פרק קלט - ידיעת ה' והשגחתו - חלק ד

בחלק זה של המזמור דוד המלך ממשיך ומתאר את ידיעת הבורא את האדם - ידיעה שאינה מתחילה ביום שהאדם בא לעולם, אלא קודמת לו. מן הטיפה הראשונה, מן הגולם, ועד לכל פרטי מעשיו, הכול גלוי וכתוב לפניו. מכאן יעלה המזמור אל שאלה עמוקה יותר: כיצד ידיעה אחדותית, שאינה משתנה, יודעת מציאות המשתנה בכל רגע. ובסוף - אל הטרדה האחת שמפריעה לאדם להיות שקוע כל ימיו בהתבוננות בנפלאות הבורא: הצלחת הרשעים.

גׇּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל־סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם׃

על ספרך - כל יצורי עולם, כמוני כמוהם, כולם נכתבו עוד לפני שבאו לעולם. הכול היה כתוב מראש. ומה החשיבות להדגיש זאת? ההבדל בין דבר שכתוב מראש לדבר שנכתב עתה הוא הארעיות. משהו שאדם שולף במקום הוא ארעי, פרי מחשבה רגעית. אבל כשאני מראה לך שעל הדבר הזה יש תוכניות מלפני אלפי שנים - זה מוכיח את חשיבותו, ומראה שכל מה שקיים עכשיו תוכן במקורו להיות דווקא בצורה הזאת.

זה הדגש של "גולמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו". לא שהקדוש ברוך הוא נתן לעולם, כביכול, "להתקדם": בעלי חיים מולידים בעלי חיים אחרים, ולאט לאט המציאות משתנה, הפיל נעשה גדול יותר או קטן יותר, משנה מעט את צבעו לפי המקום והטופוגרפיה שסביבו. לא כך. אלא הקדוש ברוך הוא יצר את האדם בתוכנית מראש, כשכל גולם וגולם, כל אחד ואחד מבני האדם, ראוי הקדוש ברוך הוא מראש - עם תוכנית עבודה מסודרת.

וזה מתאים מאוד למה שדיברנו במכתב מאליהו ובעוד הזדמנויות: לכל אדם יש תפקיד בעולם, ואין אדם שתפקידו זהה לחברו, ואין מי שיכול להשלים את תפקיד חברו. כל אחד ואחד מאיתנו בא להשלים דבר, והוא יהיה חייב להשלימו. ואם לא - יחזור בגלגול עד שיעשה וישלים את מה שעליו לעשות. משום שכולנו חלק מפאזל מושלם של נשמת אדם הראשון; כולנו נשמות שהיו בגופו, וכשכולנו נשלים ונתקן את עצמנו, על ידי זה יאיר אדם הראשון בזוהרו ותבוא הגאולה. ואם לא נספיק - כבר הביאו חז"ל שיש כמה דרכים: הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהם מלך קשה כהמן והם עושים תשובה, ועוד דברים שהביאו חז"ל שיהיו לקראת ימות המשיח, כאשר נצטרך לתקן בסופו של דבר. זהו "על ספרך כולם יכתבו" - כל יצורי עולם היו כתובים וגלויים לפניך, הכול מתוכנן מראש.

"ימים יוצרו ולא אחד בהם" - כל מעשה האדם וכל תכליתו כאילו כבר יוצרו מראש, כאילו כבר עברו את הייצור, אף שעדיין לא היה אחד מהם בעולם. וזהו מפלאי מפעלי אלוקים ומשפט גבורתו, שהעתידות גלויות לפניו טרם תבואנה, וכן הוא אומר: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". עדיין לא היה אחד מהם בעולם, אבל אצל הקדוש ברוך הוא הם כבר היו בבחינת יצירה, כאילו כבר יוצרו.

רש"י מפרש "ועל ספרך כולם יכתבו" - ספר תולדות אדם שהראית לאדם הראשון, שבו כולם כבר כאילו נכתבו; הראית לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו. "ימים יוצרו ולא אחד בהם" - לסוף ימים רבים היו עתידים להיבראות, ועדיין לא היה אחד מהם בעולם. זהו הפירוש לפי הגרסה "ולא" באל"ף.

אבל שימו לב: אנחנו קוראים "ולו" בוי"ו. היכן עוד מצאנו שינוי כזה? במזמור לתודה: "הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו" - שם כתוב "ולא" באל"ף, ולכאורה המשמעות אינה טובה, "לא אנחנו עמו וצאן מרעיתו"; ואנחנו קוראים "ולו" בוי"ו - אנחנו לו, אליו, עמו וצאן מרעיתו. ואף על פי כן, גם ב"ולא" באל"ף יש משמעות: "הוא עשנו ולא אנחנו" - לא אנחנו עשינו את עצמנו אלא הוא עשנו, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו. כך גם כאן, רש"י מבאר כיצד שתי הגרסאות מתיישבות בפשט הפסוק.

אומר רש"י: ולפי המקרא שנקרא "ולו" בוי"ו - "ימים יוצרו", הקדוש ברוך הוא הראה את כל הימים שעתידים להיבראות, "ולו" - לעצמו, לחלקו, בירר יום אחד. ומהו אותו יום אחד? יום השבת. או: "ימים יוצרו ולו אחד בהם" - יש לו יום אחד בשנה, והוא יום הכיפורים. זהו השם יתברך, שלו יש אחד בהם.

"גולמי ראו עיניך" - אומר הרד"ק, זו הטיפה הקפואה, קודם שיצוירו בה האיברים. ונקראת "גולם", כשם שגולם העץ הוא העץ קודם שחיטבו ממנו את הכלי; כך הטיפה נקראת גולם קודם שחיטבו ממנה את האיברים ואת יצירת האדם. את זה ראו עיניך, ואתה נתת בה כוח שיצוירו בה האיברים. אף אחד אינו רואה בטיפה את האיברים, אבל עיניך ראו מראש את כל העתיד להיווצר ממנה.

"ועל ספרך כולם יכתבו" - הדבר גלוי וידוע לפניך כמו כתוב בספר. ומהו "כולם"? כל האיברים שייווצרו מאותה טיפה, כלומר האדם בשלמותו - הכול ידוע לפניך. "ימים יוצרו" - בימים רבים היא יצירתם של אותם איברים; הם לא נוצרו ביום אחד, הרי ארבעים יום עד עצם יצירת הוולד, ולאחר מכן כל התפתחותו. "ולא אחד בהם" - אמנם נוצר בימים רבים, אבל אצל הקדוש ברוך הוא זה כביכול ביום אחד, ברגע אחד, שהרי הוא יודע את כולם ברגע אחד, והכול נחשב אצלו כאחד. אצלנו "ימים יוצרו", לוקח ימים רבים עד שנוצר הוולד, אבל אצל הקדוש ברוך הוא זה כרגע אחד, כעניין "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" - הוא מעל מציאות הזמן, ויודע את כולם ברגע אחד.

ואם נגרוס "ולא" באל"ף, אומר הרד"ק, יהיה פירושו: לא אחד ידע את הדבר טרם היותו, אלא רק הקדוש ברוך הוא. שום אדם לא ידע את כל זה קודם שנוצר, ורק הוא יודע את כולם.

האבן עזרא מסביר שבתחילת היצירה לא היה האיבר ניכר ונבדל, לא היה הפרש בין איבר לאיבר - הכול היה עדיין טיפה אחת. לא הייתה עין, לא אוזן ולא שאר האיברים, אף שהכול חלק מאותו גולם. וזו כוונת "ולא אחד": לא היו שם איברים יחידים ונפרדים בזמן שיוצרו. בשלב הראשוני הכול היה בבחינת עיסה אחת, גולם אחד, ומזה מתגבל ונוצר האדם.

המלבי"ם מוסיף כאן יסוד גדול: האדם, המורכב מגוף ונפש, נקרא "עולם קטן". דברי חז"ל הם, והמלבי"ם מזכירם בכמה מקומות: כל מה שיש בעולם הגדול יש גם באדם. אפילו מההיבט הפיזי - באדם יש שערות, ובעולם יערות ודשאים; באדם יש מעיינות, האף, הפה, ההפרשות, וכנגדם מעיינות שבעולם; הרכבו של האדם מנוזלים כהרכבו של העולם מריבוי מים ואוקיינוסים. האדם הוא בבואה, תעתיק של העולם הגדול.

ובזה, אומר המלבי"ם, ישגיב המשורר את הציור הגדול הזה. צייר הרוצה לצייר דבר צריך מודל; אם הוא מצייר עציץ, מניח לפניו עציץ, מביט בו ומצייר. המודל הזה הוא ה"אנדרטה", הדמות שאותה הוא מחקה. והאדם הוא האנדרטה והציור של כל העולם כולו. כאדם הבונה פלטין, ארמון - הכול חקוק אצלו על גבי התוכניות, מחוקה על הגיליון, והוא מתבונן בהן ובונה. כך כביכול, כשרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם הגדול - במה הביט? באדם, שהוא העולם הקטן, ועל פיו ברא את העולם הגדול.

ולפי זה מצייר המלבי"ם: לפני הבנאי הגדול, הקדוש ברוך הוא, היה ספר אחד שבו כתוב כל מה שברא בששת ימי בראשית, והספר פתוח; וגולם האדם מונח לנגדו, והשם מביט בשניהם - בגולם האדם, שבו חקוקה תבנית העולם עד פרטיו, ובספר, שבו כתוב כל מה שפעל בששת ימי בראשית. ורואה איך הם דומים זה לזה: דמות האדם ויצירת ששת ימי בראשית הם דברים המשלימים זה את זה, תעתיק אחד של חברו. כל מה שכתוב בספר הבריאה חרות בגולמו של האדם.

וזהו ביאור הפסוק: מצד אחד "גולמי ראו עיניך" - ראית בגולם שלי את המודל שעל פיו ציירת את ציור העולם; ומצד שני "ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו" - הכול כתוב על ספרך באותם ששת ימים שבהם יוצר העולם. ועל הספר שבו נכתבו כל הפרטים שנעשו ב"ימים יוצרו", ראית כי "לו אחד בהם" - בוי"ו: לגולם הזה יש אחדות עמם, עם מה שנכתב בששת ימי בראשית. כיוון שהאדם הוא דמות תוכנית העולם, וששת ימי בראשית הם תכנון העולם ובנייתו, הקדוש ברוך הוא מביט באדם ומביט בתוכנית - ורואה שמדובר בדמות אחת. כלול באדם כל מה שנוצר בימי הבריאה וכל כוחות מעשה בראשית.

והאדם כולל בכוחו, בנשמתו, גם את כל ברואי מעלה ומטה, כיוון שהוא אמור לפעול בכל העולמות כולם. באדם יש הכול. אל תתפלאו: באדם יש גם זהב ויש בו גם כסף - לא מומלץ להרוג אנשים כדי להפיק כסף וזהב, הכמויות מזעריות, אבל יש בו הכול. האדם מורכב מכל המחצבים. וגם את הטבעים: יש בנפשו את ההשתפנות של השפן, ויש בו "עז כנמר, גיבור כארי, קל כנשר" - כל אותם כוחות נפש מצויים בו, שהרי הוא כולל את כל ענייני הבריאה. והאדם כולל בעצמו גם את כל הספירות, ויכול להגיע עד המקום הגבוה ביותר, בחינת אריך ועתיק, בחינת אדם קדמון, בחינת עולם האצילות - מה שמלאכים אינם יכולים להגיע לשם, שכן לא חוצבו משם; מקור מחצבתם מעולם הבריאה, מעולם הכיסא, ולשם הם מגיעים. אבל האדם, שפועל בכל העולמות, נפשו חוצבה וקיבלה השפעות מכל העולמות כולם. זהו האדם - תעתיק של הבריאה, ומה שיש בששת ימי בראשית יש בו, והם מתאחדים בבחינת אחד.

וְלִי מַה־יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם׃ אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן הֱקִיצֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ׃

אמרתי כמה פעמים: ככל שהפסוק מורכב יותר וכתוב במילים פחות פשוטות, כך רבו בו הפירושים. מהו "מה יקרו רעיך אל"? בהבנה הפשוטה "רעיך" הוא מלשון "זה דודי וזה רעי", וכך הולך רש"י, ומביא מדרש חז"ל: כנסת ישראל אומרת, מה נכבדו בעיניי הצדיקים שבכל דור ודור. "מה עצמו ראשיהם" - חשבון ספירותיהם, לשון "כי תישא את ראש בני ישראל", שהוא לשון ספירה. ומי הם "רעיך"? הצדיקים, הנקראים רעים למקום, וכמה הם נכבדו בעיניי.

לעומת זאת, המפרשים כמעט כולם מסבירים "רעיך" במובן רעיונותיך ומחשבותיך. אומר הרד"ק: "יקרו" הוא לשון דבר כבד, דבר שאין אפשרות להשיגו, כלשון "ודבר ה' היה יקר בימים ההם". כמה רעיונותיך, מחשבותיך וכוונותיך ביצירה יקרו וכבדו ממני, כמה אינני יכול להשיגם, כמה הם רחוקים מהבנתי.

"מה עצמו ראשיהם" - הרד"ק מבאר ש"עצמו" אפשר להבינו במובן ריבוי מספרי, וכהמשך הפסוק "אספרם מחול ירבון", אני מנסה לספור אותם והם רבים מן החול. ולשון "עצם" מופיעה הן בעניין החוזק והן בעניין הריבוי: "עצמו לי אלמנותיו מחול ימים" - רבו אלמנותיו מחול ימים, וגם: חזקו עליי אלמנותיו, כמו כאב עצם שהתעצם עליי. "ראשיהם" הוא לשון כלליהם, והכוונה לכללים של הקדוש ברוך הוא ביצירה, שהם כל כך רבים עד שאין בידי להשיגם. ואם על הכללים כך - על הפרטים על אחת כמה וכמה. עד כמה מחשבותיך עצמו ממני ורבו ממני וחזקו ממני, שאפילו את הכללים איני מכיל, כל שכן את הפרטים.

המלבי"ם מסביר: אמרנו שהקדוש ברוך הוא יודע את כל פרטי פעולות האדם ואת כל מעשיו, והדבר הזה היה לפילוסופים טענות עצומות. הרי האדם בעל בחירה, ומעשיו משתנים כל הזמן; והקדוש ברוך הוא יודע מה עתיד להיות, כלומר יודע גם את מה שעתיד להשתנות אצלנו. מבחינה פילוסופית היה קשה להם לקבל זאת, שכן לכאורה הדבר סותר את חוק האחדות: הקדוש ברוך הוא וידיעתו אחד הם, וכשם ש"אני ה' לא שניתי" כך ידיעתו אינה משתנה. ואם מעשי בני אדם משתנים מכוח הבחירה, חייב להיות שינוי גם בידיעה - עד עכשיו ידע שהאדם רוצה כך, ועכשיו שינה האדם את מחשבתו וה' יודע אחרת; ואם יש בו שינוי, הרי זה סותר את המציאות האלוקית הבלתי משתנה. כיצד תדע מציאות בלתי משתנה דברים שהם ברי שינוי?

לנו השאלה הזאת אינה נשמעת כה קשה, מסיבה פשוטה: הפילוסוף, כשהוא בא לפענח את הידיעה האלוקית, מפענח אותה לפי הפרמטרים שלו, לפי השגותיו וידיעותיו. ואנחנו היום יודעים שיש ידיעות והשגות ותפיסות שונות לחלוטין משלנו, וממילא מעיקרא אין לנו שאלה. הדוגמה הפשוטה ביותר, מחשבון כיס - מה שהיה לנו בתור ילדים בתוך השעון. אתה מקיש 7354 כפול, ומקבל תוצאה של חשבון מסובך. אני ואתה איננו מכירים את האלגוריתם שמפעיל את המחשבון ואיננו יודעים כיצד הוא עושה זאת. מה כן ברור? שיש כאן מישהו או משהו שיודע לעשות חשבונות במהירות. לי זה היה לוקח ימים, חודשים ושנים, והוא עשה זאת באלפית השנייה - צורת חשיבתו שונה משלי. איך הוא חושב ובאיזו צורה הוא מפענח? איני יודע; אני יודע שהוא חושב אחרת ממני.

ואיני מדבר על מחשב ביתי, ולא על מחשבי-על, ששם כולנו מבינים שצורת החשיבה שונה לחלוטין. גארי קספרוב מתמודד מול מחשב, והמחשב מביס אותו בשחמט - כיצד? מפני שהוא מחשב אלף ואלפיים וחמשת אלפים חשבונות עתידיים בלי גבול: אם אזיז את המלך לכאן הוא יעשה כך, ואם אעשה כך הוא יענה כך, ומוצא בדיוק את הנתיב שבו יביא אותך לשחמט. צורת החשיבה שונה - זאת אני יודע, גם אם איני מבין בדיוק כיצד המחשב חושב. ואם כך, יש לך קושיות על בורא עולם? איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא, שאינו משתנה, יודע דברים משתנים? על פי אילו מחשבות אתה מחשבן את חשבונותיו של בורא עולם, על פי מוח קטן של בן אדם? אתה רואה שגם במחשב אינך מבין כיצד הוא עובד, והוא הדבר הבסיסי ביותר. להבין כיצד ידיעתו אינה סותרת את הווייתו - אצלנו הדבר אינו מתחיל כקושיה כלל. אבל אצל הפילוסופים הדבר היווה קושי.

התשובה, אומר הרמב"ם, שריבוי הידיעות ושינוייהן - מה שאצלנו ריבוי ושינוי, אצלו אחדות. הקדוש ברוך הוא יודע את הכול מצד שורשם ומקורם הנעלם. השם הוא שורש לכל המציאות, ומן השורש הוא יודע את הכול. אנחנו רואים ענפים מרובים, אבל השורש אחד; והקדוש ברוך הוא נמצא בשורש הדברים, ושם אין ריבוי אלא דבר אחד. מה שאנו רואים כפרטים - אצלו אינו פרטים אלא שורש אחד, יסוד אחד. ולנו, כפרטים, קשה להשיג כיצד הדבר אפשרי, שהרי אנחנו כענפים מרובים, ולכן נדמה לנו שהכול משתנה בכל רגע וכיצד אפשר לדעת הכול; אבל מצד השורש, השורש אחדותי, ומן השורש כבר יודעים את הכול. ברגע שיש לך ידיעת השורש, יש לך ידיעה של כל הממשיך והמתהווה אחריו.

ולמשל: כשאנחנו מסתכלים באילן, אני מנסה לחשוב כמה חומרים צריך לכל פרט שבו - חומר לגזע, חומר לפירות, חומר לפנימיותם, חומר אחר לקליפה, חומר אחר לגרעינים - ואיזה ריבוי יש כאן ומי מחלק אותם? אומרים לי: לא, אדוני; השורש יונק יניקה אחת, וממנה מתפצל כל מה שאתה רואה. היא יוצרת ענפים, ועלים בצבע שונה, ופרי מתוק, וגם את הגרעינים שבהם ה-DNA לפירות הבאים. כל מה שאנחנו רואים כמציאות מפולגת ומחולקת לחלקים רבים - בשורשה היא אחת. והקדוש ברוך הוא יודע את הדברים מצד השורש, ואין בזה סתירה לאחדותו יתברך.

עכשיו נראה כיצד הדברים מתחברים אל הפסוק. אומר המלבי"ם: "ולי מה יקרו רעיך אל" - והמשכו "אספרם מחול ירבון"; "מה עצמו ראשיהם" - והמשכו "הקיצותי ועודי עמך". "מה יקרו רעיך" - רעיונותיך ומחשבותיך כבדו מאוד אצלי; לפי השגתי כבד מאוד להשיגם ולהבינם, והדבר נבצר ממני - כשאלת הפילוסופים, כיצד ייתכן שהקדוש ברוך הוא שאין בו שינוי יודע תמיד דברים משתנים, בזמן שידיעתו ועצמותו אחד ושם אין שינוי. כיצד התעצמו כל הידיעות האלה ברעיוניך, הרי "אספרם מחול ירבון", אני סופר אותם והם רבים מן החול? ואיך תיפול ידיעה בדבר שאין לו תכלית, שאין לו קץ - מה שייך לדעת דבר שאין לו קץ? ואיך יצדקו ידיעות מתרבות ומשתנות אצל האחד שאינו משתנה?

ועל זה הוא בא ואומר: "מה עצמו ראשיהם". כשאני מתבונן אני רואה שלדברים יש ראש, יש מקור, ושורש כל הרעיונות הללו עצום מאוד; הראש של העניין מגיע השמיימה, ומשם שורש כל המתהווה במציאות. וכשם שאצלי כל הפעולות והמחשבות והמעשים - היום ברור לכול שהכול בראש: אתה מרים את היד ומוריד את היד, ואין זו פעולה של היד אלא פעולה הבאה מן המוח. הכול בא מן השורש, והשורש הוא הראש לכל פעולות האדם. אין בזה ריבוי ושינוי; יש כוח אחד שמפעיל את הכול, המוח נותן הוראות לכל הגוף, וכל פעולות הגוף, עד כמה שהן משתנות, נובעות ממנו. כך אני מבין גם אצל הקדוש ברוך הוא: "מה עצמו ראשיהם" - הראש אחד, והשורש לכל מה שאנו רואים כהשפעות מרובות הוא שורש אחדותי. ואם כן אין סתירה בין אחדותו לבין פעולות משתנות וידיעות משתנות.

והגם שעכשיו, כשאני נמצא בתוך החומר, אני נפרד ממך ומרגיש כמציאות העומדת לעצמה, ואיני מרגיש שהכול בחינת אחדות, ונראה לי שיש כאן פעולות רבות ומשתנות ואין כאן דבר אחדותי - על זה הוא אומר: "הקיצותי ועודי עמך". אחרי העיון וההתבוננות אני מקיץ מתרדמת הסכלות, וחוזר אל הראש, ומשם אני רואה "עודי עמך" - הכול קשור לאותו שורש. אף שנראה לי שאני מרוחק ונפרד, אין דבר נפרד; הכול עמך, הכול מתחבר אל השורש, ואצלך הכול אחדותי. אנחנו רואים ריבוי, אבל זה מבטו של אדם מגושם הרואה את הפרטים ואינו רואה את שורשם. וכשאקיץ מאותה תרדמת סכלות, אראה איך הכול מחובר אצלך, ואיך אתה בחינת הראש, אחדות גמורה שלא שייך בה חילוק.

רש"י מסביר: אם באתי לספור את טוב מעשיהם של הצדיקים - "מחול ירבון". ו"הקיצותי ועודי עמך" - כאשר הגעתי לקץ הדורות, אל מה שקצבת מבריאת העולם ועד היום, עדיין הדור הזה עמך. כלומר: ריבונו של עולם, עדיין אנחנו דבקים בך, עדיין לא נטיתי מאמונתך ומן הדבקות בך. לפי רש"י "הקיצותי" אינו במובן של התעוררות משינה, אלא מלשון קץ וסוף: באתי לקץ הדורות ועדיין אני באמונתך וביראתך. ואפשר לומר שגם "להקיץ" מאותו שורש, שהיקיצה היא קץ השינה - אף שיש כאלה שאינם מגיעים אל הקץ. ויש קץ הימין ויש קץ הימים.

והרד"ק מבאר: "אספרם" - אם אבוא לספור את כל הפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא ביצירת עולמו, לא אוכל, מחול ירבון. "הקיצותי ועודי עמך" - מרוב המחשבות הללו אני חולם בהן גם כשאני ישן, וכשאני מקיץ אני מוצא את עצמי עדיין עמך, עדיין מתבונן באותן מחשבות. כלומר: עד כמה אני הוגה בזה יומם ולילה, גם בשנתי וגם בהקיצי, ועודי באותן מחשבות ומתפעל מריבוי המעשים והפלאות שבהם יצר הקדוש ברוך הוא את עולמו.

עוד ביאור מביא הרד"ק: יש מסבירים "הקיצותי" - אם תמיד הייתי מקיץ וערני, שהרי כחצי ימי האדם הוא ישן. כנראה מדובר באנשים שישנים הרבה, איני מכיר רבים הישנים שתים עשרה שעות; ויכול להיות שהכוונה גם לישן במובן של הולך בטל, ש"כישן דמי", ואז לפעמים זה מגיע ליותר מחצי ימי האדם. "ועודי עמך" - גם אם הייתי חי תמיד ולא הייתי מת. כלומר: גם אם כל ימיי הייתי מקיץ ולא הולך לישון אף רגע, וגם אם ימיי היו נמשכים עד אין קץ, עדיין הייתי סופר אותם ומחול ירבון, ולא הייתי משיג את כל החוכמה האדירה שבה יסד הקדוש ברוך הוא את עולמו.

אִם־תִּקְטֹל אֱלוֹהַּ רָשָׁע וְאַנְשֵׁי דָמִים סוּרוּ מֶנִּי׃

שימו לב לקריאת הפסוק: הכוונה "אלוקים, אם תקטול רשע". רק כדי שלא תהיה מילת "אלוה" צמודה למילת "רשע", הפריד ביניהן הפסק. אין הכוונה חלילה "תקטול אלוה", אלא "אלוה, אם תקטול רשע" - ואנשי דמים סורו מני.

מסביר הרד"ק: הדבר חוזר למה שאמרנו "הקיצותי ועודי עמך", שאני תמיד מתעסק במחשבתי בנפלאותיך ובמעשיך, הן בעת השינה והן בהקיץ. אבל יש דבר המטריד אותי, והוא עניינם של הרשעים; ואם את הטרדה הזאת תסיר ממני, יהיו כל מחשבותיי רק בך. במילים פשוטות: יש לי עדיין מפריעים, דברים הגורמים שלא כל מחשבתי מוקדשת לך בלבד. ומה מסיר את מחשבתי מלהיות בלעדית להשם? הרשעים, אנשי הדמים, שאני אומר להם "סורו מני" ואיני יכול להם. מה שמטריד אותי הוא כיצד יש מציאות שהרשעים קיימים, וכיצד יש מציאות שהם מצליחים. אלו מן הדברים המעוררים שאלות וקושיות, כמו שראינו לאורך כל הדורות - צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ואלמלא היו קושיות אלו מטרידות אותי, היו כל מחשבותיי רק בנפלאותיך, והכול היה מוטל על ההתבוננות בנפלאות השם. לכן: "אם תקטול אלוה רשע" - אם רק תהרוג את הרשע, "ואנשי דמים סורו מני", על ידי כך אהיה דבוק בך לחלוטין.

והמלבי"ם מסביר בהתאמה למה שאמר קודם: שאלותיהם של הפילוסופים בעניין ידיעת הבורא, איך ייתכן שהאחדותי יודע דברים משתנים - להשיב עליהן תשובה אין זה כבד עליי. אבל מה שמפריע לי יותר הוא מה הביא את הפילוסופים לשאלות הללו. ומביא המלבי"ם על פי מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהם הגיעו לזה מחמת רוע הסדר הנראה בהנהגה - עניין צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שהרבו לכתוב עליו. אתה רואה איך הרשעים מצליחים ומרימים ראש, איך הרשע הולך שמח ומרוצה, והצדיק סובל ומתייסר, והדבר מעורר קושיות ותמיהות. ומכוח זה, אומר הרמב"ם, התחילו הפילוסופים לחפור בהשגחה: הרי לא ייתכן לייחס לקדוש ברוך הוא עוולה ולא ייתכן שהשם יעשה דבר שאינו הגון - אלא מה? כנראה שאין מנהיג; או כנראה שאינו יודע מה קורה; וכן על זו הדרך. מכאן הגיעו למסקנות כפרניות כדי ליישב את הקושי, איך ייתכן שאנו רואים דברים שאינם מסתדרים עם היושר והצדק.

ואלו היו גם טענותיו של איוב, אלא שכשעמדנו על ספר איוב למדנו שם על פי המלבי"ם שהוא העלה את השאלות הללו לא ככופר חלילה - שהרי הקדוש ברוך הוא הצדיקו בסופו של דבר - אלא כדי לקבל עליהן תשובות, שיעיינו בדברים וייתנו להם מענה. הוא עצמו הייתה לו אמונה שלמה ותמימה בהשם יתברך שהכול ממנו לטובה. אבל אצל הפילוסופים הביאו השאלות האלה לאן שהביאו, ומשום כך באו לכל השאלות המחקריות שעשו כדי לחזק את סברותיהם. ועל זה הוא מבקש: "אם תקטול אלוה רשע" - אם תהרוג את המציאות הזאת שיש רשע וטוב לו, "ואנשי דמים סורו מני" - שלא יערבו על נפשו של הצדיק, ולא יהיה מצב של צדיק ורע לו, שוב לא יהיה לפילוסופים במה לענות, ולא תהיה להם סיבה שעל ידה יגיעו לכפירה.

בפסוקים אלו מלמד אותנו דוד המלך שאין בעולם דבר ארעי: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו" - כל אדם, מן הטיפה ועד שלמות איבריו ומעשיו, תוכנן מראש, ולכל אחד תפקיד שאין אחר יכול להשלימו. לפי המלבי"ם האדם הוא העולם הקטן, האנדרטה והמודל שעל פיו נברא העולם הגדול, ולכן "לו אחד בהם" - יש לו אחדות עם כל מעשה בראשית. ומכאן אל שאלת הידיעה: "מה יקרו רעיך" - השגתנו קצרה, אך "מה עצמו ראשיהם" - הכול נובע מראש אחד ומשורש אחד, וכשאדם מקיץ מתרדמת הסכלות הוא מגלה ש"עודי עמך", שאין נפרד והכול אחד. ולבסוף מתפלל דוד שיוסר המכשול האחד המסיח את הדעת מן ההתבוננות הזאת: "אם תקטול אלוה רשע ואנשי דמים סורו מני" - שתסתלק הצלחת הרשעים ורוע הסדר הנראה בהנהגה, וממילא לא יהיה פתח לשאלות ולכפירה, ותהיינה כל מחשבותינו דבוקות בו יתברך.