אנו ממשיכים בפרק קיט, באות י'. דוד המלך ממשיך בבקשותיו שהקדוש ברוך הוא ילמד אותו תורה ויאיר את עיניו במצוות, אלא שכאן הוא פותח בטענה מיוחדת: עצם בניין גופי מעיד שנוצרתי לשם כך. מכאן הוא עובר לבקש טובה למען היראים, ומצדיק עליו את הדין בייסורים שעברו עליו.
יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֺתֶיךָ׃ (עג)
הרד"ק מבאר: "עשוני ויכוננוני" - המעשה והתכונה, דהיינו תיקון האיברים כשברא השם את האדם, שכולם מכוונים כדי שיהיה האדם ראוי לקנות את החכמה. הקדוש ברוך הוא יצר את האדם בתבנית שתאפשר לו לקנות חכמה בקלות. ראשית בקומתו, שלא כשאר בעלי החיים: כל הבהמות נמוכות, הראש למטה והלב למטה, כולן כלפי מטה. האדם עומד זקוף, ראשו כלפי מעלה, בנוי להשגת הרוחניות ולקבלת שפע מלמעלה.
שימו לב שאפילו הגורילה והאורנגאוטן והקופים, הנחשבים הקרובים ביותר למין האדם, אינם עומדים זקופים. גם אם מדי פעם הם מזדקפים, ברירת המחדל שלהם היא ללכת על הרגליים כשהידיים הקדמיות נשענות. מדוע? משום שאינם יונקים דבר מלמעלה. האדם, אומרים המקובלים, נחשב כאילן ששורשו הוא המוח והוא שתול בעליונים, והענפים - הידיים והרגליים - צומחים מלמעלה ויורדים כלפי מטה. אילן נטוע הפוך: השורשים למעלה, זה הדעת, השכל, הראש, והענפים הם האיברים היוצאים ממנו. כבר מתבנית האדם אתה רואה: "ידיך עשוני ויכוננוני", ומתוך התבנית הזאת - "הבינני ואלמדה מצוותיך", שאראה עד כמה מתוקנת תבניתי רק לצורך לימוד התורה והמצוות.
כך ממשיך הרד"ק גם בנוגע לפעולת השכל והאיברים: הלב הוא מלך האיברים, המוח הוא הפקיד של הלב, וכן כוח הדיבור - הקול היוצא מן הריאה וחיתוך הדיבור בלשון, בשפתיים, בשיניים ובחיך, וכל שאר הכוחות. כל זה עשה השם כדי שתוכל להגות בתורה, כדי שיהיה לך דעת להבין ולהשכיל בה. ואם כן - "הבינני ואלמדה מצוותיך".
אם כל זה נברא לשם כך, לא ניתנו לנו דעת ושכל כדי להמציא שיטה לזכייה בלוטו, ואף לא כדי להמציא המצאות ארציות ומגושמות. לא לשם כך קיבל האדם חלק אלוק ממעל. קיבלת דבר שאין למלאכים, דבר עצום ורב - וכי בשביל להשתמש בו לדברים מגושמים? הדבר דומה לאדם שנוטל את חללית הקולומביה ומחליט לקפוץ בה למכולת. וכי נאס"א השקיעה מיליארדי דולרים כדי שתיסע בה מהבית למכולת? ובאותה מידה: אדם נוטל שכל אלוקי, ובמה הוא משקיע אותו? בלימודי הבלים, בדברים שאין בהם ממש ואין בהם מועיל. אומר דוד המלך: אין ספק שמה שברא אותנו הקדוש ברוך הוא בתבנית כה שונה מבעלי החיים - דעת, חיתוך שפתיים, תבונה - כל זה נועד כדי שנוכל להגות בתורה ולהעמיק בה.
האלשיך הקדוש מבאר את הפסוק באופן נוסף. דוד המלך אומר: אני חושק לדעת את חוקיך, אך חושש אני שלא אשיג את הלימודים כראוי ולא אעמיק בהם כמו שצריך, משום שאני מגושם. אי אפשר להתווכח על כך שיש באדם חלק מגושם שטובע את שלו, לבוש חומרי המעכב, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בחוקים המצריכים הבנה והעמקה יתרה. אני קרוץ חומר, ולכאורה מציאות זו מרחיקה אותי מהשגת החוקים ומהשגת האלוקות.
על כך משיב דוד המלך לעצמו: "ידיך עשוני ויכוננוני". הרי אתה אמרת "נעשה אדם", אתה יצרת את יצירת האדם. ואם אתה יצרת אותי, והמגמה שלי היא לדעת את חוקיך ואת חכמתך, אין ספק שעשית בי הכנה בתוך החומר עצמו להשגת התורה. לא ייתכן שהמגושמות תהיה מניעה להשגת התורה, שהרי ידיך עשוני, וזה מה שאתה דורש ממני. אם אתה היצרן גם של הגוף, ברור שבגוף הזה יש הכנה להשגת התורה. אומנם צריך להתאמץ ולהתגבר כנגד הטבעים והמידות המגושמות וכנגד התאוות, אך ההכנה קיימת ומוכרחת. שהרי אין זה דבר שאני עשיתי, שתוכל לומר עליו: אולי אינך הגון ואינך ראוי לקבל תורה, אתה מגושם. "ידיך עשוני ויכוננוני" - אם זה מידיך, בוודאי הכנת אותי הגון וראוי לקבל את ההשגות הרוחניות, ולא ייבצר ממני לקבל ממך הכנה שלא תעכב את שכלי מן ההבנה שתערה עליי ממרום. ולכן "הבינני ואלמדה מצוותיך", בלשון מליצית של הקדמונים: "כי לא יעצרני הגשם".
והמליצה מקורה בהפטרה של אליהו ואחאב: אליהו ראה כמין עב קטנה, ואמר לאחאב שיעלה למרכבתו וייסע לביתו "בטרם יעצרכה הגשם" - שלא יעצור אותו הגשם בדרך מרוב מים שירדו. וכאן הלשון מתהפכת למשמעות של גשמיות: "לא יעצרני הגשם" - הגשמיות לא תעצור אותי מלהשיג את ההשגות הרוחניות.
המלבי"ם מעמיד את הנקודה המרכזית בפסוק על עניין ה"מצוות". כנגד מה שביקש קודם - ריבונו של עולם, למדני טוב טעם ודעת להבין את המצוות - הוא מבקש כעת: "הבינני", תן לי להבין כיצד עשית וכוננת אותי, ומכוח זה אלמד מצוותיך. והרי כאן מדובר על הגוף, ואיך אפשר ללמוד מן הגוף את מצוות השם?
אומר המלבי"ם: גוף האדם, בניינו, איבריו וגידיו וקישורם עם כוחות נפשו - כולם מכוונים אל מצוות התורה. התורה ומצוותיה מזה, ובניין האדם וסידורו מזה, ערוכים זה מול זה. הגוף נברא בהתאמה לתורה הקדושה, וזה מה שאמרו חז"ל: רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה, כל איבר מיוחד כנגד מצווה מסוימת. ואם יבין האדם את בניין גופו על כל פרטיו, ואיך עשהו השם וכונן אותו, ילמד מזה לדעת סודות המצוות המכוונים לעומת מידת גופו ונפשו ומערכתם. זהו מעין מה שאמרו חז"ל "מבשרי אחזה אלוק": מתוך התבוננות בבשרו יכול האדם לראות אלוקות ולהבין מתוך ערך גופו ותכנונו את האלוקות.
דרך אגב, כשהמקובלים מדברים בענייני הספירות ומידותיהן, הם מדברים ממש בהתאמה לגוף. הראש - אלו המוחין, מוח ימין ומוח שמאל, דהיינו חכמה ובינה, ומעליהם הכתר. "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת איהו גופא, נצח והוד תרין שוקין, יסוד אות ברית קודש", ומלכות - עטרת היסוד. ככל שתעמיק בגוף האדם, תוכל להבין גם את האלוקות. עד כדי כך שמדברים גם באיברים הפנימיים: על הטרפש, על אותה פרסה שבאמצע גוף האדם המפרידה בין האיברים שנועדו לעכל את המזון לבין האיברים העליונים יותר - הלב והריאות. וכך מדברים גם בקבלה על מושג של פרסה ברוחניות. תתעמק בגשמיות - תוכל להבין את הרוחניות ואת הפנימיות.
וכבר הזכרנו כמה פעמים את דברי האריז"ל, שבדם יש ליחה לבנה וליחה אדומה. לפני קרוב לחמש מאות שנה, מי בכלל ידע שקיים מושג של כדוריות לבנות ואדומות? ועל סמך מה אמר זאת האריז"ל? משום שהדם מורכב מבחינת דינים - זה האדום, אך יש בו גם חסדים - זו הליחה הלבנה. מה שהמדע משיג במעבדות, האריז"ל השיג מלמעלה: הוא מבין בשורש מהו הדם, ומתוך כך הוא אומר לך מה טבעו. אינך משיג זאת כעת מפני שאינך רואה, אך תחכים יותר, תעמיק יותר, תתבונן יותר - ותגלה זאת גם בטבע וגם במעבדה. אני אומר לך את הדברים לפי שורשם ולפי פנימיותם.
מכאן גם מה שנאמר על אברהם אבינו, שהיו כליותיו כשתי מעיינות נובעים ומהם למד תורה - לפי אותו עיקרון עצמו, שמתוך מציאות הגוף אפשר להעמיק ולהבין את הפנימיות ולהשיג את האלוקות. וזו בקשת דוד המלך: "ידיך עשוני ויכוננוני" - בניין גופי כולו ממך, וממנו "הבינני ואלמדה מצוותיך". על ידו אבין ואעמיק בעניין המצוות, כנגד כל איבר איזו מצווה, ואז אבין מהו תיקונה, וכיצד המצוות מתחברות כנגד האיברים, וכמה צריך להעמיק בכל דבר ודבר.
יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי׃ (עד)
רש"י מבאר: כשיראי השם יראו שטוב לי - ישמחו, כי גמולי גמולם. כלומר, כשהם רואים שדוד המלך ירא שמיים ושטוב לו, כל ירא שמיים שמח בכך, שהרי הוא אומר לעצמו: אם כך נותן השם ליראיו, גם לי יהיה טוב, שהרי גם אני ירא את השם. "יראיך יראוני" - יראו עד כמה טוב לי, ובזה ישמחו, שהרי מיראיך אני, ו"לדברך יחלתי"; הם יודעים שאני מיראיך ולכן טוב לי, ועל ידי כן גם להם יהיה טוב, וזה ישמח אותם.
הרד"ק מבאר: אלה הלומדים ממני יראו שאני מבין ומשכיל בכול, וישמחו שנתת לי את מה שביקשתי ואת מה שייחלתי לו. "לדברך יחלתי" - ייחלתי לדברך ולעזרתך, ואתה הענקת לי את מה שייחלתי אליו. על ידי כן ישמחו, וגם הם יבקשו מאת השם וגם הם יזכו. שהרי לכל אורך הפרק מבקש דוד המלך "הבינני ואלמדה מצוותיך" - שהקדוש ברוך הוא ילמדו תורה, חוקים ומצוות. וכשיראו שאני השגתי זאת, ישמחו, כי הנה הגיעה תוחלתי וזכיתי למה שייחלתי - וגם הם יזכו לכך.
המלבי"ם מעמיד את הנקודה המרכזית כאן על "דברים". עד כה ביקש דוד שהקדוש ברוך הוא יעשה עימו אות לטובה כדי שהמחרפים והשונאים לא יצליחו כנגדו ולא יגדילו עליו ראש. קודם דיבר על הזדים, על המנגחים - "טפלו עליי שקר זדים", "טפש כחלב ליבם" - ועליהם ביקש שירחיקם. ואילו כעת הוא מבקש מסיבה אחרת: כדי שהיראים ישמחו בי. "זכור דבר לעבדך על אשר יחלתני" - ייחלתי לדברך; ואם יראו שיש לי צרות, תהיה להם עצבות, ואם יראו שאתה מביא עליי רק טוב, תהיה להם שמחה. לכן, ריבונו של עולם, הבא עליי טובה כדי שיראיך יראו וישמחו.
כבר הזכרנו עניין זה כמה פעמים: כאשר לצדיק טוב ולרשע רע - הדבר מחזק את האדם באמונה, וכשהדבר להפך - הוא מחליש את האדם באמונה. זו הסיבה שלאורך כל הדורות שאלו הגדולים, החל ממשה רבנו וכלה בנביאים, את שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שכן הדבר מערער את האמונה; היינו מצפים על פי הצדק שלצדיק יהיה טוב ולרשע רע, ולכן שאלה זו מהדהדת לאורך כל הדורות. וזה מה שמבקש כאן דוד המלך: שתיטיב עימי, ואז "יראיך יראוני וישמחו", ויהיה בזה חיזוק ליראים לראות את הירא את דבר השם ולמה הוא זוכה - "לדברך יחלתי" ואתה הבאת עליי טוב.
יָדַעְתִּי יְהֹוָה כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי׃ (עה)
"ידעתי ה' כי צדק משפטיך" - הבנתי וידעתי מתוך התורה שהמשפט שאתה עושה עימי ועם כל אדם הוא בצדק. וכאשר אני משיב אל ליבי מה הסיבה שעינית אותי, אני יודע ש"באמונה עיניתני": העינויים שאני סובל הם בצדק ובאמונה, ואין זה דבר שנעשה שלא על פי האמת. "אמונה" פירושה אמת, וכלשון "אל אמונה ואין עוול" - הקדוש ברוך הוא אל אמת שאין בו עוול, וכל מעשיו בשלמות.
ובלשון הכתוב "ואמונה עיניתני" חסרה אות בי"ת, ואומר הרד"ק שכאילו כתוב "ובאמונה עיניתני". וכדרכו, כשהוא טוען טענה דקדוקית הוא מביא לה ראיות: "הנמצא בית ה'" - כאילו כתוב "בבית ה'", חסרה בי"ת; "ויקברוהו ביתו" - כאילו כתוב "בביתו", וגם כאן חסרה בי"ת. כך גם אצלנו: "ואמונה עיניתני" - ובאמונה עיניתני, העינויים שאתה מענה אותי הם בצדק ובאמונה, ואני מצדיק שהכול באמת ודינו דין צדק.
המלבי"ם מעמיד את הנקודה המרכזית כאן על "משפטים", ומבאר: אני לעצמי איני זקוק לכך. אמנם ביקשתי שתעשה עימי אות לטובה, וביקשתי שעל ידי כך ישמחו היראים ולא ייחלשו באמונה, אבל אני עצמי איני צריך זאת. אף שמצאוני רעות רבות וצרות, לא נחלשתי באמונה; אני עדיין מאמין בך ויודע שהכול ממך ובצדק על עוונותיי, ואיני מסופק בהבטחות שהבטחת לי שבוודאי יתקיימו - כי יודע אני ש"צדק משפטיך", שהמשפט שעשית בי משפט צדק הוא, והעינויים שסבלתי והעונש שנענשתי נעשו בצדק.
ועוד, "ואמונה עיניתני" - מה שעינית אותי היה בעצמו כדי שתוכל לאמן את הבטחתך, כלומר לאמת אותה. שהרי הבטחת לי שאמלוך ושאזכה להושיע את עם ישראל, ואמר הקדוש ברוך הוא: ואם תחטא - מה יהיה? "וחסדי לא יסור ממנו". וכבר דיברנו על כך, והמלבי"ם הזכיר זאת בכמה מקומות, שלגבי דוד המלך יש הבטחה שבכל מקרה ימלוך, ואם יקלקל - "והוכחתיו בשבט אנשים". כך גם אצל שלמה: הוא חטף מכות, הקדוש ברוך הוא הקים לו שטנים, את רזון בן אלידע, כאשר סטה מן הדרך והביא את בת פרעה - אנו רואים שנענש, אך לא איבד את המלוכה. ההבטחה הזאת אינה קיימת לנכד: ברגע שהנכד סטה מן הדרך, המלוכה כבר אינה מובטחת לו, וכך ראינו אצל רחבעם, שכבר בימיו נתפלגה הממלכה. אבל אצל דוד אמר הקדוש ברוך הוא: גם אם תסטה מן הדרך, תחטוף סתירות ותישאר מלך.
וזהו שאומר דוד: "אמונה עיניתני" - מה שעינית אותי היה כדי לאמת את הבטחתך; עינית אותי כדי למרק את עוונותיי ולהחזירני בתשובה, כמו שכתוב "בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים", ועל ידי זה "וחסדי לא אסיר מעימו ולא אשקר באמונתי". את כל זה אני יודע ומאמין באמונה שלמה: שהעינויים מגיעים לי, ושהם באים כדי לאמת את הבטחתך ולהביאני לידי מלכות על אף קלקולי ועל אף הדברים שנכשלתי בהם - בזה אין לי ספק. אלא שיש אנשים יראי השם, שאם לא יראו שטוב לי, יתעוררו אצלם קושיות והם יתעצבו. אבל אני, אומר דוד המלך, לא אתעצב, כי אני יודע שהכול לטובה.
יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ׃ (עו)
אני מבקש: "יהי נא חסדך" - תעשה עימי מצד מידת החסד לנחמני על הצרות שעברתי, "כאמרתך לעבדך" - כדי שהכול יכירו שקיימת את אמרתך. הרי הבטחת לי את המלוכה והבטחת לי שאמשול בכל עם ישראל; קיים את אמרתך, ואז ישמחו יראיך. היראים ישמחו לראות שהקדוש ברוך הוא הבטיח לדוד שהיה ירא השם ומילא את הבטחתו, וכעניין שנאמר "עשה עימי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו... כי אתה ה' עזרתני וניחמתני".
וכאשר יראו כיצד מקיים הקדוש ברוך הוא את הבטחותיו לדוד שהיה ירא השם, יכירו בזה שאותם זדים שהרשיעו כנגד דוד - הפך הקדוש ברוך הוא את פניהם כשולי קדרה, ודוד שהלך ודבק בדרכי השם, אף שהיו לו אי אלו חטאים ונפרע ממנו הקדוש ברוך הוא, בסופו של דבר הביא עליו את הטובה כראוי לו על פי מעשיו הטובים. לכן הוא מבקש: "יהי נא חסדך לנחמני" - נהג עימי במידת החסד לנחמני על הצרות שסבלתי, ואז יכירו הכול שקיימת את אמרתך לעבדך.
והרד"ק מבאר: ממה שעינית אותי עד עתה - "יהי נא חסדך" כעת לנחמני, כמו שהבטחת לי, והן הן ההבטחות הטובות שדוד ימלוך.
באות י' מלמדנו דוד המלך שלוש נקודות. ראשית, "ידיך עשוני ויכוננוני" - עצם בניין גופו של האדם, קומתו הזקופה, כוחות נפשו וכלי דיבורו, נבראו כדי שיקנה חכמה ותורה, ולפי המלבי"ם אף מכוונים איבריו וגידיו כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, ומתוך ההתבוננות בגוף אפשר להעמיק בסודות המצוות ולהשיג אלוקות - "מבשרי אחזה אלוק". ולפי האלשיך, מאחר שהשם יצר את הגוף, בוודאי הכין בו יכולת להשיג תורה, ואין הגשמיות עוצרת את האדם. שנית, "יראיך יראוני וישמחו" - דוד מבקש טובה לא לעצמו אלא למען היראים, שלא ייחלשו באמונה מראיית צדיק ורע לו. ושלישית, "ידעתי ה' כי צדק משפטיך" - הוא עצמו מצדיק את הדין ויודע שהייסורים באו למרק עוונותיו ולאמת את הבטחת המלכות, ולכן מבקש בסיום "יהי נא חסדך לנחמני", שיתגלה לעין כול קיום דבר השם לעבדו.