פתיחה: מן ההשגחה הכללית אל פלא יצירת האדם
לאחר שדוד המלך ביאר בפרקנו את ההשגחה הפרטית - כיצד ההשגחה חופפת על כל מעשה האדם - הוא בא עתה להראות את הייחודיות שיש באדם דווקא. ההשגחה באדם מיוחדת יותר מבכל שאר הנבראים, והראיה לכך היא מעצם בריאתו: באדם עצמו נמצאות ביצירתו פלאות נוראות. מכאן ואילך עוסק המזמור בפלא הרכבתו של האדם מגוף ומנשמה, ובמה שמתחייב מכך בהכרת הטוב לבורא.
"אודך על כי נוראות נפליתי" - להתבונן ביצירה
אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד׃
אומר הרד"ק: "אודך על כי נוראות נפליתי" - על עילות נוראות שיש ביצירתי אני מודה לך. "נפליתי" פירושו שמרוב פליאה שאני מתבונן ביצירתי, אני עומד נפעם כל הזמן: עד כמה נפלאים מעשיך בי, עד כמה יצירת האדם היא יצירה מורכבת ומלאה חוכמה. "ונפשי יודעת מאוד" הוא המשך ל"נפלאים מעשיך" - מעשיך נפלאים עד מאוד, ונפשי יודעת. כלומר: הנפש המשכלת היא שיודעת ומתבוננת עד כמה מעשי ה' נפלאים. בשאר ענייני החיים אין מי שמכיר באמת את מעשי ה', אין מי שיכול להעמיק עד כמה חוכמה יש בכל מציאות הטבע; אבל בי נתת את הנפש המשכלת, והיא היודעת את נפלאות מעשיך. הנפש המשכלת יכולה להבין עד כמה דברי פלא ודברים מורכבים ועצומים ייסד הקדוש ברוך הוא בעולם ובאדם, והיא היכולה להודות לך על כך.
עוד כותב הרד"ק: נוראות היצירה נגלות וניכרות לחכמים; כל איבר ואיבר נברא בחוכמה, בתכונה שנברא בה, לצורך ולתועלת. כל אדם צריך להתבונן בהם, ומתוך כך יכיר בנפלאות היוצר ויודה לו עליהם. והדברים נכתבו בדור שבו הידיעות על הטבע היו עדיין קלושות ביותר; על אחת כמה וכמה היום, שידיעות הטבע מרובות כל כך, וכבר גילו את ה-DNA, וידוע עד כמה כל פרט וכל תא בגוף האדם מתוכנן. כל זה מוסיף בנו ידיעה עד כמה חסד עשה עמנו ה', וכמה חוכמה יש במציאות האדם.
הנפקא מינה: ברכת אשר יצר בכוונה
הנפקא מינה הגדולה מכל ההתבוננות הזו היא לברך "אשר יצר" בכוונה. אנו מברכים: אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים; אם ייסתם אחד מהם או ייפתח אחד מהם - רחמנא ליצלן, אי אפשר לדעת מה יכול לקרות ברגע אחד. והקדוש ברוך הוא שומר את כל המערכת הזאת בפעולה מלאה.
אמר פעם רבי ירוחם ממיר בשיחה לתלמידים, שעל פי האמת - כשאדם יודע מה קורה עם האוכל מרגע שהוא נכנס לפה ועד הרגע שהוא יוצא מן הגוף - היה צריך אדם, אחרי שהתפנה, להתקשר הביתה ולומר להוריו שהכול עבר בשלום. ברוך ה', הכול הגיע לאן שצריך להגיע, המינרלים לאן שהם צריכים לבוא, הגוף קיבל את מה שהוא צריך, הפסולת יצאה, הכול תקין ועבד כמו שצריך. אילו היה אדם יודע כמה פעולות עושה הגוף רק בפעולת האכילה - אלא שהתרגלנו. המינימום הוא לברך "אשר יצר" בכוונה.
אבל כיצד אדם מברך "אשר יצר"? תוך כדי ניגוב ידיים, תוך כדי הליכה, תוך כדי הסתכלות בטלפון ותוך כדי חזרה אל מי שהתקשר אליו. הכול בדרך אגב. וכתוב שיש סגולה נפלאה מאוד שאדם לא יחלה לעולם - שיקפיד לברך "אשר יצר" בכוונה. לכן יש לשים לב: לעצור הכול, לעמוד, להקדיש לזה דקה, לברך, ואחר כך להמשיך. שהרי כשאדם מברך מקופיא, אחר כך הוא גם אינו זוכר אם בירך או לא. מאין באים כל הספקות הללו? מפני שעשינו זאת בדרך אגב, ולכן איננו זוכרים מה עשינו וכיצד בירכנו. אדם צריך לשים לב: "נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד".
המלבי"ם: שני קצוות הבריאה - ויוצר אחד
המלבי"ם מבאר שנמצאות באדם ביצירתו פלאות נוראות, והוא מביא ממקום אחר ששני קצוות הבריאה - הרוחניות והגשמיות - נפרדים בכל ענייניהם. כרחוק שמים מארץ כך רחוקה הרוחניות מן הגשמיות: זה רוחני וזה גשמי, זה פשוט וזה מורכב. "פשוט" פירושו שאינו כולל הרכבה בתוכו, ואילו הדבר הגשמי מורכב מחלקים רבים; זה קיים באיש וזה קיים במין, זה שוכן ברום עולם וזה בעמקי תחתיות. הבדל עצום יש אפוא בין הרוחניות שבאדם לגשמיות שבו.
דבר זה הוא שגרם לעמי קדם להבין שאלה שני כוחות נפרדים שנבראו משתי אלוהויות נפרדות, משני פועלים מתחלפים; שהרי כיוון שהקוטביות ביניהם כה גדולה, לכאורה לא הגיוני שאותו אחד יצר שני דברים קיצוניים לחלוטין. אבל אומר המלבי"ם: זו הייתה חוכמתו של הפועל השלם הבלתי בעל תכלית - הקדוש ברוך הוא, שהמלבי"ם מגדירו פעמים רבות "בלתי בעל תכלית", כלומר בלי גבול - שעושה פעולה אחת שיכולה להיות בשני דברים שלכאורה סותרים, קוטביים וקיצוניים. הנה ברא את האדם, השייך לבני העולם השפל מצד החומר והגוויה, ולבני האלוהים הרוחניים מצד נשמתו. ומזה תדע שאל אחד בראם, והקדוש ברוך הוא הניח חותמו בכל מעשה הבריאה.
משל האומן: מלאכה בכסף ומלאכה בברזל
הדבר ניכר בשני עניינים. המלבי"ם מזכיר דבר שמביא בעל ספר העיקרים: אומן העושה יצירות דקות מאוד בכלי כסף - מי שראה תכשיטים של פעם יודע איזו אומנות גדולה הייתה שם, כיצד מפתלים את הכסף לחוטים דקים מאוד ומלחימים אותם בעיטורים מיוחדים - ודאי שהוא אומן גדול. אבל מי שמסוגל לעשות כן בברזל או בצור החלמיש, שאלו דברים שפחות מקבלים עיבוד ומלאכה עדינה, שם באמת יש להתפעל. הברזל הוא בדרך כלל דבר עוצמתי וחזק שאפשר לבנות בו דברים גדולים, אך לא לעשות בו מלאכות מדויקות בעדינות גדולה. מי שיהיה מסוגל לעשות פעולות כאלה בברזל ובצור החלמיש, שאין מטבעם לקבל פעולות אלו - ייתנו יקר לכלי הזה מצד חוכמת הפועל. הכלי מקבל מעלה מצד מי שפעל בו.
כך גם, אומר המלבי"ם, הציורים שצייר הקדוש ברוך הוא בנפש האדם: נפש האדם רוחנית בטבעה, ולכן לא ניכרת בה כל כך חוכמת הפועל, שהרי מטבעה היא ראויה לקבל את כל ההשכלה והחוכמה. אבל שהקדוש ברוך הוא יצייר את כל זה בחומר - בחלקי גוף האדם העשויים בשר ועצמות, שגם הם הוכנו אל פיתוחי חותם ההשכלה והחוכמה וההשגה - זו הפליאה. אין יקר לפעולה מצד חומרה, כמו מלאכה באבן ובברזל שאינם יקרים. גם גוף האדם מצד עצמו אינו יקר: ממה הוא עשוי? מעפר, מאדמה. לכן כשאדם מת אין מה לעשות עמו אלא לקוברו; גם הגרמנים שניסו להוציא מן האדם משהו, הוציאו ממנו לכל היותר סבונים. אין יקר בחומר. אבל בהרכבה שלו נראית חוכמת הפועל. לראות שהקדוש ברוך הוא יצר נשמה בחוכמה - הנשמה מסוגלת לקבל חוכמה מצד טבעה, ואין כאן מקום מיוחד להתפעלות; אבל הגוף המגושם והחומרי - בוא וראה עד כמה הוא מורכב ועד כמה בחוכמה יצרו הקדוש ברוך הוא. זהו שאומר דוד "נפלאים מעשיך": מצד הגוף, המעשה בעצמו הוא פלאי, ואף שהחומר עצמו אינו יקר, יש לו יקר וכבוד ומעלה מצד המעשה, שבו נראית חוכמת הפועל.
"ונפשי יודעת מאוד" - נפשי מתפלאת מאוד. בנפש אומנם לא רואים כל כך את חוכמת הפועל, שהרי מצד עצמה היא מוכנה לאותה פעולה; היא עצם רוחני יקר ונעלם, וזה כמלאכה בכסף, שהכסף מצד עצמו יקר ומובן שאפשר לעשות בו מלאכות עדינות. ואף על פי כן, גם ביצירת הנפש אפשר לראות את מעלת הפעולה שפעל הקדוש ברוך הוא באדם: אף שמצד רוחניותה היא כבר חשובה, עדיין ניכרת בה חוכמתו של הפועל יתברך.
"ונפשי יודעת מאוד" - הפלאות הנסתרות
בספר "יוסף תהילות" מביא הרב חיד"א לבאר על פי מה שכתב הרב שמואל פרימו, שמלבד הפלא שאנו רואים יש כמה נפלאות שאין אנו רואים ואין אנו מרגישים. וזהו שאומר: "אודך על כי נוראות נפליתי", ואני אומר "נפלאים מעשיך" הגלויים, "ונפשי יודעת מאוד" כמה פלאות יש שאינן נגלות. הדוגמה לכך היא הניסים שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל יום, שחלקם גלויים לנו אך רובם אינם גלויים לנו: אילו הצלות הציל אותנו עכשיו, איזו תוכנית הייתה לאויבינו ולא הצליחו להוציאה אל הפועל - את זה איננו יודעים. אלו דברים ש"נפשי יודעת מאוד", אף שבפועל איני רואה אותם.
ומדוע "נפשי יודעת מאוד"? מפני שהשגות הנפש הן מבלי תכלית, השגות אינסופיות. לכן אדם יכול לפתע להרגיש בנפשו שמשהו קורה במקום רחוק, ואינו יודע כיצד לפרש זאת, אך נפשו מרגישה. בייחוד בין אם לילדיה, בין שני אחים קרובים מאוד או תאומים - הנפש מרגישה שאירע דבר מה. ואצל הצדיקים ההרגשות הללו עזות וחזקות הרבה יותר, ולכן אנו הולכים לשאול אדם צדיק בכל מיני שאלות, מפני שהרגשיו הרגשים קדושים; ואם הוא אומר "ההרגש שלי אומר לי כך" או "ליבי אומר לי כך", צריך ללכת לפי הרגשתו. וכך היו פעמים רבות שואלים את רבי חיים קנייבסקי שאלות, והיו מבקשים לדעת מה הייתה התשובה הראשונה שהשיב - לפני שניסו להסביר לו ולשכנע אותו; מה אמר בתחילה, לעשות את הניתוח או לא, ולפי זה היו פועלים. שכן זהו הרגשו של האדם הצדיק, "נפשי יודעת מאוד". כאשר הנשמה קדושה, וכשאדם מזכך אותה בעסק התורה, ההרגשים הם הרגשי הנפש, והנפש יודעת מה קורה בעולמות העליונים.
על זה הוא אומר: אומנם יש הרבה פלאים במה שעושה הקדוש ברוך הוא בעולם הגשמי החומרי, דברים שאנו יכולים לראותם - "נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך"; אבל יש עוד פלאים רבים שאיני מסוגל לראותם, ובכל זאת "נפשי יודעת". נפשי מרגישה עד כמה פלאים עושה ה' עמנו בלי שנרגיש בהם.
ממה ניצלנו עד עתה
דוגמה להמחשה היא מה שאירע בשבוע האחרון בשמחת תורה, הצרה הנוראה והאיומה שהייתה ביישובי הדרום. זה בא להמחיש לנו ממה הציל אותנו הקדוש ברוך הוא עד עכשיו. שהרי לנו נראה ברור: במי מדובר שם? באנשים שבקושי יודעים לאחוז בנשק. ולנו יש צבא, יש אטום, יש מטוסים, יש מודיעין, לנו ולנו ולנו. והקדוש ברוך הוא מראה שבמקום כל ה"לנו" הזה - נרדמת. נרדמת בשמירה, כי כשהקדוש ברוך הוא אינו רוצה, כולם נעשים עיוורים וסומים, איש אינו מפרש נכון, וכולם בטוחים שהזירה במקום אחר בשעה שאינם מבינים כלל מה קורה מתחת לאף. כל זה בא להראות עד כמה עשה עמנו ה' ניסים ונפלאות עד עתה, שעד עכשיו כל זה לא קרה, שעד עכשיו הקדוש ברוך הוא שמר עלינו.
וכיצד קרה הדבר? כבר דיברנו בהבנה הפשוטה: עד עכשיו עוד הייתה אחדות מסוימת, אך לצערנו בשנה האחרונה נפרמה האחדות הזאת לחלוטין - חרב איש ברעהו, מלחמה פנימית שאיימה לפרק את העם. והקדוש ברוך הוא מביא צרה נוראה, ולפתע כל העם מתאחד שוב: אין ימנים ואין שמאלנים, אין "אנחנו" ואין "הם", הכול הופך לאחד. ונשאלת השאלה: למה צריך לחבר אותנו על ידי צרות? מדוע איננו יכולים להתחבר לבד, להיות באחדות גם בלי צרות? זהו שאומר: "ונפשי יודעת מאוד" - יש פלאות רבות שה' עושה עמנו ואיננו מודעים להן כלל, ולו לבדו ידועות אותן פלאות.
ועל זה נאמר "הללו את ה' כל גויים... כי גבר עלינו חסדו". שואלים: הגויים יהללו את ה' על שגבר עלינו חסדו? מילא אילו גבר עליהם, אבל על שגבר עלינו? אלא כן, יש פלאות רבות שאנחנו איננו יכולים להלל עליהן, כי איננו יודעים את הנס והפלא שעשה עמנו ה'. אבל הגוי יודע אילו תוכניות תכנן להוציא אל הפועל וכיצד הכול השתבש ברגע האחרון, בלי שנגענו בדבר וידענו ואפילו חשבנו. והוא מהלל ואומר: ראו כמה שומר הקדוש ברוך הוא על עמו - כאן השתבש, כאן לא הסתדר, כאן התפוצץ באמצע. כמה פלאות עושה הקדוש ברוך הוא, ועל כך צריכים להודות לה' יתברך.
השל"ה והבעל שם טוב: הבת קול שהנפש שומעת
השל"ה הקדוש אומר על "נפלאים מעשיך": "נפלאים" מלשון כיסוי, כמו "כי ייפלא ממך דבר" - יתכסה ממך דבר. ועם כל זה "ונפשי יודעת מאוד", שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מכוח הקורא לאוזן נשמתו. ובזה מיושבת שאלת הבעל שם טוב: בכל יום ויום יוצאת בת קול מחורב ומכרזת "שובו בנים שובבים" - ומה התועלת בהכרזה אם איש אינו שומע אותה? אלא ודאי ששומעים, "ונפשי יודעת מאוד". אותן התעוררויות תשובה שיש בעולם, שבכל יום אנשים חוזרים בתשובה ומתעוררים לתקן את דרכם - כל זה מאותה בת קול. הנפש מרגישה.
אלא שמוסיף השל"ה: לא יזכה לכך אלא השומע קול החכם המוכיח. מי ששומע בקול החכמים, אצלו רואים התעוררות; ומי שאינו שומע בקול החכם המוכיח - ודאי שלא יתעורר. וזהו "אם שמוע תשמע": אם תשמע למוכיח באוזן של בשר, תשמע גם בלב, ותשנה את מעשיך; ועל ידי כן אדם שומע את קול אלוקים המכריז "שובו בנים שובבים", ומתעורר. הרי שאף שמעשי ה' מכוסים, "נפשי יודעת מאוד" - מי שהולך ושומע לקול החכמים מתעורר מזה ומשנה את דרכיו.
"לא נכחד עצמי ממך" - יצירה בתוך יצירה
לֹא־נִכְחַד עׇצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר־עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ׃
הרד"ק מבאר: "לא נכחד" כמו "לא נכחד מאדוני", כלומר לא נסתר. "עצמי" - יש אומרים שהכוונה גופי: גופי לא נסתר ממך. "אשר עושיתי בסתר" - הקדוש ברוך הוא רקם את הוולד, וכלשון הגמרא זהו עשיית כלי בתוך כלי. יש אומנות שבה אדם בונה אונייה בתוך בקבוק, אומנות בלתי רגילה, שכן הוא בונה בפינצטה ומכניס חתיכה אחר חתיכה לתוך הבקבוק ומדביק חלק לחלק עד שנוצרת אונייה שלמה בתוך הבקבוק. התבונן אפוא: הקדוש ברוך הוא יוצר יצירה בתוך יצירה - בורא את האדם בתוך רחם אמו, "עושיתי בסתר" בבטן אמי.
"רוקמתי בתחתיות ארץ" - תחתיות ארץ כאן הוא הרחם, שהוא מקום שפל, ולכן נקרא תחתיות ארץ; זהו ביטוי מטאפורי ולא ארץ ממש. וראיה לדבר ממה שכתוב ביחזקאל "ואופן אחד בארץ" - וכי אופן זה בארץ? אלא הכוונה למקום נמוך ושפל ביחס לאופנים שלמעלה ממנו.
ומה שכתוב "אשר עושיתי בסתר", מסביר הרד"ק שהוא מלשון עיסוי, לשון כתישה וסחיטה - ובזה הוא חולק על האבן עזרא, המסביר "עושיתי" מלשון נעשיתי, לשון עשייה. והרד"ק מביא "עישו דדי בתוליהן", שהוא מלשון עיסוי, כתישה וסחיטה. הוא מדמה כביכול את האדם לחתיכת חלב שהיו עושים ממנה גבינה. את הגבינה היו "מקפיאים" - לא בפריזר, אלא מקפיאים במובן של עשיית גוש - והיו עושים זאת בידיים, כמו לשים אותה בידיהם. כך כביכול: הקדוש ברוך הוא הוציא מן האדם טיפה, טיפה ניגרת, וממנה גיבל ומן העיסה הזו הוציא ולד. זהו "עושיתי", כמו שאומר איוב "כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני". ואז "רוקמתי" - הקדוש ברוך הוא רקם את האדם בגידים, בעצמות, בבשר ובעור, וזו היצירה הפלאית של האדם.
האבן עזרא: "עצמי" - הכוח הטמון
האבן עזרא מסביר "עצמי" במשמעות עוצמתי וכוחי: "לא נכחד עצמי ממך" - עוצמתי וכוחי. והכוונה לכוח שהוא המעשה שלפני היצירה, מה שקוראים "בכוח": יש כוח הזקן בנוער, ויש כוח הדיבור בנולד. תינוק אינו יודע לדבר, אבל הפוטנציאל בו בכוח; הזקנה אינה נמצאת בתינוק, אבל הפוטנציאל בו בכוח. "בכוח" פירושו שהדבר נמצא בפנים, מוכן לקראת. לעומת "בפועל", שבו הוא עדיין תינוק יונק, אבל "בכוח" כבר יש בו גם את הזקנה. "בכוח" הוא הדבר הטמון פנימה, העשוי להתפתח בבוא העת.
זהו שאומר: "לא נכחד עצמי ממך" - ה"בכוח" שבי אומנם נכחד ממראה העין ומעיני הלב, אבל ממך לא נכחד; לנגדך הכול גלוי. ואפשר לומר זאת גם על פי תגליות המדע. דיברנו בעבר שאדם הראשון לא היה אמור למות, וכבר הרמב"ן עומד על השאלה: כיצד אפשר לומר שלא היה אמור למות, בשעה שבאופן טבעי כל דבר מתבלה? התשובה פשוטה: מציאותו של אדם הראשון אחרי החטא שונה לחלוטין ממציאותו קודם החטא. קודם החטא, כמו שכתוב בספרים, כערך נשמתנו היום כך היה גופו של אדם הראשון - ואם כן אין להתפלא שלא היה אמור למות.
אבל אפשר לומר זאת גם בפשטות, אף בהיבט המגושם שלנו היום: באופן טבעי אדם יכול לחיות אלפי שנים. מה גורם לאדם למות? גן שבתוכו, הגן הגורם לזקנה. מדענים עמלים קשות לבודד את הגן הזה, שכן אם יצליחו, האדם יחזור לחיות חיים ארוכים עד אין קץ. ומדוע? מסיבה פשוטה: בכל יום ויום מתחדשים בגופנו אלפי תאים - אלפי תאים מתים ואלפי תאים מתחדשים. כפי שמישהו אמר פעם, אחרי עשר שנים אדם כבר צריך לקדש מחדש את אשתו: אתה לא אתה והיא לא היא, לא רק מפני שהטבעים משתנים, אלא גם מפני שכמעט לא נשאר מן התאים שהיו לפני כך וכך שנים. הכול מתחדש; ואם הכול מתחדש, אין סיבה שאדם לא ימשיך לחיות, שהרי כל התאים מתחדשים תמיד.
אם כן, זהו שאומר האבן עזרא: ממך לא נכחד כיצד הכול נמצא בכוח. הגן הזה כבר נמצא בתינוק, ואם כן הזקנה נמצאת בו בכוח; אף שבפועל תתגלה רק בעוד שישים שנה, בכוח היא כבר בו. "לא נכחד עצמי ממך" - אומנם מעינינו זה נכחד, שהרי אני רואה תינוק שאינו מסוגל לדבר, אבל הקדוש ברוך הוא שם בו בכוח שיהיה מסוגל לדבר; זה אינו נכחד מה' אלא ממני, שאיני יכול לראות זאת.
ומהו "עושיתי בסתר, רוקמתי בתחתיות ארץ"? כבר ראינו שיש בזה קושי, שהרי העובר אינו נרקם בתחתיות ארץ, ולכן נאלץ הרד"ק לפרש שהכוונה למקום הנמוך שבאישה הקרוי תחתיות ארץ. אבל האבן עזרא מביא ביאור נוסף בשם רבי משה, שכאן מדובר באדם הראשון: "רוקמתי בתחתיות ארץ" חוזר לאדם הראשון - עפר מן האדמה, מתחתיות ארץ, משם רקם אותו הקדוש ברוך הוא. וזה נפלא מאוד.
המלבי"ם: הגוף לבוש הנשמה - והוכחה ליוצר אחד
המלבי"ם מבאר: "לא נכחד עצמי ממך" - את עצמותי אי אפשר להכחיד ממך, כלומר אי אפשר להכחיש שיוצר אחד עשה את שני מיני המלאכות; אף שהן נראות שונות זו מזו, אי אפשר לומר שנעשו משני יוצרים, שהיו כאן שני כוחות בבריאה ושתי אלוהויות. "עושיתי בסתר" - זהו חלק הנפש הרוחנית, שנאצלה מסתר עליון, מן העליונים, מן המקום הנסתר מאיתנו. ואותן מלאכות עצמן "רוקמתי" בחלקי הגוף הנרקם בתחתיות ארץ. כלומר: אותה נשמה רוחנית שנלקחה מן הסתר - חיבר והרכיב אותה הקדוש ברוך הוא עם הגוף הבא מתחתיות הארץ.
הגוף הוא לבוש אל הנשמה, והוא נמדד כמידתה, עד שכל כוחות הנשמה הפנימיים ניכרים בחוץ על ידי הגוף. הגוף הוא לבוש ודפוס בצורת הנשמה. ובפנימיות ודאי כן הוא: כשם שיש לגוף רמ"ח איברים ושס"ה גידים, כך יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים לנפש, וכל המציאות הזאת היא הלבשה של דבר מגושם על דבר רוחני.
ואם כן, זה אות שיוצר אחד יצר לי את שניהם. ההתאמה המלאה בין החלק הנפשי של האדם לחלק הגופני מהווה אות שהקדוש ברוך הוא יצר את שני החלקים, ולא ייתכן לומר שיש כאן שני יוצרים. שכן אילו היו שני יוצרים, היו יוצרים שתי בריאות נפרדות: זה בריאה רוחנית וזה בריאה גשמית. מניין להם פתאום להחליט לעשות יד ביד ולהתחבר יחד וליצור דבר המחבר נפש וגוף שיפעלו בהרמוניה כבשר אחד? הרי מדובר בשני כוחות נפרדים. בהכרח אתה חייב לומר שהכול נעשה מכוח אחד: מה ש"עושיתי בסתר", שהיא עשיית הנשמה, מחובר עם מה ש"רוקמתי בתחתיות ארץ", שהוא חלק הגוף הנרקם מן הזרע, החלק המגושם.
"גלמי ראו עיניך" - הדורות שנראו מראש
גׇּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל־סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם׃
רש"י מסביר: מאז שבראת את העולם ראו עיניך את כל גולמי הדורות הבאים. הקדוש ברוך הוא, כיוצר הדורות מראש, ראה והראה - וכך כתוב גם באדם הראשון - את כל הדורות העתידים לבוא. ומהו "גלמי"? מפרש רש"י: צורתי ותבנית צורתי בטרם היוולדי. עוד לפני שבאתי לעולם, את צורת תבניתי כבר ראה הקדוש ברוך הוא מראש.
לסיכום: דוד המלך מוליך אותנו מן ההשגחה הכללית אל הפלא הגדול שבאדם עצמו. "נוראות נפליתי" - ההתבוננות ביצירה מולידה הודאה, ומחייבת לברך "אשר יצר" בכוונה. המלבי"ם מלמד שדווקא בהרכבת הרוחני עם הגשמי, שני קצוות רחוקים כרחוק שמים מארץ, ניכרת חוכמת הפועל: הנשמה שנאצלה מסתר עליון הולבשה בגוף שנרקם מתחתיות ארץ, בהתאמה מלאה - ראיה שיוצר אחד בראם ולא שתי רשויות. "ונפשי יודעת מאוד" מוסיף שיש פלאות שאין העין רואה, ורק הנפש מרגישה בהן: ניסים נסתרים שה' עושה עמנו בכל יום, וקול הקורא לאוזן הנשמה המעורר לתשובה - למי שמטה אוזן לקול החכם המוכיח. ולבסוף "גלמי ראו עיניך": עוד בטרם נולדנו כבר ראה הקדוש ברוך הוא את צורתנו ותבניתנו, וכל הדורות כתובים לפניו בספרו.