחד, נפלג מכולם. נמצא שהוא היחיד שהמשיך ואחז בשפת עבר, ולשאר כבר היו שפות אחרות.
ויש הרוצים לומר בעניין "נפלגה הארץ" על פי מה שידוע בגיאולוגיה בדבר נדידת היבשות: שבמקורו של כדור הארץ הייתה היבשה אחת, ולאחר שהלכו בני האדם ונתפזרו עליה, הגיע שלב שבו החלו היבשות להתרחק זו מזו. גם היום אנו רואים שינויים טקטוניים ומציאויות כאלה - מקומות שהיו מוכרים לפני מאה שנה ונתכסו במים, או מקומות שהמים ירדו מהם ונתגלו. והדברים נגרמים בעקבות שינויים גיאולוגיים: הרי געש, רעידות אדמה וכדומה. מי שייקח את היבשות שעל הגלובוס וינסה לקרבן זו לזו, יראה שהן מתלבשות כפאזל, ומשמעות הדבר שבעצם היו אחת ונתפרדו.
ויש אומרים שזהו "כי בימיו נפלגה הארץ", שזמן התפלגות היבשות היה באותו הזמן. וזה גם מסביר כיצד יש בני אדם ביבשות רחוקות זו מזו, שקשה מאוד להעלות על הדעת שבעיתים קדמוניות הגיעו לשם בספינות - עד אוסטרליה, בקצה השני של הגלובוס - והתיישבו ויצרו שם אומות שלמות. לכן ההסתברות היא שהכל היה יבשת אחת והלך ונתפלג. ודברים אלה אמורים לפי התפיסה המדעית־אוניברסיטאית; בתפיסה היהודית אנו מסבירים את הכתוב "נפלגה הארץ" כדברי המפרשים, ועניין נדידת היבשות הוא היבט מדעי של חקר הדברים.
וְיׇקְטָן יָלַד אֶת־אַלְמוֹדָד וְאֶת־שָׁלֶף וְאֶת־חֲצַרְמָוֶת וְאֶת־יָרַח׃
הרד"ק מעיר ש"חצרמות" הוא מילה אחת, ולא נכתב כשתי מילים נפרדות.
ותרגום דברי הימים - שנכתב על ידי רב יוסף - מביא כאן דבר מעניין ביותר. הוא מתרגם: "ויקטן אוליד ית אלמודד דמשח ופליג ית ארעא ופלגות ארעא בחבליא, וית שלף דשלף ית נהרוותא לתחומיה, וית חצרמות דאתקין אתר כמניא לקטלא דארחא, וית ירח דאתקין פונדקין והוה כל דעליל למכל ולמשתי הוה מוכיל ליה סמא דמותא וקטיל ליה ונסיב כל מה דהוה בידוי".
בקיצור: התרגום מכניס את כל השמות הללו לקבוצה אחת שנגדיר אותה "עולם תחתון" - כל בניו מציאות נוראה של רצחנים. אלמודד - לשון מדידה, שהיה מחלק את הארץ בחבלים ומודד אותה, וכנראה מודד אותה כדי לקחת לעצמו. שלף - ששלף נהרות לתחומו: נהר העובר במדינה סמוכה או בתחום שכן, היה שולף אותו משם אל אדמתו ואל ארצו (הטכניקות שעושים בהן שימוש בימינו כבר היו ידועות לשלף). חצרמות - כבר שמו מעיד עליו: היה מתקין חצרות ומקומות מארב ("אתר כמניא" - מקום מחבוא), ואורב והורג אנשים בדרך, ולכן נקרא חצרמות. ירח - היה מתקין פונדקים, וכל מי שנכנס לאכול ולשתות היה מאכילו סם המוות והורגו ולוקח כל אשר בידו. ומדוע "ירח"? לשון אירוח: היה מארח את האנשים, אלא שזה היה האירוח האחרון שלהם, הסעודה האחרונה. וכנראה שלידו היה בית קברות מן האורחים.
לעומת זאת בבראשית רבה פרשה ל"ז דרשו אחרת: חצרמות - אמר רב הונא, מקום הוא ששמו חצרמות, שהם אוכלים כרישין ולובשים כלי פפייר. "אוכלים כרישין" - זו כרשינה, מאכלים גרועים ביותר, כמאכל בהמה. "כלי פפייר" - הערוך מסביר שהכוונה כלים מעשב, והרמב"ם והרא"ש מפרשים כלים העשויים מזמורות, כזמורות של גפן וכדומה. ואני חשבתי בפשטות ש"פפייר" הוא נייר, כמו "פייפר" באנגלית ו"פפיר" ביידיש. וזה גם מקור המילה פפירוס: הנייר שלהם אז, שהיו לוקחים עשבים ומדביקים אותם - שהרי קלף, שהוא עור בהמה, היה יקר להפיק, ואילו עשבים הרבה יותר זול. נמצא שבגדיהם היו גרועים כל כך, כאילו עשויים מנייר, כבגדים של עשבים.
ומסיים המדרש: "ומצפים למיתה בכל יום" - כלומר חייהם כה גרועים עד שהם אומרים: מתי כבר נעזוב מכאן, מתי כבר נלך. וזהו "חצרמות" - הוא עומד כל הזמן בחצר של המוות וממתין מתי יבוא מלאך המוות לאסוף אותו. רבי שמואל אמר: אפילו כלי פפייר אין להם - עניים כל כך שאפילו כלים מעשבים אין להם. ובאמת יש במקומות שונים, ביערות אפריקה, אנשים ההולכים ערומים, שגם בגדים אין להם - במצב הנחות ביותר.
וְאֶת־הֲדוֹרָם וְאֶת־אוּזָל וְאֶת־דִּקְלָה׃ וְאֶת־עֵיבָל וְאֶת־אֲבִימָאֵל וְאֶת־שְׁבָא׃ וְאֶת־אוֹפִיר וְאֶת־חֲוִילָה וְאֶת־יוֹבָב כׇּל־אֵלֶּה בְּנֵי יׇקְטָן׃
המיוחס לרש"י מביא דרשת חז"ל: למה נקרא שמו יקטן? שהיה מקטין עסקיו. ופירוש הדבר: נביא גדול היה עבר, ולכן קרא את שם בנו יקטן על שם העתיד - על שם שיהיה מקטין עסקיו. שם ועבר שניהם היו חכמים גדולים, לפני אברהם, ורבקה הלכה לדרוש את ה' בבית מדרשם של שם ועבר (ובפשטות שם כבר לא היה חי אז, אבל עבר כן). רואים שהיה נביא גדול, שהלכה לדרוש את ה' אצלו.
אבל שאר השמות - יובב, חוילה, אופיר וכיוצא בהם - לא ניתנו להידרש, לפי שלא על פי נביא ניתנו להם שמותיהם. ולכן לא דרשו בהם חז"ל, אלא ביקטן בלבד, שהיה מקטין עסקיו.
ואומר המלבי"ם על "כל אלה בני יקטן": במצרים ראינו "ומצרים ילד את לודים ואת ענמים" - היינו שהאומות הללו יצאו מחלציו ומבני בניו. אבל "ויקטן ילד" - מהו הדגש? שהוא בעצמו ילד. בשונה ממה שראינו לעיל, שלפעמים אין הכוונה שהוא עצמו הוליד אלא מדובר בנכדו, כאן בא הכתוב לומר לך שהוא עצמו הולידם - ולכן אומר "ילד".
שֵׁם אַרְפַּכְשַׁד שָׁלַח׃ עֵבֶר פֶּלֶג רְעוּ׃ שְׂרוּג נָחוֹר תָּרַח׃ אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם׃
למעלה כבר מנה הכתוב את בני שם, וכאן הוא חוזר ומתחיל למנותם שנית, ועל כך הקושי שהזכרנו: כבר מנית את השמות הללו, למה אתה חוזר עליהם? מבאר המיוחס לרש"י: מתחיל כאן פעם שנייה מפני כבודו של אברהם. וזהו המשל שאמרו חז"ל: לאדם שנפלה לו מרגלית בחול, והתחיל לברור - אוסף ובורר, אוסף ובורר, וכשהגיע למרגלית, את כל החול זרק. עד עכשיו התעסקנו בחול - באומות שיצאו מהם. עכשיו הוא רוצה לגעת בעיקר, והעיקר הוא אברהם. לכן הוא מתמצת את השושלת כדי להגיע ישירות לאברהם.
וכלשון הרד"ק: קיצר חשבון היחס משם עד אברהם, איש אחר איש. לפני כן דיבר על האב שהוליד את הבן, ומיד סיפר אילו אומות יצאו ממנו; עכשיו הוא עוזב את כל האומות, ומונה רק: האב הוליד את הבן, שהוליד את הנכד, שהוליד את הנין - אחד אחרי השני בקיצור.
המלבי"ם מבאר זאת על פי היסוד שהזכרנו בתחילת הפרק: יש שמות שהם בחינת הסגולה, יש שהם רק נספחים, ויש שהם "עצרו את הסגולה בתוכם". אנשי הסגולה הם אנשי המעלה: כשאתה מדבר על שם - אתה מדבר על אדם צדיק; על עבר - אדם צדיק; על ארפכשד - צדיק. לעומתם היו כאלה שהם עצמם לא היו צדיקים, אבל היו חלק מן השושלת כדי להביא את בית אברהם, והם הנקראים שעצרו את הסגולה בתוכם: בעצמם לא היו הגונים, אך ראויים להיזכר לפי שהם חוליה בשרשרת, ולכן מזכיר הכתוב גם אותם.
ולכן, אומר המלבי"ם, כאן הוא בא להזכיר את הסגולה שהייתה תלויה באנשים יחידים, ומזכיר מנח ועד אברהם: יש שהיו בעצמם סגולה, כשם ועבר, ויש שהיו מוכנים אשר תצא מהם הסגולה, דהיינו נושאי הסגולה בתוכם, כתרח - כפי שהביא הכוזרי.
בפרק זה ראינו שהתורה שבכתב אינה מונה שמות סתם. הכתוב מדלג על מי שלא יצאו ממנו ראשי אומות, מקצר במי שאין ייחוסו עיקר, וכולל בנים ונכדים יחד כדי לא להאריך. חילופי האותיות - דל"ת וריש, אל"ף וה"א, וא"ו ויו"ד - אינם שינוי מהותי אלא שתי קריאות של שם אחד, ולעיתים חז"ל דורשים אותם לגופם, כ"דודנים ורודנים". ראינו את נמרוד כאנטיתזה של אברהם, את מצרים שכל מוניגנא שלה בים ושהיא שיא החומריות, את י"ב אומות כנען כנגד י"ב שבטי ישראל ב"יצב גבולות עמים", את פלג שבימיו נפלגו הדורות והלשונות, ואת בני יקטן שבתרגום ובמדרש. ולבסוף, כשהגיע הכתוב למרגלית - חוזר ומונה את השושלת איש אחר איש, מפני כבודו של אברהם: כל החול נזרק, והמרגלית לבדה נשארת ביד.