פתיחה: אות ט' בפרק קי"ט
אנו ממשיכים בפרק קי"ט, באות ט'. הציר המרכזי של הפסוקים שלפנינו הוא בקשתו של דוד המלך ללמוד: לא רק לקיים את המצוות, אלא להעמיק בהן, להשיג את טעמיהן ואת כל פרטיהן - ובלי שהידיעה הזאת תהפוך לתנאי לקיום. סביב זה נסובים חמשת הפסוקים שנלמד.
"כדברך" - מילוי ההבטחה
ט֭וֹב עָשִׂ֣יתָ עִֽם־עַבְדְּךָ֑ יְ֝הֹוָ֗ה כִּדְבָרֶֽךָ׃ (סה)
הרד"ק מסביר ששם ה' כאן הוא לשון קריאה ופנייה: "טוב עשית עם עבדך, ה'" - אתה, ה', עשית איתי טוב, מה שהבטחת לי כך קיימת בי. המלבי"ם מציין שהנקודה המרכזית בפסוק זה היא "דברים": היות ודוד ביקש מאת ה' שימלא את הבטחתו, שימלא את דבריו, הוא אומר עכשיו - באמת עשית עם עבדך טוב כדברך, כאותה הבטחה עצמה כך קיימת בי.
"טוב טעם ודעת למדני" - בקשה להבין את טעמי המצוות
ט֤וּב טַ֣עַם וָדַ֣עַת לַמְּדֵ֑נִי כִּ֖י בְמִצְוֺתֶ֣יךָ הֶאֱמָֽנְתִּי׃ (סו)
הרד"ק מבאר: את הטוב שבטעמי התורה והמצוות ואת הדעת שבהם - תלמד אותי. כי אני מאמין שאתה ציווית אותם, שהם משפטי צדק, ולכן תלמד אותי את טוב טעמם. הרעיון עמוק: כאשר בן אדם מחוקק חוק, איני בטוח שהחוק טוב, איני בטוח שהוא לקח בחשבון את כל המצבים שיכולים להתעורר, איני בטוח שהוא שווה לכולם ושיש בו צדק ויושר. אבל כאשר החוק אלוקי, מובטח לנו שהוא אמת, שהוא נצחי, שהוא קיים, שאין בו שום חיסרון ושום כישלון. לפעמים אדם שומע מצווה מסוימת ויש לו קושיה עליה: הוא אינו מבין מה טוב בה, ולעיתים אף חושב שהיא עלולה לגרום נזק. אומר דוד המלך: כיוון שאני מאמין באמונה שלמה שזה ממך - תלמד אותי את הטוב שבזה.
דוגמה: מכירת בת לאמה
יש אנשים ששואלים: התורה מאפשרת מצב שבו אב לוקח את בתו לפני גיל שתים עשרה ומוכר אותה לאמה, מקבל כסף בעבורה ומוסר אותה לאדם אחר שישתמש בה לניקיון ולשירותי הבית. איך אפשר להבין מצווה כזאת? בהיגיון שלנו התורה הייתה אמורה למנוע את זה. אני מאמין שזו מצוות ה', אבל קשה לי לראות היכן ה"טוב טעם ודעת" שבה.
אלא שכבר הסברנו: נשאל את עצמנו מה היינו אומרים על אדם כזה שמוכר את בתו לאמה. אדם חסר לב, אדם מרושע, אדם אכזרי. ילדה בת שמונה, ואתה מוכר אותה שתהיה משרתת בבית אחר. האם הייתם מפקידים את ילדיכם אצל אדם כזה? בחיים לא. ואם היינו יכולים להוציא את ילדיו מרשותו - ודאי שהיינו מוציאים. וזה בדיוק מה שאמרה התורה: תוציא ממנו את הילדים. הוא רוצה למכור את בתו לאמה? תמהר, תקנה אותה! אל תשאיר אותה שם רגע. אדם כזה מסוכן לגדל ילדים, הוא רשע, הוא מושחת - קח את הבת לבית אחר.
ומה קורה בבית החדש? התורה מצווה "ויעדה" - שבעל הבית, הגביר, ייקח אותה לו לאישה או ייעדנה לבנו. מה עשינו כאן? הוצאנו בת מבית הרוס של אדם מושחת, והכנסנו אותה לבית שבו התורה מצווה כיצד לכבד אותה. התורה מצווה להיזהר בעבד העברי: אינך יכול לתת לו אילו מלאכות שתרצה, אינך יכול להפעילו בדברים שאינך חייב, ויש עוד גדרים רבים בעניין העבד והאמה העברייה וכיצד יש לנהוג עימם. וגם אם תישא אותה לאישה, התורה מזהירה שלא תגרע ממנה את מה שאישה רגילה מקבלת - "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". אל תחשוב: הרי זו אישה שקניתי בזול, אינני אמור להשקיע בה הרבה. אומרים לך: לא אדוני, אתה מצווה לנהוג בה בכבוד כגבירה. וכלשון הרמב"ן - שיעשה אותה גבירה. כאן פתאום אתה מתחיל להבין כמה טוב טעם ודעת יש במצוות ה'. באופן הרגיל אין ביכולתי לקחת בת מאדם מושחת ולהוציאה מביתו - הוא הרי אביה. מה נעשה? באה התורה ואומרת: תאפשר לו למכור אותה, ותקפוץ על זה כמוצא שלל רב. העיקר שתוציא אותה משם. הרי שגם מצווה שעל פניה נראית לנו בלתי הגיונית - כשמעמיקים בה מוצאים כמה טוב טעם ודעת יש במצוות.
ברית המילה - טעם שהתגלה בדורנו
כך גם התייחסו בעבר למצוות מילה: מה זה הדבר הזה, לעשות ניתוח בתינוק, נגד רצונו, בשלב מוקדם כל כך, בלי שום היגיון נראה לעין? מה פתאום לחתוך מגופו של אדם? והיום ידוע ומפורסם עד כמה ברית המילה מונעת מחלות. בית המלוכה הבריטי מל את כל ילדיו - לא מפני שהם חסידים וצדיקים, אלא מפני שהם יודעים על פי מחקרים שהדבר מונע מחלות, גם אצל האיש וגם אצל האישה. פתאום אתה מגלה כמה טוב טעם ודעת יש בתורה, מה שלא ידעת קודם. זהו "טוב טעם ודעת למדני": הרבה מן החוקים והמצוות נראים לנו כמצוות ללא טעם, ואני - "במצוותיך האמנתי", מאמין באמונה שלמה שזה בא ממך, ואם זה בא ממך חייב להיות כאן טעם טוב. לכן, את הטעם הזה תלמד אותי.
המלבי"ם: טעם ופרטים - ולא כתנאי
המלבי"ם מבאר: "טוב טעם ודעת למדני" - עשה עימי גם את הטובה הזאת, ללמד אותי את כל פרטי המצוות. "טעם" היינו להשיג את טעמי המצוות, להבין מדוע טעם המצווה טוב; ו"דעת" היינו ידיעת המצווה על כל פרטיה. את שני הדברים אני מבקש: גם להבין את טעמם וגם לדעת את כל פרטיהם.
ושלא יחשבו שמה שאני מבקש טוב טעם ודעת הוא משום שאיני מאמין במצווה, ועד שלא יסבירו לי לא אקיים - חס ושלום! על כן הוא מסיים "במצוותיך האמנתי". אין שום מניעה לדעת את טעמי התורה, ואדרבה, מצווה גדולה היא שיחקור אדם בטעמי המצוות, שיעמיק, שיבין, שיתבונן. מה אם כן נאסר? להציב זאת כתנאי: ריבונו של עולם, אם אבין אקיים, ואם לא אבין לא אקיים, איני עושה דברים שאיני מבין.
ראשית, טענה זו היא שטות והבל. אפשר להראות לכל אדם כמה דברים הוא עושה בלי שיבין אותם: אתה לוקח כדורים בלי שתבין מה יש בכדור, כיצד הוא פועל ומדוע הוא טוב. ומדוע אתה לוקח? כי הרופא אמר. נמצא שאתה כן עושה דברים שאינך מבין, אלא שאתה סומך על הרופא. על הרופא אתה סומך ועל הקדוש ברוך הוא אינך סומך? הרי שהקביעה "איני עושה דברים שאיני מבין" ודאי אינה נכונה. ושנית, גם אילו היה אדם מציב זאת כתנאי - "ריבונו של עולם, אני רוצה להבין ואז אקיים" - זה גרוע מאוד, שכן אתה אומר בכך שאם הדבר לא עבר את מאזני הדעת שלי איני עושה אותו, איני סומך על הקדוש ברוך הוא. אומר דוד המלך: חס ושלום. אף שאני מבקש לדעת את טעמי המצוות ואת כל פרטיהם, אין זה כתנאי. "במצוותיך האמנתי" - אני מאמין במצוות ה' במאה אחוזים, וגם אם לא אבין אעשה. אך יש צורך להעמיק במצוות, אין לאדם להישאר שטחי, ולכן הוא מבקש להעמיק - ולא מחמת חוסר אמונה.
הבית הלוי: מדוע לא נתגלו טעמי תורה
בספר ילקוט פנינים מביא בשם הבית הלוי לבאר את הפסוק על פי דברי חז"ל: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. כתוב "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, נשים לא יסירו את לבבי - זה נאמר על אדם רגיל, לא על מי שחכם מכל האדם, לי זה לא יקרה. וכתיב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". ועוד: "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס", אמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב. וכתיב "ותצא מרכבה ממצרים בשש" וגו'.
מה למדנו מכאן? שלפעמים דווקא כתיבת הטעם היא לרועץ, שכן היא גורמת לאדם לחשוב שאצלו הדבר אינו שייך. אילו הייתה התורה כותבת סתם "לא ירבה לו נשים" - התורה אסרה, נקודה - לא היה שלמה מרבה. אבל כיוון שנאמר הטעם, "כדי שלא יטו את לבבו", אמר: זה לא שייך אצלי. וכן בסוסים: אילו נאמר סתם "לא ירבה לו סוסים" היה נמנע, אך משנאמר הטעם "שלא ישיב", אמר: זו הדאגה? אל תדאג, לא אשיב את העם מצרימה. וכן מצאנו ברבי ישמעאל, שהטעם "שמא יטה" הוא שגרם - "אני אקרא ולא אטה", קרא והטה.
על כן בא דוד המלך ומבקש: "טוב טעם ודעת למדני" - אנא ה', תלמד אותי גם את טעמי המצוות, ואין לחשוש שמא מתוך ידיעת הטעם אכשל בה. ומדוע? "כי במצוותיך האמנתי". אומר הבית הלוי: אני מאמין במצוותיך גם בלא הטעם, וממילא גם כשאדע את הטעם - אצלי הדבר נשאר אמונה שלמה שאינה תלויה בהבנת הטעם. לכן אין לחשוש שמכוח ידיעת הטעם אבוא להקל במצווה.
"טרם אענה אני שוגג" - מי שאינו לומד, נכשל
טֶ֣רֶם אֶ֭עֱנֶה אֲנִ֣י שֹׁגֵ֑ג וְ֝עַתָּ֗ה אִמְרָתְךָ֥ שָׁמָֽרְתִּי׃ (סז)
רש"י מפרש: "טרם אענה" - עוד בטרם הגיתי במצוותיך בבתי מדרשות, הייתי שוגג בהן וחוטא; ועכשיו משהתעניתי בהן, תורתך שמרתי, שהמדרש מלמד אותי לסור מן העבירה. כלומר: אם אדם לא למד - הוא טועה, אין חוכמות. המשנה ברורה מביא מהיערות דבש, בהקדמתו לכרך השלישי, הלכות שבת, שאם אדם לא למד הלכות שבת אין מצב שעברה עליו שבת ולא נכשל בשום עבירה. ואם הוא בטוח שלא נכשל - זה פשוט מפני שלא למד. הוא אינו יודע שכאן יש בעיה ושם יש איסור, אינו יודע מהו מוקצה, אינו יודע מדיני הכנה ומדיני הוצאה ומאלף ואחד דברים נוספים - מפני שלא למד. אבל כאשר אני כבר לומד את התורה והמצוות, ממילא "אמרתך שמרתי". וזהו המשך הבקשה הקודמת: "טוב טעם ודעת למדני" - תלמד אותי את המצוות, כדי שלא אהיה שוגג כפי שהייתי קודם.
לשון "אענה" מתפרשת אצל רש"י כלשון שינון והגייה בבית המדרש, וכמו "תען לשוני אמרתך", וכמו "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" - ובאוהלי יעקב: "ער" בחכמים, "עונה" בתלמידים. הרי ש"עונה" כאן במשמעות של לימוד תורה.
הרד"ק מביא פירוש נוסף: "אענה" מלשון כניעה, כמו "וממונם לא יענה", וכמו "נעניתי לך" - נכנעתי בפניך. כלומר: עוד לפני שהכנעתי עצמי לפני הקדוש ברוך הוא הייתי שוגג, לא הייתי פונה אל מצוותיך ואל אמרתך ולא שמתי אותן על ליבי לזוכרן. אבל עכשיו, כשראיתי שאני חוטא ונכשל ופניתי מאמרתך - נכנעתי, וחזרתי לשמור את אמרתך: "ועתה אמרתך שמרתי", אזכור אותה תמיד כדי שלא אשגוג ולא אשכח דבר ממצוות ה'. ועוד מפרש הרד"ק ש"אענה" הוא כמו "ויען איוב ויאמר" ו"וענית ואמרת", והיינו ענייה ואמירה של לימוד תורה: בטרם עסקתי בלימוד - שגגתי הרבה, שאדם שאינו לומד בהכרח נכשל בהלכה; ומשחזרתי ללמוד את תורת ה' - "עתה אמרתך שמרתי", שכשאני לומד ממילא אני שומר את מצוותיך.
המלבי"ם מפרש בדומה לרד"ק: אם איני יודע את כל פרטי המצוות ואת טעמיהן, בקלות אעבור על מצווה בשגגה. ולכן הוא מבקש "למדני טוב טעם" - עוד קודם שאצטרך לענות ולהתנצל ולומר "אני שוגג, לא התכוונתי, לא ידעתי שהדבר אסור". תלמד אותי את מצוותיך, ואז לא אגיע לטענה הזאת כלל.
ועם זאת, מוסיף המלבי"ם, שלא נחשוב שאחרי שאדע את טעמי המצוות שוב לא אעשה אותן מפני שה' ציווה, אלא מפני שהשכל מחייב. זה דבר גרוע מאוד, שכן פירושו שאת מצוות ה' אני מקיים רק כשאני מבין, ואם איני מבין - איני מקיים. ואנחנו אומרים "נעשה ונשמע": קודם כל עושה, ואחר כך אשמע. לכן הוא אומר "ועתה אמרתך שמרתי" - גם כעת, בשעה שעדיין לא החכמתי כל כך בתורה ובמצוות, אני שומר את המצווה משום שהיא אמרתך, משום שאתה ציווית אותה. וכל שכן כשאקיים לאחר שאדע את טעמיהן - לא יהיה זה מחמת ידיעת הטעם, שהרי תמיד קיימתי, גם כשלא ידעתי.
"טוב אתה ומטיב" - בקשת מתנת חינם
טוֹב־אַתָּ֥ה וּמֵטִ֗יב לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃ (סח)
האבן עזרא מבאר את הכפילות: "טוב" - בלא בקשה, "ומטיב" - למבקש. "טוב" הוא מצד עצמך, "מטיב" הוא כשאתה פועל כלפי אחר שביקש ממך. הן בלא בקשה והן בבקשה - אתה מטיב.
הרד"ק מבאר: "טוב אתה", והטובה תבוא לי ממך, ואתה מטיב לכל. כלומר: כשאתה מטיב עימי, זו הטבה לכלל, שהרי כשטוב לדוד הוא משפיע הטבה לרבים. ומהי הטובה שתיטיב עימי ותשפיע גם לכלל? "למדני חוקיך" - תלמד אותי את חוקיך ואני אלמד אותם הלאה לאחרים, ומכוח זה תהיה ההטבה גם לכלל העם.
המלבי"ם מציין שהנקודה המרכזית כאן היא "חוקים". דוד מבקש: ריבונו של עולם, לא רק תלמדני את טעמי המצוות שהם מובנים בשכל, אלא גם את החוקים - "חוקה חקקתי", דברים שבדרך כלל אין לנו בהם השגה. גם בהם אני רוצה לדעת טעם. המלבי"ם מעיר שבפרקנו מופיע שבע פעמים "למדני חוקיך" - שבע פעמים מבקש דוד שילמדנו ה' את חוקיו, שישיג גם את טעמם של הדברים שאין להם טעם נגלה. ובאיזו זכות? אומר דוד: לא מצד זכותי, אלא "טוב אתה ומטיב" - כיוון שאתה, ריבונו של עולם, מטיב בלי קץ, עשה עימי גם את הטובה הזאת. וזה כמו שהסברנו כמה פעמים, שהצדיקים תמיד מבקשים מתנת חינם: אין הוא בא כמי שמגיע לו ואינו בא כתובע, אלא מבקש - ריבונו של עולם, עשה עימי חסד, אתה הרי טוב ומטיב, הטיבה לי ולמדני חוקיך.
"טפלו עלי שקר זדים"
טָפְל֬וּ עָלַ֣י שֶׁ֣קֶר זֵדִ֑ים אֲ֝נִ֗י בְּכׇל־לֵ֤ב ׀ אֶצֹּ֬ר פִּקּוּדֶֽיךָ׃ (סט)
מהו "טפלו"? אומר רש"י: חיברו. "דבר הטפל לדבר" פירושו שהתחבר אליו. כשרוצים לומר על אדם שנדבק לאחר אומרים שהוא נטפל אליו, וכן תינוקות בלשון חז"ל נקראים "טפלי" - "תלו ביה טפלי", תלויים בו תינוקות, על שם שהם נטפלים אליו. וכן היו עושים לכלי ציפוי הנקרא "טפלה" בטי"ת, ציפוי שטופלים על הכלי ומדביקים בו. וכעניין "ותטפול על עווני" שבאיוב. ואם כן: חיברו עליי שקר זדים - באו ואמרו על דוד המלך שאין תוכו כברו. ואתה, ריבונו של עולם, יודע שבכל לב אני נוצר את מצוותיך.
ויש כאן גם לימוד במידות: אין אדם רואה את הדבשת שלו עצמו, ו"מום שבך אל תאמר לחברך". שהרי מי הם אלה שטפלו על דוד שקר? הזדים. דווקא הרשעים, אלה שהם עצמם מלאי גנאי, הם שיש להם העזות לתלות את הגנאי באחרים. וזו דרכם של הרשעים תמיד: לאדם לא נוח להתעסק עם הגנות של עצמו, זה מצריך עבודה, זה מצריך תיקון, זו דרך ארוכה של התמודדות כנגד היצרים והמידות והטבעים. ומי אוהב לעבוד? הרבה יותר קל למצוא פגמים באחרים ולומר "הנה, ההוא כזה וההוא כזה", וכך אני מסיר את הפוקוס מעצמי ומעביר אותו לאחר, מציג את עצמי כאדם הגון ומרומם את עצמי על חשבון כישלונו של הזולת - במקום לתקן את עצמי, דבר התובע ממני משאבים ומאמצים.
המלבי"ם: פיקודים כנגד המכחישים
המלבי"ם מציין שהנקודה המרכזית כאן היא "פיקודים", ומבאר: כאן מסביר דוד מדוע הוא כל כך מעוניין לדעת את טעמי המצוות - מדוע ביקש "למדני חוקיך" ולפני כן "טוב טעם ודעת למדני". מפני שיש זדים החולקים על התורה והמצוות, ולכן הוא מבקש שכנגדם ילמדנו ה' את התורה והמצוות. ויש מהם ש"טפלו עליי שקר" - מכחישים את התורה והמצוות על ידי שקרים שהם בודים מליבם. וכנגד זה הוא אומר: "אני בכל לב אצור פיקודיך".
מהם "פיקודיך"? כפי שהמלבי"ם מזכיר בכמה הזדמנויות, הפיקודים הם המצוות שהן זיכרון למעשי ה' שעשה בימי קדם. כגון קורבן פסח, שהוא זיכרון לכך שהקדוש ברוך הוא פסח על בתי בני ישראל והרג את המצרים; וכגון סוכות, לזכור שהקדוש ברוך הוא חפף אותנו בענני כבוד כל אותם ימים במדבר. אלו המצוות שה' פקד עלינו לזכור בהן את הניסים שעשה לנו.
והפיקודים הללו הם המענה לטופלי השקר, לאלה שאומרים אין אמת בתורה ואין אמת במצוות. הפיקודים הם המוכיחים והמזכירים שהייתה יציאת מצרים ושהיה מתן תורה - חג השבועות מזכיר את מתן תורה, וכל המצוות שבאו לזכר ניסים שהיו בהיסטוריה מוכיחות שאותם דברים אכן אירעו. שאם לא כן, כיצד זה החליטו כולם לילה אחד שהלילה אוכלים מצה? מי היה הראשון שהחליט כך והצליח לשכנע את כולם? ושוב, אם הוא היה שוטה - כיצד שכנע את כולם? היסטורית אי אפשר לשכנע ציבור לעשות דבר מה ולומר להם "כולכם הייתם שם". יחיד יכול לטעון שנעשה לו מופת ולסחוף המונים, אבל אי אפשר לשכנע שאבא שלי ואבא שלך ואבא שלו כולנו יצאנו ממצרים וכולנו אכלנו מצות - אם אבי לא סיפר לי ואביו לא סיפר לו. אדם שיבוא בטענה כזאת יאושפז בכפייה. וכיצד באמת אנו אומרים "אכלנו מצות ולכן נאכל מצות"? מפני שכך היה בהיסטוריה, ויהודים בכל העולם אוכלים מצות בלילה הזה, שהרי בלילה הזה יש מצוות "והגדת לבנך" - כל אחד מצווה לספר לבנו. זה התחיל מיציאת מצרים עצמה: יצאו אבותינו ממצרים ומשם התחילו לספר לבניהם. אי אפשר לשתול סיפורים בהיסטוריה - סיפור על יחיד אפשר להמציא, סיפור שהתרחש לעיני מיליונים אי אפשר להחדיר להיסטוריה. את היסוד הזה כבר הזכרנו כמה פעמים ולמדנו אותו גם בכוזרי.
נמצא אפוא שהפיקודים - המצוות שבהן אנו מעבירים לדורות הבאים את המסר על מכות מצרים, על יציאת מצרים ועל מתן תורה - הם הם המענה לטופלי השקר, לאלה שבאים ואומרים שלא ייתכן שהייתה קריעת ים סוף, אלא אולי גאות ושפל וכיוצא בזה מדברים חסרי טעם וחסרי היגיון. ודרך אגב, המבול שהתורה מספרת עליו הוא דבר ידוע בכל העולם: בכל התרבויות מקובל שהיה מבול. התורה מתארת דבר שאינו ידוע רק לי ולך אלא לכולם. וגם על פי ממצאים גאולוגיים אפשר לדעת שהארץ הייתה מכוסה כולה במים - שהרי מוצאים מאובנים של דגים במרומי הרים, במקומות שאין בהם מים גם במרחק עשרות קילומטרים. מה עושים שם מאובני דגים? על כורחך שהעולם כולו כוסה במים והדגים הגיעו גם לשם.
כיצד מתמודדים מול כפירה
הפסוק הזה נותן לנו גם הבנה כיצד יש להתנהג כנגד הכופרים. כשבא אדם להביע דעות של כפירה ולהסית אותנו מעבודת ה', מה התגובה הנכונה? התחזקות יתרה בעבודת ה'. ככל שהוא מנסה לכופף אותי לצד השני, עליי להוסיף חיזוק לצד ההפוך. שאם אשאר ניטרלי, עלולות פעולותיו להועיל. והגמרא אומרת "שאני מינות דמשכא" - הכפירה היא דבר שמושך, ואדם עלול להימשך אחריה. לכן, "טפלו עליי שקר זדים" - ולכן דווקא "אני בכל לב אצור פיקודיך", אני מתחזק עוד יותר בשמירת פיקודיך. כשבאים להסיר אותי מעבודת ה', הדבר תובע ממני פעולת נגד של התנגדות; ואם אשאר כשהייתי, אני עלול להימשך אחר התזות שלהם.
לסיכום:
באות ט' דוד המלך מודה על קיום ההבטחה - "טוב עשית עם עבדך כדברך", ומבקש שלוש בקשות של לימוד: "טוב טעם ודעת למדני" - להבין את טעמי המצוות ואת כל פרטיהן; "למדני חוקיך" - להשיג טעם אף בחוקים שאין בהם השגה, וזאת לא מכוח זכותו אלא מכוח "טוב אתה ומטיב", כדרך הצדיקים המבקשים מתנת חינם. ולאורך הדברים חוזר התנאי המכריע: "במצוותיך האמנתי" - חקירת הטעמים היא מצווה גדולה, אך לעולם אינה תנאי לקיום, וגם כשאדע את הטעם אקיים מפני שאתה ציווית. "טרם אענה אני שוגג" מלמד שמי שאינו לומד בהכרח נכשל, ורק הלימוד מביא לידי "אמרתך שמרתי". ולבסוף, מול "טפלו עליי שקר זדים" - התשובה היא הפיקודים, המצוות שהן עדות חיה לניסי ההיסטוריה, ומול כל הסתה יש להוסיף חיזוק: "אני בכל לב אצור פיקודיך".