פתיחה: סיומה של אות ז'
אנו עומדים בסיומה של אות ז' בפרק קי"ט, בפסוקים שבהם דוד המלך מתאר את יחסו לתורה דווקא מתוך מצבי מצוקה: כיצד התורה היא הנחמה בעוני, כיצד היא נזכרת בלילה, וכיצד שמירת הפיקודים היא היא שהביאה עליו את ההשגחה. נלך על הפסוקים כסדרם.
"זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי"
זְמִרוֹת הָיוּ־לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי׃
"בבית מגורי" - שתי הבנות בו: מלשון מגור, פחד וחרדה, כלומר המקומות שבהם היה לי פחד; או מלשון גֵּר, המקומות שבהם הייתי גולה והייתי שם כגר. ובאותם מקומות עצמם - "זמירות היו לי חוקיך". הרשעים היו מעציבים את לבי, וכשהייתי זוכר את חוקיך היו הם לי בבחינת זמירות, הייתי משתעשע בהם, ושמחתי הייתה בתורה.
זֹאת נֶחָמָתִי בְעׇנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי׃
כאשר אדם נמצא במצב קשה - הנחמה שלו והשעשוע שלו הם בתורה הקדושה. מספרים על הרב עובדיה יוסף, שבערב יום כיפור קרא אליו הביתה אדם שהתאלמן זמן מה קודם לכן, והתחיל לדבר עמו דברי ריצוי. אמר לו: תדע לך שגם אני חוויתי שבר גדול מאוד כשנפטרה הרבנית, שכן כל הבית היה בנוי עליה - "אין עמי בבית מאומה", הכול היה על הרבנית מרגלית. פעם שאלו את הרבנית מרגלית אם הרב מדקדק שלא לפתוח את המקרר בשבת, או שהוא סומך על הקולא שנקט שאפשר לפתוח. פרצה בצחוק ואמרה: איני זוכרת מתי פתח את המקרר ביום חול, ואתם שואלים על שבת? הוא כלל אינו מתעסק בזה. הכול היו דואגים לו ונותנים לו.
המשיך הרב ואמר לאותו אלמן: היה לי שבר גדול מאוד, אבל "זאת נחמתי בעניי" - כאשר חוויתי את השבר הזה, השקעתי את עצמי יותר בתורה, ועל ידי זה אני שוכח מכל הצרות ומכל הבעיות. וגם אתה - קח לך עוד שיעור תורה, עוד חברותא, עוד לימוד, ובזה תצא מכל הצרות ומכל הבעיות. זהו "זאת נחמתי בעניי": גם במצבים הקשים ביותר, התורה היא שנותנת חיות.
דואג - ותורתו מן השפה ולחוץ
הזמירות הן ביטוי לכך שעסקתי בתורה מתוך שמחה, וזה מן הדברים שמצליחים לנתק את האדם מדאגותיו. שהרי כשאדם דואג - קשה לו מאוד להתרכז בלימודו. כתוב על דואג האדומי "תורתו של דואג מן השפה ולחוץ", ואומרים בדרך צחות: כשאדם דואג, תורתו מן השפה ולחוץ. הוא גורס חצי עמוד, ופתאום הוא תופס את עצמו בסוף העמוד ואינו יודע מה קרא, שכן היה אחוז בשרעפיו ובדאגותיו. ובלשון נוספת: תורתו של הדואג היא רק מן השפה - כי הוא לחוץ, ומתוך הלחץ אינו שם לב מה הוא מוציא מפיו. על כך אומר דוד: אדרבה, "זמירות היו לי חוקיך" - שרתי את התורה הקדושה בשמחה, עד ששכחתי מכל הצרות ומכל הבעיות.
ביאור המלבי"ם: אפילו החוקים
המלבי"ם מדגיש שהחידוש כאן הוא ב"חוקיך": אפילו החוקים, שהם המצוות הפחות מובנות, המצוות שבלא טעם - גם הם היו בשבילי כזמר, ולמדתי אותם בשמחה בעת צרה. אל תאמר שרק הדברים המובנים והנתפסים בשכל משמחים - גם חוקיך היו לי בחינה של זמירות בבית מגורי.
הגמרא בסוטה: מפני מה נענש דוד
הגמרא במסכת סוטה דף ל"ה אומרת: דרש רבא, מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי". אמר לו הקדוש ברוך הוא: דברי תורה שכתוב בהם "התעיף עיניך בו ואיננו" - אתה קורא אותם זמירות? זמר הוא דבר קליל, שרים אותו ומזמרים אותו, ואילו התורה צריכה דקדוק ועיון כראוי, שהרי כהרף עין אדם שוכח את תורתו. אמר לו: הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" - ואיהו אתייה בעגלתא. כיוון שהיה כאן ביזיון כלפי דברי תורה, נכשל דוד בדברי תורה: במקום להביא את הארון בכתף, הניחו על עגלה - דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים.
המהרש"א מסביר: הזמר הוא דבר שאדם שר לפי שעה בלבד. אין אדם מזמר עשרים וארבע שעות ברצף - הוא שר מעט ומפסיק. אבל התורה צריכה להיות "לא ימוש מפיך ומפי זרעך מעתה ועד עולם", "והגית בו יומם ולילה" - וכפי שאמרו: תמצא שעה שאינה לא יום ולא לילה, בה תעסוק בחכמה יוונית. וכשאדם אומר "זמירות היו לי חוקיך", משמע שהוא לומד את התורה באופן זמני, וזה מהווה כביכול ביזיון לתורה.
זמירות מלשון זימור - כריתת כוח הטומאה
יש אפשרות להסביר "זמירות" מלשון זימור. ידוע שאנו קוראים את הזמירות בבוקר, ומובא בדברי המקובלים שעל ידי כן מזמר עריצים - הזמירות הן מלשון "כרמך לא תזמור": בעסק התורה אנו זומרים ומקצצים את כוח הקליפה ואת כוח הטומאה הרוצה לקטרג על התפילה. וזהו "זמירות היו לי חוקיך": בעסק התורה מכריתים את כוח הטומאה ואת הקליפות, שלא יקטרגו עלינו. וכך גם את שונאי ישראל מזמרים ומכריתים בכוח התורה. ואם ישאל אדם מהי הדרך להתגבר על האויבים - לא על ידי גיוס בני הישיבות, אלא על ידי שבישיבות יוסיפו ויתחזקו עוד בלימוד התורה. זה ה"זמירות" שמזמר ומכרית את האויבים.
ספר "אֵיל צבי": לימוד בזמרה והזיכרון
בספר "איל צבי" מבאר את הפסוק על פי דברי חז"ל: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". אדם הלומד בלא שירה ובלא זמרה, בקריאה יבשה - עליו נאמר כן. ומסבירים שם התוספות שהיו רגילים לשנן את המשניות בזמרה, ועל ידי זה היו זוכרים יותר.
ואגב זה, יש ביאור מעניין מאוד של התפארת ישראל ב"בועז" על המשניות. אנו רואים פעמים רבות שהגמרא אומרת "חסורי מחסרא והכי קתני" - כלומר חסר בלשון המשנה וצריך להוסיף. שואל: אם חסר, מדוע לא תיקנו? וכן במקומות שבהם הסדר או הלשון לכאורה צריכים תיקון - מדוע לא תיקנו? ומסביר: משום שהיו רגילים ללמוד את המשניות בדרך של שיר, ואילו היו מתקנים, לא היה הדבר מסתדר עם המנגינה והיו מתבלבלים. לכן השאירו את הלשונות בדיוק כפי שהם, כדי שמה ששגור בפיהם בדרך של שירה ייזכר. וכך אנו רואים בחוש: כשרוצים ללמד ילדים את שמות הפרשיות - מלמדים אותם לשיר; כשרוצים ללמדם אנגלית - A B C D E F G. כשאדם שר משהו, הוא זוכר אותו.
לפי זה מתבאר הפסוק: אומר דוד המלך, "זמירות" - על ידי שאני משנן את התלמוד וחוזר על לימודי בדרך של זמרה, "היו לי חוקיך בבית מגורי". ו"מגורי" כאן מלשון מגורה, מקום שאוגרים בו את התבואה, אוצר, כמו שכתוב בחגי "העוד הזרע במגורה". אומר דוד: על ידי שאני שר את התורה ומזמר אותה, היא שמורה אצלי בבית אוצרי ואיני שוכח אותה.
"ידיעות הטבע שבתלמוד": כוחה של המנגינה
בספר "ידיעות הטבע שבתלמוד" להגאון רבי מנחם צבי טקסין מסביר בצורה נפלאה את דברי חז"ל "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". והוא מקדים שאלה: וכי רק משום שאינו שר ואינו מנגן, מגיע לו "חוקים לא טובים", "משפטים לא יחיו בהם" - חס ושלום מיתה? מה ההבנה בדברים?
ואגב זה, פעם שאלו את הרב אלישיב אם יש בעיה ללמוד מתוך מחשב. אמר: בעיה אחת בוודאי יש - שאדם הלומד מתוך מחשב אינו מוציא בפיו. כשאדם לומד, צריך ללמוד בנגינה ולהוציא בפה: "אמר אביי", "אמר רבא" - "חיים הם למוצאיהם", אל תקרא למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. ואילו אדם הלומד מן המחשב - אין רואים אותו מוציא כך בפיו. זהו חיסרון ברור. ומעבר לכך שאותיות מחכימות, גם מחקרים מצאו שמה שאדם קורא כאות כתובה הוא זוכר יותר ממה שהוא קורא על גבי מסך. אני הרגשתי זאת בעצמי: איני לומד מן המחשב, אך כשאני צריך לעיין בתוכנות כמו "אוצר החכמה" - נוכחתי שדברים שלמדתי שם אני זוכר פחות. ולאחר מכן ראיתי מחקר שהובא ב"יתד", ושמחתי לראות שזה טבעי: לקחו סטודנטים, קבוצות שלמדו מתוך מחשב וקבוצות שלמדו מתוך ספרים - בלימודים כלליים - ואלו שלמדו מן האות הכתובה זכרו הרבה יותר את החומר. ההסבר שנתנו: עצם הגישה למחשב נותנת תחושה של קלילות, ואילו הגישה לספר ולאות הכתובה נותנת תחושה של כובד ראש, ומתוך כך הגישה משתנה והאדם זוכר יותר.
ונחזור לשאלה: וכי משום שלא ניגן בלימודו מגיע לו "משפטים לא יחיו בהם"? והתשובה נפלאה. התבונן בפסוק עצמו: וכי זו באמת כוונת הכתוב, שהקדוש ברוך הוא נתן חוקים לא טובים ומשפטים שלא יחיו בהם? ודאי שלא. אלא הפסוק נאמר בדרך של תמיהה: אומר הקדוש ברוך הוא, איך הם מקלקלים? איך הם עושים עבירות? וכי אני נתתי להם חוקים לא טובים? משפטים לא יחיו בהם?! כך זה נאמר - בתמיהה. ומעתה, אדם האומר שהמנגינה אינה חשובה - כיצד יקרא את הפסוק הזה? "גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" - כפשוטו. הרי לך דוגמה שממנה תלמד כמה חשובה המנגינה: אם לא תנגן נכון, חס ושלום אתה אומר שהתורה היא חוקים ומשפטים לא טובים. לכן אומרים לך - למד בזמרה, שאז תנגן כראוי, ותקרא פסוק כזה בדרך של תמיהה, ותבין ותפרש אותו נכון. אבל אם תקרא בקול שטוח, כקול מתכתי של מחשב - יצא לך פירוש הפוך לגמרי.
ומעשה באותו גבאי שהחציף פנים כלפי הרב ודיבר אליו בעזות, והחליטו ראשי הקהל להעמידו על מקומו: שיעלה בשבת בבוקר לפני קריאת התורה על הבימה ויתנצל, ואם לאו - יפוטר. וכיוון שידעו שהוא לץ גדול, הכתיבו לו בדיוק את הנוסח, כדי שלא יעשה חכמות: "אני חטאתי ופשעתי כנגד הרב, אני צריך לבקש מחילה". עלה על הבימה ואמר: "אני חטאתי ופשעתי נגד הרב? אני צריך לבקש מחילה?" - וירד. מילה לא החסיר ואות לא החסיר; השאלה היא רק המנגינה. וכן להפך: היה לנו מורה בתלמוד תורה שהיה אוהב לתת עונשים קולקטיביים, והיו שואלים אותו: "הרב, האיש האחד יחטא ועל כל העדה יקצוף?" והיה משיב שבתורה אין שם סימן שאלה - והוא קורא את זה בסימן קריאה: "האיש האחד יחטא ועל כל העדה יקצוף!"
"זכרתי בלילה שמך ה' ואשמרה תורתך"
זָכַרְתִּי בַלַּיְלָה שִׁמְךָ יְהֹוָה וָאֶשְׁמְרָה תּוֹרָתֶךָ׃
"לילה" הוא תמיד ביטוי לעת צרה ולאפלה: בתקופות הקשות אני זוכר את שמך ה'. הרד"ק מפרש: כשאני מתעורר בלילה משנתי, אני זוכר את שמך וייחודך ומחשב בו - חושב עליו. ואני יודע שהשמירה מן העבירה היא המביאה אותי לידיעת שמך, ולכן "ואשמרה תורתך" - לשון שמירה מכוונת תמיד להישמר מלא תעשה. אני נזהר תמיד מן העבירה, כדי שעל ידי כן אגיע לדבקות בתורתך ובמצוותיך.
ואפשר לומר גם כן: ככל שהאדם דבוק יותר בהשם יתברך, כך זכירת התורה שלו גדולה יותר. מה שאיננו זוכרים את התורה כראוי - מעבר לבעיות זיכרון - הוא משום החסרונות שיש בנו, העבירות וחוסר השלמות בעבודת השם. וזהו "זכרתי בלילה שמך" - מכוח מה? "ואשמרה תורתך": כיוון שאני שומר את תורת השם ומדקדק בה כראוי, על ידי זה אני זוכר.
המלבי"ם מסביר שהנקודה המרכזית כאן היא תורה, וכמו שכתוב "אני שכבתי ואישנה הקיצותי" - באותו לילה היה דוד בסכנה מחמת עצת אחיתופל, והקדוש ברוך הוא סיכל את עצתו, כבקשתו "אנא ה' סכל נא את עצת אחיתופל", ומכוח זה ניצל. אומר דוד: באותו לילה ניצלתי על ידי "שמך ה'". ושמו יתברך - כשמדברים על "שם ה'" הכוונה לשם העצם, י-ה-ו-ה, שכל שאר השמות הם שמות תואר: אלוקים - תקיף ובעל היכולת; צבאות - שכל הצבאות שלו; ש-די - שאמר לעולמו די, וכן הלאה. אם כן: באותו הלילה, על ידי מידת הרחמים שהיא שם י-ה-ו-ה, ניצלתי. "ואשמרה תורתך" - ויודע אני שזה גם בזכות התורה, שהרי בתורה נאמר שאפילו בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא ואצולי מצלא; מצוות מגינות רק בעידנא דעסיק בהו, אבל התורה - גם בשעה שאינו עוסק בה, כוחה להגן ולהציל.
בספר "תהילות מהרי"ץ" מבאר: "לילה" הוא ביטוי לגלות ולצער, ואומר דוד - גם כאשר הייתה תקופה של לילה, של גלות וצער, לא הצער הפרטי שלי הוא שהעסיק אותי, אלא צער השכינה, גלות השכינה וחילול השם. מה שהטריד אותי הוא שעכשיו מתחלל שמו יתברך: הנה דוד המלך, שהוא חסיד - נרדף; דוד המלך, שהוא צדיק - סובל, ויאמרו הבריות שאין שכר ועונש. "זכרתי בלילה שמך ה'" - כשהייתה אצלי תקופה של לילה, שם שמים העסיק אותי, צער השכינה העסיק אותי, וזה חשוב בעיני יותר מכל.
"זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי"
זֹאת הָיְתָה־לִּי כִּי פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי׃
רש"י מביא את דרשת חז"ל: "זאת היתה לי" - התורה, שחולמת אותי לעדות ולזרעי הראויים למלוך, על ידי שפיקודיך נצרתי. והרד"ק מפרש: הידיעה וההשגחה הן מתנה מאיתך, ומדוע? "כי פקודיך נצרתי" - וכמו שאמרו חז"ל שכר מצווה מצווה: אני שומר את מצוותיך, וכנגד זה אתה שומר עלי.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "פיקודים". "זאת היתה לי" - על ידי שפיקודיך נצרתי: הפיקודים, המצוות שהשם מפקד בתורתו, הם המעוררים את הנפלאות ואת ההשגחה הפרטית. ו"פיקודים", כפי שהסברנו, הם המצוות שאדם מצווה בהן לזכור עניינים פרטיים שהיו לנו בהיסטוריה - כקורבן פסח, לזכור את יציאת מצרים, ואכילת מצה זכר ליציאת מצרים, וכיוצא בהם.
בספר "אוצרות האגדה" מבאר על פי דברי חז"ל "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד": אין אדם יכול לקיים את התורה ואת המצוות בלי שילמד וידע מה עליו לקיים; רק אם הוא לומד כראוי הוא יכול לקיים כהוגן. וזהו "זאת היתה לי" - "אין זאת אלא תורה", "וזאת התורה" - זכות התורה שלמדתי היא שגרמה ש"פיקודיך נצרתי": על ידי שעסקתי בתורה, אני יודע כיצד לשמור את מצוות השם.
ואני חשבתי שאפשר לומר גם להפך: כאשר אדם הוא רק חמור נושא ספרים, אינו מצליח בתורה, שהרי אינו מקיים באמת את מצוות השם ואינו עושה רצונו אלא אוסף ידיעות בלבד. אבל אדם ירא שמים המדקדק במצוות - הדבר מועיל לו לזכור את התורה ולדעת אותה. וזהו "זאת היתה לי" - מדוע הצליח אצלי לימוד התורה וזכיתי לתורה? "כי פקודיך נצרתי": משום ששמרתי בדקדוק את המצוות, ועל ידי כן הצלחתי גם בעסק התורה. ובזה סיימנו את אות הז'.
לסיכום: באות ז' מלמד אותנו דוד המלך שהתורה היא מקור החיות דווקא בעת צרה: "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי" - אפילו החוקים שאין להם טעם נעשו לי זמר ושעשוע במקומות הגלות והפחד, ו"זאת נחמתי בעניי" - הלימוד הוא הנחמה בשבר. למדנו את אזהרת הגמרא שלא לזלזל בתורה כזמר חולף, ומנגד את כוחה של הזמרה: לזמר את הקליפות ואת האויבים, ולשנן ולזכור את התורה "בבית מגורי" - בבית אוצרי, שהרי לימוד בנגינה נכונה הוא גם הבנה נכונה. "זכרתי בלילה שמך ה'" - בעת האפלה נזכרתי בשמו יתברך ובצער השכינה יותר מבצערי, ובזכות התורה שמגינה אף בשעה שאינו עוסק בה ניצלתי. ולבסוף "זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי" - התורה מביאה לקיום המצוות, וקיום המצוות בדקדוק מביא להצלחה ולזכירה בתורה.