מזמור קל"ז הוא קינת הגולים על נהרות בבל. המלבי"ם מבאר שהמזמור התייסד לשנה הראשונה שבה כבש כורש את בבל. המצודת דוד מסביר שהפרק נכתב על ידי דוד המלך, ואם תשאל: הרי דוד נפטר בטרם נבנה בית המקדש, כיצד הוא מדבר על החורבן? התשובה היא שדוד היה ראש לרוח הקודש, והוא צפה ברוח הקודש שנבוכדנצר יגלה את ישראל לבבל. ונראה בהמשך שצפה גם את גלות טיטוס, היא גלות רומי.
עַל־נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ בְּזׇכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן׃
רש"י אומר: "על נהרות בבל שם ישבנו" - כשירדנו לגולה. נבוכדנצר ביקש מהם שישירו לו, כדרכם שהיו שרים על גבי הדוכן, אבל שם, במקום ההוא, ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. האבן עזרא מוסיף שהמזמור נאמר בלשון הלויים, שכך היו משוררים כאשר גלו לבבל. ומה עניין "על נהרות בבל שם ישבנו"? הם היו מתבודדים מן הבבליים כדי שלא ישמעו את בכיים, ולכן לא בכו בעריהם אלא היו יוצאים ומתרחקים אל הנהרות, ושם בכו. ונראה בהמשך שגם את כינורותיהם תלו שם, ולכן היו צריכים ללכת אל המקום המרוחק.
מהו "שם ישבנו"? זו שאלה שהכול שואלים - מה בא לבטא לשון הישיבה הזו? האבן עזרא מסביר: ישבנו משוממים. היינו כאדם שומם, אדם מבוהל, יושב ומשתומם. הרד"ק מסביר שהמזמור נאמר בלשון הלויים המשוררים שגלו בגלות בבל, ושם היינו מתבודדים, ולא רק שהיינו שוממים אלא גם בכינו כשזכרנו את ציון. המצודת דוד מפרש: ישבנו ישיבה הראויה לגולים - אדם היושב כמוטל לארץ, כראוי לאדם שרוי בדיכאון ובעצב, וזכרנו את ציון החרבה והשוממה ועל זה בכינו.
המלבי"ם מבאר: מה שבכינו בבבל והתאבלנו על ציון לא היה מפני שאיבדנו טובות גשמיות, שהיו לנו נחלת שדה וכרם ושפע ונאלצנו לעזוב הכול. אדרבה - גם בנהרות בבל "שם ישבנו", הייתה לנו שם ישיבת קבע, נחלת שדה וכרם, כמו שנצטוו: בנו בתים ונטעו כרמים ואכלו את פרים. אנחנו רואים שבבבל צוו אותם שלא לשבת בשממון ולומר: עוד מעט שבעים שנה ונגאלים, ולכן לא אעשה כלום. אלא אמרו להם: במקום שאתם נמצאים בו פתחו את הגשמיות שלכם, טעו כרמים ואכלו פריים ובנו בתים. ואם כן, מבחינה גשמית לא חסר לנו דבר.
ועם כל זה, כשנזכרנו בציון בכינו. ולמה? כי ציון מסמלת תמיד את מקום הקדושה. ירושלים היא מקום מושב העם, אבל ציון היא המרכז, מקום המקדש. זכרנו את קדושת ציון, ששם היה בית המקדש, שם הייתה העבודה, שם השכינה הייתה בתוכנו - ועל האושר הרוחני שנעדר מאיתנו בכינו.
לפי המלבי"ם מיושבת הקושיה הידועה: מה עניין "גם" כאן, הרי הישיבה והבכי אינם מצטרפים זה לזה? אלא הכוונה: הגם שישבנו, שהיה לנו שם יישוב וכרמים ובתים - בכל זאת בכינו, משום שזכרנו את ציון. הגשמיות איננה תחליף לרוחניות שאותה איבדנו כשאיבדנו את ציון.
עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ׃
מתי יש בבבל "ערבים"? בבבל יש בבלים. אלא שהכוונה לערבות, לעצי ערבי נחל. האבן עזרא מביא בשם רבי משה פירוש מחודש: "בתוכה" היינו בתוך ציון, טרם גלותם - כלומר הנחנו את הכינורות ולא לקחנו אותם איתנו, אלא השארנו אותם בציון. אך האבן עזרא עצמו אינו מקבל פירוש זה ואומר שלדעתו "בתוכה" הכוונה בבבל, וזהו הפשט שכל המפרשים מסבירים: על הערבות שבתוך בבל תלינו כינורותינו.
והראיות לכך: ראשית, נאמר "על נהרות בבל", ועצי הערבה גדלים בסמיכות לנהר, ואם כן על הנהרות ישבנו ובערבות שלידם תלינו את הכינורות. שנית, בהכרח מדובר בנהרות שבבבל, שהרי בארץ ישראל בירושלים אין נהרות; היה שם נהר אחד בלבד, נהר גיחון, וגם אותו סתם חזקיהו. שלישית, שהרי בבבל אמרו לנו "שירו לנו משיר ציון" - סימן שהכינורות היו שם עמם, שכן "שירו" פירושו שירו ונגנו.
הרד"ק מסביר את עניין התליה: היינו יושבים על שפת הנהר והכינורות בידינו, כדי לעורר את עצמנו בשיר כמנהגנו בציון. אבל כשהיינו נזכרים בציון, מרוב צער היינו עוזבים את הכינורות ותולים אותם על עצי הערבה, שלא היינו מסוגלים לנגן. הם חשבו שהכינורות יעוררו בהם את הזיכרונות, ולבסוף ראו שהזיכרונות מכים בהם בעוצמה כזו, עד שלא ערבה להם עוד שמיעת הנגינה וההתעסקות בה - ותלו את הכינורות מרוב צער ויגון, וישבו ובכו.
המצודת דוד מסביר באופן אחר: תלו את הכינורות במקומות נסתרים בין עצי הערבה כדי שהאויבים לא יראו אותם ולא יבקשו מאיתנו לשיר להם, כפי שנראה בהמשך הפרק.
המלבי"ם מפרש כאן פירוש חדשני: "על ערבים" אינו מלשון עצי ערבה אלא מלשון עריבות - דבר נעים וערב. אף שבבבל היו לנו כל התענוגות הערבים והנעימים לגוף, על זה עצמו תלינו כינורותינו. לא רצינו לשמוח בטובה, והטובה עצמה הייתה לנו לאבל. כיצד אשמח בארץ האויב? כיצד אתעדן בהנאות ארציות כשבית ה' חרב? אדרבה, העריבות הזו עצמה מראה שבמידה מסוימת שכחנו את ציון - ומשום שלא היינו מסוגלים לשכוח את ציון, לא היינו מסוגלים לנגן. דווקא בגלל מה שנתנה לנו מדינת בבל תלינו את הכינורות.
מכאן אנו למדים מה שאמרו גדולים רבים, וכידוע בשם החתם סופר, שאמר שאינו חושש שהגלות תהרוס אותנו אלא חושש יותר שהגלות תנעם לנו. ובאמת מה שהרס את העם היהודי בגלות אינן הרדיפות - אלו דווקא גרמו לעם להתכנס ולהידבק בדתו. מה שהרס היה דווקא האמנציפציה. כשאמרו לחתם סופר שנפוליאון נתן שוויון זכויות ליהודים, התחיל לבכות. אמר: כשרודפים אותנו, כשליהודי לא נוח עם הגוי, הוא זוכר את יהדותו; ואם אינו זוכר - הגוי יזכיר לו. אבל כשהוא נכנס לטרקלינים, נעשה חלק מן הממשל, לאט לאט משנה את חזותו: הפאות נושרות, אחר כך הכיפה, אחר כך כבר מדבר בשפתם ונעשה חלק מהם. וזה נורא הרבה יותר. אם הגלות נעמה לנו, כבר אין לנו מה לחפש בארץ ישראל ואין לנו עניין בגאולה. "על ערבים בתוכה" - הגלות הייתה ערבה לנו, וזה היה הדבר הנורא, ועל כך היה הבכי גדול יותר.
המאירי תמה על הפירוש המקובל שעזבנו את הכינורות ותלינו אותם על האילנות. שתי קושיות בפיו: ראשית, כיצד נשאו עמם את הכינורות? אדם היוצא לגלות אינו לוקח עמו כלי נגינה, אלא כלי גולה, את המינימום ההכרחי. שנית, אם הכינורות היו תלויים - הרי האויבים המושלים בהם יכלו פשוט להכריח אותם לנגן; מדוע לא הכריחום?
לכן מפרש המאירי: האויבים שהיו שם באותו מקום שגלו אליו, בידיהם היו כלי המקדש, שהרי הגויים הגלו לבבל את כל הזהב ואת כל מה שהיה במקדש, ובכלל זה את הכינורות. והם מצווים על הלויים "שירו לנו משיר ציון", והלויים נאלצו לעשות זאת. הוציאו את הכינורות ונתנו אותם בידיהם, ופשטו את נימיהם ומתחו אותם - שהרי כדי לנגן בכינור צריך למתוח את המיתר, כפי שכל נגן עושה לפני הופעה: מכוון את המיתרים, מותח קצת ומרפה קצת, כדי לוודא שהכלי מנגן כהוגן.
ואותו פישוט ומתיחה נקרא "תלייה". לתלות פירושו לפשוט דבר, להעמידו ולמותחו על מתכונתו, כלשון "תולה ארץ על בלימה". וכן אמרו חז"ל "תולין את המשמרת ביום טוב" - מותח את המסננת על פי הכלי ושופך לתוכה, והשמרים נקווים למעלה והיין יוצא. וכן "ברביעי נתלו מאורות", כלומר הונחו והועמדו. ואם כן "על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" פירושו: שם באותו מקום מתחנו את נימי הכינור כדי לנגן. "בתוכה" - בתוך בבל, שכל מה שבתחום בבל נקרא בתוכה. ו"על ערבים" אינו על הערבה עצמה אלא בינות לערבות. והקינה כאן היא על שהכריחו אותם לשיר את שיר ציון.
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי־שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן׃
השובים אותנו דרשו מאיתנו שנשיר להם משיר ציון, ובעקבות זה בכינו ואמרנו להם: איך נשיר את שיר ציון. ומהו "ותוללינו שמחה"? הרד"ק מסביר: הכינורות שתלינו על הערבות - בהם ביקשו מאיתנו שמחה, שנשמח עמהם ונשיר להם. יש מפרשים "תוללינו" מלשון יללה: הייתה יללתנו, ותחת היללה מבקשים מאיתנו שמחה. רש"י מביא בשם מנחם שתוללינו הם מיני כלי זמר, שנקראו כך על שם שהיו תולים אותם - כמו כלי הקשה שתולים אותם באוויר ומקישים בהם, כגון אותו משולש מתכת עם המקש שכולם זוכרים מן הגן. ורש"י עצמו מסביר: "תוללינו" - אויבינו שהיו מהוללים ומשטים בנו, לשון "ומהוללי בי נשבעו". הוללים הם אנשים שאינם מיושבים בדעתם, משתטים, ורצו שאף אנו ננהג כהוללים.
תמיד אני אומר לכם: כשיש מילה שאיננה ברורה, רבו בה הפירושים. הנה כבר ארבעה פירושים לביטוי "תוללינו": הכינורות שתלינו בערבים, לשון יללה, שם של כלי זמר, ולשון מהולל ומשטה.
המלבי"ם מסביר: "שם שאלונו שובינו דברי שיר" - המנהג בימי קדם היה לשיר שירים בסיפור שבח הארץ והמדינה שהם בה, כדרך שבחי ירושלים. גם היום שרים שירים בשבח הארץ, וכן דרכם של כל המדינות, לכל אומה שיר בשבח ארצה.
ואגב, איזה שיר בשבח ירושלים אנו שרים כולנו בכל שבת? "לכה דודי". מעטים שמים לב שלכה דודי הוא בעיקרו שיר בשבח ירושלים. רק הבית הראשון והשני נוגעים לשבת: "שמור וזכור בדיבור אחד", "לקראת שבת לכו ונלכה". מכאן ואילך השיר עובר לדבר על ירושלים: "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה"; "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה"; "התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי"; "לא תבושי ולא תכלמי, מה תשתוחחי"; "והיו למשיסה שוסיך, ורחקו כל מבלעיך"; "ימין ושמאל תפרוצי" - כמו שנאמר על ירושלים שתתרחב לעתיד לבוא. ורק לבסוף חוזרים אל השבת: "בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ברינה ובצהלה", "בואי כלה בואי כלה". הרי לך שכל העדות וכל המנהגים שרים בכל שבת שיר בשבחה של ירושלים, וזו הייתה דרכם מקדם.
וזו הייתה בקשת הבבלים: אתם עכשיו בבבל - שירו לנו בשבחה של בבל. "ותוללינו שמחה" - ביקשו מאיתנו דברי שמחה, שנשיר להם שירי שמחה. "שירו לנו משיר ציון" פירושו: אותו שיר שהייתם משוררים בשבח ציון, שירו אותו עתה לנו. עשו לו הסבה, שיהיה שיר לארץ בבל, שהרי ארץ כשדים היא עתה ארץ אחוזתכם. ההצלחות שהיו לכם שם - נחלת בית, שדה וכרם - יש לכם גם כאן, ואם כן מדוע לא תשירו את השיר הזה על בבל?
והמלבי"ם מוסיף ביאור חמישי בתיבת "ותוללינו": כמו "ושוללינו", שהרי התי"ו והשי"ן מתחלפות בארמית - "תורא" הוא שור, "פשר" ו"פתר" הם אותו עניין, מפשר חלמין הוא פותר חלומות. ואם כן שוללינו הם שודדינו ששללו את שללנו, והם המבקשים שנשמח בארצם ונשיר בשבחה והלל.
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר־יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר׃
על זה השיבו להם: איך נשיר את שיר ה' על אדמה שהיא ההפך משיר ה', אדמה נוכרייה, ההפך מן הקדושה. המצודת דוד מסביר שאמרנו בליבנו: איך נשיר את שיר ה' במקום שאינו מקום המקדש? ומפני שחששנו מן הבקשה הזו אמרנו להם שאבדו מאיתנו הכינורות בדרך - שהרי לשיטתו החביאו את הכינורות בין עצי הערבה כדי שלא יבקשו מהם שיר ציון, וכשבאו וביקשו בכל זאת, השיבו שאבדו הכינורות ואין באפשרותנו לשיר.
המלבי"ם מסביר: הגם שאנחנו יכולים לשיר בארצות הגויים כל מיני שירי שבח על הצלחה גשמית - על שגשוג, על פריון, על שפע כלכלי - בזה אין מניעה. אבל שיר ה'? שיר ה' הוא שירי הקודש, השכינה שהייתה בבית המקדש, הופעת רוח הקודש והנבואה וכבוד ה' והתורה והעבודה והניסים. את השיר האלוקי הזה איך נשיר על אדמת נכר, שאיננה מוכנת לסגולות הרוחניות האלה? שירי טבע אשיר לך - אבל שאעשה הסבה לשיר ה' ובמקום שבו מופיעה ירושלים תופיע אדמת נכר? דבר כזה לא ייתכן.
הילקוט דורש על פסוקים אלו: אמר להם נבוכדנצר, מה אתם יושבים ובוכים? הכינו עצמכם, עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפניי ולפני עבודת אלילים בכינורותיכם, כדרך שהייתם מקישים לפני אלוקיכם. ו"מקישים" פירושו מנגנים, כלשון "החליל מכה לפניהם" - שאין הכוונה שהחליל מכה, שהרי אינו תוף, אלא שהוא מנגן.
והמדרש מביא קודם לכן שכשהגלו אותם לבבל לא נתנו להם רגע מנוחה, מפני שידעו שאם ינוחו רגע אחד יעמדו להתפלל. ולכן נאמר "על נהרות בבל שם ישבנו" - רק שם. וגם לבכות לא הניחו להם, שידעו שאם יבכו יחזירם הקב"ה. ורק כשהגיעו לנהרות בבל יכלו לשבת וגם לבכות, וזהו "גם בכינו".
ואז עושה נבוכדנצר סעודה ודורש מהם נגינה תוך כדי המשתה. לא גרמניה המציאה את הדבר הזה; כך היה מקובל גם קודם. כשישבו הגנרלים היו מביאים את היהודים מן המחנות - והיו ביניהם אומנים אדירים, שניגנו בבמות המכובדות ביותר בעולם - ומעמידים אותם לנגן לפניהם, כדי שיוכל הגרמני, לצלילי הפסנתר והעוגב, לגמוע את כוס היין ולחגוג את חגיגותיו. הוא אומר לך: זה התחיל כבר עם נבוכדנצר.
התחילו מסתכלים אלו באלו ואומרים: לא די שהחרבנו את בית המקדש, אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני עבודת אלילים? היה רבי יצחק בר טבלא אומר משל: למלך בשר ודם שנשא בת מלכים. אמר לה, עמדי והשקיני כוס אחד, ולא רצתה להשקותו - היא בת מלכים, הכול עשו לה משרתים, ואיך תמזוג לו. כעס עליה והוציאה מתוך ביתו, והלכה ונישאת למוכה שחין. אמר לה אף הוא: עמדי והשקיני כוס אחד. אמרה לו: ריקה, בת מלכים הייתי ונישאתי למלך, ועל שאמר לי השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עליי והוציאני מביתו; שאילו השקיתיו הייתי מוסיפה על כבודי כבוד - ועכשיו אתה, מוכה השחין, אומר לי עמדי והשקיני? כך אמרו ישראל: שם לא התנהגנו כהוגן ולא עשינו רצון ה', ואתה רוצה שנעשה את רצונך?
עמדו כולם ושלטו בעצמם, ונתנו בהונות ידיהם לתוך פיהם וקצצו אותן, כדי שלא יוכלו עוד לפרוט על הנימים. ואז אמרו להם: "שירו לנו משיר ציון" - והשיבו: לא נאמר "לא נשיר", אלא "איך נשיר". וראו כמה מדויקת לשון הפסוק: לא אמרו "לא ננגן את שיר ה' על אדמת נכר", אלא "איך ננגן" - שהרי אכלו את ראשי אצבעותיהם ולא היה להם במה לנגן.
וכן הוא אומר: "ואקבצם אל הנהר", ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם - שם היו, אלא שלא היו יכולים להקיש בכינורות. כלומר, אף שנאמר שלא מצא שם לויים, באמת היו שם לויים, אלא שלא יכלו לנגן, כמו שאמרנו שקצצו את קצות אצבעותיהם. ומניין שחזרו אותם הלויים שגלו? שנאמר "ורבים מהכהנים והלויים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון".
כיוון שידע נבוכדנצר כן, עמד והשליך מישראל תילי תילים של הרוגים, ערימות ערימות. ואף על פי כן הייתה להם שמחה, שלא אמרו שירה לפני עבודת אלילים, שנאמר "ותוללינו שמחה". והרי לנו ביאור שישי לתיבה "תוללינו": מלשון תל, תילי תילים שעשו מאיתנו.
אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי׃
באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם את אצבעות ימינכם - אף אני אשיב אחור ימיני מפני אויב, ואינה חוזרת אלא אם כן אזכיר אתכם, שנאמר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". ומכאן אומר הקדוש ברוך הוא: אני אזכור את ירושלים תמיד, לגאול אתכם גאולת עולם.
המזמור פותח בגולים היושבים על נהרות בבל, מתבודדים מן הבבלים ובוכים. ולפי המלבי"ם עיקר הכאב אינו על אובדן הטובה הגשמית - שהרי בבבל בנו בתים ונטעו כרמים וישבו ישיבת קבע - אלא על אובדן ציון והקדושה: "הגם שישבנו, בכינו". ולכן דווקא העריבות שבגלות היא שגרמה לתליית הכינורות ולאבל, כאזהרת החתם סופר שהגלות תנעם לנו. השובים דרשו שיר בשבח ארצם, שנסב את שיר ציון לשיר של בבל, ועל כך השיבו הלויים "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" - שירי טבע והצלחה אפשר לשיר בכל מקום, אך שיר ה' אינו ניתן להסבה. וכמדרש, קצצו הלויים את בהונותיהם ומסרו נפשם שלא לנגן לפני עבודה זרה, ובזכות אותה מסירות נשבע הקדוש ברוך הוא לזכור את ירושלים ולגאול את ישראל גאולת עולם.