אנו ממשיכים בפרק קי"ט, באות ז'. דוד המלך ממשיך לשזור בכל פסוק ופסוק את אחד משמות התורה - דבר, אמרה, תורה, משפט, חוק, פיקוד, עדות - והמלבי"ם מלמדנו לזהות בכל פסוק מהי ה"נקודה המרכזית" שסביבה נסוב הפסוק. בפסוקים שלפנינו דוד עומד בעת צרה, נרדף ומחורף, ושואב את כוחו מן ההבטחה שהובטחה לו ומזיכרון דרכי המשפט של הקדוש ברוך הוא.
זְכֹר־דָּבָר לְעַבְדֶּךָ עַל אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי׃
"זכור דבר לעבדך" - תזכור את הדבר שהבטחת לי על ידי נתן הנביא, ההבטחה שגרמת לי לייחל לה ולהמתין לקיומה. זהו פירוש "אשר יחלתני": אתה עצמך גרמת לי לצפות ולהמתין. המלבי"ם מציין שהנקודה המרכזית בפסוק זה היא "דברים" - ההבטחה שנאמרה לו בדבר ה'.
כאן מלמדנו המלבי"ם הבחנה יסודית בלשון הקודש בין תקווה לבין ייחול. "מקווה" נאמר על דבר שאינו ברור, שאין עליו התחייבות; "מייחל" נאמר על המקווה לדבר המובטח. גם בלשוננו אנו מרגישים זאת: כששואלים אדם "הוא יגיע?" והוא עונה "אני מקווה", כולנו מבינים שאין כאן הבטחה. אבל "יחלתני" משמעו: הבטחת לי, ולכן אני ממתין בוודאות שהדבר יתקיים.
זֹאת נֶחָמָתִי בְעׇנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי׃
האבן עזרא מפרש: אני זוכר שאמרתך כבר החייתה אותי כמה וכמה פעמים בעבר, וזאת נחמתי בעוניי. כשאדם נמצא בסכנה ואינו יודע מה יילד יום, אך ניסיון העבר מוכיח לו שהשם תמיד הושיעו בעת צרה - הדבר נותן לו נחמה גם עכשיו: כפי שהשם הושיע אותי בעבר, כך יושיע אותי בעתיד.
הרד"ק מפרש "בעוניי" - כשהייתי גולה. התוחלת שהוזכרה בפסוק הקודם, מה שיחלתני על ידי נתן הנביא שממני יצא גזע ושושלת מלוכה, היא שהחזיקה אותי. גם כשהייתי בגלות ובמצבים הקשים ביותר, עד שאמרתי בחופזי "כל האדם כוזב" ונדמה היה שאין סיכוי שאשרוד - האמירה שהבטחת לי על ידי נתן הנביא שאמלוך היא שהחייתה אותי ונתנה לי כוח להתמודד.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "אמרות". דוד אומר זאת כשהוא בורח מפני אבשלום: אפילו שאני מעונה, אני מתנחם באותה הבטחה, כי עצם מה שנשארתי בחיים ולא נפלתי ביד אבשלום היה על ידי האמירה שלך. זו הנחמה, וזה הכוח לשרוד גם במצבים הקשים ביותר.
זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד־מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי׃
הרד"ק מפרש: דיברו בי והתלוצצו בי על עסקי התמידי בתורה. תמיד לעגו עליי - הנה דוד המלך שוב הולך לבית המדרש, שוב יושב ולומד במקום להתעסק בענייני הממלכה. וכל הליצנות הזאת לא גרמה לי לשנות את דרכיי: "מתורתך לא נטיתי".
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "תורה": אף שהזדים הליצו עליי עד מאוד, מתורתך לא נטיתי. הם אמרו עליי דברי לצנות וגנאי, כמו שמעי שקרא לי "איש הדמים" ו"איש הבליעל" - וזאת למרות שדבקתי בתורתך, ולא איש דמים אני ולא איש בליעל אני.
אלא שיש כאן דיוק תמוה: לפי הפירוש הזה היה צריך לומר "זדים לצצו עליי" או "התלוצצו בי". מדוע נאמר "הליצוני" - בלשון פעולה עליי, כאילו הם עשו אותי ללץ? חיפשתי מי עומד על השאלה הזאת, וראיתי בספר אור החמה שמיישב על פי מה שאמר דוד "כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה'" - כלומר, אמרו לי "לך עבוד אלוהים אחרים". כשגרשו את דוד מן הארץ ורדפוהו עד שנאלץ לצאת לחוץ לארץ, לא יכול היה לעסוק בתורה כראוי, והיוצא לחו"ל הריהו כמי שאין לו אלוה. ומי שאינו עוסק בתורה ומתרחק מן השם - הרי זה מושב לצים. זהו "זדים הליצוני": הביאו אותי להיות לץ, על ידי שגרשוני מהסתפח בנחלת ה', על ידי שמנעו ממני את עסק התורה. לפי זה מתאים הביטוי "הליצוני" - עשאוני כלץ.
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר את הפסוק בדרך אחרת. חז"ל אומרים שהרשעים היו באים לחלונותיו של דוד ושואלים: דוד המלך, מתי כבר ייבנה בית המקדש? ודוד מעיד על עצמו שאף שאלה היו שונאיו שבאו להציק לו - "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", שמחתי באמירה עצמה, מתי כבר נזכה. אבל כוונתם הייתה לחפש בו פגם: כל עוד אתה חי, אתה העיכוב לבניין בית המקדש, שהרי נאמר לו על ידי הנביא שלא הוא יבנה את הבית אלא שלמה בנו. כאילו אומרים לו: אולי כדאי שכבר תמות, ואז ייבנה הבית. ועוד תלו זאת בחסרונותיו - חטא בת שבע, "דמים רבים שפכת".
מוסיף התהילות מהרי"ץ שמצאו בו סיבה נוספת: דוד, אתה אינך בונה את בית המקדש משום שהבנייה עולה הון עתק. כולו היה מצופה זהב, שבע שנים נבנה בהוצאות אדירות - כנראה אתה מתקמצן, אינך רוצה להוציא כסף. זהו "זדים הליצוני עד מאוד": "מאוד" הוא הממון, כדרשת חז"ל "בכל מאודך" - זה ממונך. הם התלוצצו עליי ואמרו שאני עובד את השם עד מאוד - עד ולא עד בכלל. כשמגיע הדבר לכסף, כבר איני מוכן להוציא לכבודו יתברך.
אבל דוד אומר: ממש לא זו הייתה הסיבה, אלא "זכרתי משפטיך מעולם ה' ואתנחם". הסיבה האמיתית שלא בניתי היא שזכרתי שיש מידת הדין, ואם עם ישראל יחטאו תצטרך להיפרע מהם. וכיצד נפרע הקדוש ברוך הוא באופן שעם ישראל ישרדו? "כילה חמתו על העצים ועל האבנים" ולא על עם ישראל - החריב את הבית והותיר את העם. אילו היה דוד בונה את בית המקדש, מעשה ידיו של צדיק קיים לעולם והבית לא היה חרב לעולם. הרי מקובלנו שהכותל המערבי הוא מבניינו של דוד, ולכן הוא קיים לעולם; אילו כך היה כל הבית, לא הייתה אפשרות לכלות את החמה על העצים ועל האבנים, וחלילה הייתה החמה מתכלה בעם ישראל. לכן "ואתנחם" - זו נחמתי, שטוב שלא נבנה הבית בזמני, כדי שעם ישראל ישרדו ולא יכלו, ותכלה מידת הדין את חמתה על העצים והאבנים שבנה שלמה בני.
זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם יְהֹוָה וָאֶתְנֶחָם׃
רש"י מפרש: משפטיך מעולם - שאתה מביא ייסורים וחוזר מחמתך וסולח, על כן אתנחם. הסטייפלר כתב על כך מכתב ארוך על הפסוק "קץ שם לחושך". כשאדם נמצא בעת צרה, הצרה ממלאת את כל חזותו; זה כל מה שהוא רואה, והוא עלול להגיע למשבר נורא, ולפעמים חלילה אף לשלוח יד בנפשו. אבל אם יזכור שכל צרה קבע לה הקדוש ברוך הוא את זמן בואה ואת זמן הליכתה, שגם לייסורים ולתקופות החשוכות ביותר שם הקדוש ברוך הוא קץ - אז אמנם המצב קשה ונורא, אך הוא זמני. כך אמר רבי עקיבא: על כל גל וגל נענעתי לו בראשי. אדם כזה מנענע בראשו ואומר: גם זה יעבור.
זה שאומר דוד: ריבונו של עולם, אני זוכר את המשפטים ואת הדינים שאתה מביא מעולם, ואני זוכר שבסופו של דבר אחרי המשפטים אתה מוחל וסולח - וזו נחמתי. אף שאני חווה עתה דינים ומשפטים, נרדף וסובל וכמעט הגעתי אל המוות בכמה הזדמנויות, אני זוכר מה טיבם של משפטי השם: הם זמניים. יש משפט ולאחריו חמלה, יש דין ולאחריו רחמים. זה מנחם אותי גם במצב הנורא ביותר.
הרד"ק מביא בשם האבן עזרא פירוש נוסף: "זכרתי משפטיך" - את המשפטים שעשית בזדים שבדורות שעברו, כאותם זדים שהוזכרו בפסוק הקודם, "ואתנחם" - שכך תעשה גם בזדים שמציקים לי כעת. הם מציקים לי מאוד, אבל אני זוכר כיצד אתה נפרע מן הזדים, וזה מנחם אותי שתיפרע מאלה כראוי.
ועוד מביא הרד"ק ביאור: כשאני בעוניי ואני סובל, אני זוכר את הייסורים והמשפטים שהבאת על אנשים טובים בשנים עברו, ולאחר מכן הבאת עליהם טובה. וזה מנחם אותי - שגם אם אתה מביא עליי כעת משפטים, עתיד אתה להביא עליי טובה. וזה מעין שהסברנו ברש"י: "קץ שם לחושך". ראיתי בהיסטוריה, "משפטיך מעולם", ומכאן אני מתנחם שהמשפט הוא זמני.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "משפטים", והפסוק הוא המשך לקודמו: אף שזדים הליצוני ושמעי קורא לי איש דמים ואיש הבליעל, ואני מתורתך לא נטיתי - עם כל זה אני זוכר שאתה מנהיג את הכול במשפט, ועל ידי זה ואתנחם. וכמו שאמר דוד עצמו: "אולי יראה ה' בעוניי והשיב לי טובה תחת קללתו היום הזה". דווקא על ידי הרדיפה וההצקה תרחם עליי עכשיו.
כך כתוב: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך", ובהמשך: "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". הסברנו בעבר: לפעמים מגיעים לאדם ייסורים, אבל שכולם מסביב יסתכלו וימחאו כפיים ויצחקו - זה כבר לא מגיע לו, אלו ייסורים מעבר למידה. ואז הדבר עלול לגרום שיתהפך הגלגל, ודווקא אותו אחד שהגיעו לו ייסורים תגיע לו עתה טובה, מפני שקיבל יותר ממה שמגיע לו.
בזמנו יצאה אחת מן הפוקרים ומרשיעי ברית כנגד אחד הגדולים וחירפה אותו בכתב. הרב מבריסק הזהיר: היזהרו שלא להגדיש את הסאה, אל תגזימו יותר מדי, מפני ש"האלוקים יבקש את נרדף" - גם אם הנרדף רשע. כלומר, אל תהפכו אותו לנרדף. למחות כנגדו צריך, אבל להגזים עלול להביא למצב של "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", ואז יתהפך הגלגל.
וזה מה שאומר דוד המלך שאירע אצלו: כאשר באו וחירפו אותו בדברים הקשים ביותר, "איש דמים", "איש בליעל", אדם עומד ומחרף את מלך ישראל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - הרי זה עצמו עשוי להביא ש"אולי יראה ה' בעוניי והשיב לי טובה תחת קללתו היום הזה", שהרי כבר קיבלתי מעבר למה שמגיע לי, ועל ידי כן ישיב מעליי אפו.
זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי מֵרְשָׁעִים עֹזְבֵי תּוֹרָתֶךָ׃
האבן עזרא מפרש "זלעפה" מלשון "רוח זלעפות": פחדתי איך יעזבו רשעים את תורתך. הרד"ק מפרש לשון רעדה: רעדה אחזתני מן הרשעים עוזבי תורתך - מה יהיה סופם? כל גופי רועד כשאני רואה את שלוותם, ואני חושש מה יהיה איתם בסוף. אני רואה אותם שלווים, ואין זה מרגיע אותי כלל, אדרבה, זה מחריד אותי - זו הזלעפה והרעדה האוחזת בי למראה שלוותם.
המלבי"ם מסביר שהנקודה המרכזית כאן היא "תורה": כשאני זוכר את משפטיך, אחזתני זלעפה מן הרשעים עוזבי תורתך. כלומר, אחז בי רעד כשאני נזכר מהו המשפט שאתה עושה ברשעים עוזבי התורה. אני יודע שמשפטם רע ומר ועונשם גדול, וזה מביא אותי לרעדה - שלא אהיה בכלל עוזבי תורתך, אלא אדבק בתורה, כי אוי ואבוי, אני רואה מה קורה לרשעים העוזבים את התורה, כמה חרון אף וכמה עונש גדול כנגדם.
התהילות מהרי"ץ מסביר את הפסוק בדרך אחרת לגמרי. ידוע שיש עניין שלא ליטול צדקה מגוי. אין זה איסור, אבל יש בכך עניין: כשאתה נוטל צדקה מגוי, אתה נותן לו זכויות ומוסיף כוח לקליפה ולסטרא אחרא. עכשיו יש לו זכות - הוא מחיה יהודים והוא מסייע לתורה. ואכן "צדקה תרומם גוי". בעצם לקיחת הצדקה מן הגוי יש חיסרון גדול.
מסופר שהרב כדורי טס פעם במטוס, וישב לידו נוצרי. אשתו של אותו אדם אמרה לו שילך ויבקש ברכה מן היהודי הקדוש שיושב שם. הלך וביקש, והרב בירכו, ואותו אדם רצה לתת תרומה עבור הברכה. נטל הרב את הכסף ואמר למשמשו: קנה בזה סיגריות (ידוע שהרב היה מעשן, ולא היה מכניס את העשן לריאותיו). ומה רצה לבטא בכך? שאם כבר נטלת מגוי, חלילה שלא ישמש הכסף לקדושה: אל תקנה בו ספר ואל תשתמש בו לאוכל, אלא דבר שיכלה בעשן ולא יישאר ממנו.
כיוצא בזה מצינו אצל בצלאל, שנאמר בו "לחשוב מחשבות" - שהיה יודע באיזו מחשבה ניתנה התרומה ועל ידי מי, וכך היה מכוון כל תרומה לייעודה הראוי לה. הדברים הראויים היו הולכים לקודש, ומה שלא ראוי - לא.
לפי זה אומר התהילות מהרי"ץ: כאשר הרשעים הם תומכי תורה, יש לנו בזה בעיה. הזכות הזאת עומדת להם שלא יכלו, והרשע נשאר קיים משום שיש לו זכויות - ואנחנו איננו רוצים שיהיו לו זכויות, אנו רוצים שהרשעה כולה כעשן תכלה.
על זה אומר דוד המלך "זלעפה אחזתני" - מזה אני פוחד ומזה אני מתיירא מאוד. ממה? "מרשעים עוזבי תורתך". שימו לב לפירוש המילה "עוזבי": אנו רגילים להבין עזיבה לשון נטישה, אבל בלשון הקודש יש למילה זו משמעות נוספת - "עזוב תעזוב עמו", שפירושו תעזור לו; "ויעזבו את ירושלים" לשון בנייה, שבנו את החומה. אם כן "רשעים עוזבי תורתך" - עוזרי תורתך ומסייעיה. מזה אוחז בי רעד, כי הרשעים הללו צוברים זכויות, ואז יקשה מאוד על הקדושה להילחם כנגדם.
ואל תאמר: אם הם עוזרי תורה שוב אינם רשעים. וכי בגלל שהגוי נתן צדקה כבר אינו גוי? כך גם הרשע: הוא עשה את כל העבירות החמורות, וגם נתן צדקה. ידוע שביום הכיפורים התורמים הגדולים ביותר הם לא פעם משפחות הפשע - בא וקונה לעצמו זכויות, קונה פתיחת ההיכל, קונה כרטיס ביטוח לשנה הבאה, וכל השנה אין פוגשים אותו, ושוב בא ביום הכיפורים.
האם מותר לקבל מהם? זה נידון בהלכה. מעיקר הדין מותר, והיו גדולים שלא היו מוכנים לקבל כסף ממחללי שבת. עיקר הבעיה היא כאשר עיקר כספו נעשה בעבירה - אם רוב עסקיו בהימורים וכיוצא בהם, כתוב שלא ליטול; אבל אם אין זה רוב עסקיו, ויש לו גם עסקים כשרים וגם מפוקפקים, יש בזה יותר קולא. והיו צדיקים שגם בזה לא רצו לגעת כלל. זו מעלה, לא חובה. קחו לדוגמה את סאטמר, שאינם רוצים ליטול אגורה מכספי המדינה משום שלדעתם זה כסף מרשעים, וגם אם יביאו להם אינם לוקחים. וכל מי שמדיר עצמו מכספי המדינה - סאטמר לוקחת עליו חסות ומתחייבת לסייע לו להחזיק את מוסדותיו. אלא שיש לזכור: להימנע מכסף שאינו הגון אינו דבר פשוט, ומי שיכול לעמוד בזה - בסאטמר שבאמריקה נמצאים הגבירים הגדולים ביותר, ומשם באה היכולת.
אגב כך: לזכות בלוטו בארצות הברית קל יותר - לא מבחינה טכנית אלא מבחינה הלכתית. כשזוכים בלוטו כאן נכנסים לחשש אסמכתא, שהוא חשש גזל. הבעיה אינה במילוי הטופס אלא בזכייה: כשאתה זוכה, אתה למעשה מרוויח מגזל, שהרי כל אדם שנתן כסף, כוונתו ומגמתו לזכות, ואילו היו אומרים לו מראש שהשבוע אינו זוכה, לא היה נותן אפילו שקל. זו אסמכתא, ואנו חוששים ש"אסמכתא לא קניא" (הלומדים דף יומי יגיעו לזה בקרוב בבבא מציעא). אבל בארצות הברית, שמדובר שם בגויים, אין בכך בעיה: לגזול את הגוי אסור, אבל באסמכתא ובטעות הגוי מותר.
באות ז' מלמדנו דוד המלך כיצד מחזיקים מעמד בעת צרה. הוא מייחל - ייחול של ודאות, לא של תקווה בעלמא - להבטחת ה' שנאמרה לו על ידי נתן הנביא (מ"ט). הוא מתנחם בעוניו מכוח האמרה שכבר החייתה אותו בעבר (נ'). הוא עומד בליצנות הזדים ואינו נוטה מן התורה, ומגלה לנו שהסיבה האמיתית שלא בנה את בית המקדש הייתה דאגתו לעם ישראל, שתכלה מידת הדין את חמתה על העצים ועל האבנים (נ"א-נ"ב). הוא זוכר שמשפטי ה' הם זמניים - יש דין ואחריו רחמים, וקץ שם לחושך (נ"ב). ולבסוף הוא רועד מפני הרשעים: מפני מה שצפוי לעוזבי התורה, ומפני הכוח שקונים להם רשעים בזכויות שהם צוברים (נ"ג). מכל אלה עולה מסר אחד: מי שזוכר את הבטחת ה' ואת דרכי משפטו, מוצא נחמה וכוח עמידה בכל מצב.