מזמור קל"ו הוא "ההלל הגדול", שכל פסוק בו חותם ב"כי לעולם חסדו". בחלק הקודם עסקנו בחסדי הבריאה: מעשה שמים וארץ, המאורות והכוכבים. מכאן ואילך פונה דוד המלך לחסדי ההיסטוריה: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ההליכה במדבר, מפלת סיחון ועוג ונחלת הארץ, ועד לחסד התמידי של "נותן לחם לכל בשר". נעבור על הפסוקים כסדרם, בביאורי רש"י, הרד"ק, האבן עזרא, המלבי"ם ובעלי המוסר.
לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
מדקדק רש"י: לא נאמר "למכה בכורי מצרים" ולא "למכה בכוריהם", אלא "למכה מצרים בבכוריהם" - הקדוש ברוך הוא הכה את המצרים על ידי הבכורות שלהם. כששמעו הבכורות מפי משה את נגע מכת בכורות, הבינו שאם ישראל לא יֵצאו הלילה כולם מתים. הם יצאו להפגין מול אבותיהם: מה אתם עושים, מדוע ישראל עדיין תקועים כאן? שחררו אותם מיד! וכיוון שההורים לא פעלו בקצב הנדרש, "עמדו בכורים וקיפחו שוקן של אביהם המעכבים בישראל". הבכורות הכו את אבותיהם על שאינם פועלים להוציא את ישראל ממצרים.
הרד"ק שואל מדוע נזכרת דווקא מכת בכורות, ומשיב: מפני שמכוחה יצאו, היא הייתה המכה בפטיש. וכבר ראינו לעיל טעם נוסף: מכת בכורות נודעה מראש, בהודעה מוקדמת של "הנה אנכי הורג את בנך בכורך". המלבי"ם מבאר שכאן בא לפרש את הנפלאות: על ידי מכת בכורות הוציא אותנו הקדוש ברוך הוא ממצרים ביד חזקה, וכל הנפלאות הללו לא היו אלא כדי לגאול את ישראל. מכת בכורות היא רעה שהגיעה למצרים שמטרתה טובת ישראל.
וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
הקדוש ברוך הוא הכה את בכורי מצרים כדי להוציא את ישראל מתוכם, והוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה, שהראה כוחו עליהם, וגם בזה חסדו עולמי. האבן עזרא מבאר: "ביד חזקה" היינו ביד רמה, לא כעבדים הבורחים מפני אדוניהם. משה אמר לפרעה שאין אנו נמלטים בלילה. פרעה בא בחצות ואמר "קומו צאו מתוך עמי", והשיב לו משה: לא, נצא בחצות היום כאנשים גיבורים, בריש גלי. "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" - מתרגם התרגום: בריש גלי. ולא עוד, אלא שרצה שיכתוב להם שהם משוחררים, שהם לעצמם, ולא כמי שברח מאדוניו.
הרד"ק מוסיף שלאחר "ויוצא ישראל מתוכם" נאמר "ביד חזקה" כדי לכלול את שאר המכות, שהרגישו המצרים את ידו החזקה עליהם. ויש להבין: מכות מצרים הרי היו ונגמרו, ומה שייך בהן "כי לעולם חסדו"? בשמש ובירח וברקיעת הארץ על המים מובן שזה חסד עולמי, אבל מכת בכורות הייתה ועברה. משיב הרד"ק: חסד גדול היה שיסופר לעולם, שישראל היו בארצם ומצרים לקו בכל המכות וישראל בתוכם ניצלו מכולן. ואפשר לומר עוד, שהחסד הזה הוא מה שמחייב אותנו לעולם בעבודת השם: "אנכי ה' אלהיך" - ומה מחייב אותי לקיים את מצוותיו? "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכמו שאנו אומרים בהגדה, שאילולא כן עדיין אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. נמצא שהחסד ההוא השלכותיו לעולם, ולכן שייך לומר עליו "כי לעולם חסדו".
לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
"לגזרים" בלשון רבים, ואומר רש"י: שנים עשר קרעים לשנים עשר שבטים. והרד"ק מבאר שגם חסד זה ראוי שיסופר לעולם: הקדוש ברוך הוא לא רצה שיראו ישראל מלחמה, "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", ולכן לא נחם דרך ארץ פלשתים, ושינה בעבורם את טבע המים שיעברו בתוכם ויינצלו ממצרים. וחסד גדול עשה עמהם בקריעת הים, שקרעו לשנים עשר קרעים כדי שלא ייכנסו בערבוביה, אלא כל שבט נכנס בדרך שנגזרה לו.
עוד מבאר הרד"ק ש"לגזרים" היינו שנגזר הים לרוחבו עד חציו או יותר, ואחר כך לאורכו. פירוש הדבר: בדרך כלל חושבים ילדים שהים נקרע מפני שהיו צריכים לעבור מגדה לגדה, וקריעת הים אפשרה את מעברם. אבל לא כן היה. מהלכם בים היה בצורת קשת, נכנסו מצד זה ויצאו מאותו הצד עצמו, כדי להסיר את המצרים מעל גבם. אם כן, מאחר שלא היו צריכים לעבור את הים לרוחבו, למה עשה זאת הקדוש ברוך הוא? אלא כדי שיטבעו מצרים בים, ולהראות עוצם גדולתו שיעברו ישראל בתוך הים ביבשה ויטבעו מצרים בתוכו. וזה חסד שיסופר לדור. שהרי כשהדבר הכרחי, כקריעת הירדן ליהושע שהיו מוכרחים לעבור אל הגדה שכנגד, אין בו אותה נתינה יתרה. אבל כאן הדבר לא היה הכרחי כלל, ולא היה בו אלא חסד השם להפיל את מצרים ולהטביעם בים, ולתת לנו את שביעי של פסח, חג בפני עצמו וזמן שמחה נוסף על נס קריעת ים סוף.
בספר תהילות מהרי"ץ מובא מדרש מפליא: בשכר שתי בקיעות שבקע אברהם אבינו עליו השלום עצי עולה, זכה להיבקע הים לפני בני ישראל, שנאמר "ויבקע עצי עולה" ונאמר "ויבקעו המים". "עצי" ולא "עץ", הרי לפחות שתי בקיעות. ולכאורה מה הקשר, וכי משום שזה אותו שורש נאמר שיש חיבור ביניהם?
מבאר הרב: חז"ל אומרים שקריעת ים סוף הייתה בזכות התורה שעתידים ישראל לקבל. הים שאל "מה נשתנו אלו מאלו", והשיב לו הקדוש ברוך הוא: הללו עתידים לקבל תורה והללו אינם עתידים לקבל תורה. נמצא שזכינו לקריעת ים סוף מחמת אפשרות עתידית, בלא שיהיה בידינו דבר בפועל. אלא שההכנה שלנו לקבלת התורה יש בה די כדי שייחשב כאילו כבר קיבלנו אותה. ומניין שההכנה לבדה נחשבת אצל הקדוש ברוך הוא כאילו נעשה הדבר ממש? מן העקדה: אברהם עקד את יצחק, כלומר קשרו, ולא שחטו ולא הקריבו. אבל כיוון שעשה את כל ההכנות, ביקע עצים, הכין את האש והעלה את יצחק על גבי המזבח, מחשיב לו הקדוש ברוך הוא את ההכנה כאילו עשה ממש. ועד היום אנו מזכירים "תזכור לנו עקדתו של יצחק", כאילו כבר נעקד ונשחט ממש, וזכות זו משתמרת לעולם.
וכן ישראל: הכנה לקבלת התורה כבר הייתה בידם. השנים שהיו במצרים, בין ארבע מאות בין מאתיים ועשר, גלות זו הייתה זיכוך, ומצרים נקראת "כור הברזל". הארכתי בזה ב"משנת הגלגולים", בפרק "סוד גלות מצרים וחטא אדם הראשון", מהלך נפלא של האר"י הקדוש כיצד שנותיהם במצרים היו הכנה לקבלת התורה, ועל ידיהן היה זיכוך לכל חטאי הדורות הקודמים. עדיין לא קיבלו תורה בשעת קריעת הים, אבל הכנה לקבלת התורה כבר הייתה להם. ואם תשאל מי אמר שהכנה מספקת, על כך בא המדרש: בשכר שתי בקיעות שבקע אברהם עצי עולה נבקע הים, שבהן הוכיח אברהם שהמכין עצמו למצווה כאילו קיימה.
ומוסיף תהילות מהרי"ץ: לכן אומר כאן דוד המלך "לגוזר ים סוף לגזרים" - רמז לשני הגזרים, לאותם שני גזירי עצים של אברהם אבינו. ובזכותם "כי לעולם חסדו", שהכין הקדוש ברוך הוא חסד נצחי לעולם, שהוכיח שאינו ממתין עד שייצא הדבר אל הפועל, אלא כבר עצם ההכנה נחשבת כאילו יצא הדבר לפועל.
וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
"בתוכו" היינו בעומקו של ים, שהוא חציו, והעבירם ביבשה, כמו שכתוב "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה". ויש לך חסד גדול מזה, שאפילו רגליהם לא נטבלו במים ולא נרטבו כלל. לא נאמר "העביר בו ישראל" אלא "בתוכו", ממש בעומקו של ים, ועם כל זה לא נרטבו.
והמלבי"ם במקום אחר, בביאורו לתורה, מבאר שהקדוש ברוך הוא הגביה להם את הים. שהרי בדרך הטבע, כשהים מתייבש צריך לרדת עמוק מאוד למקום נמוך, ומה עשה הקדוש ברוך הוא? עשה להם כעין רמפה, הגביה את הים כך שילכו בדרך ישרה. זו כוונת "והעביר ישראל בתוכו": הם עוברים בתוך הים, אך אינם צריכים לרדת למטה ולטפס חזרה, אלא עוברים במקום גבוה. ועוד, שקרקע הים אינה דרך סלולה, יש בה סלעים וגאיות ובקעים, והקדוש ברוך הוא יישר להם את הדרך שהלכו בדרך ישרה.
וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
"וניער" - שלא הייתה להם יכולת לחזור לאחוריהם. וחסד גדול הוא שראו ישראל נקמה בשונאיהם ולא פחדו מהם עוד. וכבר הבאנו את המדרש, שכשיצאו ישראל מן הים חששו ואמרו: שמא כשם שאנו יוצאים חיים מכאן, יוצאים המצרים חיים משם. ציווה הקדוש ברוך הוא את שרו של ים ופלט את גופותיהם. ואומר המדרש שכל אחד מישראל ראה והביט באותו מצרי שהיה משעבד בו, והניח רגלו על צווארו ואמר לו: ראה היכן אתה והיכן אני, אחרי שכבר מת וטבע.
היה פסיכולוג שקרא מדרש זה, ובעקבותיו חזר בתשובה. אמר: בפסיכולוגיה לומדים שכאשר אדם נפגע, מישהו פגע בו או התעלל בו, חלק מתהליך הריפוי של הנפגע הוא לראות את הפוגע משלם את המחיר. ולכן פעמים רבות מביאים את הנפגע למשפט, שיראה כיצד שופטים את הפוגע. זה חלק מתהליך ההתנקות שלו, שבו הוא מרגיש שהצדק נעשה, וזה מוריד ממנו את המשקעים הקשים מאותן פגיעות. אמר אותו אדם: ראיתי שהקדוש ברוך הוא הביא את ישראל לא רק לגאולת הגוף אלא גם לגאולת הנפש. המצרים השתעבדו בישראל והתעללו בהם התעללויות נוראות, ועתה הוא מניח את רגלו על צווארו ואומר היכן אתה והיכן אני, ויש כאן ריפוי לנפש הנפגע, כדי שיצאו ממצרים בגאולה שלמה. מכאן רואים את עניין "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע", וכן לעתיד לבוא: "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם".
המלבי"ם מבאר: מה שגזר הקדוש ברוך הוא את ים סוף לגזרים והעביר בו את ישראל, עיקר הנס היה לרעת מצרים כדי לכלותם. שהרי יכול היה להצילנו בדרך אחרת, אלא שהעניין היה שייכנסו המצרים לים ויטבעו. ולכן הקשה את לב פרעה לרדוף אחרי ישראל, "כי בדבר אשר זדו עליהם" - באותה קדרה שבישלו בה נתבשלו: הם הטביעו את בכורינו בים, והקדוש ברוך הוא מטביעם בים.
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אומר הרד"ק: מדבר הוא ארץ שלא עבר בה איש, לא היה שם דרך, והשם הוליך את עמו שם. בחסדו הוליכם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה והראה להם את הדרך. המדבר הוא ארץ ציה וצלמוות, ובמקום כזה כיצד יתקיים אדם אחד, וכל שכן עם שלם, כחמישה מיליון איש? צריך לתת להם מים, לתת להם מן, לתת להם בשר. כל זה סיפק הקדוש ברוך הוא לחמישה מיליון איש במדבר, וחסד זה יסופר לעולם.
המלבי"ם מוסיף שיש כאן חסד השם מצד אחר: שעל ידי ההליכה במדבר למדו לדעת את דרכי השם ואת תורתו, ולהשליך מליבם את הציורים הרעים שנחלו מן המצרים. שהרי גדלו במצרים והיו שם עובדי עבודה זרה. וכך אמר משה: "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" - ומה ההדגשה "אשר הוצאת ממצרים"? ריבונו של עולם, אתה כועס עליהם על שעשו עבודה זרה, ובמה היו שקועים מאתיים ועשר שנים? בתרבות מצרים. זה העם שזה עתה יצא משם, ומה הפלא, שהרי אומרת הגמרא "חוטרא לאווירא, אעיקריה קאי": זורק אתה מקל לאוויר, והוא נופל לאותו מקום שממנו נזרק. עדיין היו בהם כל הטבעים וכל ההשקפות המעוותות של מצרים. הוליכנו הקדוש ברוך הוא במדבר, ושם למדנו את דרכי השם ואת הנהגתו, שם למדנו ליישר את דרכינו ולכוון את רצוננו לרצון האלוקי. כשסטו מן הדרך וכשבאו בטרוניה, חטפו מכות וסתירות, קיבלנו תורה, ומשה רבנו לימד את העם שיצא ממצרים כיצד צריך להיראות יהודי. כל זה חסד השם שהוליכנו במדבר ולימדנו את כל זאת.
עוד מביא המלבי"ם על פי המדרש, שעל ידי שהלכו ישראל במדבר והצטערו, ניתוספה להם ארץ סיחון ועוג. חידוש הוא: ארץ סיחון ועוג היא כעין בונוס על הצער שהיה לנו במדבר. ולפי זה מדויקים הפסוקים שלאחר "למוליך עמו במדבר": "למכה מלכים גדולים", "ויהרוג מלכים אדירים", "לסיחון מלך האמורי", "ולעוג מלך הבשן", "ונתן ארצם לנחלה" - הכל תלוי וקשור בהליכה במדבר.
לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רש"י מפרש שרמז כאן למלחמת שלושים ואחד המלכים שהיו בארץ, והוא שוקל כנגדם את פרעה וחילו ואת מכות מצרים ואת סיחון ועוג. וכלל הוא: כשמזכירים קבוצה ומזכירים אחד מתוכה בפני עצמו, סימן שהוא העיקר שם או שהוא כנגד כולם. כמו "ויבואו כל העדה ומשה ואהרן" - וכי משה ואהרן אינם בכלל כל העדה? ודאי שכן, אלא כיוון שהם המנהיגים הזכירם בפני עצמם. אף כאן, "מכה מלכים גדולים", ואחר כך מזכיר את סיחון ועוג בפני עצמם, ועל כל אחד מהם מודים בפני עצמו.
מעניין שהמלבי"ם, שדרכו לבאר כפילויות, אינו מבאר כאן את הכפל של "גדולים" ו"אדירים", והמצודת דוד פירשו ככפל עניין. ואפשר לומר ש"גדולים" מצד הכמות ו"אדירים" מצד הכוח: אף שהיו גדולים במניינם ואדירים בכוחם, הכה אותם הקדוש ברוך הוא על ידינו, וזה "כי לעולם חסדו". והמצודת דוד מבאר שסיחון נמנה בפני עצמו מפני שהיה חזק מאוד, וכן עוג שהיה חזק ביותר, ולכן פירטם כל אחד לעצמו.
לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אומר הרד"ק: לא די שהיכה אותם, אלא שאת ארצם נתן לנו לנחלה. ומה בכך? שהרי יש מצב שהכית את האומה והוצאת אותה מארצה, אבל יש שלב ב' למערכה: באים הגויים ואלה שבאים לעזור לה ומוציאים אותך משם. על כן נאמר "ונתן ארצם לנחלה": אל תחשוב שלאחר מכן באו והיכונו והוציאונו, אלא הארץ הייתה לנו לנחלה באופן תמידי, וזה חסד נוסף, "כי לעולם חסדו". והרד"ק מגדיר: חסד הוא תוספת הטובה.
ומתוך כך שימו לב שאין נזכרת כאן נתינת ארץ כנען. מדוע? מפני שארץ כנען כבר הובטחה מראש, ומה שאתה נותן את מה שהבטחת אינו חסד אלא חובה, ואנו עוסקים כאן ב"כי לעולם חסדו". לפיכך דווקא נתינת ארץ סיחון ועוג היא חסד, ובפרט לפי המלבי"ם על פי המדרש שלא היינו אמורים לקבלם כלל. ארץ כנען מגיעה לנו מכוח ההבטחה לאברהם אבינו: ארץ שבעה גויים ועוד שלושה, קיני וקניזי וקדמוני, שכתוב שיקבלום רק לעתיד לבוא, והם מגבול ארץ ישראל, ועם כל זה בעולם הזה היו תחת דוד מלך ישראל, והם חלק מעמון ומואב. נמצא שעשרה עממים נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם: שלושה, קיני קניזי וקדמוני, ושבעה, החיתי והפריזי והרפאים והאמורי והגרגשי והכנעני והיבוסי. ובפסוק שהזכרנו לא נזכר החיווי, וחז"ל אומרים שהרפאים הם החיווי. אבל מעבר הירדן מזרחה לא קיבל אברהם אבינו כלום, ואת זה נתן לישראל לנחלה: את ארץ סיחון שהייתה ממואב ואת ארץ עוג מלך הבשן, וזה חסד. לכן לא הוזכרה כאן מתנת כנען אלא רק מתנת עבר הירדן המזרחי שלא הובטח לאברהם.
נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אומר הרד"ק: נטל את הארץ מהם, שהיו עובדי עבודה זרה, ונתנה לישראל שאינם עובדים אלא את השם יתברך.
שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
פשוטו: בשפלנו במצרים זכר לנו, כלומר זכר כדי לגאול אותנו. אלא שהרד"ק לוקח את הדברים על תקופת הגלות: גלינו מן הארץ בעווננו ובחטאותינו והיינו בשפל, וזכר לנו הקדוש ברוך הוא את ברית האבות, כמו שכתוב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם". ואמר על זה הרד"ק "וזה הנכון", כלומר שהנכון יותר שהפסוק מדבר על הגלות האחרונה שאנו נמצאים בה כבר אלפיים שנה, ועם כל זה הקדוש ברוך הוא זוכרנו ופודה אותנו מצרינו.
האלשיך הקדוש מביא את דברי חז"ל, שבצאת ישראל ממצרים יצאו במבט כליה חס ושלום. פרעה אמר להם שיש כוכב, כוכב רעה כנגד פניהם, המסמל דם ורעה, ולפיו כשייכנסו לארץ יהרגו ביד אויביהם, והזהירם בכך. מה עשה הקדוש ברוך הוא? אותו דם שראה פרעה, הפכו לדם מילה. יהושע מל את ישראל, וכשנכנסו לארץ הייתה שפיכות דמים, אבל דם מילה. וזהו שנאמר "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם": מה שאמרו שיהיה לכם דם בכניסה לארץ אכן היה דם, אך לא הדם של חרפת מצרים שציפו למותנו, אלא דם המילה שבא חלף אותו הדם, ובכוחו פדנו השם. וזה "שבשפלנו" - גם כשמצבנו שפל לפי מבט הכוכבים, זכר לנו הקדוש ברוך הוא את חסדו, "ויפרקנו מצרינו", פדה אותנו ממה שראו לנו צרינו מאותה מיתה, על ידי דם המילה.
בספר שירת יונה מביא בשם "נועם מגדים" ביאור בדרך חסידית: "שבשפלנו זכר לנו" - שבזמן שפלותנו, שגלינו מן הארץ, עדיין זכורה לנו הארץ. עדיין אנו זוכרים את ירושלים, עדיין זוכרים את ארץ ישראל, עדיין מתאווים לשוב ולהיגאל. ובזכות זה "כי לעולם חסדו" ו"ויפרקנו מצרינו": חסד השם מלווה אותנו, והוא פורקנו מצרינו. ואומר היעב"ץ: מה הייתה צרת הצרות ואסון האסונות? שיצא האבל הלז מליבנו, ששכחנו את ירושלים. ישב לו עם ישראל באירופה ובנה היכלות, כלשון היעב"ץ, וזה הביא את כל הצרות על ישראל. אבל אם בשפלנו זכר לנו, אם עדיין זוכרים אנו את ירושלים ואת החורבן ומתאווים לשוב, אז "לעולם חסדו" ו"ויפרקנו מצרינו", יש גאולה ויש ישועה.
ספר תהילות מהרי"ץ מבאר בדרך אחרת: בעוונותינו יש דורות שאין ישראל נוהגים כהוגן, וצריך לחפש להם זכות לקיומם, זכות שגם במצב הגרוע שבו הם נתונים תעמוד להם להישאר. ומהי הזכות שאפשר למצוא במציאות קשה כזו? שמודדים אותנו מול האומות. מסתכלים על האומות ואומרים: נו, אל מול האומות ישראל צדיקים. הגמרא מביאה שאחת הזכויות שיש לאומות היא שאינם מוכרים בשר אדם במקולין, כלומר באטליז בגלוי. זכות נוספת שהייתה להם בעבר וכבר נגוזה, שלא היו כותבים כתובה לזכר, והיום כותבים גם לזכר ויש נישואים רשמיים, ואיבדו גם זכות זו. על כל פנים, כשמודדים אותנו מול האומות, אומר המהרי"ץ דושינסקי, אף שאנו נמוכים ושפלים, עדיין אנו נחשבים גבוהים לעומת מציאותן של האומות. וזהו "שבשפלנו זכר לנו": אם אנו במצב שפל ואין מליץ יושר, איזו זכות יזכור לנו הקדוש ברוך הוא בחסדו? על כך משיב הפסוק "ויפרקנו מצרינו" - הקדוש ברוך הוא פורק ומציל אותנו מכוח צרינו, מתוך מבט על צרינו. ראה כיצד נראים צרינו, וזו עצמה סיבה לגאלנו.
ומוסיף הרד"ק: החסד הגדול הוא להחיותנו בין הגויים. דבר שאומות עומדות ונדהמות מולו. היסטוריונים, טולסטוי ואחרים, ישבו וחקרו והתבוננו: כיצד ייתכן שהעם הזה חי וקיים ונושם ובועט ומשפיע כבר שלושת אלפים שנה? ולא אומה נידחת בקצה הגלובוס, אלא מושרשים ומבורגים בעמדות הבכירות ביותר בעולם. אלא שהקדוש ברוך הוא בחסדו הגדול מחיה אותנו בין הגויים גם בגלות, ואומר "כי לעולם חסדו", שעוד יגאלנו מצרינו, ולא ימוש חסדו מאיתנו לעולם.
נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
לאחר שתיאר את החסד על ישראל, מראה לנו דוד בסיום המזמור את חסד הקדוש ברוך הוא על כל החי: לכל בריותיו הוא זן ומפרנס. וחסד גדול הוא שמזמן לכל בריה ובריה את המזון הראוי לה. וראוי לייחד לכך שיעור בפני עצמו, להתבונן כיצד מפליא הקדוש ברוך הוא עצה למצוא לכל בעלי החיים את מזונם, ולפעמים בדרך לא דרך, עד שהוא מגיע להם ממש אל הפה, כדוגמת הגמרא ב"בני עורב אשר יקראו", שמצואתם יוצאים יתושים ונכנסים להם אל הפה, ועוד דוגמאות רבות מסוג זה.
המלבי"ם מבאר שגם מזונו של האדם בכלל זה. אף שחז"ל אומרים "במזלא תליא מילתא", שהפרנסה תלויה במזל, הקדוש ברוך הוא הוא "נותן לחם לכל בשר". ואף שנראה לך שהדבר בא מן השמים מכוח המערכה, המזלות והכוכבים, שיש נולד במזל עניות ויש נולד במזל עשירות, כמו שאמרו לרבי אלעזר בן פדת שנולד במזל עניות: רצונך שנהפוך בשבילך את העולם ואולי תיוולד במזל אחר - על כן חותם הפסוק "הודו לאל השמים".
הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
הודו לקדוש ברוך הוא שהוא אל השמים, הוא המנהיג את השמים, הוא המנהיג את המערכה ואת המזל, ואם כן הכל יוצא ומושפע ממנו יתברך והכל מחסדיו. מסיים דוד את המזמור: הודו לאל השמים שהוא מכין מזון לכל בריה, ולעולם חסדו. וכנגד זה אמרו חז"ל שעשרים ושישה "כי לעולם חסדו" שבמזמור הם כנגד עשרים ושישה דורות שהיה העולם בלא תורה והתקיים בחסדו של הבורא יתברך. ומהו "לאל השמים"? אומר הרד"ק: כי מן השמים בא המטר, והמטר הוא סיבת המזון, כמו שכתוב "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים", והכוונה מגובה האוויר. השם הוא אל השמים, הוא המצווה שירד המטר, ובזה נותן לחם לכל בשר, ובזה חסדו תמידי עלינו, כן יהיה תמיד, אמן ואמן.
החלק השני של המזמור מוליך אותנו במסע החסד של הקדוש ברוך הוא עם עמו: מכת בכורות שהבכורות עצמם היו שותפים בה, יציאה ביד רמה ולא כעבדים בורחים, ים שנקרע לשנים עשר גזרים בזכות שתי בקיעותיו של אברהם ובזכות ההכנה לקבלת התורה, מעבר בעומק הים בדרך ישרה ובלא שנרטבו הרגליים, טביעת המצרים שהייתה גם ריפוי לנפשם של הנפגעים, ארבעים שנות מדבר שבהן למדנו את דרכי השם ונוקינו מתרבות מצרים, וארץ סיחון ועוג שניתנה במתנת חסד שלא הובטחה מעולם. ומשם אל ההווה: גם בשפלותנו ובגלותנו זוכר לנו הקדוש ברוך הוא, ומקיים אותנו בין הגויים, ועדיין אנו זוכרים את ירושלים ומצפים לגאולה. וחותם הכל בחסד הפשוט והגדול מכולם: "נותן לחם לכל בשר" - שהכל, גם המזל וגם המטר וגם הפרנסה, ביד אל השמים, וחסדו לעולם.
בזה סיימנו את פרק קל"ו בתהילים.