חזרה — ולאן ממשיכים
ברוכים השבים לשיעור השלישי בסדרה על המאמר “באתי לגני” תשי״א. אנחנו ממשיכים באות א׳.
בשיעור הקודם שאלנו את השאלה הגדולה — מהי “שכינה”? — וקיבלנו תשובה ראשונה מאדמו״ר הזקן: שכינה היא הנוכחות האלוקית ש“שוכנת ומתלבשת” בתוך המציאות, והיא “ראשית התגלות אור אין סוף”. וההפתעה היתה, שדווקא המילה שנשמעת נמוכה מצביעה על משהו עליון ביותר — הניצוץ הראשון של האור האינסופי.
וסיימנו ברמז: הרבי איננו עוצר בהגדרה אחת. הוא עומד לגלות ש“שכינה” איננה מדרגה אחת קבועה — אלא משהו שמופיע בכל מדרגה ומדרגה, ונראה אחרת בכל אחת מהן. היום נבין את העיקרון הזה, ונעלה איתו אל אחת המדרגות הגבוהות ביותר שאפשר לדבר עליהן.
העיקרון — שכינה בכל מקום לפי ענינו
נתחיל מן העיקרון, כי הוא המפתח לכל מה שיבוא. הרבי כותב משפט קצר אך מכריע: “שכינה הוא בכל מקום לפי ענינו”.
מה זאת אומרת? עד עכשיו אולי דמיינו ש“שכינה” היא כתובת אחת קבועה — מקום מסוים על המפה הרוחנית. אבל הרבי אומר: לא. “שכינה” איננה מקום — היא תפקיד. היא “ראשית ההתגלות”: הנקודה שבה אור מתחיל לצאת מן ההעלם אל הגילוי, החלק שפונה כלפי מטה כדי לבוא ולשכון. ותפקיד כזה קיים בכל מדרגה ומדרגה.
דמיינו את המילה “פתח”. לכל בניין יש פתח. אבל הפתח של ארמון מלכים והפתח של בקתה קטנה נראים שונה לחלוטין. “פתח” איננו חפץ אחד קבוע — הוא תפקיד: המקום שדרכו נכנסים. כך גם “שכינה”: בכל מדרגה ברוחניות יש “ראשית התגלות”, נקודה שבה אותו עולם מתחיל להאיר ולצאת החוצה — וזו ה“שכינה” של אותה מדרגה. בעולם אחד היא תיראה כך, ובמדרגה גבוהה יותר — אחרת לגמרי.
ועם המפתח הזה ביד, בואו נעלה גבוה. עד למקום הכי גבוה שאפשר בכלל לדבר עליו.
שני מושגי יסוד — צמצום והקו
כדי לעלות לשם, צריך להכיר שני מושגי יסוד בקבלה ובחסידות — ונסביר אותם בפשטות גמורה. אל תיבהלו מן המילים.
דיברנו על “אור אין סוף” — האור האלוקי הבלתי-מוגבל. אבל אם האור הזה הוא בלי שום גבול, איך בכלל יכול להיווצר עולם מוגבל, קטן, בעל מידה ושיעור? מלמדת החסידות: כדי שיהיה מקום לעולמות, היה “צמצום” — מעין הסתרה והעלמה של האור האינסופי, שמפנה כביכול “מקום” שבו תוכל להתקיים מציאות מוגבלת.
דוגמה שתעזור להרגיש את זה: מורה גדול, שראשו מלא ים של ידע, עומד מול ילד קטן. הוא אינו יכול לשפוך על הילד את כל הים — הילד פשוט לא יקלוט דבר. מה הוא עושה? הוא “מצמצם” את עצמו: מניח לרגע בצד את כל מה שהוא יודע, ובוחר נקודה אחת קטנה ופשוטה שהילד מסוגל לקבל. הצמצום הזה איננו אובדן הידע — הידע נשאר במלואו; זו רק הסתרה, כדי לאפשר העברה. כך, בהבדלה, הצמצום האלוקי איננו שהאור “נעלם” חלילה, אלא שהוא נסתר, כדי לפנות מקום לעולם מוגבל שיוכל לקבל.
ואז, אל תוך אותו “מקום פנוי”, נמשך קו דק אחד של אור. נקרא לו פשוט “הקו”. הקו הוא כמו קרן דקה הבוקעת מן האור האינסופי, ודרכו — בסדר ובהדרגה — נבנים כל העולמות, מן העליון שבהם ועד לעולם שלנו.
ועכשיו שימו לב לחידוש של אדמו״ר האמצעי, בנו של בעל התניא. הוא אומר: הקו הזה — כבר בראשיתו, עוד לפני שהתפשט לעולמות, עצם הארתו ביחס לעצמות האור האינסופי — נקרא “שכינה”.
נמשיך מן המקום שבו עצרנו, וכך ממשיך המאמר: ‘…באור אין סוף שלפני הצמצום, וכמו שכתב כבוד קדושת אדמו״ר האמצעי כי הארת הקו וחוט לגבי עצמיות אור אין סוף נקרא בשם שכינה. כי ענין שכינה הוא בכל מקום לפי ענינו.’.
עצרו רגע, כי זה כמעט מפתיע. הקו הוא מן הדברים הגבוהים ביותר שאפשר לדבר עליהם — הקרן הראשונה של האינסוף שנכנסת פנימה. ובכל זאת קוראים לו “שכינה”. למה? כאן בדיוק נכנס העיקרון שלמדנו: “בכל מקום לפי ענינו”. גם במדרגה הגבוהה הזו יש “ראשית התגלות” — ולכן גם שם יש “שכינה”.
טעמו של המהר״ש — והרעיון היפה
אבל נשאלת שאלה: למה דווקא לקו — לקרן העליונה הזו — לתת שם שנשמע כל כך “תחתון”, שם שכל כולו לשון של לשכון למטה?
וכאן מביא המאמר את טעמו של אדמו״ר מהר״ש: ‘…הקו נקרא בשם שכינה. ואחד הטעמים מה שהקו נקרא בשם שכינה לגבי אור אין סוף, כתב כבוד קדושת אדמו״ר מהר״ש לפי שהקו כוונת המשכתו בשביל שיתלבש בעולמות ונשמות ישראל, ולכן הנה גם בראשיתו נקרא בשם שכינה.’.
על כך עונה אדמו״ר מהר״ש, בתשובה יפהפייה. הוא אומר: כל כוונת המשכת הקו — כל הסיבה שבגללה הוא נמשך מלכתחילה — היא כדי שיתלבש בעולמות ובנשמות ישראל. במילים אחרות: הקו, מעצם הגדרתו, הוא האור “שבדרך למטה”. כל תכליתו היא לרדת ולשכון.
ולכן, אומר המהר״ש, כבר בראשיתו — עוד בנקודה הגבוהה ביותר שלו, לפני שזז כלפי מטה ולו במשהו — הוא כבר נקרא “שכינה”. כי הזהות שלו נקבעת לפי הייעוד שלו. הוא ה“דייר” העתידי כבר מרגע היווצרותו.
זה כמו לקרוא לזרע בשם “עץ”. הזרע הקטן עדיין איננו עץ — אבל כל מהותו היא להיעשות עץ, וכל כולו מכוּון לכך. לכן יש היגיון לקרוא לו על שם מה שהוא עתיד להיות. כך הקו: כבר בראשיתו הוא נקרא על שם ייעודו — הנוכחות שתבוא ותשכון למטה.
ויש כאן רעיון יפה ועמוק. האור הכי גבוה נקרא דווקא על שם התכלית הכי “נמוכה” שלו — לבוא ולשכון למטה. גדולתו איננה בכך שהוא נשאר למעלה, מרומם ומנותק. גדולתו היא בכך שכל כולו פונה כלפי מטה, מכוּון לרדת ולהאיר בתוך העולם.
ואם תשימו לב — זה בדיוק אותו רעיון שפגשנו בשיעור הראשון: שהמעלה האמיתית איננה בלהישאר למעלה, אלא דווקא בירידה למטה, אל העולם התחתון. אפילו הקו, בשורש הגבוה ביותר, כבר נושא בתוכו את הכיוון הזה.
סיכום וטיזר — המדרגה הבאה
אז מה הוספנו היום?
למדנו עיקרון מפתח: “שכינה בכל מקום לפי ענינו” — שכינה איננה כתובת אחת, אלא “ראשית ההתגלות” הקיימת בכל מדרגה. ויישמנו אותו במדרגה גבוהה מאוד: הקו — הקרן הראשונה של האור האינסופי — נקרא “שכינה”, מפני שכל ייעודו, כדברי המהר״ש, הוא לרדת ולהתלבש בעולמות ובנשמות.
אבל זו רק מדרגה אחת בסולם. הרבי ימשיך ויראה לנו “שכינה” גם במדרגה נמוכה יותר — בעולם האצילות, שם ה“שכינה” היא בחינת “מלכות” — וגם במדרגה גבוהה עוד יותר מן הקו, למעלה אפילו מן הצמצום.
בשיעור הבא נרד מדרגה, ונפגוש את ה“שכינה” שבעולם האצילות, יחד עם נקודה דקה ומאירה של אדמו״ר הצמח צדק. צעד אחר צעד, מדרגה אחר מדרגה, אנחנו מטפסים אל המשמעות המלאה של “עיקר שכינה”.
תודה שלמדתם איתנו. נתראה בשיעור הבא.