מזמור קל"ו בתהילים הוא מזמור מוכר ביותר, והוא נקרא "הלל הגדול". השם הזה בא לבדל אותו מן "הלל המצרי" - ההלל שאנו אומרים בראש חודש בקיצור ובמועדים בשלמות. כאן, בעשרים ושישה ההילולים שכולם חותמים "כי לעולם חסדו", מדובר בהלל הגדול, ובשם הזה אנו יודעים שהכוונה למזמור זה ולא למזמורים שאנו אומרים בפסח ובכל ראש חודש.
הוֹדוּ לַה' כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
הרד"ק פותח ומציין שבמזמור עשרים ושישה פסוקים, וכולם חותמים "כי לעולם חסדו". חז"ל בפסחים קי"ח אומרים שהם נאמרו כנגד עשרים ושישה הדורות שהיו מבריאת העולם עד קבלת התורה. באותם דורות עדיין לא הייתה תורה שתהיה להם זכות להיות ניזונים ממנו יתברך, והקדוש ברוך הוא זן אותם בחסדו. ומיד עולה השאלה: אם כן, מי זן את אומות העולם היום? הרי גם היום אין להן תורה. על זה אומר הרד"ק: כל העולם עומד בזכות ישראל. לאחר שהשם נתן תורה לעם ישראל, "חנינא בני" אחד די בו כדי לקיים עולם שלם - מי שעוסק בתורה מקיים את העולם.
ולפי הפשט אומר הרד"ק, כל אחד מן ההילולים יש לו עניין במקומו, ועל כל הילול והילול חוזר ונאמר "כי לעולם חסדו", לומר שההטבה הזאת היא הטבה עולמית, חסד שאין לו הפסק. ולמה לחזור ולהזכיר בכל פסוק, והרי היה אפשר לומר זאת פעם אחת על כולם? כדי להגדיל את השבח, להראות שבכל דבר ודבר חסד השם הוא חסד עולמי, חסד המתקיים לעולם. אומר המצודת דוד: לא כחסדו של בשר ודם, שחסדו "כענן בוקר" - ענן שרואים אותו כמה דקות ונעלם. חסדו של הקדוש ברוך הוא הוא חסד נצחי שאינו פוסק לעולם.
המלבי"ם מבאר את הקשר למזמור הקודם: שם הוא ציווה לברך ולהלל את השם יתברך - "בית ישראל ברכו את ה', בית אהרן ברכו את ה'", וסיים "ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה". לאחר שציווה להודות על כל הטובות שקיבלנו מאת השם, שהן מצד הטוב והחסד שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו, בא מזמורנו ואומר: דע לך, חסדו של הקדוש ברוך הוא נצחי. בין כשהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בדרך הטבע, ובין כשהוא מנהיג אותו בהנהגה הניסית שמעל הטבע - שתי ההנהגות שהזכרנו במזמור הקודם, "שמך לעולם" ו"זכרך לדור ודור" - שתיהן מחסד השם עלינו, חסד נצחי ותמידי. והדבר הראשון שהוא פותח בו הוא החסד שבתוך הטבע עצמו.
הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
לכאורה זה לשון צורמת: "אלוהי האלוהים" - כאילו יש אלוהויות רבות ויש אלוה שעליהן. אלא שצריך להבין את לשון הקודש. "אל" פירושו כוח: "יש לאל ידי" - יש כוח בידי. ומכאן גם הכינוי לדיינים ושופטים, שהם בעלי כוח ושררה: "עד האלוהים יבוא דבר שניהם אשר ירשיעון אלוהים". לפיכך "אלוהי האלוהים" פירושו כוח הכוחות. המלאכים הם בעלי כוח, והם "אלוהים" למה שנמצא למטה מהם, כמו "ראה נתתיך אלוהים לפרעה" - שמשה נעשה מנהיג לפרעה. המלאכים הם, כהגדרת הרמח"ל, "פקידי הטבע": הפקידים מאת השם להנהיג את כל מה שתחתיהם, והם מנהיגים הכל ברצון הבורא יתברך. והקדוש ברוך הוא הוא האלוה שמעל כל הכוחות הללו המנהיגים את הבריאה.
הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אומר הרד"ק: הגלגלים הם אדונים על השפלים. כשמדברים על השפעות המזלות מדברים על הגלגלים - השמש, הירח והכוכבים, שהם המזלות המשפיעים למטה. "מזל" נקרא כך מפני שהשפע דרכו יורד ונוזל ומשפיע עד העולם התחתון, כלשון הכתוב "יזל מים מדליו", שהוא לשון נזילה והשפעה. והם נקראו "גלגלים" מפני שהקדמונים האמינו שכל גרמי השמיים הנעים בתנועה קבועה - כוכבי הלכת - מסתובבים בתוך גלגל שקוף. שהרי בלא זאת לא יכלו להבין כיצד הם נעים במסילתם: כל דבר שאתה מסחרר בעיגול מבקש לברוח החוצה מכוח האינרציה. לכן הבינו שיש להם מסילה - גלגל שאינו נראה ובתוכו הכוכב מסתובב. היום אנו יודעים שאין זה מחמת גלגל, אלא כוח המשיכה הוא שמונע מהם לחרוג ולברוח; וככל שהעצם גדול יותר, כן כוח המשיכה שלו גדול יותר ומושך אליו יותר, וזה הגורם לכל כוכבי הלכת לנוע במסילתם. ועל כל פנים נבין את המושג. "הודו לאדוני האדונים" - אותם גלגלים אדונים על השפלים, והקדוש ברוך הוא הוא האדון עליהם, הוא המשפיע לאותם מזלות שישפיעו לכאן למטה.
המלבי"ם מבאר את הכפילות: ההנהגה הטבעית, לדעת הקדמונים, מבוססת על "אלוהים" ועל "אדונים". הכוכבים והמזלות הם לדעתם אדוני הארץ - וזאת הייתה הסיבה שהיו עובדי כוכבים ומזלות: האמינו שהמזל משפיע, ואם תעבוד אותו ישפיע לך טוב. והמלאכים, המנהיגים את המערכת, הם לדעתם ה"אלוהים" של אותם אדונים - הם שמשפיעים לגלגלים את הכוח והעוצמה. ועל זה אומר הכתוב: השם הוא הנותן כוח אל המלאכים, והשם הוא הנותן את ההנהגה והאדנות, הוא אדוני האדונים. הכל נובע מכוח אחד, ואין ריבוי כוחות כפי שהאמינו הגויים עובדי העבודה הזרה.
ומכאן גם נבין מדוע אנו מדגישים "ה' אלוקינו ה' אחד". שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא בלשון רבים - "אלוהים" - ולמה, והרי הוא אחדותי? אלא שכוונת הדברים: כל הכוחות שבעולם נמצאים בו, והוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, ולכן נקרא אלוהים, שכל הכוחות ממנו. ואף שהשם משתמע כרבים, בא הכתוב ואומר: דע לך, ה' אחד. הכל נובע ממקור אחדותי, ואין ריבוי של כוחות. הוא האלוה על מה שהם ראו כאלוהויות רבות, והוא האדון על מה שהם ראו כאדונים רבים בטבע ובבריאה.
לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רש"י מסביר: בראשונה, כאשר עשה השם את כל הגדולות והנפלאות הללו, לא נברא עוד מלאך. וזה מתאים למדרש שהמלאכים נבראו ביום השני. ולמה לא ביום הראשון? אומר המדרש: שלא יאמרו היה גבריאל מותח מכאן ומיכאל מותח משם, כאילו היו לקדוש ברוך הוא עוזרים ומסייעים וכל אחד נתן יד. לכן המלאכים לא נבראו ביום הראשון כלל, והקדוש ברוך הוא עשה את הכל לבדו.
הרד"ק מוסיף: לאחר שהזכיר את המלאכים ואת הגלגלים, אומר "לעושה" - להראות שאינם קדמונים כקדמותו של הקדוש ברוך הוא, אלא הם "עלולים" והוא "עילה" להם, כלשון הפילוסופים. "עילה" היא הסיבה, "עלול" הוא המסובב - מה שיצא מאותו דבר. למשל: העננים הם העילה והגשם הוא העלול, שהגשם יורד מכוח העננים. וכשאנו אומרים שכל דבר בבריאה בא ממנו יתברך, אנו אומרים שהשם הוא עילת העילות וסיבת הסיבות, וכל מה שקיים בעולם הם עלולים ומסובבים ממנו. כלומר, אל תחשוב שכשם שהקדוש ברוך הוא קדמון כך גם הכוחות הללו קדמונים. לא. השם עשה את כל הנפלאות לבדו כשעוד לא היו כלל הכוחות הללו, והוא שיצר את כוחות הטבע, את המלאכים ואת הגלגלים, ואחר כך הוא מפעיל את הכל, כי הוא אלוהי האלוהים והוא אדוני האדונים. לכן נאמר "לעושה" - ללמדך שאינם קדמונים אלא הוא עשם וחידשם.
המלבי"ם מבאר שעד כאן דיבר על ההנהגה הטבעית, ומכאן מתחיל לדבר על ההנהגה הפלאית - ההנהגה העל-טבעית, הניסים שבהם הקדוש ברוך הוא משדד את מערכות הטבע. בהנהגות הטבעיות אנו רואים כביכול השפעה של הכוח הטבעי, השפעות של גרמי השמיים - שמש, ירח וכוכבים - בתוך הטבע. אבל דברים פלאיים, בחינת נפלאות, באים מהשם לבדו: "לעושה נפלאות גדולות לבדו" - בלי אמצעות של אלוהים ובלי אמצעות של אדונים. הקדוש ברוך הוא הורס את כוחם של כוחות הטבע ופועל בכוח על-טבעי, לבדו, בלי שום כוח אחר עמו.
פעם היה יהודי שהיו לו אחד עשר ילדים, וכשסיים להשיא את כולם, בחתונת בן הזקונים, קם ואמר: אני רוצה לומר לכם שחיתנתי את כל הילדים שלי בלי עזרה משמיים. התפלאו השומעים - הרי נראה כאדם מאמין, כיצד הוא מדבר כדברים האלה? אמר להם: מהי עזרה? עזרה פירושה שאני עושה והשם עוזר. אבל כאן לא הייתה עזרה משמיים - כאן הקדוש ברוך הוא עשה את הכל. אני לא עשיתי מאומה. זהו "עושה נפלאות גדולות לבדו". ויותר מזה: לפעמים האדם אף מפריע. הנח לקדוש ברוך הוא לנהל את העסק, שהוא מנהל אותו טוב יותר, ואתה אל תפריע - לפעמים אתה רק גורם נזקים במה שאתה עושה.
ומעין זה מסופר על הרב מבריסק, שבנו זכה לשידוך נכבד, והרגיש האב שדעתו של הבן זחה עליו במקצת. אמר לו: דע לך, מה שקיבלת שידוך כזה הוא מפני שאביך הוא אני. אמר לו הבן: אבא, אבל גם החתן הוא משהו. אמר לו: דע לך, שאם היה חתן אחר, יכול היה השידוך להיות מוצלח עוד יותר; החתן כאן רק היווה מעין אבן נגף. לא רצה שירגיש תחושות גאווה, ורצה להנמיך מעט את רגשות הגבהות.
לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
עתה הוא מזכיר את השמיים, הכוללים את כל הגלגלים והכוכבים וכל מה שנמצא בשמיים. הקדוש ברוך הוא עשה אותם וחידש אותם בתבונתו, ובחידושם עשה חסד לעולם, וחסד זה אין לו הפסק - השמיים תמידיים, ולכן "כי לעולם חסדו", חסד תמידי, עולמי ונצחי.
המלבי"ם מבאר כאן יסוד גדול, וכבר ביארו בפירושו למשלי: בכל מקום מייחסים את החוכמה לבריאת הארץ ואת התבונה למלאכת השמיים. ולמה? כי חוכמה היא ההבחנה בין טוב לרע, והבחנה זו חייבת להיות מקובלת ממנו יתברך; ואילו תבונה היא דבר שהאדם מתבונן ומעמיק ומגיע בו למסקנות בכוח עצמו. וטעם הדבר: אם האדם יחליט בעצמו מה טוב ומה רע, יגיע לעיוותים הנוראים ביותר. אדם יכול להחליט שהריון בלתי רצוי - נהרוג אותו וייגמר, וכל הדאגה היא לטובת האישה ההרה שאינה מעוניינת בו; אתה החלטת שזה הטוב, אבל אולי הטוב הוא לדאוג לאותו אחד שעומד להיהרג? רואים שבהכרעות בין טוב לרע חייבת הכרעה אלוקית שמימית שתקבע מה טוב ומה רע. כי אחרת, גם היטלר יכול להחליט שהעם היהודי בלתי מוסרי בכך שהוא מתעקש לשרוד כנגד חוק הטבע שבו החלש נכחד - זו תורת האבולוציה, והעם היהודי הוא אנטי-אבולוציוני, מתעקש להיות חלש ולשרוד, ועל כן הוא לדעתו פועל נגד המוסר והמצפון והטבע. אוי ואבוי אם האדם יקבע לעצמו את כללי המוסר: יש אנשים הבאים ושורפים מעבדות ומכים אנשים על שעושים ניסויים בבעלי חיים - בשבילו תשפיל איש, תכה אותו, אפילו תאיים עליו ברצח, העיקר שלא יפגעו בקוף. זהו מוסר של גוי, וזה מה שקורה כשהאדם לוקח לעצמו את מושכות ההחלטה בענייני החוכמה.
לכן החוכמה - מה טוב ומה רע - חייבת להיות מקובלת מאת האלוקים. רק השם יקבע מה טוב ומה רע, ואז גם אם דבר אינו נראה לך, כמו הציווי להשמיד את עמלק, שבעיניך נראה רע - כיוון שיצא ממקור הטוב, הוא הטוב וכך צריך להיות. ומי שיחליט שלא לקיים מפני שהוא מרחם, כמו שריחמו על אגג, סופו שיחטוף מהם כשתגיע גרמניה, ואז יראה אם עשה נכון או לא - וזה עלה בשישה מיליון. ומשום כך החוכמה, שהיא ההבחנה בין טוב לרע, היא בחינת הארץ, שכאן בארץ יש בחירה ויש הבחנה בין טוב לרע.
מה שנאמר "חוכמה בגויים תאמין" הוא עניין אחר לגמרי: מדובר בחוכמות המדע. ואכן מצינו שבכמה מקומות הודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בעניינים של גרמי השמיים וכדומה, בעניינים מחקריים - אבל לא בענייני החוכמה של טוב ורע. הגוי יכול ללמד אותנו לכל היותר בענייני טבע, לא יותר. בענייני הנהגה ורוחניות אין ליהודי מה לקבל מן הגוי כלום. מה הם קיבלו שאנחנו לא קיבלנו? אילו מקורות יש להם שלנו אין? לנו יש את מקורות הגישה אל הרוחניות עצמה, לנו יש נביאים, לנו נתנה תורה.
והחפץ חיים אומר: אם דבר מסוים היה טוב, הוא כבר נכתב בתורה; ואם לא נכתב בתורה כהנהגה לנו - אינו טוב. אל תחפש ואל תאמץ אידיאות. שאלו אותו בזמנו על הקומוניזם, אמר: אם זו הייתה הדרך הנכונה לחיות בה, הקיבוצים וכל התפיסה הקומוניסטית, התורה הייתה מצווה אותנו על כך. ואם התורה לא ציוותה - אין זו הדרך הנכונה שאדם צריך לחיות בה. לקח שמונים שנה עד שאנשים קלטו זאת, ואנחנו יודעים מה נכון ומה אינו נכון מכבר. העולם אינו יודע, ולכן הוא צריך לעשות ניסויים: בוא ננסה, הנה יש משהו חדש. ואומר החפץ חיים: חבל על הזמן, זה אינו כתוב בתורה, זה אינו מתאים לנפש האדם, אין זו הצורה הנכונה שבה חברה אמורה לבנות את עצמה. היום כולם מכירים בזה: מדינות קומוניסטיות נשארו רק במקומות שיש בהם שלטון טוטליטרי, כמו סין, מפני שנוח לשליטים לשלוט בעם - אבל כצורת חיים לאדם אין זו הדרך, שהתורה לא התוותה אותה כמודל. בענייני חוכמות, מדעים ומחקרים - כן, אם הגוי חכם ועשה מחקרים והתוצאות ברורות, הודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם.
ונחזור לענייננו. אומר המלבי"ם: התבונה היא ההבחנה בין אמת לשקר, ובשמיים לא שייך טוב או רע. בהנהגת הארץ אתה יכול לומר "עשית דבר טוב", "עשית דבר רע", שיש שם בחירה; אבל בהנהגת השמיים אין עניין של טוב ורע, אלא של קיים או אינו קיים, ישנו או אינו, אמת או שקר. לפיכך "לעושה השמיים בתבונה".
לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל־הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
כאן הוא מזכיר עניין מבריאת העולם שהוא חסד גמור מאת הקדוש ברוך הוא: שהשם ביטל את טבע המים. בטבעם המים היו מכסים את הארץ, כמו שהיה בתחילה שהעולם כולו היה מוצף במים, וכמו שאנו רואים עד היום שהמים מכסים יותר מחצי הכדור. והקדוש ברוך הוא בחסדו פינה את היבשה, ריכז את המים למקום אחד ונראתה היבשה, ואז יש מקום לבני אדם, לצמחים ולבעלי חיים. "רוקע" הוא מלשון שטיחה ורידוד, כמו "ריקועי פחים" - השם שטח את הארץ על המים. ואף שהמים בטבעם מעל הארץ, נתן הקדוש ברוך הוא מציאות שבה הארץ גבוהה מהמים, וחסם את המים שלא יעברו את הארץ, כמו שכתוב "נתן חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו", ו"מים לא יעברו פיו". גם זה מנפלאותיו, שהמים אינם עוברים את היבשה; ואם המים עוברים את היבשה, רחמנא ליצלן, זהו צונאמי - ואנו רואים כיצד זה שוטף ואינו משאיר דבר. הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו גבל ושם חוק וגבול לים, ובזה רואים את חסדו.
שואל הרד"ק: כיצד נצחי החסד הזה, והרי הקדוש ברוך הוא הביא מבול? ומשיב: לא היה זה אלא לזמן מועט בלבד, לנקמת רשעים, ואין בזה פגיעה בנצחיות החסד. ועוד, שגם בזמן המבול השאיר הקדוש ברוך הוא בתחבולה את מיני החיים - על ידי נח והתיבה; ובנוסף נשבע השם שלא יהיה עוד מבול על הארץ. אם כן בהחלט יצדק לומר "כי לעולם חסדו".
המלבי"ם מדייק מן הלשון: לא נאמר "רקע", בעבר, אלא "רוקע", בהווה - מפני שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וקיום הבריאה הוא בריאה מתמדת. אין זה דבר שנברא ונגמר. ומי שלמד עמנו את נפש החיים יודע, שאותם עשרה מאמרות שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את העולם קיימים ועומדים - "לעולם ה' דברך ניצב בשמיים". ה"יהי אור" הוא שיוצר אור בכל רגע ורגע, ואם תתבטל האמירה "יהי אור" לרגע אחד, אין מציאות של אור בעולם. לא שהאמירה יצרה ומאז הדבר פועל מכוח האינרציה, אלא האמירה מהווה בכל רגע נתון את כל מה שיש. "תדשא הארץ" - בכל רגע ורגע הארץ מוציאה דשא ועשבים וצמחים ופירות מכוח הדיבור האלוקי הקיים גם עכשיו. אין זה כקבלן שבנה את הבית והלך, שאיני צריך אותו שיחזיק לי את המרפסת; אצל הקדוש ברוך הוא דברו ניצב בכל רגע ויוצר מחדש את מעשה בראשית.
ולפיכך, אומר המלבי"ם, הארץ יכולה גם לחזור למצב של תוהו ובוהו, שהרי בתחילת הבריאה כיסו אותה המים, והיא עלולה לחזור למצבה הקדום. על כן אנו אומרים "כי לעולם חסדו": יש כאן חסד תמידי מאת השם שרוקע את הארץ על המים בכל עת, שהארץ במצב שאנו יכולים להלך עליה, ושיש בה אפשרות של גידול ותבואה ופרנסה ובעלי חיים - הכל מחידוש תמידי, חסד המלווה אותנו יום יום ושעה שעה.
לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
עתה הוא מזכיר את המאורות הגדולים שבהם יש קיום לעולם, וגם להם אין הפסק, ולאחר מכן מתחיל לפרט אחד לאחד. ולכאורה יש כאן קושי: אם הוא מודה בנפרד על השמש ובנפרד על הירח, מה מוסיפה ההודאה הכללית "לעושה אורים גדולים"? ועוד קושי: מדוע נאמר "אורים גדולים", והרי יש מאור גדול ומאור קטן? ונראה ליישב, שאנו מודים גם על היצירה המקורית וגם על התוצאה הסופית. "לעושה אורים גדולים" - זו הודאה על היצירה המקורית, שבתחילה שניהם היו גדולים. ואחר כך באה הודאה שנייה בפני עצמה, על התוצאה שלאחר השינוי: השמש לממשלת ביום והירח לממשלות בלילה. וכן מדויק מן הלשון "את הירח וכוכבים", שהרי משתמע שקודם חלוקת העבודה, לפני שהשמש נעשתה גדולה והירח קטן, לא היו כוכבים; ומתי נוצרו? שהקדוש ברוך הוא צירף לה את הכוכבים כדי להפיס את דעתה של הלבנה. אם כן מדובר כאן בשני השלבים: שלב האורים הגדולים, והשלב שלאחריו כשנעשו שמש וירח.
אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אומר הרד"ק: השמש היא המושלת ביום לתועלת העולם, להאיר ולחמם את האוויר, והיא תועלת לחיים ולצמחים, וזה חסד מאיתו שאין לו הפסק. אי אפשר לתאר עולם שאין בו שמש - פשוט לא היה קיום לעולם. ולא רק בהיעדר שמש: אילו הייתה השמש מתרחקת מאיתנו במקצת, היה העולם קופא למוות; ואילו הייתה מתקרבת מעט, כמו שחשנו בשבועות האחרונים, העולם מהביל באופן שאי אפשר להתקיים בו. השם יצר את השמש במינונים המדויקים ביותר, כי לעולם חסדו.
והמצודת דוד מוסיף: הודו לעושה את השמש למשול ביום, וקבע לה תחומה ולא תעבור. כלומר, חלק מההודאה על החסד התמידי הוא שלשמש יש גבול, שיש זמן שבו היא מפסיקה. שאם היה אור כל הזמן, אין זה בריא לאדם ולא טוב לו, וקשה היה לו לכלכל את מעשיו - שעות ערות ושעות שינה - ולא היה יודע מתי להפסיק מעבודתו ומתי כבר לנוח. ולכן על עצם העניין שהיא "לממשלת ביום" בלבד, ואחר כך בא הירח - גם על זה צריך להודות.
אֶת־הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
השם נתן את הירח שימשול בלילה יחד עם הכוכבים. אומר הרד"ק: הירח והכוכבים הם צורכי הולכי מדברות ויורדי הים. ראשית, ההתמצאות: מי שהולך ורוצה לדעת היכן צד צפון, יש לו כוכב הצפון, ועל פיו היו יודעים את הכיוון עוד לפני שהמציאו את המצפן ואת כל האמצעים הטכנולוגיים. ועוד תועלת בירח: גידולי ירקות רבים גדלים מכוחו, ובעיקר משפחת הדלועים - מלפפונים, אבטיחים וכדומה. וכן הגאות והשפל מושפעים מן הירח: יש מקומות שבהם הים גואה בשעות ובזמנים מסוימים לפי זמני הלבנה, וכן בנהרות יש זמנים שהמים עולים וזמנים שהם יורדים. וזה מכוח המשיכה: ככל שהגוף גדול יותר ומסתו גדולה יותר, כך כוח משיכתו גדול יותר, וכשהירח מתקרב הוא יוצר את המשיכה. יוצא אם כן, כדברי הרד"ק, שיש בזה צורך ליורדי הים וצורך לצמחים, ולירח יש גם כוח במים. ולזה מצא חיבור למה שכתוב באיוב ל"ח: "התקשר מעדנות כימה או מושכות כסיל תפתח" - שלכל כוכב וכוכב יש כוח בצמחים, באבנים ובמתכות, ויש להם השפעה. על כל זה אנו מודים: "את הירח וכוכבים... כי לעולם חסדו".
ובכלל שני האורים הללו, אומר הרד"ק, יש קיום לעולם, מפני שהקור והחום הם סיבת קיום החיים. אילו הייתה שמש באופן תמידי, היה העולם מתלהט והולך ומתלהט בלא שום שלב של צינון, ולא היה יכול להתקיים; ואילו היה ירח באופן תמידי, היה העולם מצטנן והולך ומצטנן, ולא היה דבר שיתן חיות מכוח החום. עצם זה שהקדוש ברוך הוא נתן זה לממשלת ביום וזה לממשלת בלילה, ומתוך כך יש חימום וקירור וחימום וקירור - זה נותן מציאות של קיום לעולם, וזהו חסד תמידי.
המלבי"ם מוסיף: "עושה אורים גדולים" - גם בזה אנו רואים את רוב חסדיו, שהשמש מאירה ביום והירח בלילה, וגם זה מפלאי ההשגחה, שבלילה "תרמוש כל חיתו יער" והאדם נח מעבודתו, ובזרוח השמש "יאספון". בעלי חיים רבים זמן פרנסתם וקיומם הוא דווקא בלילה - הרי שהקדוש ברוך הוא עשה בזה חסד עם בריותיו.
ולאחר שספר על כל העולם בכללותו - הטבע, השמיים, הארץ, השמש והירח - הוא עובר להזכיר את החסד בפרט על ישראל, שהנה הקדוש ברוך הוא משנה את הטבעים לפי רצונו. מכאן ואילך מדובר בחסדים ייחודיים לנו, ולא בדברים שהם לכלל העולם כשמש וירח: "למכה מצרים בבכוריהם" וכל הבא אחריו - חסדים פרטיים שהקדוש ברוך הוא עשה עמנו בלבד.
הלל הגדול פותח בהודאה ובה עשרים ושישה הילולים כנגד עשרים ושישה דורות שנזונו בחסדו של הבורא עד מתן תורה, ואחר כך העולם קיים בזכות ישראל העוסקים בתורה. החזרה על "כי לעולם חסדו" בכל פסוק באה להגדיל את השבח וללמד שחסדו של הקדוש ברוך הוא אינו כחסד בשר ודם כענן בוקר, אלא חסד נצחי. המזמור פותח בהנהגה הטבעית - השם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים, כוח הכוחות שמעל המלאכים והגלגלים, והכל נובע ממקור אחדותי אחד; עובר להנהגה הפלאית - "עושה נפלאות גדולות לבדו", בלי שום אמצעי; וחוזר אל הטבע - השמיים בתבונה, הארץ הרקועה על המים בבריאה מתמדת שבכל יום תמיד, והמאורות שכל אחד בגבולו ובממשלתו, שהחום והקור שלהם הם עצם קיום העולם. ומכאן עובר המזמור מן החסד הכללי שבבריאה אל החסדים הפרטיים שעשה הקדוש ברוך הוא עם עמו ישראל.