פרק קל"ח בתהילים הוא שירת הודיה של דוד המלך על שהקדוש ברוך הוא ענה לו בעת צרתו וקיים לו את דברו. בחלק זה של הפרק אנו מגיעים אל הפסוקים שבהם דוד פונה אל מלכי הארץ - שאף הם יודו לה' מתוך שראו את הבטחתו מתקיימת - ומשם אל היסוד הגדול של הפרק: הקדוש ברוך הוא רם ונישא, ודווקא את השפל הוא רואה מקרוב. הפסוקים כאן אינם פשוטים, ונלך בהם לאט, בעזרת המפרשים והמלבי"ם.
יודוך ה' כל מלכי ארץ
יוֹדוּךָ יְהֹוָה כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ׃
הרד"ק מבאר: "יודוך ה'" - בעניין הזה שענית לי בעת הצרה וקיימת לי את דברך. והוא לוקח את הדברים אל עניין המלוכה: הקדוש ברוך הוא הבטיח לדוד את המלוכה, וקיים את דברו, ובסופו של דבר זכה דוד ועלה למלוך. "יודוך כל מלכי ארץ" - כל המלכים שבעולם המכירים אותי, בזה הם יודוך, "כי שמעו אמרי פיך". הם שמעו איך הבטחת לי את המלוכה, וראו כיצד הוצאת את ההבטחה אל הפועל. הם ראו אותי נע ונד, שאול רודף אחריי להרגני, וכל מי שראה זאת נואש ממלכותי. אפילו דוד עצמו אמר: "אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב" - גם ההבטחות שהבטיח לי שמואל על המלוכה נראו כזב. רחוק היה בעיניהם שאמלוך. עכשיו שקיימת את הבטחתך, בזה הם יודוך ויאמרו: הנה הקדוש ברוך הוא הבטיח דבר שנראה באותו זמן מופקע לחלוטין, וראה בסופו של דבר הוציאו אל הפועל.
רש"י מביא כאן דרשת חז"ל: "כי שמעו אמרי פיך" - כששמעו אמרי פיך "לא תרצח", "לא תנאף", הודו על אמרי פיך "אנכי" ו"לא יהיה לך", כדאי הוא להקבילם עול מלכותו עליהם תחילה ואחר כך יגזור כל גזירותיו. פירוש הדברים: הקדוש ברוך הוא אמר "אנכי ה' אלהיך", "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אמרו האומות בתחילה: נו, אז הוא כמונו - הרי כל מלך רוצה שלטון, כל מלך רוצה שלא יקבלו עליהם מלך אחר, במה הוא שונה? אבל כאשר שמעו "לא תרצח", "לא תנאף" - הבינו שיש לו כאן עניין להיטיב לך, לשמור עליך. במדרש מופיע שזה היה כאשר שמעו "כבד את אביך ואת אמך". שהרי הצר, כשהוא לוקח לו חיילים לצבאו, אומר לו: את אביו לא ידע ואת אמו לא הכיר ואת משפחתו נטש - אין כלום, אני כאן, אני אביך ואמך, "אמא רוסיה" ומה שתרצה, הכל אני. תמיד המלך רוצה שהאדם לא יזכור את משפחתו; זהו מנהיג טוטליטרי. ופתאום הם רואים שהקדוש ברוך הוא אומר: אדרבה, כבד את אביך ואת אמך. בזה הודו ב"אנכי" וב"לא יהיה לך", ואמרו: מה שאמר קודם "אנכי" - זה כדי שתקבל את גזירותיו, את ה"לא תרצח" וה"לא תנאף", שהן גזירות לטובתך; ולא כדי להמשיל עצמו עליך, שהרי "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" - לא היה זקוק ליצורים כדי למלוך עליהם, מלך היה עוד קודם לכן. ואם כן למה ברא עולמו? להיטיב לבריותיו.
כיצד מתפללים בלי לדחוק את השעה
מכאן נלמד כיצד יתפלל אדם ולא ידחק את השעה. שני דברים צריך לדעת. ראשית, אם מדובר בתפילה על רוחניות - לזכות לתורה, לקרבת אלוקים, לתשובה - זה לעולם אינו דחיקת השעה; כמה שיתפלל על זה יומם ולילה, וככל שירבה בתפילה כן ייטב. שנית, כשמדובר בתפילה על עניין גשמי, מומלץ לא לתת עצות לריבונו של עולם: מאין תבוא הישועה, שהפרנסה תבוא ממקום פלוני, שיקבלו אותי לעבודה דווקא שם, שאותה גברת תסכים לשידוך. הקדוש ברוך הוא יודע מה טוב לי. ולכן יתפלל שהשם ישלח לו זיווג הגון, שישלח לו מקור פרנסה, וכן על זו הדרך, בלי לתת עצות. וגם אם נראה לי שמקום מסוים טוב לי, אפשר להתפלל: ריבונו של עולם, סייע אותי שיקבלו אותי במקום העבודה הזה - אם הדבר הזה הוא לטובה. שהרי מבקשים תמיד "ותנה כל משאלות לבי לטובה": ואם אתה יודע שזה לא טוב לי - אל תיתן לי. ובאופן כזה אין האדם דוחק את השעה לעולם, שלא יאמרו לו: נתנו לך כי ביקשת. אבל אדם שלוחץ על דבר מסוים, עלול לקבלו אפילו כשבאמת הדבר עשוי להזיק לו, וכפי שסיפרנו בעניין זה בשם הרב פינקוס.
וישירו בדרכי ה'
וְיָשִׁירוּ בְּדַרְכֵי יְהֹוָה כִּי גָדוֹל כְּבוֹד יְהֹוָה׃
האבן עזרא מבאר: לא יהיה להם שירות חשק או שירות מלחמות, רק שירות בדרכי ה'. כלומר, גם לאומות יש שירים - אבל מה הם שיריהם? שירי מלחמות או שירי חשק. שירי מלחמות כמעט אינם מוכרים בימינו, אבל שירי חשק, שירי תאוות ושירי עגבים, מוכרים בכל העולם. אומר הפסוק שלא יהיו להם עוד שירות כאלה, אלא "וישירו בדרכי ה'" - כל השירות יהיו אך ורק בעניין ההתקרבות אל הקדוש ברוך הוא.
וכתוב שאדם המגיע לדרגה באהבת השם - כותב לו שירים. אנחנו היום כמעט איננו מבינים זאת, אבל פעם היה מושג שבחור כותב שירים לאהובתו, מבטא בהם את אהבתו; היום, לכל היותר, הודעה קצרה, וגם היא בדרך כלל עם טעויות כתיב. הסטייפלר חיבר שיר לכבוד השם יתברך, ואף על גדולים אחרים, כרבי עקיבא איגר ועוד, יש שירים שבהם אתה רואה עריגה וכמיהה להשם יתברך. ובמיוחד רואים זאת אצל עדות המזרח, בכל מיני פיוטים שחיברו לכבוד השם יתברך, שבהם אתה שומע עד כמה הנפש משתפכת באהבת השם, בקרבתו ובחשק להיות מחובר אליו. זהו "וישירו בדרכי ה'" - השירים יהיו בדרכי השם, והשאיפה תהיה איך להתקרב אליו.
הרד"ק מבאר: שיאמרו שיר ותהילה להשם, וישירו בדרכיו ובמעשיו הנוראים - השירים יהיו הלל ושבח על מעשיו המופלאים, כי בידו הכל, להשפיל ולהגביה, ויאמרו תמיד "כי גדול כבוד ה'" - רק כבוד השם, הוא לבדו אל ואין אלוהים מבלעדיו. וכתוב אצל דוד: "ויצא שם דוד בכל הארצות, וה' נתן את פחדו על כל הגוים" - כאשר פחדו מדוד, ממילא פחדו גם מהשם, שהרי הכירו שמלכותו באה לו מהבטחה אלוקית, ובזה התגדל שמו של השם יתברך. וכך גם אצל חירם מלך צור, שאמר לשלמה: "ברוך ה' אלהי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ, אשר נתן לדוד המלך בן חכם" - מתוך גדולת דוד ובנו הכירו בגדולת השם, שממלכות דוד מהללים את שמו יתברך שעשה שמים וארץ.
כבוד שתלוי בעצמו
המלבי"ם מסביר: הם ישירו להשם "כי גדול כבוד ה'" - השם גדול ונעלה, וכבודו תלוי בעצמו. יש מי שכבודו תלוי באחרים: אם יכבדוהו יהיה לו כבוד, ואם לא יכבדוהו לא יהיה לו כבוד. הרב זילברשטיין סיפר על מי שהיה ראש עיר של עיר גדולה, ולמחרת היה מהפך והושלך ככלי אין חפץ בו. שאלו אותו מתי קלט את הסיטואציה החדשה שבה הוא נמצא, ואמר: כאשר לאחר כמה ימים נגנב לי הרכב. התקשרתי למפקד המשטרה של אותה עיר, שעד אתמול דיברתי עמו כמעט כל יום־יומיים והיתה לי קרבה גדולה עמו, והוא שואל: מי מדבר? אמרתי: ראש העיר לשעבר, כך וכך. ענה לי בצורה צוננת: תיגש בבקשה לתחנת המשטרה ותגיש תלונה באופן מסודר, ורק אני מבקש למחוק את הטלפון שלי, כי זה טלפון פרטי, ואם אפשר לא להתקשר אליי אליו. ואז חטפתי את סטירת הלחי שהסבירה לי בדיוק איפה אני עומד היום. זהו אדם שכבודו בא מן השררה: מינו אותך לתפקיד - נותנים לך כבוד; חכה שיורידו אותך, ותראה מי מסתכל עליך.
אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כן: כבודו תלוי בו בעצמו. וכשהכבוד תלוי בעצמו, אין אדם חושש לעשות דברים שאולי ישפילו אותו או יורידו ממעלתו, ואינו חושש לנהוג בדרכי ענווה - כי אדרבה, מה שנראה לך כמוריד מכבודך הוא זה שמרומם את כבודך. קראתי על האדמו"ר מרחמסטריווקא, שאמרו עליו שהיה סמל של ענווה; תמיד היה אומר: אני גורנישט, אני שום דבר, ולמה באים אליי. בבית המדרש שלו סידרו לו מקווה, כדי שלא יצטרך לחזור לביתו באמצע תפילות ראש השנה, שכן המקווה שלו היה בבית. והוא בשום אופן לא היה מוכן לטבול שם. אמרו לו: הרב, תיקנו וסידרו, הכל בסדר - והוא בשלו: אני אחזור הביתה ואטבול שם. היו בטוחים שיש לו כוונות מיוחדות במקווה שלו. לבסוף אמר בשקט: הרבנית אמרה לי שהיא תצטרך לחזור באמצע התפילה כדי לשים את הסיר לסעודה, ואמרתי לה - למה? הרי אני ממילא חוזר לטבול, אני אשים את הסיר. ועכשיו, אם אטבול כאן, לא אחזור, וכבר אמרתי לה שאני אשים את הסיר. תראו מה זו צניעות וענווה של גדולי עולם: אדם שאלפים משחרים לפתחו, ובוודאי אילו אמר מילה היו חמישים חסידים רצים לשים את הסיר - והוא לא חיפש שירות מאף אחד: אני אחזור, אני אשים.
וכן היו רואים את הרב בן ציון אבא שאול בשוק מחנה יהודה, הולך עם סל, קונה אבטיח ומברר עליו אם הוא אדום ומתוק. אומרים: הרי הוא גדול הדור - ואין בכך פגיעה בכבודו כלל, אדרבה, יעריכו אותו יותר. כי אדם שכבודו עצמי אינו תלוי בכך שמישהו בחר בו ומישהו נתן לו כבוד; "מאן מלכי - רבנן", הוא מלך מצד עצמו, וממילא שום פגיעה של אדם אחר לא תוריד ממנו - אולי תוריד מן הפוגע, אך לא ממנו. ולהבדיל אלפי הבדלות, הקדוש ברוך הוא כבודו תלוי בעצמו, ולא יופחת כבודו בזה שהוא מסתכל בשפלים ומתעסק עם קרוצי חומר. וזו ההקדמה לפסוק הבא.
כי רם ה' ושפל יראה
כִּי רָם יְהֹוָה וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע׃
המלבי"ם מבאר כאן ביאור נפלא: הגבוה, את מי הוא רואה בדרך כלל? את מי שגבוה כמוהו. את הנמוך אינו רואה, הוא נמוך מדי מכדי שיראהו, והשפל רחוק ממנו. אבל אצל הקדוש ברוך הוא ההפך: השפל קרוב אליו יותר מן הגבוה. "כי רם ה' ושפל יראה" - עד כמה שהוא רם, דווקא את השפל הוא רואה, דווקא הנמוך קרוב אצלו יותר מן הגבוה, עד שהגבוה כביכול רחוק ממנו - "וגבוה ממרחק יידע", את הגבוה הוא רואה מרחוק, ואת השפל מקרוב. כביכול השם מרגיש: אני את דכא ואת שפל רוח, אני נמצא עמו. ואין בזה פגיעה בכבוד השם, שהרי "גדול כבוד ה'" - כבודו כבוד עצמי, שאינו תלוי במה שאחרים נותנים לו, וכבוד כזה אין בו חיסרון גם כשהוא עם השפלים.
האבן עזרא מסביר: התברר להם שאף שהקדוש ברוך הוא רם על הכל, הוא מתבונן גם בשפלים - גם באדם כמוני, דוד, שהייתי שפל. מהיכן הביא אותי? מאחר הצאן. מה הייתי? נחשד בממזרות, אדם שאביו ואמו לא ידעוהו, שזרקו אותו אל המדבר ואמרו אולי יבוא הארי והדוב ונפטר מן השם הרע הזה. היו בטוחים שאמו של דוד הרתה לזנונים, שהרי ישי לא ידע אותה - הוא חשב שהוא עם שפחתו, ושפחתו התחלפה באשתו, ומכך נולד דוד; והסיפור ידוע ומפורסם, ומי שירצה ישמענו בדרשות שלנו על חג השבועות. לענייננו: דוד היה מרוחק, היה בגדר שפל, והקדוש ברוך הוא את השפל יראה - משם הוציא אותו והביאו למלוך על ישראל.
ומה פירוש "יידע"? האבן עזרא מסביר שהוא מן הכבד, כמו "ייטיב". אמרנו פעם שהפעלים נאמרים בבניין קל ובבניין כבד: אפשר לומר "רוצח" בקל, ואפשר "מרצח" בכבד, וכן מילים רבות. ובדרך כלל מילה שנאמרת בבניין כבד מבטאת דבר שנעשה בכוח רב יותר - זה נקרא כבד לפי שהוא מכביד על מוצאי הלשון, והוא ביטוי לדבר עוצמתי יותר מן הנאמר בקל. ולפי זה מבאר האבן עזרא: הקדוש ברוך הוא ממרחק, ממקום רחוק, כי גבוהים שמים מעל הארץ - "יְיַדֵּעַ", ילמדנו דעת, מפעיל אחרים ומודיע להם.
הרד"ק אומר: אז כולם יֵדעו שרם ה' ושפל יראה, כלומר שהקדוש ברוך הוא משגיח בתחתונים - ולא כמו שאמרו הגויים, וכמו שראינו באיוב: "עבים סתר לו ולא יראה, וחוג שמים יתהלך". אמרנו פעם שהגויים, כדי להרחיק מעצמם את ריבונו של עולם, אינם כופרים; הם אומרים: כן, יש אלוה, אבל הוא למעלה, גבוה ורם. "עבים סתר לו" - יש עננים, הוא כבר אינו רואה טוב, הדברים מיטשטשים לו; "וחוג שמים יתהלך" - הוא למעלה, ואין לו עניין בשטויות שקורות כאן למטה. ולמה הם צריכים זאת? כדי שאוכל לעשות מה שבא לי, שהרי אם השם מתעניין במה שקורה כאן - יש עליי תביעה, ויש בחינה בכל רגע נתון מה אני עושה, וזה לא נוח. לכן "רם על כל גוים ה'", אבל אצל עם ישראל "גדול ה'" - "גדול ה' בישראל". והסברנו פעם את ההבדל: "גדול" הוא מלמטה עד למעלה, כלומר הקדוש ברוך הוא משגיח מן השפלים עד העליונים; "רם" הוא גבוה, כמטוס או ככדור פורח, רם ומרומם ולכאורה אינו מתייחס למה שקורה כאן. ומסביר הרד"ק: כאשר ראו האומות איך הקדוש ברוך הוא ראה את עוניי ושפלותי, הודו גם הן ש"שפל יראה" - אף שהשם רם, אין הוא רם ורחוק, אלא את השפל הוא רואה.
"וגבוה ממרחק יידע" - לפי הרד"ק: הקדוש ברוך הוא גבוה, וממרחק מודיע את דרכיו לבני אדם, מוכיח להם שהוא יודע מה קורה בעולם ושהוא מנהל את העולם; זהו "יידע" - שמיידע את הבריות בהנהגתו. ויש מי שמסביר, ומביאו הרד"ק, ש"יידע" הוא מלשון שבירה, כמו שנאמר אצל גדעון: "ויֹּדַע בהם את אנשי סוכות" - כאשר היו שלא רצו לבוא ולסייע בידו, לקח את הקוצים והיכה בהם, ופירוש "ויודע" - שיבר והיכה את אנשי סוכות. ולפי זה: הקדוש ברוך הוא רם, ואת השפל הוא רואה ומטיב לו, ואת הגבוה והגאה הוא משבר - "וגבוה ממרחק יידע", ממרחק שובר את גבהותו ואת גאוותו.
בחידושי הרי"ם מסביר על דרך רמז ש"שפל יראה" חוזר על האדם: האדם המתנהג בענווה ובשפלות זוכה להשיג את רוממות השם. "כי רם ה'" - ואנחנו איננו רואים זאת, מפני שיש לנו גאווה; ומי כן יכול לראות? "ושפל יראה" - השפל יראה את רוממות השם. מי שמתנהג בשפלות זוכה להשיג את גדלות הבורא יתברך כפי האפשרות והכוחות שבידינו להשיג לפי מה שהוא מתגלה לנו; ואם איננו משיגים - הרי זה מפני שאיננו שפלים דיינו. ולא זו בלבד, אלא "ושפל יראה" - השפל יזכה למעלה גבוהה של ראייה. "לראות" משמעו השגה גבוהה בהרבה מהשגה קלושה, ומי שהוא שפל יזכה להשיג בחינה של ראייה בגדלות השם.
הספורנו מבאר: "וגבוה ממרחק יידע" - "ממרחק" היינו ממעון קודשו מן השמים, והקדוש ברוך הוא יודיע לכולם מי הוא הגבוה, כלומר ישפיל אותו. יודיע לכל: אתם רואים את פלוני הגבוה, שהגביה את עצמו? לכן השפלתי אותו והורדתי ממעלתו. ועל ידי שהשם משפיל את הגבוה, כולם יֵדעו שחטאו היה בגבהות.
אם אלך בקרב צרה
אִם אֵלֵךְ בְּקֶרֶב צָרָה תְּחַיֵּנִי עַל אַף אֹיְבַי תִּשְׁלַח יָדֶךָ וְתוֹשִׁיעֵנִי יְמִינֶךָ׃
האבן עזרא מסביר: אני יודע שאתה רם ורואה את השפל, ואם כן אני יודע שאם אלך בקרב צרה - אתה תחייני, ואיך? "תשלח ידך ותושיעני ימינך", תשלח את ידך להצילני ולהוציאני מן הצרה. ומהו "על אף אויבי תשלח ידך"? הוא מביא ביאור בשם רבי משה, שהכתוב כאילו הפוך: "אף על אויבי תשלח ידך" - גם על אויביי תשלח ידך להצילני מהם, תכה את אויביי ותושיעני ימינך. אבל האבן עזרא אינו רוצה לבאר כן, ומעדיף לפרש כפשוטו: "על אף אויבי" - אף במובן של כעס, כלומר בעל כורחם של אויביי, על אפם ועל חמתם, תשלח ידך ותושיעני. וכן הולך מצודת דוד: אף שבער בהם אפם וחמתם לבלעני, אתה תשלח ידך עליהם ותושיעני.
הרד"ק מבאר שדוד מתאר: כשהייתי הולך "בקרב צרה" - ממש בקרביים של הצרה, עמוק עמוק בתוכה, כשהייתי כבר קרוב למות - גם שם החייתָ אותי, גם שם הצלת אותי. והמלבי"ם מבאר: ההשגחה שלך מצויה אצלי וקרובה כל כך, שגם כשאני הולך בקרב צרה - תחייני. ושימו לב לדקדוק: המלבי"ם תמיד מסביר שכאשר מופיע "ימין" לצד "יד", ה"יד" היינו שמאל - כי אם "ידך" היינו הימנית, מה טעם לכפול "ותושיעני ימינך"? אלא "תשלח ידך" השמאלית "ותושיעני ימינך". כלומר, על אף כעסם של אויביי, אתה שולח כנגדם את היד השמאלית, שהיא בחינת דין - זהו "על אף אויבי" - וכנגדי, להושיעני, את היד הימנית, שהיא בחינת חסדים. הרי שאצל הקדוש ברוך הוא יש אפשרות של פעולת חסד ודין כאחד: דין כנגד הרשעים וחסד לצדיקים.
ה' יגמור בעדי
יְהֹוָה יִגְמֹר בַּעֲדִי יְהֹוָה חַסְדְּךָ לְעוֹלָם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל תֶּרֶף׃
רש"י מסביר: "ה' יגמור בעדי" - יסכים על ידי בקשותיי, כלומר ימלא את בקשותיי. "מעשי ידיך" - זה בית הבחירה, שיבנה את בית המקדש, כמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך"; "אל תרף" - אל תרפה מלבנות את בית המקדש.
האבן עזרא מסביר: "ה' יגמור בעדי" - יגמור חפצי בעדי, או יגמור מעשיי בעדי, והדבר חסר; כלומר לפעמים הפסוק מחסיר מילה, וכאן חסרה תיבת "חפצי" או "מעשיי", וכמו "תשכח ימיני" שפירושו תשכח יד ימיני. ועוד: חסד השם הוא לעולם, ואני הרי מעשה ידיך, ריבונו של עולם - ולכן אל תרפני, אל תבטל את האחיזה בי, אלא המשך ואחוז בי, כדי שאצליח להמשיך ולפעול מכוח עזרתך וסיועך.
הרד"ק מסביר: כמו שהשם התחיל להיטיב עמי, כך "ה' יגמור בעדי" - יסיים להיטיב עמי; כיוון שהתחיל, לכן יסיים. ובהרבה מקומות מסביר הרד"ק שלשון כזו עניינה קריאה: ה'! אנא גמור בעדי. ה', חסדך יהיה עמי לעולם. ואני המכיר בטובת השם ומכיר שאני מעשה ידיך - אתה עשית אותי, גידלת אותי, רוממת אותי, הוצאתני מאחר הצאן והמלכת אותי - לכן אל תרפה את החסד; כבר התחלת, אז סיים עמי את החסד ואל תרפה חסדך ממני.
המלבי"ם מבאר שדוד מונה כאן שלוש סיבות לבטחונו בישועת השם. האחת: מכיוון שהשם כבר התחיל להושיעני, ו"לא אדם הוא להינחם". אדם יכול לומר: חשבתי לעזור לו, ואמת שאף התחלתי, אבל התחרטתי ולא אמשיך; אצל הקדוש ברוך הוא אין זה שייך, וכיוון שכבר התחיל - מצד כבודו אינו מפסיק, שלא יהיה בזה חילול השם. השנייה: מצד החסד - "ה' חסדך לעולם", שחסדו של הקדוש ברוך הוא חסד מושלם שאינו תלוי במקבלים, והוא שלמות החסד, וממילא ראוי הוא להשפיע גם כשהמקבלים אינם שלמים באותה דרגה. השלישית: מצד "מעשי ידיך אל תרף", שהיא מצד מידת האמת - אתה בראת אותי, וכביכול אתה מחויב לקיימני; הקדוש ברוך הוא ברא בריות, וצריך לקיימן, וזהו עניין מידת האמת. וכמו שאב אינו מרפה מבנו: הבאת ילד לעולם, אתה מרגיש מחויבות לדאוג לו. וכך אומר דוד: אל תרפה ממני, אלא המשך ועזור ותמוך בבנך מצד האמת, מצד מה שאתה מחויב לו. וכמו שכתוב "כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמיתך" - שימו לב ששלושת העניינים מופיעים באותו פסוק: "תן כבוד" מצד כבוד השם שלא יהיה חילול השם, "על חסדך" מצד שהשם רב חסד, ו"על אמיתך" מצד מידת האמת שהאב מחויב לבנו.
אני אתחיל - והשם יגמור
בספר יוסף תהילות מסביר הרב החיד"א על פי דברי חז"ל שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים: כיוון שהאדם מתעורר, הקדוש ברוך הוא עוזר לו ומצילו. יראת שמים בידינו היא, ולכן אני צריך להתעורר, ואז הקדוש ברוך הוא יסייע בידי. וזהו "ה' יגמור בעדי" - אני צריך להתחיל, והשם יגמור בעדי; אבל חייב אני להתחיל במצווה, להתחיל בתשובה, ואז השם יגמור בעדי. ועל ידי כן "ה' חסדך לעולם" - זו מידת רחמי השם. אנחנו צריכים לעשות רק את ה"סטארטר", שכן לאחריו מצווה גוררת מצווה גוררת מצווה. נמצא שההתחלה שלי, "ה' יגמור בעדי", ומשם "חסדך לעולם" - מכאן זה כבר נוסע וזורם, שהרי התחלתי, והקדוש ברוך הוא ממשיך ומשפיע שמצווה תגרור מצווה.
ובעיקר, אומר החיד"א: דוד המלך ידוע ש"אדם" הוא ראשי תיבות אדם, דוד, משיח, וכתבנו על זה במשנת הגלגולים שדוד המלך הוא גלגולו של אדם הראשון, ויש מקבילות רבות ביניהם. ולפי שדוד יודע שהוא גלגול אדם הראשון, שימו לב ללשונו: "מעשי ידיך אל תרף" - אני מעשה ידיך, "ידיך עשוני ויכוננוני", כי הרי אני אדם הראשון, שהקדוש ברוך הוא יצרו בידיו. ואם כן אומר דוד: אני הרי מעשה ידיך, אל תרף - חזקני ואמצני שאצליח בדרכי לעבדך ולשוב בתשובה שלמה לפניך.
לסיכום: בחלק זה של הפרק עולה דוד ממלכותו הפרטית אל הודיית כל מלכי ארץ: משראו שהקדוש ברוך הוא קיים את הבטחתו למלוך למי שנראה מופקע מכל סיכוי, הכירו בו שהוא אדון הכל, ושיריהם הופכים מ"שירות חשק ומלחמות" ל"וישירו בדרכי ה'". היסוד הגדול הוא ש"גדול כבוד ה'" - כבוד עצמי שאינו תלוי באחרים, ולכן "רם ה' ושפל יראה": דווקא השפל קרוב אצלו, והגבוה - ממרחק, או שיודיע בו את דרכיו או שישבור את גאוותו. ומכאן ביטחונו של דוד: גם "בקרב צרה" תחייני, יד שמאל לדין באויבים וימין לחסד בהצלתי; ולבסוף שלוש סיבות לבטחונו - מצד הכבוד, מצד החסד ומצד האמת - ובצירוף דברי החיד"א שעלינו רק לפתוח בהתעוררות, ואילו "ה' יגמור בעדי", וממילא "חסדך לעולם", ומצווה תגרור מצווה. כן יזכנו השם, ובזה סיימנו את פרק קל"ח בתהילים.