לפנינו סיומה של אות הטי"ת בפרק קי"ט. דוד המלך מעמיד כאן שני עולמות זה מול זה: עולמם של הזדים הנמשכים אחר תאוות לבם, שהתאווה אוטמת את לבם מלהבין, ועולמו שלו - "אני תורתך שעשעתי". ומתוך כך הוא מגיע לשתי הכרעות גדולות: "טוב לי כי עוניתי", ו"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי׃
המלבי"ם מבאר שישנם שני סוגי כופרים. יש את אותם שנאמר עליהם בפסוק הקודם "טפלו עלי שקר זדים" - אלו המכחישים את התורה ואת המצוות בטענות. וישנם כאלה ש"טפש כחלב לבם" - מרוב שמנונית: הם הולכים אחרי תאוות לבם, אחרי תאוות האכילה, ומתוך התאווה הם פוקרים וכופרים במצוות. הם אינם באים לומר שהכל שקר, אלא פשוט: לא בא לי. נעים לי יותר, יש לי יותר הנאה בעבירה. והדבר הזה עצמו גורם שהטיפשות והסכלות מתגברות עליהם, שהחלב אוטם את הלב.
וזו מציאות פשוטה: ככל שאדם נוהה אחר התאוות, לבו נעשה אטום יותר. התבוננו, גם אצל המשכילים שאינם מבני ישראל: קחו את גדולי העולם מבחינה שכלית, לא תמצאו שיספרו על אדם מבריק, איינשטיין של דורו, שהיה שטוף בהנאות בשרים ובאכילה. אלו בדרך כלל אנשים סגפנים יותר, אנשים שפחות מתעסקים בענייני הגוף. לא תמצאו מדען דגול עם שישים קילו שרירים בין הכתפיים; אם הוא חזק באגרופים, בדרך כלל הוא חלש בהשגות השכליות. אינני אומר שלא ייתכן יוצא דופן אחד בעולם, אבל בסטנדרט זה אינו הולך יחד.
וביהדות אין לנו מה לדבר כלל. כשאנחנו מדברים על אנשים כמו הרב שטיינמן והרב אלישיב, הרב כדורי והבבא סאלי - אתה רואה עור על עצם. אנשים שהיו רחוקים מכל תאווה והנאה גשמית. אבל גם בציבור הכללי, בעלי ההשכלה אינם בעלי התאווה, ובעלי התאווה - "טפש כחלב לבם". התאוות והמשיכה אחר ההנאות הן כמו חלב שיושב על הלב ואוטם אותו: הלב אינו זך, אינו ברור, אינו מסוגל להבין ולהעמיק.
וכנגד זה מה יש לנו? "ואני תורתך שעשעתי". התורה מפכחת את הלב, נותנת השכלה ומחלישה את כוח התאווה. לכן היא נקראת "תושייה" - שהיא מתישה את כוחו של האדם, מתישה את התאוות. אומר דוד המלך: כנגד אותם הנוהים אחר התאוות, לי יש את התורה, שמזככת אותי מן התאוות ומביאה אותי להעמקה ולהבנה של הדברים הפנימיים שבתורה, של סודות התורה, ולכן "למדני חוקיך".
הרד"ק מבאר שהמילה "טפש" נאמרה בלשון ציווי ובקשה: ריבונו של עולם, תטפש כחלב את לבם! השמן את לבם שלא יוכלו להבין את תורתך. אני, ששעשעתי בתורתך, מבין את התורה; אבל לבם של אותם זדים - הטפש אותו בחלב. וזה מעין מה שכתוב "השמן לב העם הזה".
וההבנה הפשוטה בדברים: כיוון שמדובר כאן באנשים שהיו גדולים, דואג ואחיתופל, אם יהיו גדולים בתורה הם עלולים למשוך אחריהם. כבר נאמר: אדם עם מידות רעות הוא ליסטים, ואם הוא בעל תורה - הוא ליסטים מזוין. הסכנה שלו שבעתיים. אם יש לו רק מידות רעות, אנחנו יודעים להתרחק; אבל בעל תורה עם מידות רעות הוא גם חמוש. התורה משמשת לו קרדום למידות הרעות ולתאוותיו, והוא יודע להשתמש בתורה כדי להוציא אותן לפועל. והצרה הגדולה יותר - שגם לומדים ממנו. אנשים מצביעים: הנה פלוני, הנה הרב ההוא.
ולך תסביר להם שאי אפשר גם תבן וגם מספוא. אם הוא נושא תואר - מה קובע? שולחן ערוך קובע. מה קובע? הליכה בדרך השם במידות מתוקנות. אבל מי שעליו אומרות הבריות "אוי לו לרבו שלימדו תורה" - ממנו אתה לוקח דוגמה? הוא המשל שלך? וכי לא היו לנו מיני קורח לאורך הדורות? ודאי שלא מהם לומדים. ולכן, כאשר החכמים הללו הם בעלי מידות רעות, כדואג וכאחיתופל, הם ימשכו אחריהם ויגרמו שאנשים יימשכו אחר הרע. על כן מבקש דוד: ריבונו של עולם, תטפש כחלב לבם - אותם שטפלו עלי שקר, שיהפכו לטיפשים, כדי שלא יגררו אנשים אחריהם בחכמתם ובידיעותיהם.
טוֹב־לִי כִי־עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ׃
רש"י מביא שני ביאורים. האחד: טוב לי שהתייסרתי ועוניתי, למען אשוב מן הדרך הרעה ואשמור את חוקיך. והשני: טוב היה בעיניי כשהייתי סובל ייסורים כדי ללמוד תורה בצער. כלומר, אני מוכן אפילו לסבול ייסורים, אם על ידם אני יכול ללמוד תורה מתוך צער.
על רבי אלעזר כתוב שהיה אוכל בכמויות אדירות, והיה לו כוח - היה מעלה את החמורים לעלייה. ואף על פי כן היה איש אלוקים קדוש. והגמרא מביאה עוד אחד מן החכמים, מן הכוהנים, שכדי שלא יבוא הקרבן לידי נותר היה מרבה באכילה, וכך וכך גוזלים לקינוח סעודה. צריך לדעת שאצל הצדיקים האכילה היא עבודה - עבודה במשמעות של תיקון.
החזון איש אמר על עצמו שאינו יודע אם אכל או לא אכל; אם הוא רואה שהצלחת ריקה - סימן שסיים, ואם לא - כנראה שעדיין לא אכל. והוא אמר שאין לו כל ספק שבעל ה"שב שמעתתא" לא חש טעם בקוגל. כשיש לאדם כזה טעם בלימוד, אין ספק שלא חש טעם באוכל. ואלו אנשים מדורות שאנשים עוד הכירו.
הבבא סאלי היה קם בשבת מוקדם מאוד בבוקר, כדי לסיים את התפילה מוקדם ולאכול כזית בסעודת שחרית, ובלבד שיוכל בסוף היום, בסעודה שלישית, להכניס עוד כזית - שאם לא כן לא היה מסוגל. ואף על פי כן היה עושה סעודות גדולות בביתו, מאכיל אנשים ואף מחייב אותם לאכול. דוד שלי, שהיה לו קשר טוב עם הבבא סאלי, סיפר לי שפעם היה אצלו והיה צריך לנסוע אחר כך. הביא לו הבבא סאלי כוס מלאה עראק - לא כוסית קטנה, אלא כוס גדולה כמו כוס בירה, מלאה עראק - ואמר לו: תשתה. אמר לו: הרב, איני מסוגל, איני שותה שתייה חריפה כלל. אמר לו: תשתה. וכך סיפר: שתיתי, ולא הרגשתי כלום, כאילו שתיתי מים, ואחר כך גם נהגתי ברכב ולא השפיע עליי כלל.
אצל הצדיקים האכילה היא עבודה, ומדובר בקדושי עליון. על רבי אלעזר מסופר שעשה לעצמו ניתוח והוציא שומן מבשרו, והגמרא מתארת שהניחו אותו בשמש כמה חודשים ולא הסריח. הנח בשר בחוץ חצי יום - ריחו משתנה; יומיים - ירום תולעים ויבאש. בא הדבר להראות שכל גופו קודש, וכל אכילתו לא הייתה אכילה במושגים המובנים לנו, אלא אכילה של תיקון, של העלאת ניצוצי הקדושה.
הרד"ק מסביר: "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך" - גם כאשר הייתי מענה את עצמי ויגע כדי ללמוד חוקיך, בשבילי זה היה תענוג גדול. וכי איזה עינוי הוא זה, אם המטרה כה גדולה וקדושה? זה עינוי שאני נהנה ממנו, עינוי שאני מקבל ברצון. וזה מעין מה שאומר רש"י: טוב היה בעיניי כשהייתי סובל ייסורים כדי ללמוד תורה בצער.
סיפר לי יהודי שעם אשתו מאוד לא קל לו, היא עושה לו הרבה צרות. אבל יש לה משכורת מכובדת, ומזה הם חיים - והוא לומד. אמר לי: עם כל הקושי, עצם זה שאני יכול לשבת וללמוד. הקדוש ברוך הוא היה יכול לתת לי אישה טובה, ואז הייתי צריך לצאת לעבוד - ומה היה שווה לי? לא הייתי יכול ללמוד. היום אני יושב בכולל מבוקר עד ערב, ועול הפרנסה אינו עליי. אם היו שואלים אותי מה אני מעדיף - אישה טובה ואתה תלך לעבוד, או אישה כזו ואתה תשב ותלמד - זה מה שהוא אומר: "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך". אני מקבל את העינוי הזה באהבה. כאילו שאלו אותי לפני שירדתי לאוויר העולם מה אני מעדיף, ואמרתי: את זה, למען אלמד חוקיך. וזה בדיוק מה שאומר דוד המלך: אני מעדיף להיות מעונה, ואם זה מביא אותי לעסק התורה - מקובל עליי, אני שמח בזה, תודה ריבונו של עולם.
ואגב, יש כאן מוסר גדול. אדם נמצא בתוך צרה, והוא שקוע במה שרע. תתבונן במה שטוב. אותו אברך לקח את הרע שבתוכו הוא נמצא, והתבונן בנקודות החיוביות שבו: הנה, על ידי זה אני יכול ללמוד תורה. יש לך תלונות למה הקדוש ברוך הוא הביא לך אישה כזו? תראה, הקדוש ברוך הוא דאג לך: מכוחה יש לך ברוך השם פרנסה, ואתה יכול לשבת וללמוד תורה מתוך שקט. תמיד כשיש לאדם צרה, יסתכל בנקודות האור. אם יתבונן רק ברע - הוא שוקע בדכדוך, מתייאש, ובא בטרוניות לריבונו של עולם. תסתכל במה שחיובי, במה שטוב, ועל זה תודה.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית בפסוק היא "חוקיך". אפילו שהתורה מתישה את כוחו של אדם - "טוב לי כי עוניתי", כדי שעל ידי כן אלמד חוקיך. והרי הגמרא אומרת שאין אדם עומד על סודות התורה אלא אם כן הקיא את החלב שינק משדי אמו, כלומר עד שיקיא את ההנאות והתענוגים. תורה שלמדתי באף - היא שעמדה לי. התורה שלומדים מתוך קושי, מתוך עינוי ומתוך מאמץ, רק על ידי שאדם ממית עצמו עליה - זוכה להבין את סודות התורה. על זה אומר דוד המלך: "טוב לי כי עוניתי", אם בסופו של דבר "אלמד חוקיך" - אבין את החוקים, את סודות התורה ופנימיותה. בשביל זה אני מוכן להתענות ולייסר את עצמי במסירות נפש על התורה.
ו"עוניתי" כולל גם עינוי הגוף וגם עינוי הממון והקניינים: בעקבות התורה אינני משקיע את זמני בעניינים גשמיים ובקניינים ארציים, אלא משקיע את כל כולי בתורה. ברור לכל בר דעת שכאשר אברך משקיע את עצמו בתורה, זה בא על חשבון משהו. באותו זמן היה יכול לעשות לביתו, לחפש עבודה בהייטק, והבית שלו היה נראה אחרת, והנכסים והמצב הכלכלי היו משתפרים לאין ערוך. אומר דוד המלך: לא. "טוב לי כי עוניתי". אני מוכן לסבול חיים שהם כמו חיי עינוי וייסורים, חיים מן היד לפה, בדקדוק על האגורה והגרוש - אם על ידי זה "אלמד חוקיך", אם מכוח זה אשיג את סודות התורה ואת פנימיותה.
טוֹב־לִי תוֹרַת־פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף׃
המלבי"ם מסביר לפי מהלכו שכאן הנקודה המרכזית היא התורה. אני מעדיף להשיג את "תורת פיך" - שהם טעמי החוקים. ונקרא "תורת פיך", לפי שאת זה אי אפשר לדעת מעצמו; זה רק מפיך, "מפי השם דעת ותבונה". החוקים הם דבר נסתר ופנימי - שעטנז, כלאיים ודומיהם, פרה אדומה - וזה רק מפי השם. ולכן אני מעדיף את תורת פיך, להבין ולהעמיק בחוקים, יותר מאלפי זהב וכסף. כפי שאמרנו: "טוב לי כי עוניתי" - אני מוכן להתשת כוח, מוכן לעבור את כל אשר יעבור עליי, גם מצב של חוסר זהב וכסף, העיקר לזכות לתורת פיך, להשגה נוספת בתורה.
הגמרא מביאה על רבי יוחנן שהלך עם תלמידו ועבר ליד כרם. אמר לו: אתה רואה את הכרם הזה? הוא היה שלי. שאל התלמיד: ומה איתו היום? אמר: מכרתי אותו. למה? בשביל לעסוק בתורה. עברו ליד שדה - אמר לו: השדה הזאת הייתה שלי, ומכרתי אותה כדי לעסוק בתורה. וכך עבר ליד עוד ועוד נכסים, והראה לו כמה מכר כדי לעסוק בתורה.
ואותו תלמיד התחיל לבכות. שאל אותו: למה אתה בוכה? אמר לו: רבנו, מה השארת לזקנותך? מה יהיה עם הפנסיה? אמר לו: במקום לבכות אתה צריך לשמוח. אני מכרתי דבר שנברא לשבעה ימים, בשביל דבר שנברא לארבעים יום - מכרתי דבר גשמי וחולף, בשביל נצח. ועל זה אתה שואל אותי מה יהיה? כמה זמן אדם נמצא בפנסיה, עשרים שנה? ובנצח - אין סוף. אז על מה לעבוד, על הפנסיה או על הנצח? אני עבדתי על הנצח, בשביל זה התאמצתי.
עד שהגיע השלב שרבי יוחנן ראה שאין מה לעשות, ואמר: נלך ונקיים בעצמנו "ולא יהיה בך אביון" - שאדם ישתדל שלא יהיה אביון. הוא הגיע למצב שלא היה לו מה לאכול. הלכו הוא ואילפא, ואז שמע רבי יוחנן את מלאכי השרת מדברים ביניהם: נפיל עליהם את הקיר, שהרי הם עוזבים חיי עולם והולכים אחר חיי שעה, אחר הפרנסה. אמר לו המלאך השני: אל תפיל עליהם את הקיר, יש כאן אחד שעתיד לצאת גדול, עתיד להיות ראש ישיבה - נשאיר אותם, נציל אותם. שאל רבי יוחנן את אילפא: שמעת משהו? אמר לו אילפא: לא שמעתי כלום. הבין רבי יוחנן שהמסר היה אליו, ושהוא זה שעתיד להיות ראש ישיבה. אמר לאילפא: אני אלך לקיים בעצמי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" - יישארו אביונים בעולם, ואני אהיה האביון. הניח לאילפא, אילפא הלך והתעסק בסחורה, ורבי יוחנן חזר לבית המדרש.
שואל הרב שטיינמן: איפה הצדק? למה מלאכי השרת לא השמיעו את דבריהם גם לאוזניו של אילפא? אולי גם הוא היה חוזר לבית המדרש. הרי כשחזר אילפא לבית המדרש לאחר שנים של סחורה, היה תלמיד חכם וידע תורה - עלה על ראש התורן ואמר: כל מי שישאל אותי שאלה בעניין כלשהו ולא אמצא לו מקור במשנה, אני קופץ ומתאבד. עד כדי כך הייתה לו גאונות בתורה. ואמר לו רבי יוחנן: אם היית נשאר כאן, לא היו ממנים אותך ראש ישיבה? ראה כמה הפסדת כשהלכת. אם כן, למה לא דאגו מלאכי השרת שיישאר?
והתשובה, אומר הרב שטיינמן, נמצאת במדרש שהזכרנו: מי שמוסר עצמו כך על התורה - את כרמו מוכר, את שדהו מוכר, את הכל מוכר, בשביל עוד לימוד תורה - הוא זוכה שגם מלאכי השרת ישמיעו לאוזניו, כדי להציל אותו ולהחזיר אותו לבית המדרש. זה התחיל מהיכן שהוא. אין מחלקים בשמיים מתנות סתם; בשמיים נותנים בעקבות מעשה שאתה עשית. וזה מה שאומר הפסוק: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" - אני בוחר להשיג את תורת פיך, שהם טעמי החוקים המובנים רק מפיך, וזה חשוב לי יותר מאלפי זהב וכסף, ולכן מכרתי הכל.
הרד"ק אומר: אחרים מענים את עצמם ומתייגעים כדי לקנות ממון, ואני עיניתי את עצמי והוגעתי את גופי כדי לקנות תורה.
בספר "הכתוב לחיים" מובא בשם "כנסת הגדולה", שהביא בשם מהרי"ל, שרבנו תם היה עשיר. וכשהיה יושב לעסוק בתורה בעומקה של הלכה, היה מניח לפניו כלי מלא זהובים כדי להרחיב את לבו לתורה. אדם רואה מלוא כלי זהובים - וזה פותח את הלב.
ועל זה הוא אומר: חז"ל דורשים "וכל בניך לימודי השם" - מי שלומד מפי הקדוש ברוך הוא, תלמודו מתקיים בידו ואינו שוכח את לימודו. וכתוב שבמקדש הראשון היה אור השכינה מסייע ללימוד התורה, וכך אור השכינה מסייע לתלמידי חכמים שיבינו את לימודם ושהלימוד יתקיים בידם. לפי זה הוא מסביר את הפסוק: "טוב לי תורת פיך" - טוב לי, ריבונו של עולם, התורה שאני לומד מפיך, שעל ידה השכינה מסייעת לי שאבין ואזכור את מה שאני לומד, וזה טוב לי יותר מאלפי הזהב והכסף שרבנו תם הניח מולו כדי שייפתח לבו בתורה. אני, בתורת פיך, במה שאני לומד ישירות ממך, איני צריך לעשות כרבנו תם ולהניח זהב וכסף מולי.
אלא שרבנו תם כך עשה, ורבנו תם היה ענק ואדיר בדורו - כשרוצים דוגמה לאדם אדיר בכוח הפלפול וההעמקה, מביאים את רבנו תם, פלא גדול בהעמקה, בפלפול ובחריפות. ולמה עשה כן? רוצה בעל "הכתוב לחיים" לומר שאפשר שעשה זאת מפני הלומדים שלפניו, לעורר אותם ללימוד, ולא לצורך עצמו; כי לעצמו, "תורת פיך" - מה שלומדים ישירות מפי הקדוש ברוך הוא - כבר פותח את הלב ונותן זיכרון, יותר מאלפי זהב וכסף.
ואני חשבתי שאפשר לומר שרבנו תם לומד את הפסוק להיפך. "טוב לי תורת פיך" - איך אזכור את התורה, ומכוח מה ייפתח לבי ללימודה? "מאלפי זהב וכסף": כשאני מניח מולי אלפי זהב וכסף, זה פותח את לבי לתורה, להבין ולזכור. אם כן הפסוק אינו מהווה בהכרח סתירה לדעת רבנו תם, אלא הוא לומד אותו באופן אחר.
בספר "יוסף תהילות" אומר החיד"א: דוד המלך עוסק כאן בשני דברים - ב"עוניתי", ובמצב של זהב וכסף, מצב של עשירות. בעניות יש צד טוב ויש צד רע. הצד הטוב: לעני אין עסקים, וממילא הוא פנוי לעסק התורה - אינו טרוד בעסקיו, שהרי אין לו. הצד הרע: עולליו שואלים ללחם, אין לו פרנסה ויש לו דאגת מזונות.
ואם תאמר, עשירות עדיפה? גם בעשירות שני צדדים. הצד הטוב: מזונותיו ברווח, אינו מוטרד במה יאכל, יש לו מה לתת לילדים. אבל אל תחשוב שבעקבות כך הוא פנוי יותר - בדיוק להיפך. האנשים העסוקים ביותר בעולם הם העשירים: כל הזמן עסוק וטרוד, בטיסות, מכאן לשם, בישיבות ובדירקטוריונים, ואין לו רגע פנוי. תשאלו ראשי ישיבות שצריכים להיפגש עם עשירים, ויספרו לכם מתי הוא מוצא משבצת פנויה ביומן - כאן טיסה, כאן ישיבה, שם תערוכה. זה הצד הרע: העשיר אינו פנוי ללמוד תורה, יש לו עסקים ויש לו סחורות.
ולא כולם הם רבי אלעזר בן חרסום, שהניח את הכל, לקח כד קמח על כתפיו והלך לבית המדרש, עד שפעם אחת עצרו אותו אנשיו שלו עצמו - שלא זיהו אותו - כדי לקחת אותו לעבודת המלך, למס ולעבודה. הם לא זיהו שזהו הבוס שלהם, שהרי אף פעם לא ראו אותו בעסק; הוא היה כל הזמן בבית המדרש. באופן הטבעי אין זה כך.
יוצא אם כן, אומר החיד"א, שגם בעשירות וגם בעניות יש יתרון ויש חיסרון. ובא הכתוב ואומר: "טוב לי כי עוניתי" - טוב לי כשאני בעניות, שאז אני פנוי ללמוד תורה, וזהו "למען אלמד חוקיך". ואם תשאל, הרי יש בזה גם צד רע, שאין מזונות, והאדם הטרוד על מזונותיו שרוי בדאגה, ובשביל ללמוד תורה צריך להיות בשמחה - על זה הוא אומר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". גם בעניות אינני סובל, אין לי צער; התורה טובה לי יותר מאלפי זהב וכסף, ואני לומד מתוך שמחה. אם כן "טוב לי כי עוניתי" - אצלי הדבר טוב לגמרי, ואין בו רע כלל: אני שמח בתורה, והעניות אינה מביאה אותי לעצב, לדאגה ולדיכאון, והצד הרע של הטרדה בפרנסה אינו מגרע אצלי. נשאר לי רק היתרון - "טוב לי כי עוניתי", שאז אני פנוי יותר לעסוק בתורת השם. ובזה סיימנו את אות הטי"ת בפרק קי"ט.
שלושת הפסוקים בונים מהלך אחד. "טפש כחלב לבם" - התאווה אוטמת את הלב ומטפשת אותו, ודוד מבקש שאותם זדים גדולים לא יימשכו אחריהם אנשים בכוח חכמתם, שכן בעל תורה עם מידות רעות סכנתו שבעתיים. וכנגדם "אני תורתך שעשעתי" - התורה מזככת, מתישה את התאווה ופותחת את הלב לסודותיה. מכאן "טוב לי כי עוניתי": אדם מקבל באהבה עינוי הגוף והממון, כי רק מי שהקיא את ההנאות עומד על סודות התורה, ויודע להסתכל בנקודות האור שבמצבו ולהודות עליהן. ומכאן "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף": מי שמוכר את כרמו ושדהו למען עוד שעה של תורה, ממיר חולף בנצח, וזוכה שסייעתא דשמיא תפתח לו את לבו ותקיים את תלמודו בידו - ובעניותו עצמה הוא מוצא רק יתרון, כי הוא שמח בתורה.