פרק קל"ט בתהילים הוא מן המזמורים הנשגבים שבספר. האבן עזרא פותח את ביאורו במילים: "זה המזמור נכבד מאוד בדרכי השם, ואין באלה החמישה ספרים מזמור כמוהו" - כלומר, בכל חמשת ספרי תהילים אין מזמור כזה. ומוסיף: "וכפי בינת אדם בדרכי השם ובדרכי הנשמה, יתבונן בטעמיו" - כל אדם יבין בטעמי המזמור כפי מדרגת התבוננותו בדרכי השם ובדרכי הנשמה שבאדם. "ועתה אפרשנו בדרך קצרה בעזרת השם".
המלבי"ם מגדיר את נושא המזמור: "המזמור הזה ידבר בנכבדות על הידיעה וההשגחה" - לא רק ידיעת השם את האדם, אלא גם השגחתו עליו. וכבר למדנו בהרחבה ב"שפתי חיים" לרב חיים פרידלנדר, שעניין ההשגחה הפרטית משמעותו שמזמנים לפני האדם ניסיונות לפי מצבו: תמיד בודקים את מצבו ולפי זה מזמנים לו את הניסיונות. ידיעה יש לקדוש ברוך הוא בכל דבר - גם ביתוש, גם בתולעת קטנטנה מתחת לאילן. אבל כל עניין הידיעה שהקדוש ברוך הוא יודע את האדם, וזה מה שאנו מגדירים כהשגחה פרטית, הוא לראות את התקדמותו של האדם ולזמן לו ניסיונות כפי מצבו.
לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר יְהֹוָה חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע׃
השם חוקר לב וכליות ויודע את כל סודי - כל מה שמתנהל בלבי פנימה, הכל השם יודע. וכן אומר הרד"ק: "חקרת לבבי וידעת אותו", כמו שכתוב "אני השם חוקר לב ובוחן כליות".
המלבי"ם מבאר שיש כאן שני מיני ידיעות, שאצל האדם הן נתפסות כסוג של פרדוקס, ואצל הקדוש ברוך הוא אחד הן. הפרדוקס הזה, שהזכרנו אותו בכמה הזדמנויות, הוא פרדוקס הידיעה והבחירה. מצד אחד יש ידיעה קדומה: השם יודע את כל העתיד בידיעה מוחלטת וברורה, שאין בה ספק, בלתי תלויה בזמן ובמקום ובצדדי האפשר. כלומר ידיעת הקדוש ברוך הוא מה האדם יעשה מחר איננה תלויה בשום תנאי - "אם יהיה במקום זה אז כן, אם יהיה בזמן זה אז כן" - אין דבר כזה. הקדוש ברוך הוא יודע מה יעשה האדם מחר, בעוד שנה, בעוד עשור ובעוד אלף שנה, ידיעה מוחלטת וברורה.
והדבר השני, שלכאורה נראה סותר: עם כל זה האדם חופשי במעשיו. ומצד הבחירה החופשית אומר דוד "חקרתני ותדע" - חקרתני עכשיו לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, אף על פי שאתה יודע זאת מקודם, וכביכול הקדוש ברוך הוא כעת מוצא את אותם דברים שהאדם עתיד לעשות, ואצלו זו ידיעה מוקדמת. ומכאן השאלה: אם הקדוש ברוך הוא ידע מראש שפלוני עתיד לחלל שבת, ולא ייתכן שזה ישתנה שהרי ידיעת השם מוחלטת, מדוע פלוני נענש על כך? הרי לכאורה לא יכול היה אחרת, ועצם זה שהשם ידע מראש הוא דבר בלתי ניתן לשינוי.
פרדוקס זה מעלה כבר הרמב"ם, וכותב שדבר זה אין בשכל אנוש להשיגו, ו"אין ידיעתנו כידיעתו". והראב"ד משיג עליו שלא נהג מנהג החכמים, שאם אתה מעלה שאלה ואין לך תשובה מספקת עליה - בסך הכל אתה עלול לעורר חלילה לכפירה, ולמה היה צריך מראש להעלות את השאלה. אנחנו נתנו על זה הסבר בכמה הזדמנויות: גם כשלמדנו "שפתי חיים" לרב פרידלנדר, גם בספר איוב אחרי פרק י"ב יש לנו שיעור שלם בעניין הידיעה והבחירה, וגם בפרקי אבות במשנה "הכל צפוי והרשות נתונה" מסרנו שיעור בעניין. העיקר להבין שאין כאן סתירה, ואין ידיעת השם מכריחה אותנו: אף שהשם יודע מראש מה נבחר, הבחירה נשארת בחירה חופשית מוחלטת. מה שאדם מרגיש שבידו להחליט עכשיו אם יעשה כך או לא יעשה כך - אין זה דמיון, זו אמת וזו מציאות, ולכן האדם עתיד לתת את הדין על כל מעשיו, שכן למען האמת בחירתו חופשית. ומי שירצה להבין כיצד זה מסתדר עם ידיעת השם המוקדמת, יעיין באותם מקומות וישמע את השיעורים שם.
אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק׃
הרד"ק מבאר שכאן מזכיר דוד את תנועות האדם: הישיבה והקימה. ברצונו אדם יושב וברצונו הוא קם. ומה עשה כדי לקום או כדי לשבת? בסך הכל חשב בלבו: "אני רוצה לשבת" - ומתיישב; "אני רוצה לעמוד" - ועומד. את חפץ האדם ומחשבתו יודע הקדוש ברוך הוא מראש, וזו כוונת "מרחוק" - כבר מרחוק הבין השם את זה.
ומהו "לרעי"? לפי הרד"ק אין זה מלשון רֵע וידיד, אלא מלשון רעיון ומחשבה: "בנתה לרעי מרחוק" - אתה הבנת את מחשבתי וידעת אותה עוד מרחוק. אני רק עכשיו חשבתי לקום, ואתה השם ידעת זאת הרבה קודם.
רש"י לעומת זאת מסביר ש"רעי" הוא מלשון "זה דודי וזה רעי": "בנתה מרחוק" - התבוננת מרחוק למשוך אותי אל רעותך וחיבתך, שאהיה לך לרֵע כביכול, לצד התחברות ורעות עוד מרחוק. "לרעי" - לקרבני אליך. ו"רעותך" בפשטות אינה מלשון רע אלא מלשון רצון, כלשון "דיברא כרעותיה", כלומר אל רצונך ואל חיבתך. ושני הפירושים מתחברים: אצל רֵעו של אדם רצונו שם - אני רוצה להיות עם רעי, אני רוצה להתקרב אל רעי.
המלבי"ם מסביר שפעולות האדם מתחלקות לארבעה חלקים, והמזמור מונה אותם. יש פעולות רצוניות שהאדם עושה בלי בחירת השכל, כישיבה וקימה - "אתה ידעת שבתי וקומי". ויש פעולות שהאדם חושב עליהן קודם ומהרהר באיזה אופן לפעול - אלו פעולות בחיריות, בחירת השכל, ועליהן נאמר "בנתה לרעי מרחוק", היינו רעיוני ומחשבותי. עוד לפני שחשבתי את הרעיון ובחרתי אם לעשות כך או כך, כבר הבנת זאת מרחוק.
ומה שאמרנו "בלי בחירת השכל" - הרי בעצם הכל נובע מן השכל, גם כשאני מרים את הכוס ומוריד אותה. אלא שאין כאן מחשבה מעמיקה אם אזיז את היד ימינה או שמאלה, אם אשב או אעמוד. אין כאן בחירה במובן של "בחרתי בכך", אלא פעולה שנעשית על אוטומט: רציתי - וקמתי, רציתי - וישבתי. ואילו הפעולות הבחיריות הן אלו שהתבוננתי ובחרתי בדבר מסוים, וגם אותן "בנתה לרעי מרחוק".
אׇרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכׇל־דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה׃
החלק השלישי הוא הפעולות הטבעיות, כאכילה ומשכב וכדומה, ועליהן נאמר "אורחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנתה". רש"י מבאר: את דרכי ואת רבצי - "רבעי" מלשון לרבוע, לרבוץ - ושוכני סיבבת מחיצה, שאין לעשות דבר בלי ידיעתך. "זרית" לפי רש"י מלשון "זר זהב סביב": אתה כביכול סובבת אותי, ואיני יכול לעשות תנועה או פעולה מבלי שאתה השם יודע.
וחז"ל דרשו את הפסוק על טיפת תשמיש, שהוולד נוצר מן הברור שבה - מן החלק המשובח שבה. "זרית" לפי זה מלשון זורה, כמו שזורים לרוח שזו אחת ממלאכות הברירה, דרך של ברירה. ו"רבעי" מלשון לרבוע, שהוא לשון ביאה. ואם כן, הקדוש ברוך הוא הוציא כבר מאז, מן המיוחד שבטיפה, את נפשו של האדם.
"וכל דרכי הסכנתה" - הכוונה לימדת או למדת, אתה מכיר את כל דרכי. הרד"ק מבאר ש"אורחי" הוא המהלך שלי ביום, כלשון "הולך אורח", ו"רבעי" הוא כשאני רובץ על מיטתי בלילה, מלשון לרבוץ, שוכב בלילה - וכן "ותרבץ" תרגומו "ורבעת". ולפי זה מזכיר הפסוק ארבע תנועות שבאדם: ישיבה וקימה, הליכה ושכיבה. "ידעת שבתי וקומי" - הישיבה והקימה, "אורחי ורבעי" - הליכתי ושכיבתי. ו"זרית" גם הוא מסביר מלשון סובבת, כמו "זר זהב סביב": את כל תנועותי ומחשבותי אתה יודע, כיוון שאתה נמצא באופן תמידי סביב גופי וסביב מחשבותי. ו"כל דרכי הסכנתה" - הרגלת; אתה יודע את כל דרכי כאדם שמורגל בדבר ולכן יודעו, כך אתה רגיל בי ויודע את כל דרכי.
הרד"ק מביא את דברי החכם בספר הכוזרי: "כן יחשוב אדם כי כל איבריו מושמים בחכמה וסדר ושיעור, ויראה אותם נשמעים לחפצו, והוא איננו יודע מה שראוי להניע מהם. על הדמיון, שירצה לקום וימצא כל האיברים כעוזרים השומעים כבר הקימו גופו, והוא לא ידע האיברים ההם". כלומר, אם אדם מתבונן, איזה חסד השם הוא שאיננו צריכים לתת פקודות באופן מודע לגוף, אלא הכל נעשה בתת המודע. אני רוצה לקום - ואני קם; איני נותן פקודה לגוף וממתין עד שיעבד אותה, אלא מיד כשאני רוצה דבר כל איברי כנכונים לפקודתי, ואיני פונה אליהם באופן ישיר ומבקש מהם. וכן כשירצה ללכת או לשבת ושאר המצבים. ועל זה אמר "אורחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנתה".
הרד"ק מביא ביאור נוסף בשם אביו: "אורחי" מלשון אחור, כמו "אחור וקדם צרתני", ו"רבעי" מלשון ארבע רוחות. כלומר מה שלפני ומה שאחרי, מימיני ומשמאלי, מעלי ומתחתי - כל הכיוונים. ו"זרית" מלשון "אזרה לכל רוח": בזה הועלת בכל ששת הצדדים שיש לי. הכוונה שהקדוש ברוך הוא נמצא סביבי בכל הכיוונים, הן באורחי הן ברבעי, הן מעלי הן מתחתי.
האבן עזרא מסביר שהפסוק חוזר על התחושות, על החושים - חוש המישוש, חוש הטעם, חוש הראות, על כל חמש ההרגשות: שכל מה שעושה איבר אחד לא יעשה איבר אחר, ואת זה זרית ופיזרת בכל גוף האדם.
המלבי"ם גם הוא מבאר ש"זרית" מלשון שאתה מקיף את האדם כזֵר, ואתה יודע את כל פעולות האדם, ומזכיר גם את הפעולות שהאדם מורגל בהן: "כל דרכי הסכנתה" - אתה הרגלת אותי באותן פעולות, בכל פעולות הגוף. ואם אדם מתבונן, זה אחד הדברים שהם באמת פלא: אף אחד לא נתן לילד קורס איך לאכול, ועם כל זה תראה שמיד כשהוא נולד הוא כבר יודע מה אמורה להיות פעולת האכילה, יש לו רפלקס. ולרפלקס הזה לכאורה אין שום היגיון - מי לימד אותו שכך אוכלים? הרי עד היום הוא אכל דרך חבל הטבור, ואיך פתאום הוא יודע זאת? על זה אומר: "כל דרכי הסכנתה" - אתה מרגיל אותי בכל דרכי, כל הפעולות וכל הדרכים שלי הן מתוך מה שלימדת אותי ומתוך מה שהרגלת אותי מראש, גם בלי פעולות שלי.
כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן יְהֹוָה יָדַעְתָּ כֻלָּהּ׃
הרד"ק מבאר: כאשר המילה עדיין איננה בלשוני, עוד לא התחלתי לדבר - אתה כבר יודע הכל. כלומר לא רק את המחשבה, אלא הקדוש ברוך הוא יודע כבר מה אתה רוצה לומר. "הן ידעת כולה" - עוד לפני שפתחתי את פי, אתה יודע את כל מה שבפי.
ורש"י מביא פירוש שהוא הישר ביותר בעניין: אין בכוח לשוני להוציא כפי מחשבתי, ואתה יודע מה שאוציא בפי אף שאני עצמי לא ידעתי שחשבתי כך. פעמים שאדם מתכנן לומר דבר מסוים ויוצא לו דבר אחר, וכמו שאומר שלמה המלך "לאדם מערכי לב ומהשם מענה לשון". יש בהיסטוריה כל מיני פליטות פה של פוליטיקאים - התכוון לומר דבר אחד, ואמר לפעמים את ההפוך. כך היה פעם באיזה ראיון בעימות בחירות, שנשאל הנואם על ירושלים ואמר בטעות שהוא בעד "נתניהו מאוחדת" במקום ירושלים מאוחדת. כלומר אני חושב דבר אחד ויוצא לי דבר אחר, אני רוצה לומר דבר אחד ומהפה יוצא משהו אחר. הנה אצלי אפילו את מה שאני חושב איני בהכרח מסוגל להוציא בפי, ואתה ריבונו של עולם יודע מה שאוציא בפי אפילו אם לא חשבתי זאת בלבי. וזה שכתוב "לאדם מערכי לב ומהשם מענה לשון": יכול האדם לתכנן תוכניות רבות בלב, אבל מה שיצא בפיו - ממנו יתברך.
המלבי"ם מוסיף כאן את החלק הרביעי, עניין הדיבור: כשאין עדיין מילה בלשוני, אתה יודע את הכל, כולל כל מה שאני עתיד לדבר.
אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה׃
רש"י מבאר "אחור וקדם" - פניי ואחוריי. "ותשת עלי כפכה" - אכפכה ורידוייכה, מלשון "כי אכף עליו פיהו", כלומר הקדוש ברוך הוא כמו רודה באדם ומושל בו.
הרד"ק מביא בשם אביו שהכוונה ליצירת העובר בבטן אמו: "צרתני" מלשון צורה - יצרת אותי. "ותשת עלי כפכה" - כמו שכתוב באיוב "וכגבינה תקפיאני", שמת את ידיך עלי ועשית אותי כגבינה, מעין גיבול ועיסוי, כדרך שהיו מגבלים את הגבינה. "ותשת עלי" - עשית זאת כפי מידת האורך שאני צריך להיות בו, כפי האורך הראוי.
וחז"ל אומרים שאדם נברא מסוף העולם ועד סופו, והקדוש ברוך הוא מיעטו למאה אמה. ואיפה זה רמוז? בפסוק שלנו. "אחור וקדם צרתני" - מקצה העולם ועד קצהו, מן המאוחר ביותר עד המוקדם ביותר. "ותשת עלי כפכה" - כ"ף בגימטרייה מאה, הניח ידו עליו ומיעטו למאה אמה. ואין הכוונה למאה אמה במושג המגושם, שאין חז"ל עוסקים בעניינים מגושמים, אלא שמיעט אותו בהשגותיו.
המלבי"ם מסביר: לא זו בלבד שיש לך ידיעה בכל פרטי מעשי האדם - שזהו עניינו של כל המזמור לפי המלבי"ם, להראות את ידיעת השם בכל מעשי האדם - אלא יש לך גם ממשלה בכל תנועות האיברים והפעולות. עד שאני מוקף כביכול מממשלת השם, כאדם שמוקף בצבא מכל צדדיו: מאחור, מקדם, מלמעלה, מן הצדדים - כעיר קטנה, שהיא האדם, שהיא במצור מכל צד. אין האדם יכול לברוח מפני השם, לא לקדם ולא לאחור. ואם יאמר אברח למעלה - "ותשת עלי כפכה", גם מלמעלה אתה סוגר עלי. כביכול אין לאדם שום תנועה מבלעדי השם, ואינו יכול לעשות מאומה מבלי רצונו. ולפי זה "צרתני" אינו מלשון יצירה אלא מלשון מצור: אחור וקדם הבאת אותי במצור.
ספר "תהילות מהרי"ץ" מסביר שהקדוש ברוך הוא יצר את האדם שיהיה בבחינת מהלך: שלא יוכל לעמוד באותה צורה ובאותה מציאות ובאותו אופן כל הזמן, אלא תמיד יהיה מהלך ומשלים את עצמו יותר, ואם חס וחלילה להפך - יורד. אמר פעם אחד מגדולי החסידות: מה אנחנו לומדים מאופניים? שאדם אינו יכול לעמוד במקום, הוא חייב לדווש; אם אינך מדווש - אתה נופל. זו מציאות האדם, שהוא צריך תמיד להיות בתנועה: יכול לנסוע אחורה ויכול לנסוע קדימה, אבל חייב להיות בתנועה. אין אדם שיכול לומר "נשארתי אותו דבר, אני כבר עשור אותו דבר" - אין דבר כזה "אותו דבר". או שהתקדמת או שירדת. וזה שנאמר "אחור וקדם צרתני": או שאדם הולך אחורה וחס ושלום יורד לבאר שחת, או שהוא מתקדם קדימה. כך יצר השם את האדם - או אחור או קדם, ואין דבר כזה לעמוד במקום.
עוד דרשו חז"ל על "אחור וקדם צרתני": אם זכה האדם, אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית; ואם לא זכה, אומרים לו יתוש קדמך - היתוש נברא לפניך בסדר הבריאה. ולכאורה דרשה זו תמוהה, וכבר דיברנו על זה בדרשותינו לפרשיות: איך אפשר לומר שאם אדם זכה הוא קודם לכל מעשה בראשית? ודאי שאין זה נכון, שהרי זכה או לא זכה - האדם נברא אחרון. ועוד, מה עניין הזכייה לכאן? מה זה פיס?
אלא הסבירו בעלי המוסר ש"זכה" הכוונה זיכך עצמו. האדם הוא נזר הבריאה והוא תכלית הבריאה; אם האדם שומר באמת על התכלית והולך בדרך שהתווה לו ריבונו של עולם, אז הוא קדם למעשה בראשית. ושימו לב: אין "קדם" כאן כרונולוגי, שהרי ודאי היתוש קדם לו. אלא "קדם" פירושו "נעשה אדם" נאמר בעבורך - אתה היית בבסיס התוכנית.
משל לקבלן המתכנן בניין: הוא מתכנן אותו לאנשים שעוד לא ראה כלל, אבל הוא יודע שיבואו ויצטרכו מטבח בגובה כזה, ומזווה בגודל כזה, וחדר שינה, וחדר ילדים, וסלון, וחלונות, ואוויר, ושמש, ואמבטיה ושירותים. הוא מתכנן הכל בשביל האדם, והאדם עוד לא בא כלל - הוא יבוא בסוף, לאחר שהבניין מוכן ומרוהט ומסודר. אבל מי היה במחשבה תחילה? האדם. הוא לא עשה זאת בשביל הטיח ולא בשביל הבלוקים ולא בשביל הברזל, אלא בשביל האדם. תארו לעצמכם שיבוא הטייח ויאמר: אדוני, אני הייתי פה הרבה לפניך, אתה רק עכשיו הגעת. יאמר לו: חביבי, בתוכניות ראו אותי; מי הסתכל עליך בכלל? את הבית הזה תכננו בשבילי, הכל כאן בשבילי. זו כוונת "אתה קדמת לכל מעשה בראשית": אם זכית, אם זיככת את עצמך ואתה מתנהג באמת כאדם - כל מעשה בראשית נברא בשבילך.
אבל אם לא זכית, אז אינך אדם; ואם אינך אדם, אתה עוד בעל חיים; ואם אתה בעל חיים - יתוש קדמך, שהיתוש נברא ביום החמישי ואתה ביום השישי. שהרי היתוש אינו צריך את כל מה שאתה צריך: אינו צריך בית, אינו צריך חלונות, אינו צריך שמש, אינו צריך אוויר - הוא מסתדר גם בלי זה. ואתה צריך את כל זה, וסימן הוא שאתה אדם, ואם אתה אדם - קדמת לכל מעשה בראשית. אבל אם אינך מתנהג כאדם, הרי אתה עוד מין זואולוגי, ואז באמת היתוש קדם לך.
ונמצא ש"אתה מוקדם" פירושו סוף מעשה במחשבה תחילה: אותך ראו במחשבה כשבראו את העולם, ולכן אתה המוקדם, אף שטכנית באת רק בסוף. המלך אינו מגיע בשלב שעוד יש בטון וטיט; המלך מגיע כאשר הארמון מצוחצח ועומד על מכונו. כך יצר הקדוש ברוך הוא את האדם לגודל מעלתו, שהוא מגיע בסוף - ואין זה חיסרון לו שבא אחרון. אבל אם הוא באמת כמין בעל חיים, אז יש עוד בעלי חיים שהיו לפניך.
פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא־אוּכַל לָהּ׃
בספר "אמת קנה" מבאר הרב מזוז, שמה שכתוב "ותשת עלי כפכה" מרמז לעניין שכאשר העובר נולד בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכיח ממנו את התורה שלמד. וזה הרמוז בהמשך, בפסוק הבא: "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה" - כל אותה דעת שהייתה לי כעת נשגבה ממני, הדעת הזאת עזבה אותי והיא מופלאת ממני. ומכוח מה? מכוח "ותשת עלי כפכה", מכוח הסטירה שנתן לו המלאך - מכוחה נעלמה ממנו אותה דעת.
פרק קל"ט הוא, בלשון האבן עזרא, המזמור הנכבד שאין כמותו בכל חמשת ספרי תהילים, ומוקדש - כהגדרת המלבי"ם - לידיעת השם ולהשגחתו. דוד מונה את כל מיני פעולות האדם: הפעולות הרצוניות ("שבתי וקומי"), הבחיריות ("בנתה לרעי מרחוק"), הטבעיות ("אורחי ורבעי") והדיבור ("אין מילה בלשוני") - ובכולן ידיעת השם קודמת לאדם ומקיפה אותו כזר מכל צדדיו, עד ש"אחור וקדם צרתני", אין לאדם תנועה מבלעדי השם. ומכאן שני יסודות: שהידיעה הקדומה אינה מבטלת את הבחירה החופשית והאחריות על המעשים, ושהאדם - אם זיכך את עצמו והלך בדרך שהתווה לו בוראו - הוא זה שקדם לכל מעשה בראשית, שהכל נברא בעבורו; ואם לא, יתוש קדמו. וכדרך שהאדם נברא בבחינת מהלך, שאין לו לעמוד במקום אלא להתקדם תמיד, כך עליו לדווש קדימה ולהשלים את עצמו, ולהחזיר לעצמו את אותה דעת ש"נשגבה" ממנו בצאתו לאוויר העולם.