חזרה — ויורדים מדרגה
ברוכים השבים לשיעור הרביעי על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו עדיין באות א׳, וממשיכים בשאלה הגדולה — מהי שכינה.
עד עכשיו טיפסנו גבוה. ראינו אצל אדמו״ר הזקן ששכינה היא ראשית התגלות אור אין סוף, ואצל אדמו״ר האמצעי שאפילו הקו — הקרן הראשונה של האינסוף — נקרא שכינה. והעיקרון שאיחד את הכול: שכינה בכל מקום לפי ענינו.
היום נרד מדרגה. נעזוב לרגע את מה שלמעלה מן העולמות, ונגיע אל העולם הראשון שאפשר בכלל לקרוא לו ‘עולם’ — עולם האצילות. ושם נפגוש את השכינה בלבוש אחר, ויחד איתה נקודה דקה ומבריקה של אדמו״ר הצמח צדק.
עולם האצילות, והמלכות שבו
כדי להבין, צריך להכיר בקצרה את עולם האצילות. עד עכשיו דיברנו על מה שלמעלה מן העולמות — אור אין סוף, צמצום, קו. עכשיו אנחנו נכנסים אל העולם הראשון, והגבוה ביותר, מבין העולמות: עולם האצילות.
עצם המילה ‘אצילות’ מלמדת על אופיו. ‘אצילות’ היא מלשון ‘אצל’ — סמוך, צמוד. עולם האצילות הוא עולם שעדיין ‘צמוד’ למקורו ואינו נפרד ממנו, ולכן הוא עולם של אלוקות גלויה: שם האלוקות מאירה בגלוי, בלי הסתרה. (תחתיו יבואו העולמות בריאה, יצירה ועשייה — שבהם האור הולך ומסתתר, עד לעולם שלנו.)
וממה ‘עשוי’ עולם האצילות? מ‘ספירות’. ספירה היא כלי, צינור אלוקי — מידה שדרכה האלוקות פועלת ומתגלה. עשר הן: חכמה ובינה, שהן השכל; חסד, גבורה ותפארת, שהן הרגש; וכן הלאה, עד האחרונה שבהן.
והאחרונה, העשירית, נקראת ‘מלכות’. ומלכות מיוחדת. בעוד ששאר הספירות הן כמו ‘תוכן’ — שכל, אהבה, גבורה — מלכות היא הכוח שמוציא את כל זה החוצה, אל הזולת. לכן מדמים אותה ל‘דיבור’.
וזה משל מדויק. כשרעיון נמצא במחשבתו של אדם — הוא עדיין חלק ממנו, מאוחד איתו, פנימי לגמרי. ברגע שהוא מדבר אותו, הדיבור יוצא החוצה ומגיע אל אדם אחר, נפרד. כך מלכות: היא ‘הדיבור’ של עולם האצילות — הכוח שיוצא ובורא ומחיה את כל העולמות שמתחת. כמו שכתוב ‘ויאמר אלוקים יהי אור’ — בדיבור נברא העולם.
ועוד תכונה של מלכות, שכדאי לזכור: ‘לית לה מגרמה כלום’ — אין לה משלה כלום. מלכות איננה ‘ממציאה’ אור חדש משלה; היא מקבלת מן הספירות שמעליה, ומעבירה הלאה כלפי מטה. היא הצינור — ראשית ההתגלות של אצילות כלפי מה שתחתיו.
וכך ממשיך המאמר: ‘…בכל מקום לפי ענינו. לגבי אצילות הנה המלכות נקרא בשם שכינה.’ — והדבר הגיוני לפי העיקרון שלנו: ‘שכינה’ היא החלק שבא לשכון ולהתגלות כלפי מטה, ובעולם האצילות החלק הזה הוא מלכות.
ועוד נקודה אחת על אצילות, שנצטרך אותה מיד: זהו עולם של אחדות גמורה. הספירות אינן ‘חפצים’ נפרדים מן האלוקות, אלא מאוחדות בה לחלוטין — בלשון הקבלה, ‘איהו וגרמוהי חד’: הוא, האלוקות, וכליו, הספירות — אחד ממש. גם מלכות, כל עוד היא ‘בבית’ באצילות, מאוחדת לגמרי עם השאר. החזיקו את הנקודה הזו.
ובמה דברים אמורים, ‘איהו וגרמוהי חד’? בואו נמחיש. חשבו על זוהר השמש. כל עוד האור נמצא בתוך גוף השמש עצמו — הוא איננו ‘דבר’ נפרד כלל; הוא בטל לגמרי, מאוחד עם השמש, ואי אפשר אפילו להבחין בו כיישות בפני עצמה. רק כשהאור יוצא ומתפשט החוצה, אל החלון ואל החדר, הוא מתחיל להיראות כ‘אור’ עצמאי. כך בדיוק הספירות באצילות: הן כמו האור שעדיין בתוך השמש — מאוחדות לגמרי באלוקות, לא ‘יש’ נפרד.
ודימוי נוסף, אולי קרוב יותר: ההבדל בין כלי-עבודה ובין אֵבר. פטיש שאתה אוחז הוא נפרד ממך — ‘אתה והפטיש’ שניים. אבל היד שלך היא אתה ממש — לא ‘מכשיר’ חיצוני, אלא חלק ממך. בעולמות התחתונים הכוחות האלוקיים הם יותר כמו ‘כלי’ נפרד שדרכו האלוקות פועלת; אבל באצילות הם כמו אברים — ‘איהו וגרמוהי חד’, הוא וכליו אחד ממש. ולכן מלכות, כל עוד היא שם, היא לא ‘נציג ששוכן בזולת’ — היא פשוט חלק מן הגוף האחד הזה. זו בדיוק הסיבה שתכף נראה מדוע שם, באצילות, עוד לא שייך לקרוא לה ‘שכינה’.
דיוקו של הצמח צדק — מתי בדיוק 'שכינה'
אבל כאן נכנס אדמו״ר הצמח צדק — הרבי השלישי — ומדייק דיוק עדין מאוד. הוא שואל: רגע. מתי בדיוק מלכות נקראת שכינה? תמיד? בכל מצב?
ותשובתו, בלשון המאמר: ‘…המלכות נקרא בשם שכינה. וגם בזה מה שמלכות דאצילות נקרא שכינה מבאר כבוד קדושת אדמו״ר הצמח צדק שזהו דוקא כמו שנעשית בחינת עתיק לעולם הבריאה, אבל בהיותה באצילות היא מיוחדת עמהם (עם הספירות דאצילות) ולא שייך לשון שכינה.’.
בואו נסביר. יש כלל יסודי בקבלה: ‘תחתון שבעליון נעשה עליון שבתחתון’. הקצה התחתון של עולם עליון יורד ונעשה הראש, השורש, המקור — של העולם שתחתיו. כך מלכות דאצילות, הקצה התחתון של האצילות, יורדת ונעשית ה‘עתיק’ — המקור והנשמה — של העולם הבא אחריה, עולם הבריאה.
דמיינו מאגר מים עליון. מן התחתית שלו יוצא צינור, והמים שיורדים בו נעשים המקור של בריכה נמוכה יותר. נקודת היציאה התחתונה של המאגר העליון היא בדיוק נקודת הכניסה, ה‘ראש’, של הבריכה שמתחת.
או בלשון של לימוד: מורה שבא ללמד ילד חייב לקחת את הקצה התחתון של הבנתו שלו — הנקודה הכי פשוטה שיש לו — ולהפוך אותה לנקודה הגבוהה ביותר שהילד מסוגל לקלוט. שם, בנקודת המפגש, ה‘תחתון’ של המורה נעשה ה‘עליון’ של הילד. זו מלכות שנעשית ‘עתיק’ לבריאה.
ואומר הצמח צדק: רק במצב הזה — כשמלכות יורדת ונעשית מקור לעולם נמוך יותר — רק אז שייך לקרוא לה ‘שכינה’.
אבל, הוא ממשיך, ‘בהיותה באצילות היא מיוחדת עמהם’ — כל עוד מלכות נמצאת למעלה, בתוך האצילות, מאוחדת עם שאר הספירות (זוכרים? איהו וגרמוהי חד) — ‘לא שייך לשון שכינה’.
תרגישו את הדיוק. ‘שכינה’ היא לשון של לשכון בתוך משהו אחר, להתגורר במקום זר. מלך שיושב בארמונו, בין שריו ובני ביתו — איננו ‘שוכן’ בשום מקום; הוא פשוט בבית. רק כששולח המלך שגריר שילך ויתגורר בארץ רחוקה — השגריר ‘שוכן’ שם, נציג המלך במקום אחר.
כך בדיוק מלכות. כל עוד היא בבית, באצילות, מאוחדת עם ‘משפחת’ הספירות — אין כאן ‘שכינה’; היא פשוט אחת מן הספירות, מיוחדת עמהן. רק כשהיא יוצאת ויורדת לשכון בעולם נמוך יותר, להחיות אותו מבפנים — רק אז, ככלות הכול, היא ‘שכינה’.
היישוב — ואין זה סותר את הקו
אבל רגע — אולי שמתם לב לשאלה. בשיעור הקודם אמרנו שהקו נקרא שכינה. ועכשיו אומר הצמח צדק שמלכות נקראת שכינה רק כשהיא יורדת לבריאה. אז מה נכון? מי ה‘שכינה’ — הקו שלמעלה, או מלכות שלמטה?
על כך עונה המאמר ומיישב את הכול: ‘…ולא שייך לשון שכינה. ומכל מקום אין זה סותר למה שכתוב לעיל שהקו נקרא בשם שכינה, כי שכינה שנאמר בדברי רז״ל היינו מלכות דאצילות, ואף גם זאת רק כשנעשית בחינת עתיק לבריאה דוקא, אבל בשרשה, היינו כמו שהוא לגבי אור אין סוף, הנה גם הקו נקרא בשם שכינה.’.
כי, הוא מסביר, ה‘שכינה’ שמדברים עליה חז״ל — כשאומרים סתם ‘שכינה’, במובן הרגיל והמוכר — הכוונה היא למלכות דאצילות, ואף היא, רק כשנעשית מקור לבריאה. זו ‘שכינה’ במשמעות הפשוטה.
אבל ‘בשרשה’ — כשמסתכלים על שכינה ביחס לאור אין סוף, הרבה יותר למעלה — שם גם הקו נקרא שכינה.
ושוב חוזר העיקרון המפתח: שכינה בכל מקום לפי ענינו. אין כאן סתירה, כי ‘שכינה’ איננה מדרגה אחת קבועה. בכל רובד של המציאות יש ‘ראשית התגלות’ — ולכן בכל רובד יש ‘שכינה’ משלו. ביחס לאור אין סוף — זה הקו; ביחס לאצילות — זו מלכות. אותו תפקיד, בקומות שונות של אותו בניין.
‘כוונת המשכתו’ — כלומר, כל הסיבה והתכלית שבגללה הקו נמשך מלכתחילה. ‘בשביל שיתלבש בעולמות ונשמות ישראל’ — היא כדי שבסופו של דבר הוא ייכנס, ‘יתלבש’, בתוך העולמות ובתוך נשמות ישראל, ויחיה אותם מבפנים. במילים פשוטות: הקו לא נמשך ‘סתם’, ולא בשביל להישאר למעלה. הוא נמשך מתוך מטרה אחת ויחידה — לרדת ולשכון למטה. וכשכל מהות קיומו היא לרדת ולשכון, הוא נקרא על שם המטרה הזו כבר מהרגע הראשון.
סיכום וטיזר — אל מעל הצמצום
אז מה הוספנו היום?
ירדנו לעולם האצילות, והכרנו את מלכות — הספירה התחתונה, ‘הדיבור’ של האלוקות, הכוח שיוצא ובורא. ראינו שמלכות היא ה‘שכינה’ של עולם האצילות.
ולמדנו את דיוקו של הצמח צדק: מלכות נקראת שכינה דווקא כשהיא יורדת ונעשית ‘עתיק’, מקור, לעולם הבריאה — ולא כשהיא עדיין ‘בבית’, מאוחדת באצילות. כי ‘שכינה’ היא לשון של לשכון בתוך זולת.
וראינו שאין סתירה בין מלכות לקו, כי שכינה בכל מקום לפי ענינו — בכל קומה, ‘ראשית ההתגלות’ שלה.
עד עכשיו בידינו שתי מדרגות: מלכות דאצילות, ולמעלה ממנה הקו. נותרה המדרגה הגבוהה ביותר שאפשר לדבר עליה — שכינה כפי שהיא למעלה אפילו מן הצמצום. לשם נעלה בשיעור הבא, בעזרת ביאורו של אדמו״ר הרש״ב.
תודה שלמדתם איתנו. נתראה בשיעור הבא.