פתיחה: שתי הנהגות בפרק אחד
פרק קל"ח בתהילים הוא פרק שלשונו קשה, ובכל פסוק ופסוק נצטרך לעמוד על המהלך שבו. המפתח להבנת הפרק, כדרכו של המלבי"ם, הוא ששני מיני הנהגות מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו: ההנהגה התמידית הקבועה, היא הנהגת הטבע - זריחה בבוקר, שקיעה בערב, קיץ וחורף - הנהגה שגרתית שבה לא נראית יד אלוקים חריגה, והכול פועל כביכול באופן טבעי; וההנהגה הניסית, שבה הקדוש ברוך הוא אינו פועל על ידי אמצעים ושליח, אלא הוא לבדו משדד את מערכות הטבע. ההנהגה הטבעית נעשית כביכול על ידי שלוחים, פקידי הטבע, ואילו ההנהגה הניסית היא ממנו יתברך בעצמו. דוד המלך פותח בהנהגה הניסית, וממשיך בפסוק השני להנהגה הטבעית.
פסוק א: הודאה בלב וזמר בגלוי
לְדָוִד אוֹדְךָ בְכָל לִבִּי נֶגֶד אֱלֹהִים אֲזַמְּרֶךָּ׃
רש"י מפרש "נגד אלהים אזמרך" - לעיני השרים, והכוונה למלאכים. האבן עזרא עומד על ההבחנה שבין "בכל לבי" ובין "נגד אלהים": "בכל לבי" הוא בנעלם, בסתר, בתוך ליבי אני מהלל אותך ריבונו של עולם; "נגד אלהים" הם הדיינים, אלה שמקיימים את משפטי האלוקים כאן בארץ, ולמולם אני מזמר לך בגלוי ובפרסום.
הרד"ק מבאר ש"בכל לבי" היינו בכל דעתי ובכל שכלי, ו"נגד אלהים" - השופטים והחכמים, כדרכו של האבן עזרא, כמו שנאמר "עד האלהים יבוא דבר שניהם". וההבדל שבין הלשונות: הודאה היא בלב, ואף שייתכן שתהיה גם בפה, ואילו המזמור הוא תמיד בפה. לכן "נגד אלהים אזמרך" - הזמר הוא תמיד דבר של פרסום.
המלבי"ם מפרש את הפסוק כנגד ההנהגה הניסית. "נגד אלהים" פירושו ממולו, פנים אל פנים, בלי אמצעי. ההנהגה הטבעית נעשית על ידי פקידי הטבע, אבל ההנהגה הניסית היא מהקדוש ברוך הוא בעצמו. ולכן כשאני בא להודות על ההנהגה הניסית, אני עומד כנגד אלוקים ממש: כביכול הוא רואה את המלך בעצמו, רואה כיצד הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עשה עמו טובה, ונותן לו הודאה כעומד מולו.
שמחה ממתיקה את הדינים
המעם לועז מסביר על פי הספרים הקדושים, שהדרך לבטל דינים ולהמתיק אותם היא על ידי שמחה. על ידי שמחה מבטלים את כל הדינים.
מספרים שפעם העלילו על רבי אלימלך ורבי זושא עלילה והכניסו אותם לכלא. ראה רבי אלימלך את רבי זושא בוכה. שאל אותו: על מה אתה בוכה? הרי כל דעביד רחמנא לטב עביד, וממה אתה נלחץ? השיב לו: חס ושלום, לא על כך אני בוכה. אלא הנה עומד כאן באמצע החדר דלי של צרכים, מחילה מכבודכם, והריח מתפשט בכל החדר ואין לאן להוציאו, ואי אפשר ללמוד, אי אפשר להיות עם ריבונו של עולם - על זה אני בוכה. אמר לו רבי אלימלך: תגיד לי, ללמוד תורה ולהיות עם ריבונו של עולם - זו מצווה? אמר לו: כן. אמר לו: ובמקום שיש בו צואה? אמר לו: שם הפוך, אדרבה, המצווה היא לא ללמוד. אמר לו: אם כן, מצוות צריך לקיים בשמחה - בוא ונרקוד בשמחה על שאני מקיים עכשיו את המצווה שלא ללמוד. התחילו לרקוד ולשמוח, וראו זאת האסירים שבכלא והצטרפו אליהם. הגיע מנהל הכלא ושאל: מה הרעש כאן? מה הבלאגן? הצביעו לו על הדלי שבאמצע, שהוא מקור השמחה. אמר: תוציאו את זה מכאן מיד, ואני מבקש שקט, בלי רעש ובלי בלאגן.
"בשמחה תצאון" - צריך לשמוח, ותראה שהקדוש ברוך הוא יוציא אותך מכל הצרות. על ידי השמחה ממתיקים את הדינים: יש כאן מצווה, שמח בה, והקדוש ברוך הוא כבר ידאג שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר.
וזה מה שאומר המעם לועז על פסוקנו: הדרך לבטל דינים ולהמתיקם היא שיהיה אדם שרוי בשמחה ובטוב לבב, וזהו "אודך בכל לבי". וממשיך "נגד אלהים" - שם אלוקים הוא מידת הדין, וכיצד אפעל נגד מידת הדין, שלא תפעל בי במידת הדין אלא במידת רחמים? "אזמרך" - על ידי שאשיר ואשבח ואהיה בשמחה, בזה אסיר מעליי את בחינת אלוקים ואמשיך עליי את בחינת ההוויה, בחינת החסדים והרחמים.
פסוק ב: השתחוויה אל ההיכל והודאה לשם
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ׃
הפסוק סתום: מה ההבדל בין השתחוויה להשם לבין הודאה לשמו? מהו חסדו ומהי אמיתו? ומה פירוש "כי הגדלת על כל שמך אמרתך"?
האבן עזרא מביא שיש אומרים ש"היכל קודשך" הם השמיים, אך דוחה זאת שהוא רחוק וקשה לקבלו: הכתוב אומר "אשתחוה", כלומר שאני מגיע למקום מסוים ומשתחווה, ואדם משתחווה מול דבר מסוים ואין דרך להשתחוות לשמיים. והנכון שהוא המקום שהיה שם הארון, ולשם אני משתחווה. וכך מבאר גם הרד"ק.
ועל מה אני משתחווה? "על חסדך ועל אמיתך". אומר הרד"ק: החסד - שנתן הקדוש ברוך הוא לדוד את המלוכה; והאמת - שקיים לו את דבר המלוכה כפי שהבטיח. על דוד עברו צרות רבות ולבסוף זכה למלוכה כמו שהבטיחו השם. זהו תמיד הביטוי של אמת: מקיים דברו, מאמת הבטחתו. חסד הוא השפעה שאיני חייב לך; אבל לאחר שהבטחתי, כבר אני חייב, וכשאני מוציא את ההבטחה אל הפועל - זו "אמיתך".
גם הרד"ק מרגיש בקושי שבסוף הפסוק, ומפרשו בהיפוך הלשון: "כי הגדלת על כל אמרתך שמך", ומביא דוגמאות רבות בתנ"ך שהכתוב מהפך לשונו, כגון "מקום שם קבר" שפירושו "מקום קבר שם". וכך הוא מבאר: על מה שאמרנו ב"אמיתך", שהשם קיים לדוד את מה שהבטיח, אומר הכתוב שהגדלת את שמך על כל אמרתך - אתה אומר ועושה, גוזר ומקיים, וכולם יאמרו יגדל השם ויפארו וירוממו אותו יתברך, ברוך אומר ועושה.
כמו שעשית עמי את אשר הבטחת לי - אמרת לי שאהיה מלך ובסופו של דבר הוצאת זאת אל הפועל - ובזה ניכר לכול שהקדוש ברוך הוא מבטיח ומוציא אל הפועל. ואף שכולם אמרו לא ייתכן שדוד ימלוך, ובפרט אחר החטאים שעשה, ובפרט שכל הזמן ניסו למצוא בו חסרונות ופגמים - הנה הגם שהביא הקדוש ברוך הוא את דוד כפסע לפני המוות, קיים הבטחתו. עד שדוד אמר "אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב": שמואל אמר שאהיה מלך, וכנראה גם שמואל כיזב, שהרי איך ייתכן שאהיה מלך ובעוד רגע אני מת? וברגע האחרון הצילו הקדוש ברוך הוא, כשבאו ואמרו לשאול שפשטו פלישתים, ומיד עזבו את דוד כאשר כבר עטרו אותו מסביב להר, כמובא בנביא. ואז כולם רואים עד כמה הקדוש ברוך הוא מקיים את אמירתו, ואומרים: בקיימך את אמרתך הגדלת על כל הגדולות את שמך, שכולם רואים עד כמה גדול השם המבטיח ומקיים גם נגד הטבע, נגד ההיגיון ונגד כל הסיכויים.
שם העצם ושמות התואר
האבן עזרא מסביר ש"ואודה את שמך" הוא שם העצם שנכתב ואינו נקרא, והגדלת את השם הנכבד שאמרת למשה על כל שם שיש לך. כידוע מחלקים בין שם הוויה לשאר השמות: שם הוויה נקרא בפי הקדמונים שם העצם, כביכול עצם שמו יתברך. ולאמיתו של דבר, כבר דיברנו בעבר שקודשא בריך הוא בעצמותו אין לו שם כלל, שהרי שם מכניס לתבנית ומצמצם, וכל מה שאנו מדברים על שם י-ה-ו-ה הוא רק לאחר הצמצום. מחוץ לצמצום אין לו הגדרה ואין לו בחינת שם כל עיקר. אבל כאן, בתוך הצמצום, גילה הקדוש ברוך הוא את שמו, וזהו י-ה-ו-ה, שהוא במציאות הזאת שם העצם, וכל שאר השמות הם שמות התואר: אלוקים - שכל הכוחות שלו; אל - תקיף ובעל היכולת; צבאות - שכל הצבאות שלו; שדי - שאמר לעולמו די. כל אלו שמות שבאו לתאר את פעולותיו. ואם כן, הגדלת את השם הנכבד על כל שאר השמות שהם שמות התואר.
ביאור המלבי"ם: המלך המסתתר בהיכלו
המלבי"ם מסביר שכאן עובר דוד לדבר על ההנהגה השנייה, ההנהגה הטבעית. בפסוק הראשון, שדיבר על ההנהגה הניסית, הוא עומד "נגד אלהים", ממש מולו, שהרי הקדוש ברוך הוא בעצמו מנהיג את ההנהגה הניסית. אבל בהנהגה הטבעית הקדוש ברוך הוא מסתתר, השם מסתתר בטבע ואין הנהגתו ניכרת: לא בזריחה ולא בשקיעה, לא בעננים ולא בגשם, אין רואים דבר חריג מדרך הטבע. המלך מסתתר בהיכלו שבשמיים, והשלוחים הם שרי המערכת, שעל ידם עושה הקדוש ברוך הוא את כל הפעולות ואת הניסים הנסתרים.
לכן "אשתחוה אל היכל קדשך" - השם נסתר בהיכלו, ואלו ניסים נסתרים. שהרי גם הגשם וגם הזריחה וגם השקיעה הכול ניסים, אלא שהם ניסים נסתרים, וכמו שאומר הרמב"ן שאין לנו חלק בתורת משה עד שנאמין ונדע שכל מעשינו ומקרינו הם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. גם עצם זה שהשמש זורחת כעת הוא נס, שכך רצה הקדוש ברוך הוא להזריח עתה את השמש, אלא שהוא נס נסתר. ולכן אנו משתחווים אל היכל קודשו, ואיננו עומדים כביכול ממש למולו.
ומדוע "אודה את שמך" ולא "אודה אותך"? מסביר המלבי"ם: כשהמלך יושב בהיכלו בחדרי חדרים, הוא עצמו אינו נודע, ומה שכן יודעים הוא את שמו. וכלל זה מבאר המלבי"ם בכמה מקומות, שה"שם" מתאר את הדבר שבו העניין נודע ומתפרסם, ולא את עצמות הדבר. כך בהנהגה הרגילה הטבעית אני מכיר את השם, לא אותו בעצמותו. משל למלך שאתה יכול לומר ששמו כך וכך; ראית אותו? דיברת עמו? מעולם לא. בזמנים הקדומים ייתכן שאדם לא ראה את המלך מימיו - בתקופות המאוחרות כבר הייתה תמונתו טבועה במטבעות ובאנדרטאות, אבל קודם לכן יכול היה להיות מלך ששמו נמרוד, ואיש לא ידע כיצד הוא נראה, רק שמו מהדהד. השם המהדהד פירושו שהעצמות נסתרת ורק השם מתפרסם. ולכן כאן: "אודה את שמך" - כיוון שאיני רואה אותך בעצמותך ואינך מתגלה, שזו הנהגה טבעית ולא ניסית, מה נשאר לי? להודות לשם השם, שהרי מתגלה לי בזה שמו של הבורא יתברך ולא כביכול עצמותו.
כנגד ההנהגה הראשונה, הניסית, אמר "על חסדך"; וכנגד ההנהגה השנייה, הטבעית, אמר "על אמיתך". החסד תמיד מבטא את ההנהגה הפלאית, שאינה הדבר הקבוע: השם עושה עמנו חסד וקורע לנו את הים, עושה עמנו חסד ומוריד אבני אלגביש מן השמיים ומכה את האויבים. ההנהגה הפלאית היא בחינת חסד ובחינת ימין. לעומתה ההנהגה הטבעית היא בחינת שמאל, בחינת הגבורה הקבועה, והיא תמיד ביטוי של אמת - הדבר האמיתי, הקבוע והיציב.
וזהו "כי הגדלת על כל שמך אמרתך": אף ששמך מורה על ההנהגה הטבעית, ועל ידי פרסום שמך בהנהגה הקבועה שהולכת בדרך הטבע התגדלת ונודעת לעיני עמים רבים - עם כל זה "אמרתך", היינו בשעה שמתגלה אמרתך, שאין זה כמלך המסתתר בהיכלו אלא כמלך המתגלה וכולם שומעים את אמרותיו ואת פקודותיו, כאשר אתה עונה לצדיקים המתפללים אליך ועושה להם ניסים שלא על פי טבע - בזה "הגדלת על כל שמך", שזה גדול ומרומם יותר משמך. שהרי "שמך" פירושו ההנהגה הנסתרת, שאיני מכירך בעצמותך אלא רק את השם; ואילו בהנהגה הניסית אנו רואים הנהגה גלויה, שבה אני "נגד אלהים", עומד כביכול ממולו של בורא עולם ורואה את הנהגתו.
כוח התורה למעלה מכוח השמות
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר "כי הגדלת על כל שמך אמרתך" בדרך אחרת: הצדיקים יכולים להשתמש בשמות הקדושים ולפעול בהם פעולות, אך הם נמנעים מכך, לפי שפעולה בשמות הקדושים היא כאילו מאלצים את השמיים לעשות את מה שאני רוצה. ולכן כתוב שיש בזה סכנה גדולה, שהוא פוגע במשתמש בו - דאשתמש בתגא חלף - וגם נפרעים ממנו על שהטריח כלפי שמיא.
ומהי אם כן הדרך? לא בשימוש בשמות קדושים, אלא על ידי התורה: על ידי לימוד התורה להוריד את השפע, ולימוד התורה הוא כוח רב יותר מן הכוח לפעול על ידי השמות הקדושים. וזהו שנאמר "כי הגדלת על כל שמך אמרתך" - הגדלת והקדמת את אמרתך, שהיא התורה והמצוות, על כל שמך, על מה שניתן לפעול מכוח השמות הקדושים. שכן רצונו של הבורא יתברך שמכוח התורה והמצוות ישנו את הטבע, ולא מכוח הזכרת שמות קדושים, שהיא דרך קלה לעקוף כביכול את הרצון האלוקי. אלא תשפיע מתוך שתהיה צדיק, וצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים - מכוח תורתו יש לו שלטון בטבע, ולא מכוח גזירה על פי שמות קדושים.
פסוק ג: ביום קראתי ותענני
בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז׃
לפסוק זה יש לי סנטימנטים, מפני שהוא מתחיל באות ב' ומסיים באות ז', והוא הפסוק שאני רגיל לומר בסיום התפילה כדי שלא יישכח שמי ליום הדין. שהרי כתוב שיאמר אדם פסוק שתחילתו באות הראשונה של שמו וסופו באות האחרונה של שמו. שאלתי פעם את הרב רצאבי: האם לא עדיף לומר פסוק שהשם עצמו מופיע בתוכו, כגון "ויאמר בעז לקוצרים ה' עמכם", שהרי שם השם כתוב במפורש ולא ברמז, ורוצים שהאדם יזכור את שמו? שאל אותי: ואיך זה עובד? אמרתי לו: איני יודע, זו סגולה. אמר לי: על סגולה אין שואלים שאלות, וכך היא עובדת - באות הראשונה ובאות האחרונה. וכתוב שאם אין לו פסוק כזה, יאמר פסוק ששמו מופיע בתוכו; אבל כל עוד יש לו פסוק המתחיל ומסיים בשמו, לא יאמר את זה שהשם מופיע בתוכו.
אומר הרד"ק: כאשר הייתי בעת צרה והייתי נע ונד, קראתי אליך ועניתני והוצאתני למרחב מן הצרה; "תרהיבני בנפשי עוז" - בזה חיזקת את העוז שבנפשי. ורש"י מפרש "תרהיבני" - הגדלתני, הגדלת את עוז נפשי. ומהו החיזוק? אומר הרד"ק: כי ידעתי כי אין אל זולתך. כשאדם קורא להשם והשם מושיעו, הוא מקבל בזה חיזוק גדול מאוד באמונה: הנה הייתי בצרה, זעקתי והשם הושיע אותי. זה הרהיב עוז בנפשי, נתן כוח ותעצומות לנפשי לראות שיש כתובת - כשאני בצרה אני צועק ויש ישועה, ואתה רואה ומשגיח בענייני בני האדם.
פסוק ד: יודוך כל מלכי ארץ
יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ׃
המלבי"ם מקשר בין הפסוקים: "ביום קראתי ותענני" - בזמן שקראתי אליך בתפילה ואתה ענית לי בעצמך, לא על ידי כוחות ושלוחים אלא אתה בעצמך, ונתת אמרתך לענות למתפלל ולעשות לו נס. ועל ידי זה "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך". משל לבעלי ממון ובעלי שררה שאתה מבקש ישועה על ידם: הוא נשגב אי שם בהיכלי השן, ומי יכול בכלל להגיע אליו - כמה שערים, אינטרקום, כמה פקידים, עד שבכלל שייך לשזוף את פניו; והוא לא יענה לך גם אם תצעק וגם אם תקרא לו, ואמרותיו לא נשמעו. אבל כאן - אני קראתי אל השם והשם בעצמו ענה לי, ולכן יודו כל מלכי ארץ שהקדוש ברוך הוא אלוקים חי וקיים, "כי שמעו אמרי פיך", לא כאותם עשירים שמי שומע אותם ומי רואה אותם; כאן רואים כיצד הקדוש ברוך הוא עונה כביכול בעצמו ומושיע בעת שאנו פונים אליו.
ואת "תרהיבני בנפשי עוז" מסביר המלבי"ם כמעין מאמר מוסגר: בזמן שאתה עונה לי על שקראתי, אתה מרהיב עוז בנפשי לחשוב כך. כלומר, מה שהשם עונה לצדיק בתפילתו מורה על עוז נפשו ועל גדלות נפשו, שנפשו חלק אלוה ממעל. "תרהיבני בנפשי עוז" - יש לי עוז בנפשי, והראיה שהנה אני זועק אל השם והקדוש ברוך הוא עונה לי, וזה מראה עד כמה נפשי דבוקה בהשם. וממילא יש בזה עידוד גדול לראות כמה אני קרוב אליו.
פתחון פה למיחלים לך
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר שאם אדם מרגיש שפעל משהו בתפילתו, הדבר מעודד אותו להתפלל ונותן לו כוח ותעצומות להמשיך, שהרי הוא רואה שבתפילתו יש ישועה. הרב פינקוס אמר, וכבר הזכרנו זאת, שבחסדי השם זכה שכל תפילה שלו נענתה, וזכה לראות עין בעין כיצד כל דבר שהתפלל עליו נענה; ואמרנו שפעם זה גם היה לו לרועץ, וסיפרנו על כך בהרחבה. מכל מקום, דבר זה נותן לאדם חיזוק ועוז ותעצומות להתחזק בתפילה.
מה שאין כן אם אדם מרגיש שהתפלל וזעק ולא נענה, נוצרת אצלו תחושה שתפילתו לשווא ושערי שמיים סגורים, ודבר זה מחליש את ידיו: מה הטעם להמשיך להתפלל, הנה התפללתי ולא נעניתי - ועלול לבוא לידי ייאוש. וזה מה שאנו מבקשים בתפילות הימים הנוראים: "ובכן תן כבוד לעמך, ותקווה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך". אנו מבקשים מהשם שייתן לנו רמז ותקווה טובה על קבלת התפילה בשמיים, שיראה לנו במשהו שהתפילה עשתה רושם, ואז יהיה לנו פתחון פה להתפלל ונוסיף ונרבה בתפילה לפניו. "תן כבוד לעמך" - שהתפילה תפעל ומכוחה יהיה כבוד לעם ישראל; "תקווה טובה לדורשיך" - שמה שאנו מקווים לו יוציא הקדוש ברוך הוא אל הפועל; ואז "פתחון פה למיחלים לך" - נרגיש שתפילתנו באמת עושה רושם, וזה יעודד אותנו ויפתח את פינו להמשיך ולהתפלל לפניו.
וזהו שאומר כאן דוד: "ביום קראתי ותענני" - בזמן שאני קורא ואתה השם עונה לי ברצון, "תרהיבני בנפשי עוז" - אתה מכניס בנפשי עוז ורהב לשפוך תפילה לפניך בכל עת, כי אתה שומע קולי כשאני קורא לך.
לסיכום:
הפרק בנוי על שתי ההנהגות: "אודך בכל לבי נגד אלהים אזמרך" כנגד ההנהגה הניסית, שבה הקדוש ברוך הוא מתגלה בעצמו ואני עומד כביכול פנים אל פנים מולו; "אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך" כנגד ההנהגה הטבעית, שבה המלך מסתתר בהיכלו ונודע רק שמו, ועל כן ההודאה היא לשמו. החסד הוא ההנהגה הפלאית והאמת היא ההנהגה הקבועה, וכשהקדוש ברוך הוא מקיים את אמרתו ועונה לצדיקים בנס - "הגדלת על כל שמך אמרתך", גדולה זו מתרוממת על ההנהגה הנסתרת. מכאן למדנו גם שדרך ההשפעה הרצויה היא מכוח התורה והמצוות ולא מכוח השמות הקדושים, שהשמחה ממתקת את הדינים, ושתפילה נענית מרהיבה עוז בנפש האדם ופותחת את פיו להמשיך ולקרוא אל השם בכל עת.