פתיחה: האדם שאין לו מנוס מבוראו
מזמור קל"ט הוא אחד המזמורים העמוקים ביותר בתהילים. דוד המלך מתאר את ידיעת ה' המקיפה את האדם מכל צדדיו: את מחשבותיו, את מעשיו, את מקומו ואת עצם יצירתו. בחלק שלפנינו אנו ממשיכים מן הפסוק "פליאה דעת ממני", דרך התיאור שאין לאדם לאן לברוח מפני הקב"ה - לא למעלה ולא למטה, לא למזרח ולא למערב, לא באור ולא בחושך - ועד לשורש הדברים: הקב"ה הוא שיצר את כלי המחשבה של האדם, ולכן אין נסתר מלפניו.
"פליאה דעת ממני" - חכמת גוף האדם
(ו) פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא־אוּכַל לָהּ׃
רש"י מפרש: מכוסה ונעלם ממני מקום לברוח מפניך. וזה אכן מתאים להמשך הפסוקים - "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך".
הרד"ק מסביר בכיוון אחר: הדעת הזאת מפליאה אותי ונשגבת ממני, איני משיג אותה. ומהו אותו דבר שאינו מושג אצל דוד? יצירת גוף האדם. הרד"ק מגדיר זאת על פי ארבעת הטבעים: החום והקור, הלחות והיובש. חלוקה זו כבר אינה מוכרת ברפואה של ימינו - הרפואה התקדמה מאוד מאז - אבל בזמנם חילקו לפיה את המחלות ואת המאכלים. יש מאכלים חמים ויש מאכלים קרים; הקרים לאכלם בקיץ והחמים בחורף. ואין הכוונה שחיממו אותם, אלא טבע המאכל עצמו: החריפים והתבלינים נחשבים חמים, ולעומתם יש דברים קרים שנועדו כביכול לצנן את הגוף. גם בדיקת הרופא הייתה בוחנת את מידת הלחות והיובש ואת המרות - איזו מרה גוברת בגוף.
ועל כל פנים, הנקודה עומדת בעינה: הקב"ה יצר את האדם בצורה מפליאה, וממזג בו בו־זמנית חום וקור, לחות ויובש, כדי לקיימו. אדם היה יכול למות מן החום - ואנו שומעים לא פעם על מי שהלך ביום קיץ חם וקיבל מכת חום, או על חיילים שעושים פעולה בשטח וקורים להם דברים כאלה רחמנא ליצלן. ומה מצנן את האדם? הקב"ה יצר לו מערכת צינון - הזיעה. כשאדם מזיע, גופו מתקרר. נמצא שברא מציאות שבה החום והקור עומדים זה לעומת זה כדי להביא למצב ממוזג.
וכן הלחות והיובש: אם אדם מגיע ליובש גדול מדי הוא עלול למות בצמא; ומאידך, גם לחות גדולה מדי מזיקה. אפילו כשאומרים לאדם לשתות, כתוב שלא ישתה יותר מדי, שכן שתייה מופרזת עלולה לגרום להרעלת מים - יש רמה מסוימת שמעבר לה דילול הדם כבר מזיק. כלומר, הקב"ה יצר את האדם על נקודת שיווי המשקל, בדיוק במינונים וברמה הנכונה לקיומו. על כך אומר דוד המלך: הדבר הזה מפליא אותי, נשגב מדעתי ומבינתי, "לא אוכל לה" - איני יכול להשיג עד כמה חכמה יש בגוף האדם. ודברים אלו נאמרו עוד לפני שגילו את ה־DNA ואת כל החכמה האדירה שיודעים היום שיש בגוף.
שני מיני פליאה
המלבי"ם מדייק שיש כאן שני מיני פליאה. פלא אחד הוא דבר שאני איני יודע אותו, אך אחרים כן יודעים; זהו חיסרון אישי שלי, ועל זה נאמר "פליאה דעת ממני". אבל יש פליאה החלטית, כלשון המלבי"ם: נמנעת ההשגה כלל, ולא ישיגנה שום אדם. אין זה חיסרון פרטי שלי אלא חיסרון בכוח ההשגה של האדם בכלל, ועל זה נאמר "נשגבה לא אוכל לה".
ואכן, בהרבה עניינים גם היום אין למדע תשובות: איך זה כך, ולמה בצורה הזאת, ואיך זה בנוי. פעם הציעו לאיינשטיין תשובה לאיזה קושי שהיה לו, ואמרו לו שאולי הדבר קורה באופן מקרי, רנדומלי. השיב איינשטיין: הקב"ה אינו משחק בקוביה. כלומר, התבונן בבריאה ותראה שהיא מתוכננת לפרטי פרטים מאל"ף ועד תי"ו; כל חלק בגוף האדם נפתח בזמן הנכון, נסגר בזמן הנכון ופועל את פעולתו בצורה הנכונה - וכי ייתכן שדווקא כאן קרה משהו במקרה? הדבר אינו ייתכן. יש דברים שגם איש המדע מרים בהם ידיים, עומד ומתפלא ואין לו הסברים.
"אנה אלך מרוחך" - אין מקום פנוי ממנו
(ז) אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח׃
הרד"ק מבאר: "אנה" מלשון "אן", ואין ביכולתי ללכת אם לא רוח ה' תוליכני - "אנה אלך מרוחך" היינו מפניך, שכן כל הליכתי היא מרוחך, מכוחך. ומעיר הרד"ק שקוראים "אָנָה" זו מלעיל, כמו "אנה אנחנו עולים", ושאר ה"אנה" שבמקרא מלרע. כוונת הפסוק: אם ארצה ללכת ולהסתתר מרוחך או לברוח מפניך - לא אוכל, שכן אתה נמצא בכל מקום.
המלבי"ם מסביר על פי היסוד שהקדים בפסוק "אחור וקדם צרתני", שביארנו שהוא מלשון מצור: אתה כמו צר עליי מסביב, ואיני יכול לצאת לא ימין ולא שמאל, לא למעלה ולא למטה. וכי שייך למצוא שביל או נתיב שממנו אימלט? זהו "אנה אלך מרוחך" - לאן אצא מן המצור הזה. ואפילו אם הייתי מצליח לפרוץ - "ואנה מפניך אברח" - להיכן אברח, לאיזה מקום שאתה אינך שם? כל מקום שאליו אברח, גם שם אתה נמצא.
"אם אסק שמים שם אתה"
(ח) אִם־אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ׃
ממשיך המלבי"ם: אם אסק שמים - הרי שם משכן כבודך; ואציעה שאול - הרי גם שם הנך, שם דירתך ומלכותך בכל משלה. נמצא שגם אם אחליט שאוכל לברוח, לאן אברח, והרי כל מקום שאליו אגיע שם אתה נמצא.
הרד"ק מבאר ש"אסק" הוא מלשון עלייה: אם אחשוב שאוכל לעלות לשמים ולא אמצאך - "שם אתה". "ואציעה שאול" - אם ארד אל השאול, שהם עמקי הארץ - "הנך". ומהו לשון "אציעה"? כיוון שהשאול הוא בתחתית, והמצע מונח בתחתית האדם, כלשון "קצר המצע מהשתרע"; ולכן "אציעה שאול" היינו ארד לתחתיות שאול וגם שם אמצאך. עוד מפרש הרד"ק: השאול הוא מצע לאדם במותו - שהרי כשאדם נפטר, היכן הוא מונח? בקבר.
"ואציעה שאול הנך" - גם שם הקב"ה ממתין לך
ספר "מאה שילוח" אומר בדרך רמז, שדוד המלך בא ללמדנו שאפילו אם חטא האדם מאוד וירד לדיוטא התחתונה - אל ייאש עצמו. מה עושה היצר הרע באותה שעה? בא ואומר לאדם: אינך שווה עוד כלום, שום דבר לא יצא ממך, אין לך יותר אפשרות תיקון. ומה הוא רוצה להרוויח בכך? שהאדם יאמר "כאשר אבדתי אבדתי", הותרה הרצועה, ומעתה אעשה מה שאני רוצה. כך זה עבד על אלישע אחר, וכך זה עובד על אנשים לאורך כל הדורות: "שמעתי שבשמים אין מקבלים אותי". והרב דסלר שואל מה הייתה אותה בת קול, ומשיב שהייתה זו בת קול פנימית מתוכו - כי זה היה רצונו, לפרוק עול ולעשות כרצונו, ולכן בת קול פנימית אמרה לו "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ואם כך - עשה מה שאתה רוצה. זוהי דרכו של היצר הרע להביא את האדם לפריקת עול מוחלטת.
על כך אומר הפסוק "ואציעה שאול - הנך": דע לך, אפילו אם חטא האדם הרבה, ואפילו הגיע עד השאול מרוב עוונותיו - מי נמצא שם וממתין לו? הקב"ה. אני חושב לברוח מן הקב"ה, אצא אל שאול תחתית - והוא אומר לי "הנך", גם שם אני ממתין לך שתעשה תשובה, ואם ישוב מיד יקבלוהו. לכן אל יאמר אדם "אנה מפניך אברח", גמרנו, אין לי סיכוי לתיקון - כי גם אם תגיע לשאול, גם שם תמצא את ריבונו של עולם.
בעלייה ובירידה - הכל ממנו
עוד הסבר: "אם אסק שמים" - כאשר אתה מעלה ומרומם אותי בשפע של טובה, "שמעת" - ברור לי שהכל ממך. שהרי מה קורה לאדם כשהוא מצליח? מיד "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", מיד הוא רואה רק את עצמו. אומר דוד: אצלי אין זה כך. כשאתה מרומם אותי עד השמים, אני יודע שהכל ממך, אתה הוא המשפיע ואתה הוא הנותן. "ואציעה שאול" - וגם כאשר אני יורד נמוך מאוד ונקטן שכלי, גם אז כל שאיפתי אליך בלבד, "הנך" - אתה והיכולת בידיך. נמצא שאני רואה את ריבונו של עולם גם בטוב וגם ברע, ומכיר שהוא נמצא עמי בכל מצב.
הכרת החטא - שורש התשובה
בשם רבי בונים מפשיסחא מסבירים: "ואציעה שאול הנך" - כשאדם מציע לעצמו שאול, כלומר יודע עד היכן מגיע חטאו, אזי "הנך", הקב"ה נמצא שם, ושוב אין גיהנום. האדם צריך להכיר בחטאו, וזוהי הצרה הגדולה ביותר שלו. "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" - ולכאורה תמוה: חטאה או לא חטאה? חטאה! אם כן שפוט אותה על חטאיה, ומהו "על אומרך לא חטאתי"? אלא שאומר הקב"ה: אילו היית אומרת "חטאתי", לא היית מגיעה למשפט כלל, שכן היית באה לידי תיקון.
ומה גורם לחטא מלכתחילה? התחושה של "מה כבר עשיתי?", "היום כולם ככה", "היום זה מקובל", "זה היה פעם". והיום יש ביטויים חדשים: "אל תהיה לי צול", "נהיית לי צדיק", "נהיית לי מחמיר", "מה אתה נהיית לי פרומר" - ועל סמך זה הותרה הרצועה. אבל אם אדם מציע לעצמו שאול, ויודע שחטאו הגיע עד שאול - אז "הנך", הוא ימצא את האלוקים, וכבר אינו בשאול. זו דרך התשובה.
וכאן נוגעים אנו באחת הרעות החולות של הדור: לכל עוולה ולכל קלקול מוצא האדם חבורה מתאימה, ואז הוא אומר "כולם ככה". וכל אחד ה"כולם" שלו. אומרים לו: אדוני, גדולי ישראל אסרו את זה. עונה: היום לכולם יש סמארטפונים. אומרים לו: גדולי ישראל אמרו לעשות חסימה. עונה: אי אפשר להסתדר עם זה. ואצלו "כולם" נמצאים בכל המרעין בישין, "כולם" כל הזמן בחו"ל בטיולים, "כולם" במרדף אחר הממון. איני יודע באיזה "כולם" אתה נמצא; אצלי ה"כולם" אחרים. השאלה היא לאיזה "כולם" אתה מחבר את עצמך. אדם שירצה - תמיד יוכל למצוא חבורה של ריקים ופוחזים להתחבר אליהם; הרי מישהו כבר פתח פאב לדתיים, והוא יאמר לך "כולם שם". זה כמו הילד שאומר: אבא, תקנה לי, לכולם יש - בעוד שיש ארבעה בכיתה שיש להם, ובכיתה שלושים. תתחבר עם ה"כולם" האחרים, ותראה שלא לכולם יש.
ואיך אומר הרב יוספי? בגיהנום יש מקום לכולם. אתה אומר "כולם ככה" - נכון, אל תדאג, יש שם מקום לכולם. ומה בכך שגם זה וזה אין להם אלוקים - האם זה אומר שאתה במצב טוב? זה אומר שאתה נמצא בחבורה שתפגוש אותה במקומות פחות נעימים. אבל אם אדם יודע שחטא ויודע שקלקל - יש לו סיכוי לעשות תשובה.
ודרך אגב, אמר פעם האדמו"ר מקוצק: אנשים נזהרים בראש השנה שלא לאכול אגוז, לפי ש"אגוז" בלי האל"ף עולה בגימטריה "חטא". אמר להם: דעו לכם שבדקתי, וגם "חטא" עולה בגימטריה "חטא" - ולכן רצוי מאוד להימנע בראש השנה גם מחטאים. מן האגוזים הוא נזהר, אך מלדבר על זה ועל ההוא באמצע התפילה אין לו בעיה. גם מזה צריך להימנע.
"שם אתה" מול "הנך" - הקרבה שבשעת הצרה
הקב"ה אומר "עמו אנכי בצרה". הזמן שבו הקב"ה נמצא עם האדם ברמה הגבוהה ביותר הוא דווקא כשהאדם במצוקה: אז הקב"ה צמוד אליו, מלווה אותו על כל צעד ושעל, הרבה יותר מאשר בתקופות הטובות ובזמנים המוצלחים - הוא איתו יד ביד, נושא אותו על כפיים. וזה מדויק בפסוק: "אם אסק שמים - שם אתה", כשאני בשיא ההצלחה, "שם" הוא לשון ריחוק. אבל "ואציעה שאול - הנך", ירדתי נמוך מאוד, ממש בשאול, ואז "הנך" - הנה, פה ממולי, לא "שם" אלא קרוב. דווקא בזמן החשכה יש לך את הליווי הקרוב ביותר.
"אשא כנפי שחר" - במהירות האור אל קצה העולם
(ט) אֶשָּׂא כַנְפֵי־שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם׃
(י) גַּם־שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ׃
רש"י מפרש: אם אשא לי כנפיים כמו השחר, המבהיק לפי שעה מסוף העולם ועד סופו. והיכן יש לשחר כנפיים? כאשר השחר מתחיל, רואים כיצד הוא נפרס מקצה לקצה - הבט לכיוון מזרח, ובשתיים שלוש דקות פתאום נפרס השחר מקצה לקצה. זהו "אשא כנפי שחר": כשם שהשחר מבהיק ברגע מסוף העולם ועד סופו, כך אם אמהר לעוף עד שאשכון באחרית ים במעוף אחד - גם שם "ידך תנחני ותאחזני ימינך".
הרד"ק מסביר אחרת: אין הכוונה שהשחר פורס כנפיו מיד בעת הזריחה, אלא שהשחר פורס כנפיו מן השחר ועד הערב - בתוך שתים עשרה שעות הוא כבר עובר את כל העולם. השחר פורס כנפיו במזרח, ולהיכן הוא מגיע לשכון? למקום שבו כביכול נחה השמש לעינינו - "באחרית ים", במערב. נמצא שהשחר במהירותו העצומה עבר ביום אחד מן המזרח עד המערב, את כל העולם כולו עד סופו - ואפילו כך, גם שם אמצא ש"הנך". גם אם אלך ממזרח למערב ברגע אחד, אמצאך שם, ולא אוכל בלעדיך; בכל מקום ידך תנחה אותי ואתה תנהל אותי.
"ידך תנחני ותאחזני ימינך" - שמאל של טבע וימין של חסד
המלבי"ם הולך בכיוון הרד"ק: אם יהיו לי כנפיים כמו השחר, ואעבור ביום אחד מן המזרח למערב וארצה לשכון שם - גם זה לא יועיל. "גם שם ידך תנחני" - ומי בכלל העיף אותי ממזרח למערב? ידך, כוחך; יד ה' היא שהנחתה אותי. ומהו "ותאחזני ימינך"? המלבי"ם מבאר תמיד שכאשר מוזכרים יחד יד וימין - "יד" היינו שמאל, ו"ימין" כפשוטה. היד השמאלית מסמלת את ההנהגה הטבעית, והימין היא בחינת החסד, כלשון "ימין ה' עושה חיל", "ימין ה' רוממה" - הימין העושה דברים מעבר לטבע.
אם כן אומר המלבי"ם: גם העפיפה הזאת מכוחך היא. כביכול אתה מנחה אותי בידך השמאלית, ואוחז בי בידך הימנית כדי לעכבני בכל רגע שתרצה. אני כמו טיל שמנחה אותו ידו של הקב"ה - אינך עף לבדך. וכאשר ארצה להגיע לשם, תבוא היד הימנית ותאחז בי ותעצור אותי מלהגיע לאן שרציתי. נמצא שגם במציאות הזאת אינני עצמאי כלל, הכל ממך, ואין מנוס ממך.
ולשון "תאחזני" היא כלשון "אל תעש עמנו כלה, תאחז ידך במשפט" שבסליחות. ושואלים: מהו "תאחז ידך במשפט", והרי איננו רוצים משפט אלא חסד ורחמים? אחד ההסברים: "תאחז ידך" - אל תיתן למשפט ללכת, אלא אחוז בו ותפוס אותו. ויש מסבירים להפך: "תאחז במשפט" - כי בלי משפט לא שייכים רחמים, שהרי אין אדם ניגש לשופט לבקש רחמים שלא ידונו אותו; אלא יתקיים משפט, יבוא סנגור, ואז יבקש רחמים. וזהו "אל תעש עמנו כלה" - שלא נהיה בבחינת "נספה בלא משפט", אלא יהיה משפט ואז יש אפשרות של רחמים. והסבר נוסף: "אל תעש עמנו כלה" - שלא ינהג עמנו ככל המון העמים, כלשון "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", והנושא חוזר על שני חלקי המשפט.
"אך חושך ישופני" - ההסתתרות בחשכה
(יא) וָאֹמַר אַךְ־חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי׃
רש"י מסביר: אם אמרתי אסתתר בחושך, והחושך יחשיך עליי כדי שלא תראני - "ישופני" מלשון נשף, לילה. ושימו לב כיצד רש"י מפרש את המילה "אור": אור כאן במשמעות חושך, "ולילה אור בעדני" היינו שהלילה יאפיל לנגדי. כי "אור" הוא גם לשון אופל, כמו "יפיץ ענן אורו" - וכי הענן מפיץ אור? להפך, הענן מחשיך, אלא שהאור כאן במובן חושך. וכן "כל כוכבי אור" - כוכבי לילה, כוכבי חושך, וכן "ויאר את הלילה" - החשיך את הלילה. נמצא לפי רש"י: אני רוצה להתחבא מפניך בחושך ובנשף, ורוצה שאותו לילה יחשיך בעדי.
הרד"ק מסביר להפך: אם ארצה לחשוב שהחושך יסתירני כדי להסתתר מפניך במחשך, שלא תראה אותי ולא את מחשבותיי - הרי "לילה אור בעדני", הלילה שהוא חושך מאיר בעדי. כלומר, אתה ריבונו של עולם, אצלך הלילה הוא אור. אצלנו החושך הוא מציאות שאינה מאפשרת ראייה, אבל אתה רואה אותי אפילו בלילה, וזו אצלך בחינה של אור ובחינה של יום. לפי הרד"ק, אם כן, "אור" כאן כפשוטו ולא במובן של חושך. ואל נתפלא כיצד מילה אחת משמשת לשני עניינים הפוכים - זה כמו הפעלים ההפוכים: "לקלס" שהוא לשון לעג וקלס וגם לשון הלל ושבח, "לשרש" ו"להשריש", ועוד מילים שמשמעותן הפוכה.
המלבי"ם מבאר: גם אם רציתי לומר שהחושך יחשיך אותי כדי שלא תראני, "ולילה אור בעדני" - שמקום החושך יחשיך אפילו ביום, וכל שכן בלילה, כך שלא תראה אותי במקום שאני מסתתר בו - הדבר לא יועיל. וגם הוא מפרש "ישופני" מלשון נשף, לילה.
"גם חושך לא יחשיך ממך" - שלוש וארבע פעמים אותו יסוד
(יב) גַּם־חֹשֶׁךְ לֹא־יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה׃
רש"י אומר: "כחשיכה כאורה" - שניהם שווים אצלך, חושך ואור היינו הך. והרד"ק מעיר שהכתוב משלש ומרבע את העניין: "חושך ישופני", "לילה אור בעדני", "גם חושך לא יחשיך ממך", "ולילה כיום יאיר", "כחשיכה כאורה" - חוזר שלוש וארבע פעמים על אותו יסוד, כי אין חושך וצלמוות להסתר מלפניו. ומבאר ש"לא יחשיך" הוא פועל יוצא: החושך אינו מחשיך את האחרים ואינו מסתיר אותם ממך, אין הוא גורם לך שלא תראה את הדבר. והלילה מאיר אצלך כמו היום.
והכ"ף שב"כחשיכה כאורה" היא כ"ף הדמיון. ואל תתפלא שיש כאן שתי כפי"ן, שלכאורה היה מתאים יותר לכתוב "חשיכה כאורה" בכ"ף אחת - כי כך דרך המקראות: "כמוך כפרעה", "כעבד כאדוניו", "כמלווה כלווה". הרי שכ"ף הדמיון מופיעה בשני הדברים שהכתוב מדמה זה לזה.
ומוסיף המלבי"ם: אינך רואה בעין החושית כמו האדם, שזקוק לאור כדי לראות כהוגן. אצלך "לילה כיום יאיר" - זמן החושך אינו מעכב בעדך, וגם מקום שאין האור בוקע אליו אינו מעכב בעדך, שהרי "כחשיכה כאורה": מקום של חושך ומקום של אור היינו הך.
"כי אתה קנית כליותי" - יוצר כלי המחשבה
(יג) כִּי־אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי׃
רש"י מפרש: "קנית כליותי" - הכליות החושבות את כל מחשבותיי; "תסוכני" - סוככת עליי בבטן אמי, כאילו בטן אמי הייתה סוככת עליי כשהייתי ברחם.
הרד"ק מוסיף: חז"ל אומרים שהכליות יועצות, ולכן הן ביטוי למחשבה. וכיצד הכליות יועצות, ומה הקשר בין עצה לכליות? מפני שהכליות הן המבצעות את ההפרדה בגוף - בין הנוזלים הנצרכים לגוף לבין אלו שצריכים לצאת החוצה, ונמצא שהן בוררות. וזו בדיוק מהותה של עצה: יש כמה אפשרויות וכמה דרכים, ואני בורר דבר מתוך דבר כדי להחליט מהו הדבר הנכון. לכן הכליות מבטאות את עניין העצה. "אתה קנית כליותי" - שהכליות יועצות והלב גומר, ואתה קנית אותן. ולא במובן של רכישה, אלא במובן "קונה הכל": כשאנו אומרים שה' קונה הכל, אין הכוונה שקנה ממישהו, אלא שהכל קניינו. אם כן, גם כליותיי קניינך - וכיצד ייסתר ממך מה שהכליות יועצות?
"תסוכני בבטן אמי" - שם מקום חושך ואין בו אור, ואם שם יצרת אותי ובעצמות וגידים סוככתני, כלשון איוב, כיצד לא תדע את כל מסתריי? ויש אומרים שהזכיר דווקא את הכליות לפי שהן תחילת היצירה בגוף האדם, שהן כשני סדני הגלגל. ומה שכתוב "קנית" - כעניין "קונה שמים וארץ".
המלבי"ם מבאר: אתה יודע את כל סתריי מצד שקנית את כליותיי, ועד שאתה יודע גם את מחשבותיי - וזו אצלך ידיעה אף בלי מציאות מוחשת. "הלא תסוכני בבטן אמי" - אתה סוככת עליי כבר בבטן אמי, ולכן ידיעתך אינה מסוג ידיעת האדם הזקוק לראייה ולהתבוננות בדבר כדי לדעתו; ידיעתך היא ידיעה פנימית, שהרי גם את כליותיי אתה יצרת, ואם כן מחשבותיי ודאי ידועות לך.
משל השבב
אם נרצה להמשיל את הדבר: בארצות הברית הייתה תקופה שהזהירו שלא לקנות סמארטפונים מסין. שכן הסינים, שהם אומני הריגול ואומני ההעתקות - סיפרו לי פעם על פירמה גדולה של נעליים שהקימה מפעל בסין, והיו מייצרים עבורה נעליים ביום, ובלילה מייצרים את אותן נעליים לייצוא מקביל שחור, ויוצא שהמפעל שלו מתחרה בו. אותם סינים ייצרו סמארטפונים והטמינו בתוכם שבב שהקליט הכל ושידר הכל, וכל אחד הפך להיות מרוגל על ידי סין - בלי שום צורך בפגסוס, הסיני כבר יודע עליך הכל. והרי זה מובן: מי שייצר את המכשיר, הכניס את כל השבבים ועשה את הכל בפנים - וכי לא יידע מה אתה מדבר בו?
כך בדיוק כאן: הקב"ה ייצר את הכליות - וכי לא יידע מה אתה חושב בהן? אומר הקב"ה: זה ייצור שלי, את זה אני עשיתי, ולכן אני יודע מה נמצא בתוך כליותיך, מה יש בפנים ומהן המחשבות המסובבות אותך.
לסיכום:
בפסוקים אלו מלמדנו דוד המלך שאין לאדם שום מפלט מריבונו של עולם: לא בגובה השמים ולא בעמקי שאול, לא במעוף מהיר כשחר אל קצה מערב, ולא במסתור החושך והלילה - שכן "כחשיכה כאורה". ולא רק שהמקום אינו מסתיר, אלא אף המחשבה אינה נסתרת, שהרי הקב"ה הוא שקנה את הכליות היועצות וסכך על האדם בבטן אמו. ומתוך הידיעה הזאת עולות שתי נקודות: האחת - התפעלות מן הפלא של יצירת האדם, שהיא "נשגבה לא אוכל לה"; והשנייה - הנחמה הגדולה, שאותו "אין מנוס ממך" הוא גם "הנך": גם מי שירד עד שאול, ובלבד שיכיר בחטאו ולא יתלה עצמו ב"כולם ככה", ימצא שם את ריבונו של עולם ממתין לו - ודווקא בשעת החשכה הליווי האלוקי הוא הקרוב ביותר.