פרק קי"ט בנוי לפי אותיות הא"ב, כשבכל שמינייה חוזר ונשנה עניין אחד מעניני התורה. אנו עומדים באות החי"ת, ולפי שיטת המלבי"ם כל פסוק בשמינייה מכוון כנגד אחד משמות התורה: דברים, אמרות, עדות וכן הלאה. נעיין בשלושת הפסוקים הראשונים שבאות זו.
חֶלְקִי ה' אָמַרְתִּי לִשְׁמֹר דְּבָרֶיךָ׃
האבן עזרא מפרש: "אמרתי לשמור דבריך" - את זה ש"חלקי ה'" אמרתי לרבים, וחשבתי שעל ידי זה הם ישמרו את דבריך.
הרד"ק שואל מהו הביטוי "חלקי ה'", ומשיב: בשעה שאחרים בחרו להם לחלקם את הממון, את ההנאות והתאוות וענייני העולם הזה, אני אמרתי "חלקי ה'". אינני בוחר לעצמי את כל העניינים המגושמים הללו, אלא החלק שלי הוא הקדוש ברוך הוא, ואין לי אלא לשמור דבריך, וכל מגמתי היא רק לשמור דברי ה'.
רש"י מסביר ש"לשמור דבריך" בא כבקשה שדוד המלך מבקש מאת ה': ריבונו של עולם, תקיים את דברך במה שייחלתני, ובזה אתה חלקי. הקדוש ברוך הוא הבטיח לדוד שיהיה מלך, הבטיח לו שישמש לפניו, והבטיח לו שבניו אחריו ימשיכו את מלכותו. על זה הוא מבקש: אנא ה', שמור דבריך וקיים את הבטחתך.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "דברים" - "לשמור דבריך". כל אחד בחר לו את חלקו בעולם הזה: אחד בחר לו עושר, השני בחר לו נחלת שדה וכרם, ואילו אני אמרתי "חלקי ה'". איני בוחר מאומה מענייני העולם הזה, אלא רק את ה' בחרתי לחלקי, כעניין שנאמר לשבט לוי: "ונחלה לא יהיה לך, אני חלקך ונחלתך". כך גם דוד אומר: ה' הוא חלקי, זו הנחלה שבחרתי לעצמי - וכל זה "לשמור דבריך", כדי שאשמור דברך ומצוותיך, שכן על ידי שה' הוא חלקי אזכה לשמור את דבריו.
נסביר יותר: ככל שחלקו של האדם בעניינים הארציים והמגושמים גדול יותר, וככל שהוא מחובר יותר לחומר - כך הוא מנותק יותר מן הרוחניות. וככל שהאדם מנותק יותר מן החומר, בהכרח הוא מחובר יותר לרוחניות. אומר דוד המלך: אני אמרתי "חלקי ה'", אני מנתק את עצמי מן החומר, רק הקדוש ברוך הוא לחלקי - וממילא זה מבטיח "לשמור דבריך", שאהיה מחובר יותר לרוחניות, ויהיה לי רצון וחפץ וחשק לקיים את מצוותיו.
אפשר להסביר עוד. אדם צריך לקיים את כל מצוות ה', אך כיצד יוכל לקיים את כולן? הרי מצוות רבות אינן שייכות בו כלל - בתור זכר או בתור נקבה, בתור ישראל או לוי או כהן; יש מצוות ששייכות רק לקבוצות מסוימות. וגם המצוות ששייכות בנו, לא תמיד אנו מגיעים אליהן: אדם שלא זכה שיהיה לו בן זכר ראשון, שאשתו הפילה קודם או שנולדה לו בת - לא זכה למצוות פדיון הבן (מצווה שאינה שייכת בכהנים ולויים, אך בישראל כן). אם כן, כיצד נשלים את כל המצוות?
התשובה: כשאדם מביע מגמה לשמור את כל המצוות, כבר בזה מחשיבים לו כאילו שמר את כולן. דוגמה לדבר: חז"ל אומרים שכל מי שיראתו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, ומי שחכמתו קודמת ליראתו - אין חכמתו מתקיימת. ולכאורה קשה: כיצד אגיע ליראה בלי חכמה? הרי אני צריך להחכים כדי להשיג יראה, לדעת ממי אני ירא ואת מי אני עובד. אלא שאדם צריך כבר מראש, בכל דבר שהוא עושה, גם כשהתחיל בקטן ועדיין לא השיג חכמה ולא יראה בשלמותה - לשאוף לקיים את הכל. וברגע שהוא רוצה להחכים ולדעת את כל התורה כולה, מחשיבים לו כאילו כבר עכשיו הוא יודע, שהרי הוא שואף לזה והוא יגיע לזה.
כך גם כאן: כאשר אדם אומר "חלקי ה'", אפילו אם רק "אמרתי לשמור דבריך" - כבר נחשב כאילו שמרתי דבריך. מדוע? כי אמרתי שה' חלקי, וכל מה שה' אומר הוא חלקי, והכל אני רוצה לקיים. וזו גם עצה לגבי המצוות הרבות שאיננו יכולים לקיים: על ידי שאני שואף לקיים את המצווה, מחשיבים לי כאילו קיימתיה. נאנס ולא עשה - מחשיבים לו כאילו עשה, כמו משה רבנו ששאף להיכנס לארץ ישראל ונאנס ולא נכנס.
ואפשר להסביר בדרך נוספת: במה אנו זוכים לכל התורה והמצוות שאינן שייכות בנו? מכוח הדיבור, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו". הקורא תורת עולה - כאילו הקריב עולה; הקורא פסוקי חטאת - כאילו הקריב חטאת. זהו "חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך": אפילו שרק אמרתי, דהיינו קראתי את הפסוקים ולא קיימתי בפועל, נחשב לי כאילו שמרתי וקיימתי את המצווה בפועל, וה' הוא כבר לחלקי - כי הוצאתי זאת בפה. הרי לנו שני היבטים ב"אמרתי": במובן שאני רוצה ומעוניין לקיים, ובמובן שאני קורא את הפסוקים - ובשניהם זה נחשב כאילו שמרתי את כל דבריך ומצוותיך.
חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל לֵב חָנֵּנִי כְּאִמְרָתֶךָ׃
רש"י מפרש "חליתי" מלשון ייחול, כלשון "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו" - אני מייחל אליך בכל לבי.
הרד"ק מסביר: אתה אמרת "וחנותי את אשר אחון", לכן אני מחלה את פניך - "חנני כאמרתך", קיים בי את אותה חנינה. והיכן הייתה אמרתך? ב"וחנותי את אשר אחון". לזה אני מייחל, ריבונו של עולם, שתקיים זאת בי.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "אמרות" - "חנני כאמרתך". על כן הוא אומר "חליתי פניך בכל לב": לא ביקשתי ממך שום דבר מענייני העולם, אני מבקש רק את פניך. בבחינת "רצוננו לראות את מלכנו" - זו השאיפה הגדולה ביותר, לחזות באור פני מלך עליון. שהרי באור פניך נתת לנו תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים; הכל באור פניו יתברך. וזו הייתה שאיפתו של משה: "הראני נא את כבודך", לאור באור פני ה'. וזה מה שהוא אומר: חיליתי את פניך בכל לב - איני מבקש הכנסות גדולות יותר, הנאות גדולות יותר ומילוי תאוותיי, אלא "פניך ה' אבקש". "חנני כאמרתך" - שהבטחת לי להיות מנת חלקי וכוסי, הבטחת ללוות אותי, הבטחת שתשית כיסא לי ולבניי אחריי, הבטחת לי קרבתך; על זה אני מבקש, כי זו כל שאיפתי ומגמתי.
חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ׃
רש"י מסביר מהו "חישבתי דרכי": הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, על כן יאמרו המושלים "בואו חשבון". אדם צריך לחיות עם חשבון. כשאדם חי בלי חשבון, כלשון העולם "על באב אללה" - איך שיהיה, זורם - זהו הדבר הנורא ביותר. אומר החפץ חיים: עסק בלי חשבון, סופו שייכשל וסופו שייפול. כל עסק חייב מאזנים, חייב לראות באיזו סחורה מרוויחים יותר ובאיזו פחות, אילו סניפים רווחיים ואילו רק גורמים הפסדים. הא'-ב' הוא החשבון.
"שכר עבירה כנגד הפסדה" - העבירה נתנה הנאה. וכאן נקודה חשובה: הדרך הנכונה לשכנע את עצמנו ואת אחרים אינה לפנות לאדם הרחוק ולומר לו שאין שום הנאה בעבירות. הוא רק יבין מזה שאינך מחובר למציאות, שאינך חי כאן. הוא יאמר: אני דווקא נהנה מאוד מעבירות, ואתה מנסה לשכנע אותי לקיים מצוות, לקרוא כל היום "וידבר" ו"ויאמר"? כך הוא מתייחס לזה. אם תאמר לחילוני לשמור שבת, יאמר לך שאותה שבת הייתה הגיהינום שלו: בלי פלאפון, בלי טלוויזיה, בלי המועדון שלו ושאר מרעין בישין. מה שמהנה אותך לא בהכרח מהנה אותו.
לכן לא נתווכח על כך שיש שכר עבירה. יש שכר עבירה, יש הנאה בעבירה. אל תנסה לשכנע אחרים שאין הנאה בעבירה, ואל תנסה גם לשכנע את עצמך שאין הנאה בעבירה. אלא מה? "כנגד הפסדה". יש הנאה - אבל מה ההפסד? מה אני מפסיד בעקבות זה? זו דרך השכנוע הנכונה: בוא נעשה חשבון - ההנאה הזאת משתלמת? כשאני רואה מה הפסדתי בעקבותיה, האם הדבר היה כדאי?
משל לאדם שמישהו הרגיז אותו, והוא שלף סכין ונתן לו דקירה הגונה. הוא נהנה - אין דבר מתוק מנקמה: "הוא פגע בי, הראיתי לו מה זה", ואצל החבר'ה התרוממה קרנו. אבל אחר כך, עם עורך הדין שהיה צריך לשלם לו עשרות אלפי שקלים, ובכלא שישב בו חודשים או שנים - שם יש לו הרבה זמן לחשוב: כל הכיף הזה, זו הנאה, נקמת בו, הראית לו, יצאת גבר, הכל טוב ויפה במושגים של אותם אנשים - אבל בסופו של דבר, כשהגעת לחשבון, האם זה היה משתלם? זו דרך השכנוע: אין שום עבירה ששווה את המחיר שתשלם עליה אחר כך. המחיר תמיד יקר הרבה יותר, ומוציא את כל הטעם. ואז - "ואשיבה רגלי אל עדותיך": ראיתי שהתורה היא הדבר הטוב ביותר, היקר ביותר, וההשקעה המשתלמת ביותר מכל ההשקעות.
הרד"ק מביא ביאור נוסף: חישבתי דרכי העולם ולא מצאתי דבר טוב כמו דרך עדותיך, לכן אשיבה רגלי אל עדותיך. כלומר, כשאני מסתכל בכל הדרכים שיש בעולם ושואל מהי הדרך המשתלמת והכדאית ביותר, נוכחתי לראות שדרך התורה, דרך קיום המצוות, דרך הדבקות בה' יתברך - היא הדרך המשתלמת ביותר, ובה בחרתי.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "עדות". אומר דוד המלך: שום דבר אינו מעכב אותי מעבודת ה'. גם כאשר אני עושה חשבונות על הצרכים ההכרחיים שלי, על מחייתי ופרנסתי וקיומי - "אשיבה רגלי" מן הדרכים ההן "אל עדותיך". ה"עדות" הן הסיפורים שבתורה הבאים להעיד על גדולתו של בורא עולם, שהקדוש ברוך הוא יוצר בראשית, והם העדות על שכר ועונש.
וממה למדתי מן העדות? שאדם הבוטח בה' ודבק בה' זוכה לישועה גם אם לא ישקיע בהשתדלות בעניינים הגשמיים. בני ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר והקדוש ברוך הוא האכיל אותם מן. ואם תאמר שזו הייתה תופעה חד־פעמית - מה ציווה הקדוש ברוך הוא את משה לעשות בצנצנת המן? לשומרה לדורות. כמו שאמר הנביא: הדור, אתם ראו כיצד התקיים עם ישראל במדבר. אדם שבוטח בה' ומשקיע את כל עניינו ברוחניות יראה ישועה מאת ה', מעל לדרך הטבע. צנצנת המן איננה דבר שהיה ונגמר, אלא מציאות קיימת.
פעם שאלו את הרב שטיינמן האם בדור שלנו הקדוש ברוך הוא עושה ניסים. אמר: ודאי, רואים זאת יום־יום. שאלוהו על מה הוא מדבר, אמר להם: אברכים מחתנים ילדים. וכי אפשר להבין דבר כזה? אברך עם משכורת של אלף וחמש מאות או אלפיים שקלים - יש אנשים שזה אפילו לא מכסה להם חשבון טלפון - ובסכום הזה הוא גם מחתן ילדים. ממה הוא חי? ממה הוא מתפרנס? אשתו עובדת, אבל במה וכמה? האם היא מרוויחה ארבעים אלף שקל בחודש? אלה ניסים שאפשר לראותם בכל יום, דברי פלא שמי שמתבונן רואה בהם יד ה' גם בדורנו.
אומר דוד המלך: חישבתי דרכי - אני מחשבן את דרכיי, ורואה שגם בעניינים הארציים הדרך אינה להימשך אחרי הגשמיות, כי בזה לעולם אין די. כמה שאדם יעבוד וישדרג את הכנסתו, פתאום יראה שהוא צריך יותר, ועוד יותר, כי רמת החיים תמיד עולה ולדבר אין גבול. וכאשר חישבתי את דרכיי, באה התורה בבחינת עדות ומעידה לי: הנה, הקדוש ברוך הוא זן ומפרנס, בטח בה' והיה כשבט לוי. וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: לא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו והבינו מדעו להיות דבוק בה' ולעזוב עול החשבונות הרבים - מובטח לו שהקדוש ברוך הוא יספיק לו את כל הנצרך לו. "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" - אני חוזר אל העדות הכתובות בתורה, שהקדוש ברוך הוא דואג לאדם שמוסר נפשו על עבודת ה' ועל לימוד התורה.
השל"ה הקדוש מסביר: "חישבתי דרכי" - פשפשתי במעשיי לראות למה באו עליי ייסורים. "ואשיבה רגלי" - "רגל" משמעה סיבה, כלשון "ויברך ה' אותך לרגלי", "לרגל המסיבה", דהיינו בסיבת. אם כן, אני מוצא את הסיבה: ביטול תורה, "אל עדותיך". שהרי חז"ל אומרים: פשפש ולא מצא - יתלה בביטול תורה. כאשר אני מחשב את דרכיי ומנסה לחפש למה באו הייסורים, אני מוצא את הסיבה בעדותיך - בכך שלא עסקתי בתורה.
ואגב, יש להקשות: אמרת שפשפש, כלומר שכבר חיפש - ואם כן אין לו ביטול תורה, מדוע תולה בביטול תורה? יש שרוצים לומר שביטול תורה הוא עד הקצה, עד "בולעי רוקי", שאדם נבחן על רגעים, וזה דבר שכמעט לא שייך שאדם לא ייכשל בו. אבל יש מסבירים: "פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה" - את מה שלא מצא יתלה בביטול תורה. אתה יודע למה לא מצאת? כי אינך לומד מספיק. אם היית לומד, כמה היית מוצא, כמה עבירות היית מגלה בעצמך. הרי אדם ההולך ברחוב מרגיש שלם: מעולם לא שדד בנק, גם לא רצח אדם - אולי רק זרק מילים שהן כמו רציחה, אך מעולם לא שחט אדם בידיים - וכבר הוא מרגיש שלם. ככל שהאדם נמוך יותר מבחינה תורנית ולימודית, כך הוא בטוח יותר שהוא שלם. לכן: פשפש ולא מצא - למד עוד קצת תורה, ותראה כמה חסרונות תמצא בעצמך.
ספר פרי צדיק מבאר על פי המדרש: הייתי מחשב - למקום פלוני אני הולך, ורגליי היו מביאות אותי אל בית המדרש. כלומר, כל המחשבות החיצוניות לא תפסו אצלי מקום; דברי התורה נקבעו בליבי כל כך, שבכל מקום שאני הולך אני מוצא את עצמי בבית המדרש. מחשבות חיצוניות הן בבחינת רגל שמאל, ומהן נעשית רגל ימין שהיא בחינת בתי מדרשות: במחשבותיי אני הולך להתעסק בעניינים גשמיים, ופתאום אני מוצא את עצמי בעניינים הרוחניים - מרוב שאני מחובר אל הרוחניות.
ספר תהילות מהרי"ץ מסביר שלאדם יש שתי דרכים: דרך המצווה ודרך הרשות. דרך המצווה - קמת בבוקר, התפללת, בירכת, למדת תורה. דרך הרשות - אכלת, שתית, עבדת, התרחצת וכיוצא בזה. וחז"ל אומרים שאדם יכול להפוך את כל דברי הרשות למצווה, כשהוא מכוון לשם שמיים: אני הולך לישון כדי שיהיה לי כוח לקום מחר בבוקר להתפלל וללמוד תורה - ואז הוא מקבל שכר על השינה, שכן השינה כלי לקיום מצווה. אני אוכל כדי שיהיה גופי חזק להתפלל וללמוד לפני ה' יתברך ולקיים מצוותיו - ומקבל שכר כאילו קיים מצווה. וכן הוא בשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א, שהביא "בכל דרכיך דעהו": בכל ענייניו הארציים יכול אדם לדעת את ה' יתברך ולקיים בכולם מצווה.
וזה מה שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו". שים לב, אומר התהילות מהרי"ץ: הקרי הוא "דרכיו", אבל הכתיב הוא "דרכו" בלי יו"ד - ולפי הכתיב אפשר לקרוא "לכל דרכו". מדוע? משום שלדוד המלך לא היו שתי דרכים, דרך רוחנית ודרך הרשות; גם את הרשות הפך לרוחניות, וגם את העניינים הגשמיים עשה לשם שמיים. אין לו שתי דרכים, יש לו רק דרך אחת - ולכן "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל", שאת דרכיו הפך לדרכו האחת, כיוון שבכל "וה' עמו": גם בעניינים הגשמיים ה' עמו, גם שם הוא מחפש היכן לעשות את הדברים לשם שמיים.
וזה מה שכתוב כאן: "חישבתי דרכי" - בלשון רבים, אני מחשב את שתי הדרכים שלפניי, "ואשיבה רגלי אל עדותיך" - בשתי הדרכים אני משיב את רגליי אל התורה הקדושה. ודאי בדרך הרוחנית, אבל ודאי גם בדרך הגשמית, שאני עושה אותה "אל עדותיך" - כדי שאוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות. וממילא גם האכילה וגם השתייה וגם השינה והרחיצה וכל ענייני הגשמיות, הכל נועד להשיב את רגליי אל עדותיך, לכוון אותי אל קיום מצוותיך, והכל בגדר מצווה.
חז"ל דורשים על פסוקנו: "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" - בכל יום הייתי מחשב לבית פלוני אני הולך, והיו רגליי נושאות אותי לבית המדרש. מכאן רוצה התהילות מהרי"ץ ללמוד מוסר: היצר הרע בא לאדם פעמים רבות בתחבולות כדי למנוע ממנו קיום מצוות, ולעיתים הוא בא במסווה של ביטחון. הוא אומר לאדם: מה אתה שקוע בחששות? אם אעשה כך אולי איכשל בעבירה, ואם אעשה כך אולי ייצא מכשול - אתה חי יותר מדי עם פחדים. הרי "לא יאונה לצדיק כל אוון", "רגלי חסידיו ישמור", תעשה דברים בתמימות, אל תגזים, וה' ישמור עליך. בטח בה'. כך הוא מחליש אותו: "לא צריך קיצוניות כזאת, תלך וה' יעזור ולא תיכשל והכל יהיה בסדר".
ומהי הדרך להתמודד עם עצות אלו של היצר? אם היצר רוצה לחזק אותי בביטחון, אבחן את עצמי כיצד אני נוהג בענייני מסחר ופרנסה. האם גם שם הוא אומר לי: מה לך לרדוף אחר הון ואחר עשירות? עשה מעט עבודה, הרווחת מעט וזה מספיק, ואף שאתה רוצה להוסיף קומה בבית ולהחליף רכב - בטח בה' והוא יזמן לך את מה שאתה צריך? שם היצר הרע מראה כיוונים הפוכים לגמרי: "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני" לא נאמר לבטלה, ואם לא תרוץ ולא תעבוד כראוי לא תשיג ולא תגיע. ויש לו טיעונים ומקורות: "וברכתיך בכל אשר תעשה" - חז"ל לומדים "תעשה" דייקא, יכול יהיה יושב ובטל? תלמוד לומר "תעשה". "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". "אשרי הנהנה מיגיע כפיו". יש לו ציטוטים לכל דבר - ובלבד שתשקיע את עצמך בעניינים הגשמיים.
ואם כך אתה נוהג בענייני הגוף, ואינך אומר "הקדוש ברוך הוא יעזור לי, אעשה מעט והוא ישפיע עליי", אלא משקיע כמו שצריך - על אחת כמה וכמה בענייני רוחניות, כמה אתה צריך להשקיע, להתמודד ולהיזהר שלא להיכנס בשער אחד של היתר שמא תיכנס במאה שערים של איסור. אל תאמר "ה' יעזור לי, אעשה קצת והוא כבר יעזור": אם בענייני גשמיות אינך סומך על כך, בענייני רוחניות ודאי שלא תסמוך.
מסופר על עגלון שסיים את עבודתו בשעת לילה מאוחרת ועבר דרך וילנה, ולא יכול היה לשוב לביתו. חיפש בית של יהודי שילון בו הלילה וילך לדרכו למחרת, שכן מקובלת הייתה בימיהם מצוות הכנסת אורחים. הוא חיפש היכן דולק אור, וראה בית שבשעה מאוחרת בלילה דולק בו אור, התקרב ושמע קול לימוד תורה. דפק בדלת - ומי פתח לו? הגאון מוילנה. הוא נכנס, והרב כיבדו כראוי במצוות הכנסת אורחים ודאג לו לכל ענייניו וצרכיו. ואז פנה העגלון אל הרב במרירות: רבי, תגיד לי, לפחות עולם הבא יהיה לי?
שאלו הגר"א: ואיך העולם הזה שלך? אמר לו: מה אומר לרב, אני מצאת החמה עד צאת הנשמה. עוד לפנות בוקר קמתי, וכבר הייתה לי נסיעה, ואני רץ - ותראה באיזו שעה עדיין לא הגעתי הביתה, והריני הולך לישון כאן. שאלו: ובשביל כמה? ענה: בשביל רווחים נמוכים ביותר, לא נהייתי מזה עשיר. אמר לו הגר"א: אם כן, איני מבין אותך. העולם הזה, שאתה כל כך משקיע בו ורץ ורודף אחריו, אתה עצמך אומר שאין לך ממנו הרבה. עולם הבא, שאינך משקיע בו כלל - מאין יהיה לך?
הוא חשב שבא לשמוע דברי תנחומים, ושמע ריאליזם צרוף: חשוב בהיגיון - דבר שאינך משקיע בו, מדוע אתה חושב שיהיה לך? כדי שיהיה לך, צריך להשקיע בו. וכך גם כאן: אם בגשמיות אתה משקיע כל כך, בענייני רוחניות ודאי שאתה צריך להיזהר ולהשקיע, ואל תקשיב ליצר הרע האומר לך "בטח בה' ויהיה בסדר". בענייני גשמיות אינך בוטח בה' אלא הולך ומתאמץ - על אחת כמה וכמה בענייני רוחניות, שם עליך ללכת ולהתאמץ ולעשות, כי זה מוטל עליך. פרנסה היא בידי שמיים, אבל העניין הרוחני מוטל ביד האדם.