פתיחה: למה פותח הספר ברשימת יוחסין?
ספר דברי הימים נפתח בשורה ארוכה של שמות, ולכאורה מה עניינם. המיוחס לרש"י מקדים ואומר שעזרא כתב את הייחוס הזה על ידי חגי זכריה ומלאכי, בתוך שמונה עשרה שנה, מן הזמן שבאו זרובבל ויהושע הכהן לירושלים בימי כורש הראשון ועד שבא כורש בן אסתר. וכל כולו של הייחוס - כפי שהזכרנו בהקדמה - נועד לייחס את דוד המלך, ולהראות את הלויים לשוערים ולשומרים ולמשוררים, כיצד העמידם דוד על מעמדם, ואת הכהנים למשמרותם. לשם כך הוא מייחס מאדם הראשון ועד אברהם.
ומכיוון שהוא צריך לייחס את אברהם, הוא מזכיר אגב כך גם את שאר הגויים שהם בניו ובני בניו; ומשום בניו הוא צריך לייחס גם את בני כנען, כדי להודיע שאברהם ירש את ארצם. נמצא שכל אזכור של גוי כאן אינו אלא לצורך ישראל: כיוון שרצה לומר שבניו קיבלו את ארץ כנען, הזכיר את שושלת כנען; ומאחר שהזכיר את שושלת כנען, הזכיר אגב זה גם את תולדות שאר האומות - "מזכירם מעט מעט ומשליכם", כלומר אינו מרבה לעסוק בהם אלא מזכיר ועובר הלאה.
משל המרגלית
כאן מביא המיוחס לרש"י את המשל המפורסם שרש"י מביאו בפירושו לחומש: משל לאדם שהיה עובר ממקום למקום ונפלה לו מרגלית, ועמד וכיבר בכברה את העפר עד שמצא את המרגלית. מצא את המרגלית - משליך את העפר. לשם מה מזכיר את כל אלופי עשו ואת כל בני ישמעאל? כדי להגיע אל המרגלית. וברגע שהגיע אל המרגלית, שהיא שושלת אברהם יצחק ויעקב, את כל השאר הוא נוטש. הוא מרחיב ביעקב, אבל מה היה עם עשו באותה תקופה - זה כבר איננו מעניין, זה העפר. האומות "כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו", כאותה אבקה הנותרת על כפות המאזניים, אין בהם ממש. וכך אמר הקדוש ברוך הוא: מה לי לייחס שם וארפכשד ותרח, אלא למצוא את אברהם - "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".
מפני כבודו של יצחק
ממשיך המיוחס לרש"י: מפני כבודו של יצחק ייחס גם את בני עשו וישמעאל ובני קטורה, וגם שם משליכן מעט מעט ומניחם. ומדוע הזכיר את בני שעיר החורי? ראשית, מפני שבני עשו ירשו אותם, ובהזכירו את עשו הוא מודיע חלקו של מי ירשו. שנית, כדי לייחס את תמנע: תמנע נעשתה פילגש לזרע אברהם, וזה שבחו של אברהם - שבת נשיאים ואלופים מוכנה להיות פילגש לזרעו. "ואחות לוטן תמנע", והיא אמרה: אם איני כדאית להינשא לו לאישה, אהיה לו לפילגש. ועוד: בני שעיר היו אלופים ומלכים, והר שעיר של שעיר היה, ובאהבת יצחק נתן ה' לעשו את הר שעיר, כמו שכתוב "ובני עשו יירשום וישבו תחתם". וגם כדי להודיע קיום דברי הקדוש ברוך הוא ליצחק שירבה את זרעו וישליטם, ולפיכך כותב לנו גם את המלכים שעמדו בארץ אדום, המוזכרים כאן בהמשך.
שלושת הפסוקים הראשונים
אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ׃ קֵינָן מַהֲלַלְאֵל יָרֶד׃ חֲנוֹךְ מְתוּשֶׁלַח לָמֶךְ׃
קראנו את שלושת הפסוקים יחד, מפני שהם מצריכים התבוננות אחת. פשוטם: אדם, ובנו שת, ובנו אנוש; וכן קינן מהללאל ירד, וכן חנוך מתושלח למך - כל אחד בנו של הקודם לו. ומאחר שאינם עיקר הייחוס, קיצר ולא פירט מי היה שת ומה היה עניינו.
והיכן קין והבל? מסביר המיוחס לרש"י: לפי שלא העמידו תולדות. קין - שטפו המבול ולא נשאר ממנו מאומה (ויש אומרים שנעמה אשת נח היא משושלת קין, אך על כל פנים לא נשאר זכר הנושא את שמו), והבל מת בטרם הוליד בנים. אבל משת הושתת העולם, ולכן מזכירו ואת אנוש בנו וכן הלאה.
הרד"ק מדגיש כמו המיוחס לרש"י, שכאן הוא מונה תולדות זה אחר זה - קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח, שם - אבל כשמגיע ל"שם חם ויפת" אין אלה תולדות אלא אחים, כמו "ראובן שמעון לוי ויהודה". עד אליהם כל שם הוא אב ובן, אב ובן.
הלב והסגולה - ביאור המלבי"ם
המלבי"ם מבאר: בן אדם שת, בן שת אנוש. ועיקר כוונת הספר לחשב את הייחוס של אנשי הלב והסגולה, הם בני ישראל שהם סגולה מן העמים, ולכן קיצר בייחוס האומות ולא הזכיר אלא את הלב והסגולה שבהם.
ומה כוונת הדברים? כבר כתב הכוזרי, ולמדנו זאת בהרחבה, שתחילה היה הלב והסגולה נמצא ביחידים בלבד, והמותר היו כקליפות. כל אלה שאנו מזכירים כאן הם יחידים, לא אומה. "סגולה" היינו המעלה, האוצר; וכל השאר הם כקליפה לפרי. כך היה מאדם ועד נח, ומנח ועד אברהם.
ומוסיף המלבי"ם: יש מן היחידים שהם עצמם לא היו סגולה, ומדוע נזכרו? מפני שהייתה טמונה בהם סגולה לדור הבנים. נגדיר זאת כך: יש מי שהוא עצמו פרי חשוב, סגולה, וכשהוא מוליד - מוליד פרי חשוב כמותו. ויש כמו תפוז שהוליד חושחש: החושחש אינו ראוי לאכילה כלל, ולמה להזכירו? מפני שבתוכו טמון הזרע שיוליד את התפוז הבא. פעמים יש הפסקה בשושלת, דור שאינו ראוי, שאינו סגולה, אך טמון בו זרע הסגולה. וכך תרח לא היה איש סגולה, אבל טמון בו זרע הסגולה - אברהם. נמצא שחלק מן הנזכרים כאן הם עצמם אנשי מעלה, וחלקם אינם אלא חוליה בשושלת הטומנת בקרבה את הזרע.
ומכאן מיושב מדוע חילק הכתוב לשלושה פסוקים קצרים. הרי אפשר היה לכלול את כולם בפסוק אחד: "אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך" - זו תבנית פסוק סבירה לגמרי. ופסוק בן שלוש מילים ניכר שנחתך בכוונת תחילה. אלא שרצה הכתוב לחלק ביניהם: אדם שת אנוש הם עצמם היו סגולה; קינן מהללאל ירד לא היו סגולה, אלא בניהם, ולכן הכניסם בפסוק נפרד שלא יתערבבו עם הראשונים; וביניהם, בפסוק השלישי, חנוך מתושלח למך שהיו לב וסגולה, ידועים כצדיקים כדברי חז"ל. לפיכך הפריד את הפסוק האמצעי ממה שלפניו וממה שלאחריו, לומר לך שאלה אינם סגולה אלא נושאי זרע הסגולה בלבד.
"אדם שת אנוש ושתק?"
כך גם עולה מן המדרש: בעון קומי אבא כהן ברדלא - אדם שת אנוש ושותק? עצם השאלה היא: המשך וכתוב את השושלת הלאה, מדוע עצרת אחרי שלושה שמות? אמר להם: עד כאן בצלם ובדמות. היינו, שהצלם והדמות חזרו רק לאחר מכן, בחנוך מתושלח למך, ואילו קינן מהללאל ירד כבר לא היו בצלם ובדמות - לא היו דומים לדמות שבה יצר הקדוש ברוך הוא את האדם, לא עמדו במדרגה הרוחנית הגבוהה של הסגולה, וכפי שהסברנו.
האל"ף רבתי של "אדם"
המנחת שי מעיר שהמילה "אדם" כתובה כאן באל"ף רבתי, אל"ף גדולה. בהרבה חומשים אין הדבר נראה, אך כך היא המסורת, והיא גדולה מכל האלפי"ן שבמקרא. ולמה? שבו התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את הכל ובו גמר את הכל. שהאדם נברא אחרון - זה מובן; אבל מה פירוש שהוא ההתחלה של הכל?
אלא כפי שהסברנו כמה פעמים: "נעשה אדם" נאמר בעבורך. כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל האדם. וכי לתכלית ה' נצרכות הבהמות? אלא נבראו לצורך האדם, וכן שמים וארץ, שמש וירח וכל הברואים כולם - לצורך האדם. נמצא שהאדם הוא תכלית הבריאה בתחילתה, שבשבילו נברא הכל, והוא גם סופה. ולמה נברא בסוף? כשאדם בונה וילה, הוא נכנס רק בגמר הבנייה, לא בתחילתה. ואם יבוא הרצף ויאמר "אני הייתי כאן לפניך" - יאמר לו: טעית, קדמת לי כדי להכין לי את הבית שאבוא על המוכן. וכי מפני שהחמור נברא לפניך הוא במעלה גדולה ממך? להיפך, הכל נברא כדי שאבוא על המוכן. וזה שאמרו חז"ל "אחור וקדם צרתני" - אחור למעשה בראשית וקדם למעשה בראשית: הוא קדם לכל, שהכל נברא לצורך האדם.
פסוק ד: שלושת השורשים שבבני נח
נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת׃
המיוחס לרש"י מעיר שהיה ראוי להזכיר מיד את בנו של שם ולהמשיך בשושלת הסגולה, ולא למנות את האחים. מבאר המלבי"ם: מבני נח יצאו שבעים האומות הקדמונים, שכך חילק ה' בחכמתו את יישוב העולם לשבעים, ומינה עליהם שבעים שרי מעלה - שבעים שרים למעלה כנגד שבעים אומות. ואם תראה היום שבע מאות או שבעת אלפים עמים, אין בכך כלום, שבשורשם אינם יותר משבעים; כל מה שאנו רואים אינו אלא התפצלויות לחלקים ולרסיסים.
וכתב המלבי"ם, וכבר כתב במקום אחר, שכמו באילן: הפרי הוא הסגולה, העלים שומרים על הפרי, והקליפות הן החלק המיותר - כך ביצירת המין האנושי. יש אנשים אלוקיים, המתהלכים עם ה', והם בחינת הפרי, ובשבילם נטע ה' את עץ החיים בתבל ואת כל בני האדם. ומנגד יש הבהמיים, הנמשכים אחר החומר בלבד, והם בחינת הקליפה. ויש ממוצעים, שעוסקים גם במדיניות ומשלימים שכלם ומידותיהם בדתות ונימוסים - עוסקים גם ברוחניות וגם בארציות - והם בחינת העלים, השומר לפרי, הממוצע בין האנשים האלוקיים לבהמיים.
ומאחר שמנח נתפרדו שבעים האומות, בוא וראה ששלושת השורשים הללו כבר נמצאים בבניו, ולכן הזכיר את שלושתם: "ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם חם ויפת" - שלושה אלה היו מוכרחים להיוולד מנח, שמהם נפצה הארץ, וכבר בשורש צריך שייראה החילוק. מבני שם יצאו האנשים האלוקיים; מבני חם - הגרועים שבאומות, הקליפה, "עבד עבדים יהיה לאחיו"; ויפת הוא הממוצע: פעמים "ישכון באוהלי שם", ואז גם "ויהי כנען עבד למו", שאף הוא מקבל מעלה, ופעמים נוטה רק אחר היופי החיצוני, ואז אינו נחשב מבעלי המעלה.
ומעניין הדבר, שאף היום האומות השמיות הן האומות המאמינות בייחוד ה' - ייחוד עצמאי שאינו תלוי בכוחות אחרים. הנצרות, שאותה אנו מחברים בדרך כלל ליפת, יוצרת דואליות באלוקות, ויש אצלם שילוש טמא. לעומתם, המקבלים את ייחודו של ה' הם בני שם: עם ישראל, וגם המוסלמים שמקבלים את ייחודיות ה' בלא לצרף לו כוחות אחרים. אמנם הם מאמינים בנביאם, אך אינם אוחזים שנביאם בן אלוקים אלא נביא ה', והבל יפצה פיהם, אך אין כאן כפירה. לכן, מצד ההלכה, להיכנס למסגד מותר, ואילו להיכנס לכנסייה יש איסור גמור, לפי שהם עובדי עבודה זרה בשיתוף.
פסוק ה: מדוע פותח ביפת?
בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס׃
הכתוב פותח ביפת, ובתורה מפורש שיפת הוא הקטן. הרד"ק אומר שבכל מקום מזכיר "שם חם ויפת" לפי סדר תולדותיהם: שם ראשון, חם שני, יפת שלישי. ומה שנאמר "אחי יפת הגדול" - אין זה גדול בשנים אלא גדול במעלה, שהרי הכתוב מייחס את שם אליו ואומר שהוא אחיו של יפת. ודבר זה תלוי במחלוקת ראשונים: יש אומרים שלא נכתבו לפי סדר הלידה אלא לפי סדר מעלתם, ולפי זה שם הוא הקטן, ונזכר ראשון מפני שבמעלתו גדול מכולם.
לדעה שיפת הוא הראשון מובן מדוע פתח בו. אבל לרד"ק, שהם כתובים לפי מעלתם ויפת הוא האחרון, צריך ביאור מדוע פתח בקטן. ומיישב הרד"ק: כיוון שעיקר הסיפור הוא אברהם שהוא מזרע שם, ובו הוא מאריך בייחוס, לכן הזכיר את שם באחרונה כדי להמשיך ממנו. וזה כמו שאמרנו: הוא פותח בקליפות, באותם שמזכירם ומשליכם, ומקצר בהם. אקדים את הקטן - כי ברצוני לסיים עמו מהר, ומיד לעבור אל מי שאני רוצה להרחיב בו.
התרגום אומר על מגוג שזו גרמניא, ויש אומרים גיטייא. "זו גרמניא" מתאים מאוד לשיטות האומרות - ואנו מקווים - שכבר עברנו את מלחמת גוג ומגוג, ושבמה שעברנו בשואה הנוראה באירופה יצאנו ידי חובת גוג ומגוג, שכן מגוג היא גרמניה. וגם הגורסים "גיטייא" מחברים זאת לגרמניה, שהרי הכתב הגוטי הוא הכתב שהגרמנים כתבו בו עד לא מזמן - כתב לטיני מסולסל מאוד; אף שמקורו אינו מגרמניה, הם שהשתמשו בו. ובמה שכתוב "ומשך ותירס", יש אומרים שתירס זו פרס, ולפי ההתחמשות הפרסית עושה רושם שאנו לקראת איזה סיפור עם גוג ומגוג ועם תירס, שכתוב שגם הם יבואו לכאן וייפלו כאן.
פסוק ו: ריפת או דיפת?
וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְדִיפַת וְתוֹגַרְמָה׃
מיד רואים את השינוי: אצלנו בתורה כתוב "אשכנז וריפת ותוגרמה", וכאן "דיפת". וכאן אנו מתחילים לראות שינויי שמות לעומת התורה. יש בזה שתי גישות עיקריות: גישה אחת - שנכתב בשינוי כדי לדרוש, וזו דרכו של המיוחס לרש"י; וגישה שנייה - שהשם באמת היה שונה, וזו דרכם של הרד"ק ואחרים.
המיוחס לרש"י מביא דרשת חז"ל: למה בתחילה נקראו ריפת ועכשיו דיפת? מתחילה היו רפין ולא היו מתגברים על ישראל, ולבסוף נתמלאו דופי וריעוע. "דופי" היינו קלקול. נמצא שבתחילה "ריפת" לשון רפיון, ולבסוף "דיפת" לשון דופי וקלקול.
המצודת ציון אומר שהשוני נובע מכך ששני השמות היו שמותיו. וכך גם דרכו של הרד"ק, כפי שנראה בהמשך, שאדם או אומה נקראים בכמה שמות. כמו שאדם אחד נקרא יעקב, ינקי, יענקלה - הכל אותו אחד. וכמו שבמקום אחד אומרים בריטניה ובמקום אחר אנגליה, ומה בין בריטי לאנגלי? פעם מכונה כך ופעם כך; פעם אמריקה ופעם USA. כך גם באומות: שמות שונים והגדרות שונות לאותה אומה.
ביאור המלבי"ם: ראשי האומות בלבד
המלבי"ם חוזר ומבאר ש"בני יפת" נכתב תחילה משום שאת ייחוס שם כתב באחרונה, כיוון שבו הוא מאריך - כמו שהסברנו על פי הרד"ק, מצא את המרגלית ושם הוא מפרט. וכל ספר שרוצה להגיע לעיקר, עוזב מהר את הטפל ועובר אל העיקר. ומה שהזכיר כאן אינו אלא ראשי שבעים האומות.
וכאן אומר המלבי"ם דבר פלא: שלגומר היו כמה בנים חוץ מארבעה הנחשבים כאן, וכולם היו לאומה אחת בשם גומר, ועל כן לא הזכירם, כי לא היו אומות בפני עצמן; רק אשכנז ודיפת ותוגרמה היו לאומות בפני עצמן, עד שגומר ושלושת בניו היו לארבע אומות. ויש כאן כמה קושיות: ראשית, מניין שהיו לגומר בנים נוספים, והרי בתורה לא הוזכרו יותר מאלה? שנית, "אשכנז ודיפת ותוגרמה" - שלושה הם, ומניין ארבעה? שלישית, המלבי"ם עצמו ממשיך "עד שגומר ושלושת בניו", הרי שידע שהם שלושה.
אלא שנאמר לי יישוב שנראה שהוא מיישב את הקושי, ואף שהיה מקום שהמלבי"ם יפרט יותר, הוא נותן הבנה בדבריו. כשנבדוק בתוך שבעים האומות, נגלה שיש אומה בשם גומר, וכן אשכנז, ריפת ותוגרמה - ארבע אומות. והדבר טעון הבנה: אם אתה מונה את האב כאומה, כיצד אתה מונה גם את בניו כאומות? מכאן מגיע המלבי"ם בהכרח למסקנה שהיו לגומר בנים נוספים מעבר לשלושה הכתובים: שלושת הכתובים יצאו מהם שלוש אומות, והבנים הנוספים המשיכו את אומת גומר עצמה. יצאו ממנו בנים שהקימו אומות, והיו בנים שהמשיכו את האב.
והמשל, להבדיל אלף הבדלות: אב שהוא אדמו"ר של חסידות פלונית, ולו כמה בנים שהקימו חסידויות. הבן הבכור ממשיך בדרך כלל את שושלת האב ונקרא על שמה, והבנים האחרים מוצאים עוד ערים בפולין וקוראים על שמן חסידויות חדשות (ומישהו העיר לי שנגמרו הערים בפולין, ולכן עברו לאמריקה - בוסטון וכדומה). כך גם כאן: מוכרח שהיה לגומר עוד בן או בנים, שהרי גומר עצמו נקרא אומה, ומי ממשיך אותו? לא אשכנז, לא ריפת ולא תוגרמה, שכל אחד מהם הקים אומה בפני עצמה. וכשהמלבי"ם אומר "ארבעה", אין כוונתו לארבעה בנים הכתובים כאן, אלא לארבע אומות: גומר אחת, אשכנז שתיים, ריפת שלוש, תוגרמה ארבע - שלושה בנים, וארבע אומות.
וכן ממשיך המלבי"ם שגם ליוון היו כמה בנים, וכולם נכללו בשם יוון, חוץ מאותם הנזכרים כאן שהיו ראשי אומות. וגם כאן לא ברור לי מניין לו שהיו ליוון יותר בנים, שהרי גם בספר בראשית לא הוזכרו יותר. לעומת זאת, בני מגוג ומדי לא היו לאומות מפורדות אלא כולם אומה אחת, ולכן אין הכתוב מזכיר מי יצא מהם - שכולם נקראו מגוג, מדי. אבל כל אלה שהוא מזכיר בפירוט, כבני גומר, היו ראשי אומות שנחלקו לאומות נפרדות, ולכן מזכירם באופן פרטני. ובסך הכל, אומר המלבי"ם, יצאו מבני יפת ארבע עשרה אומות.
מדוע נשתנו השמות
ומדוע התחלף ריפת בדיפת, ודודנים ברודנים כפי שנראה בפסוק הבא? אומר המלבי"ם: בשעה שנכתב ספר דברי הימים היה זה השם המוכר. תחילה נקראה האומה ריפת, ולאחר אלפי שנים נקראה דיפת, וכשהכתוב בא לומר לקוראיו את שם האומה, הוא מזכירה בשם הידוע להם אז ולא בשם הקדום, שהרי השם הקדום אינו אומר להם דבר. והמלבי"ם מציין שיש דרשת חז"ל בעניין, אך הוא מבאר לפי פשוטם של דברים: כיוון שהשמות נשתנו, מזכירם בשמות המוכרים יותר באותו זמן.
לסיכום:
פרק א פותח בשרשרת יוחסין מאדם הראשון, וכל מגמתו להגיע אל המרגלית - אברהם, יצחק ויעקב ושושלת דוד; ולכן מזכיר את האומות מעט מעט ומשליכן. חלוקת הפסוקים אינה מקרית: אדם שת אנוש היו בעצמם סגולה, קינן מהללאל ירד נשאו בקרבם רק את זרע הסגולה, וחנוך מתושלח למך שבו להיות בצלם ובדמות. האל"ף רבתי של "אדם" מלמדת שבו התחיל הכל ובו נגמר הכל, שהעולם כולו נברא בשבילו. בבני נח כבר גלומים שלושת השורשים - פרי, עלים וקליפה - שמהם התפצלו שבעים האומות, ושינויי השמות שבין דברי הימים לתורה הם או לדרשה או משום שאלה השמות שהיו מוכרים בזמן כתיבת הספר.