חזרה ופתיחה — היום נפתח את המילים
ברוכים השבים לשיעור השני בסדרה על המאמר “באתי לגני” תשי״א.
בשיעור הראשון ציירנו את התמונה הגדולה. ראינו שכל המאמר — וכל הסדרה — תלוי במשפט אחד של המדרש: “עיקר שכינה בתחתונים היתה”. הקב״ה רצה את עיקר נוכחותו דווקא כאן, למטה, בעולם הזה.
היום אנחנו מפסיקים לדבר באופן כללי, ופותחים סוף סוף את המאמר עצמו — את אות א׳ — מילה אחר מילה.
ושימו לב איך הרבי פותח. לא בתשובה — אלא בשאלה. ולפני שנבין את התשובה הגדולה של המאמר, אנחנו חייבים להבין את השאלה. כי דווקא בה, בשאלה, מתחבא כל העומק.
המהלך הראשון — הדיוק במילה אחת
הרבי פותח את המאמר בכך שהוא מצטט את חמיו, הרבי הריי״צ, מן המאמר שחילק ליום הסתלקותו — ומביא את דברי המדרש:
‘באתי לגני אחותי כלה, ואיתא במדרש רבה (במקומו) לגן אין כתיב כאן אלא לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. עד כאן לשונו. ולהבין דיוק הלשון עיקר שכינה,’.
כבר טעמנו את זה בשיעור הראשון: לא ‘לגן’ סתם, אלא ‘לגני’ — ‘לגנוני’, חדר הייחוד שלי; המקום ‘שהיה עיקרי בתחילה’, שבו היה עיקר נוכחותי. והלב: ‘דעיקר שכינה בתחתונים היתה’.
והרבי אינו ממהר לתשובה — הוא עוצר ומדייק בלשון: ‘ולהבין דיוק הלשון עיקר שכינה’. כלומר: בואו נדייק. המדרש יכול היה לומר בפשטות ‘שכינה בתחתונים היתה’; אבל הוא דייק וכתב ‘דעיקר שכינה בתחתונים היתה’. המילה ‘עיקר’ אינה קישוט — היא תובעת הסבר.
וכאן הרבי מלמד אותנו דרך שלמה בלימוד. לפני שאתה שואל ‘היכן’ היתה השכינה — למעלה או למטה — אתה חייב לשאול שאלה יסודית הרבה יותר: מה זאת בכלל ‘שכינה’? כי בלי לדעת מהי שכינה, המילה ‘עיקר’ לא תאמר לנו כלום. אז נעצור את המאמר לרגע, ונשאל את השאלה הפשוטה — והעצומה: מה זאת ‘שכינה’?
ההגדרה — שכינה מלשון שוכן ומתלבש
כדי לענות, מביא הרבי את הגדרת אדמו״ר הזקן, בעל התניא — והיא מתחילה מן המילה עצמה:
‘…דיוק הלשון עיקר שכינה, הנה בפירוש שכינה מבאר כבוד קדושת אדמו״ר הזקן שנקרא שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת, מלשון ושכנתי בתוכם, שהוא ראשית התגלות אור אין סוף.’.
תפסו את שורש המילה. ‘שכינה’ באה מ‘שוכן’ — לשכון, לגור. ואדמו״ר הזקן מדייק שתי מילים: ‘שוכנת ומתלבשת’. ‘שוכנת’ — גרה, נמצאת בקביעות; לא מבקרת ועוברת אלא מתיישבת. ו‘מתלבשת’ — נכנסת פנימה, מתעטפת בתוך הדבר, כמו נשמה המתלבשת בתוך גוף ופועלת מתוכו.
ולמקור הוא מביא פסוק: ‘מלשון ושכנתי בתוכם’ — הפסוק שנאמר על המשכן, ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. אם כן, שכינה היא הנוכחות האלוקית כפי שהיא באה ו‘גרה’, מתלבשת, בתוך המציאות.
ויש כאן מתיקות שלא כדאי להחמיץ. לא נאמר ‘ושכנתי בתוכו’ — בתוך המשכן; אלא ‘בתוכם’ — בתוך כל אחד ואחד. הקב״ה אינו רק משגיח על העולם מבחוץ; הוא מבקש לשכון בתוכו — ובתוכנו. זו ‘שכינה’.
אז זו ההגדרה, והיא נשמעת פשוטה ונגישה: הנוכחות האלוקית ששוכנת ומתלבשת בתוך המציאות. אבל באותו משפט ממש מוסיף אדמו״ר הזקן עוד מילים — ובהן מתחבא חידוש ענק, שהופך את כל מה שחשבנו.
ההפתעה — ‘ראשית התגלות אור אין סוף’, ולמעלה מאצילות
שימו לב כיצד אדמו״ר הזקן חתם את ההגדרה: השכינה היא ‘שהוא ראשית התגלות אור אין סוף’. נפרק את הביטוי לאט, כי כל מילה בו עמוקה.
‘אור אין סוף’: בחסידות מבחינים בין הקב״ה עצמו — העצמות, שאי אפשר כלל לתפוס — לבין ה‘אור’ שלו: הגילוי האלוקי שדרכו הוא מחיה את הבריאה ומתייחס אליה; ו‘אין סוף’, כי אור זה בלי גבול ובלי שיעור. דמיינו את השמש: יש כדור השמש — המקור; ויש האור הבוקע ממנו וממלא את החדר. האור אינו השמש, אבל הוא הגילוי שלה. כך, בהבדלה אינסופית, ‘אור אין סוף’ הוא הגילוי האלוקי הבלתי־מוגבל.
ועכשיו ‘ראשית’: ‘ראשית התגלות’ — הרגע הראשון שבו האור הזה מתחיל לצאת מן ההעלם אל הגילוי; הניצוץ הראשון, עוד לפני שהאור יורד ומתפשט אל העולמות.
וחברו את הכול — ותרגישו את ההפתעה. היינו בטוחים ש‘שכינה’ היא משהו נמוך: כל המילה באה מ‘לשכון למטה’, מנוכחות שמתלבשת במשכן של עצים ויריעות. ובא אדמו״ר הזקן ואומר בדיוק להפך — שכינה היא ראשית התגלות אור אין סוף: לא דבר נמוך, אלא שורשי וגבוה ביותר.
והרבי מחדד את ההשלכה. הוא ממשיך:
‘…שהוא ראשית התגלות אור אין סוף. והנה ממה שכותב שראשית התגלות אור אין סוף נקרא בשם שכינה, מובן מזה שענין שכינה הוא למעלה מעלה מאצילות גם כן, גם בבחינת האור שלפני הצמצום, שהרי ראשית ההתגלות הוא באור אין סוף שלפני הצמצום,’.
בואו נבין את ההיגיון, כי הוא פשוט ועוצמתי. אדמו״ר הזקן אמר ש‘שכינה’ היא ‘ראשית התגלות’ — לא סתם גילוי, אלא הגילוי הראשון, הניצוץ הראשון שבו האור מתחיל לצאת מן ההעלם אל הגילוי. ומכאן הוא מסיק מסקנה מרחיקת לכת: ‘מובן מזה שענין שכינה הוא למעלה מעלה מאצילות’. אם זהו הגילוי הראשון של כולם — הוא מוכרח לעמוד בראש, מעל כל מה שבא אחריו.
ונדייק במילים ‘למעלה מעלה מאצילות’. ‘אצילות’ היא העולם העליון מכל ארבעת העולמות — עולם של אלוקות גלויה, שבו האורות עדיין מאוחדים לגמרי במקורם, בלי תחושת ‘יש’ ונפרדות כלל. זו כבר דרגה נשגבה שאין לנו בה שום תפיסה. ואף על פי כן אומר אדמו״ר הזקן: שורש ה‘שכינה’ הוא ‘למעלה מעלה’ — לא מעט למעלה, אלא הרבה־הרבה מעל אפילו האצילות.
ולא רק זאת, אלא ‘גם בבחינת האור שלפני הצמצום’. נסביר בקצרה. כדי שייווצרו עולמות מוגבלים, צריך היה ‘צמצום’ — שהאור האין־סופי כביכול יצטמצם ויוסתר, כדי לפנות מקום למציאות שיש לה גבול. ‘לפני הצמצום’ פירושו עוד קודם לכן: האור האין־סופי כפי שהוא בעצמו, בלי שום הסתר ובלי שום גבול — הדרגה הגבוהה ביותר שאפשר בכלל לדבר עליה. ושם, אומר אדמו״ר הזקן, שייכת ה‘שכינה’.
ומדוע מוכרח שכך? ‘שהרי ראשית ההתגלות הוא באור אין סוף שלפני הצמצום’. תחשבו על זה רגע: הגילוי הראשון של כל דבר נמצא תמיד הכי קרוב למקורו. הניצוץ הראשון של אור השחר נוגע בראש ההר, עוד לפני שהאור יורד אל העמק. טיפת המים הראשונה של הנהר היא במעיין שבפסגה, לא במורד. והמילה הראשונה שמנסחת מחשבה היא הקרובה ביותר אל השכל עצמו, עוד לפני שהרעיון מתפרט למשפטים. כך בדיוק כאן: ‘ראשית ההתגלות’ — הניצוץ הראשון של האור — שייכת דווקא לדרגה הגבוהה ביותר, לאור שלפני הצמצום. ומאחר ש‘שכינה’ היא אותה ‘ראשית התגלות’, מובן ששורשה שם, ברום.
ועכשיו עצרו ותרגישו מה החזיקה בידינו מילה אחת. ‘שכינה’ — מצד אחד היא נוכחות ש‘שוכנת ומתלבשת’ למטה, בתוך משכן של עצים ויריעות, בתוך כל אחד מאיתנו; ומצד שני היא שורש עליון ביותר, ראשית גילוי האינסוף, למעלה מן האצילות ולפני הצמצום. שני קטבים — הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב — נכנסים יחד לתוך מילה אחת. ודווקא המתח הזה, בין הגבוה ביותר לנמוך ביותר, הוא שיניע את כל המסע של אות א׳: כי אם השורש כה גבוה — מדוע ‘עיקרו’ דווקא למטה?
מה זה עושה לשאלה — והסולם שלפנינו
ועכשיו חזרו איתי אל המשפט שממנו פתחנו: ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה’. פתאום הוא נשמע אחרת לגמרי. אילו ‘שכינה’ היתה נוכחות קטנה ונמוכה — לא היה מפליא שמקומה למטה. אבל אחרי שלמדנו ש‘שכינה’ היא ראשית התגלות אור אין סוף — דבר עליון ונשגב — האמירה שדווקא ה‘עיקר’ שלה היה למטה, בעולם הגשמי, נעשית נועזת מאוד: הדבר הכי גבוה מבקש להיות דווקא במקום הכי נמוך.
וכאן מתחיל המסע של אות א׳. כי הרבי אינו מסתפק בהגדרה אחת; הוא מלמד שמשמעות ‘שכינה’ משתנה לפי המדרגה — ובכל רובד היא ‘ראשית ההתגלות’ של אותו רובד. במדרגה אחת ‘שכינה’ פירושה דבר אחד, ובמדרגה גבוהה יותר — דבר נעלה יותר.
וכך, בהמשך אות א׳, נטפס בסולם — מדרגה אחר מדרגה — דרך ביאוריהם של חמישה מרבותינו נשיאינו: אדמו״ר הזקן, האמצעי, הצמח צדק, המהר״ש והרש״ב. בכל שלב נגלה מהי ‘שכינה’ שם, עד שנגיע אל המשמעות העליונה ביותר — ונבין סוף סוף מהו ‘עיקר שכינה’.
את השלב הבא בסולם — ‘הקו’ — נטפס יחד בשיעור הבא. תודה שלמדתם איתנו, וניפגש בשיעור הבא.