אנו ממשיכים בפרק קי"ט, באות חי"ת. הפרק כולו הוא שיר של אהבת תורה, ובכל פסוק מופיעה אחת ממילות המפתח: תורה, מצוות, פיקודים, חוקים, עדות, משפטים, דבר ואמרה. המלבי"ם מלמד אותנו שבכל פסוק יש "נקודה מרכזית" סביב אותה מילה, וסביבה נסוב כל הפסוק. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, ונראה כיצד דוד המלך בונה כאן סולם שלם של עבודת השם.
"חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי" - ללמוד מוסר מן הגשמיות
חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ׃
מעין זה מסביר הרב החיד"א בספרו חומת אנך על הפסוק באיוב "וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים". אדם אינו קם בבוקר להשכים לתפילה ולקריאת שמע, והתירוץ מוכן: אני לא מרגיש טוב, אני קצת מצונן. אבל אילו הייתה נקרית לפניו עסקה משתלמת, היית רואה אותו מתייצב עוד לפנות בוקר, ומספר לך כמה אופטלגין לקח בדרך, ובכל זאת הגיע. למה? כי כאן מדובר ברווחים, בענייני כלכלה, ועל זה הוא אינו מוותר.
זה מה שאומר דוד המלך: את התשובה ליצר הרע צריך להשיב מתוך צורכי העולם עצמם. "חישבתי דרכי" פירושו הייתי שוקל ומתבונן ביני לבין עצמי: הרי למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך. אם היה לי עניין כלכלי, הייתי הולך בעצמי ולא לוקח סיכונים. שם איני אומר "סמוך על הקדוש ברוך הוא, הוא יזמן לך". אם כן, על אחת כמה וכמה בענייני יראת שמיים: תתעורר לעבודתו יתברך, תלך לבית המדרש ותעסוק בתורה, גם כשאינך מרגיש כל כך טוב. "רפאות תהי לשרך", והחש בראשו יעסוק בתורה. ואם אין אני לי מי לי, שהרי בענייני רוחניות הכול תלוי בי בלבד. בגשמיות אפשר לומר שהפרנסה באה מן השמיים, אבל ברוחניות אם לא אתאמץ, לא ישפיעו עליי מלמעלה.
וזהו "ותפקדנו לבקרים", בלשון רבים: באותו בוקר שקשה לך לקום לעבודת השם, תיזכר בבוקר אחר שבו קמת מוקדם, כשהיה מדובר בענייני מסחר, אפילו שלא הרגשת טוב. כיצד הקדוש ברוך הוא פוקד ובוחן את האדם? מן הבוקר ההוא על הבוקר הזה. אם שם יכולת לקום בשביל רווח כלכלי, יתבעו ממך מדוע כאן, לתפילה ולקריאת שמע, לא קמת.
מעין זה הכתוב "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט". אדם טוען כל השנה "אין לי זמן ללמוד". מגיע חול המועד, יש לו יום פנוי, ורואים אותו מבזבז את הזמן. אומר הקדוש ברוך הוא: אתבונן במועד מה אתה עושה, ועל פי זה אשפוט מישרים על כל השנה כולה. האם באמת מחמת אונס לא למדת, או שמא יכולת לעסוק בתורה ורק חיפשת טענות להיפטר. ודאי שמן העניינים הגשמיים אדם צריך לקחת מוסר לעצמו, שלפחות יתאמץ ברוחניות כפי שהוא מתאמץ בגשמיות.
להערים על היצר: ביאור שני של החיד"א
עוד ביאור יש לחיד"א בפסוק זה. הגמרא אומרת שמחשבה מועלת אפילו לדברי תורה. כלומר, אם אדם מכריז "אני אלך ואעשה כך וכך", הדבר עלול להזיק: היצר הרע לוקח אותו כפרויקט ומתאמץ להפריע לו, שלא ילך לבית המדרש, שלא יסיים את המסכת, שלא יקיים את אותה מצווה שרצה. עצם ההכרזה מעוררת את היצר להילחם כנגדו. לכן צריך אדם רק לחשוב בליבו ולצפות, ולא להשמיע בקול את תוכניותיו הטובות.
וכאן הדברים נפלאים. דוד המלך אומר "חישבתי דרכי", חשבתי ללכת למקום פלוני ולבית דירה פלונית, ובסופו של דבר "ואשיבה רגלי אל עדותיך", מצאתי את עצמי בבית המדרש. לכאורה תמוה: יום, יומיים, שלושה, כמה אפשר לטעות? הרי לאחר שנוכחת שתמיד אתה מגיע לבית המדרש, אמור מראש שאתה הולך לבית המדרש. אלא, אומר החיד"א, דוד לא רצה שהיצר הרע ייקח אותו כפרויקט. כשהיו שואלים אותו בבוקר לאן אתה הולך, היה עונה: לבית דירה פלונית, לעסק אלמוני. היצר הרע שומע והולך לישון, דוד המלך היום אינו הולך ללמוד. ואז היו הרגליים מוליכות אותו לבית המדרש. הרדים את היצר, עקף אותו, והגיע ללמוד.
"חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי" - זריזות כפולה
חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֺתֶיךָ׃
האבן עזרא מפרש "חשתי" מלשון מהירות וזריזות, בבחינת זריזים מקדימים למצוות: הייתי זריז במצוות ולא התעצלתי בהן. כשאדם זריז במצווה, זה מגלה את אהבתו ואת השתוקקותו אליה. וכשהוא מקיים אותה בכבדות, כמי שנושא משא ומחפש להיפטר, זה מגלה כמה הוא רחוק מן התורה ומן המצוות.
המלבי"ם שואל: מהי הכפילות? "חשתי" ו"לא התמהמהתי" נראים היינו הך. ומתרץ: "חשתי" הוא הזריזות בדבר עצמו, בשעת קיום המצווה. "לא התמהמהתי" הוא הזריזות בזמן, שעשיתי תכף ומיד. יש שמתעכב עד שניגש למצווה, ואז מקיים אותה כראוי בזריזות, ויש שממהר לגשת אך מקיים אותה בכבדות. דוד המלך אומר ששתי המעלות היו בידו: גם הזדרזתי ללכת לקיים את המצווה מיד בהגיעה, וגם כשקיימתי אותה עשיתי זאת בזריזות ובחשק.
"חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי"
חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי תּוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי׃
"חבלי רשעים" פירושו סיעות וקבוצות של רשעים. "עוודוני" מביא רש"י בשם מנחם מלשון שלל, כלשון "בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל", כלומר שללו אותי. ורש"י מפרש גם מלשון "עוד", שאותם רשעים נוספו ורבו עליי.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא תורה. רעות בני האדם לא מנעו אותי. אף שחבלי רשעים עשו אותי טרף לשיניהם, ובשעה שרודפים אחר אדם אין לו שלווה לעסוק בתורה ואין לו מנוחה לקיים מצוות, והרי התורה צריכה צלילות הדעת, עם כל זה "תורתך לא שכחתי". גם כשבאו לשלול אותי ולהפריע לי מקיום התורה והמצוות, נשארתי דבוק בתורה.
"חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם" - זמן הדינים
חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ׃
הרד"ק מסביר: אני מעורר עצמי משנתי וקם ממיטתי כבר בחצות הלילה כדי להודות לך על המשפטים שנתת לי, שהם ישרים וצדיקים, ואני מחבר בהם מזמורים. ויש מפרשים "משפטים" במובן של דינים: על המשפטים שאתה עושה בצדק כנגד הרשעים אני מודה לך, שבזה אתה מוכיח את מלכותך ונפרע ממי שמרשיע כנגדך.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא משפטים. לא עיכבה אותי השינה, אף שאני מחויב ללון בלילה ולתת מנוחה לגופי, כי תמיד הייתי קם בחצות הלילה להודות על משפטי צדקך. הלילה הוא בדרך כלל זמן שבו הקדוש ברוך הוא עושה משפט ברשעים: "ויהפוך לילה וידכאו", "ובחצי הלילה השם הכה כל בכור", "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער". זהו זמן הדינים. גם את האומות דן הקדוש ברוך הוא בראש השנה בלילה, ואת עם ישראל ביום, כשמתנוצצים אורות החסדים. לכן פרעה חולם את חלומו בליל ראש השנה ורואה מה עתיד לקרות למצרים, כי הלילה הוא זמן המשפט. על כך אומר דוד: בזמן הלילה, זמן הדינים, שאתה עושה בו משפטים להיפרע מן הרשעים, על זה אני קם להודות לך.
מפני שליטת הדינים בלילה אין קוראים מקרא בלילה, וכתבו המקובלים שלא להסתפר בלילה, לא לגזוז ציפורניים ולא לומר י"ג מידות של רחמים בלילה. קציצת הציפורניים וגזיזת השיער הן פעולות של קיצוץ בדינים, ששם מקום אחיזת הקליפות, ואין אנו עושים פעולות לקצץ בכוחם בשעת שליטתם, כי יש בזה סכנה. וכל זה הוא ביאורו של המלבי"ם.
סמיכות הפסוקים: תיקון חצות ומי ראוי לו
בספר איל צבי מבאר את סמיכות "חצות לילה אקום להודות לך" ל"חבר אני לכל אשר יראוך", על פי הזוהר הקדוש, וכן ברקנאטי, וכן להלכה בשולחן ערוך ובמגן אברהם ועוד, שראוי לכל אדם ירא שמיים לקום בחצות הלילה ולקונן על חורבן בית המקדש, במזמור "על נהרות בבל" וכיוצא בו. למעשה, גם מי שאינו אומר תיקון חצות, ראוי שלפחות יאמר מזמור "על נהרות בבל" כשהוא הולך לישון לאחר חצות. בשולחן ערוך לא נזכר "תיקון חצות", שהוא תקנת המקובלים והאר"י הקדוש, ומעלתו גדולה מאוד, אבל על כל פנים כותב השולחן ערוך שראוי לאדם ירא שמיים להיות מקונן על גלות השכינה.
ושואל הרב מבריסק: מה פירוש "ראוי לאדם ירא שמיים"? וכי מצינו "ראוי לאדם ירא שמיים להניח תפילין" או "ליטול לולב"? אם צריך לקונן על גלות השכינה, זה מוטל על כל אדם. אלא כך הוא: ראוי לאדם ירא שמיים להיות מצר על חורבן בית המקדש ולקונן על גלות השכינה, וזה דווקא אם הוא ירא שמיים. אבל מי שאינו ירא שמיים, ראוי לו קודם להיות מצר על חורבנו האישי, לעשות תשובה ולהתחרט על מצבו, ורק אחר כך שייך שיהיה מצר על החורבן ועל הגלות.
ולפי זה מתפרשת הסמיכות: על מי נאמר "חצות לילה אקום להודות לך"? על מי שהוא בגדר "חבר אני לכל אשר יראוך", שהרי "חבר" במשניות הוא כינוי לאדם ירא שמיים המקפיד על מעשרות ועל טהרה. לירא שמיים ראוי לקום בחצות ולקונן על חורבן בית המקדש. ומי שכבר ער, אינו צריך ללכת לישון ולקום, אלא יכול לומר מיד בהגיע חצות.
"חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ"
חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ׃
האבן עזרא מסביר "יראוך" על היראים מן הלא תעשה, שכן בחינת האהבה היא במצוות עשה, ובחינת היראה היא בלא תעשה, שאני ירא ופורש מן העבירה. והרד"ק אומר: את הרשעים אני שונא, אבל את יראיך ושומרי פיקודיך אני אוהב, עד שנעשיתי להם חבר ורע.
וזהו המדד שבו אדם יכול לבחון את עצמו אם הוא ירא שמיים: היכן הוא מרגיש טוב יותר, ובאיזו חברה הוא מרגיש מחובר. אם עם החבר'ה הרחוקים בעבודה ובשאר מקומות אתה מרגיש טוב, מצבך גרוע מאוד. אבל אם דווקא אצל "אשר יראוך" אתה חש חברות של אמת, סימן שעניינך יראת שמיים ותורה ושאתה מחובר לרוחניות. דוד המלך אמר על הרשעים "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי", מילים קשות מאוד. ולכאורה היה כדאי לו להתרועע עם אנשי החברה הגבוהה, עם בעלי הממון והשררה והמלוכה. אומר דוד: לא שם אני מוצא את עצמי ולא שם אני מרגיש טוב. אלא בבית המדרש, אצל מי שאולי מבחינה כלכלית נמצא בתחתית הסולם, אבל הוא ירא השם. את קרבתו אני רוצה, בו אני מעוניין להידבק.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא פיקודים. לא די שקיימתי את המצוות בפני עצמי, אלא עשיתי גם חבורות חבורות, כדי שתגדל הזכות לפי רוב העושים. אין דומה מצווה שאחד מקיים למצווה שעשרה מקיימים, ולכן בכל מצווה אנו משתדלים לקבץ אנשים. ברכת הלבנה אפשר לברך גם ביחיד, ולומר "שלום עליכם" לעצמו ולענות לעצמו, ואין בזה מניעה, אלא שהעניין הוא מצד "ברוב עם הדרת מלך", וגם כדי שאפשר יהיה לומר קדיש אחר כך. וגם שלושה עדיפים מיחיד. בכל דבר שנעשה בקיבוץ וברוב עם גדלה הזכות לפי רוב העושים. אומר דוד: בכל חבורה של מצווה תמצא גם אותי, בכל מקום שמתאספים לקיים דבר טוב מיד אני מתחבר.
סיפרתי לכם בזמנו שבאו קנאים אל החפץ חיים ואמרו לו: הרב, שמעת מה הגברת שרה שנירר עושה? היא אוספת בנות ישראל ומתחילה ללמד אותן תורה, והרי חז"ל אמרו שהמלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, וישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים. שמע החפץ חיים והתחיל להיאנח. חשבו שהוא בדעה אחת עמם, אמר להם: איי, זכות כה גדולה ולי לא היה חלק בה. לא ביקשו ממני להוציא קול קורא, לא התרמתי לצורך בית יעקב, לא עשיתי דבר בזכות הגדולה הזאת של לימוד תורה לבנות ישראל. שאלו אותו: והרי כאילו מלמדה תפלות? אמר להם: ומה היום? הן הולכות לגימנסיה של הגויים ולומדות שם תפלות ממש. מוטב "כאילו מלמדה תפלות" מאשר תפלות ממש. שהרי בזמנם, כל מי שרצה לרכוש מעט השכלה הלך לבתי הספר המקומיים, בתי הספר של הגויים.
ואומרים גדולי ישראל שמי שהציל את עולם התורה הייתה שרה שנירר, שכן עולם התורה היה עלול להיפסק. הסיבה פשוטה: לא היו בנות שראו לעצמן למטרה להקים בית של תורה, ואדרבה, התייחסו לבחורי הישיבות בזלזול: הוא לא יפרנס אותך, הוא רק יושב ולומד, מי ידאג לך? אף אחת לא רצתה להתחתן עם בן תורה. זו הסיבה, אגב, שבני התורה התחילו לשנות את לבושם וללבוש חליפה וכובע, שנחשבו אז ללבוש של המעמד הגבוה, מפני שמעמדם היה שפל בעיניהם. והיום המצב הוא שיש יותר בנות השואפות להקים בית של תורה מאשר בחורים השואפים לכך. איזה מהפך היא חוללה. וזהו "חבר אני לכל אשר יראוך": כל חבורה של מצווה, השתתפתי עמהם. והחפץ חיים מצטער שהייתה כאן חבורה של מצווה ולא זכה להשתתף בה.
"חַסְדְּךָ ה' מָלְאָה הָאָרֶץ"
חַסְדְּךָ יְהֹוָה מָלְאָה הָאָרֶץ חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי׃
הרד"ק אומר: כל הנבראים עומדים בחסדך. אין דבר בעולם שמתקיים בלא חסד השם, וכל מה שקיים בעולם, בכל רגע ורגע, הוא מחסדו של הבורא יתברך. ואני מבקש: החסד שתעשה עמי הוא שתלמדני חוקיך, שתיתן לי לב להבין דברי תורה. זהו החסד.
כל אדם, כשהוא פוגש את המלך או איש שררה או מי שיכול לעזור לו, מיד מבקש את ענייניו הגשמיים: בן הדוד צריך רישיון לעסק, אני רוצה להוציא מרפסת ומעכבים אותי בבירוקרטיה, הבת מחפשת עבודה בעירייה. אומר דוד המלך: לא. כשאני פוגש את המלך, את ריבונו של עולם, אני מבקש לב להבין את חוקיך ודעת לרכוש דברי תורה. ואין פלא שגם שלמה בנו ביקש "ונתת לעבדך לב שומע". יכול היה לבקש בנים, המשך המלוכה, חיים, עושר וכבוד, וזנח את הכול ולא ביקש אלא לב שומע להבין ולשפוט את העם הזה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: את הכול תקבל. רואים שזה התחיל כבר מן האבא, שכל עניינו "חוקיך למדני".
המלבי"ם מבאר: חסדך השם מילא את כל הארץ, שהארץ התמלאה חסידים ואנשי מעשה, וכך אתה הולך ומשפיע את חסדך, כפי שראינו שדוד עשה חבורות חבורות של יראים והתחבר אל כולם לעבודת השם. ובזכות כל זה אני מבקש: "חוקיך למדני", שאזכה ללמוד את טעם החוקים. החוקים הם החלק הקשה שבתורה, החלק הנסתר, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי". אומר דוד: בזכות מה שאני פועל ומעורר את העולם לשמור את דבריך ולקיים מצוותיך, השכר שאני מבקש הוא לזכות להבין את חוקיך, את הדברים הנסתרים שהם בבחינת חוק, כשם שביקש שלמה להבין סודה של פרה אדומה. איש החכמה ואיש המעלה רואה בכך את ההשגה הגדולה ביותר: להשיג עוד דבר של פנימיות, עוד דבר נסתר שהוא בבחינת סוד.
וכידוע, היום הוא יום היארצייט של רבי חיים ויטאל. האר"י הקדוש אמר לו שכל ביאתו לעולם הייתה בשבילו, ושאילו היה יודע את מקום נשמתו באדם הראשון לא היה פוסק משמחה, שכן הוא מן השערות שעל כתפו של אדם הראשון, מקום גבוה מאוד. ונבין רק שנשמות דורנו הן מן העקב, מן העור הקשה, מן המקום הפחות מרגיש שיש. לכן גם ליבנו אינו מרגיש, ליבנו אטום. פעם אדם היה שומע על צרה ומתחיל לבכות, והיום אדם שומע על עוד שני הרוגים ולוקח עוד ביס בקרואסון ועוד לגימה מהנס קפה. איבדנו כל רגש, כי אנחנו מן העור הקשה שבעקב, והוא מן השערות שבכתפיים, מן המקום הגבוה ביותר.
ורבי חיים ויטאל, כשהיה לו קושי או דבר שרצה לדעת, לא היה מניח לאר"י הקדוש עד שיגלה לו. פעם לחצו התלמידים על האר"י הקדוש שיגלה להם אחד מסודות התורה. הוא ביקש מהם שלא ילחצו עליו וניסה להתחמק ואמר להם שלא כדאי שיגלה, אך מעולם לא היה מונע עצמו כשלחצו עליו. לאחר שגילה להם את אותו סוד אמר להם: כעת שמעתי שנגזרה גזירה ואני אילקח מכם. ואכן נפטר צעיר, בגיל שלושים ושמונה, בגלל שגילה סוד מסודות התורה. רואים אצל בעלי החכמה ובעלי התורה שהשאיפה הגדולה ביותר היא לדעת, להבין את הסוד, לעמוד על חוקי התורה ולהשיג את פנימיותה. זה כל חייהם וכל שאיפתם, וזה מלמד אותנו עד כמה הייתה מדרגתו של דוד רמה ונישאה. ובזה סיימנו את אות החי"ת בפרק קי"ט.
לסיכום: באות חי"ת מלמד אותנו דוד המלך סדר שלם של עבודה. "חישבתי דרכי" - ללמוד קל וחומר מן הזריזות שבענייני הגשמיות אל הרוחניות, ואף להערים על היצר כדרכו של דוד שלא לפרסם את מחשבתו הטובה. "חשתי ולא התמהמהתי" - זריזות כפולה, בזמן ובגוף המעשה. "חבלי רשעים עוודוני" - גם כשרודפים ומפריעים, "תורתך לא שכחתי". "חצות לילה אקום" - הודאה על משפטי הצדק בזמן הדינים, ושם מקומו של הקינון על חורבן בית המקדש. "חבר אני לכל אשר יראוך" - להידבק ביראים ולהשתתף בכל חבורה של מצווה, שהזכות גדלה לפי רוב העושים. ולבסוף "חסדך השם מלאה הארץ חוקיך למדני" - שכל בקשתו של דוד מן המלך מלכו של עולם אינה אלא לב מבין להשיג את פנימיות התורה וסודותיה.