בפסוקים שלפנינו אנו ממשיכים באות ד' של פרק קי"ט, ובהם ארבע בקשות הבנויות זו על גבי זו: הרחקה מדרך השקר, בחירה בדרך האמונה, דבקות בעדות, וריצה בדרך המצוות. כדרכו של המלבי"ם, בכל פסוק יש מושג מרכזי אחר מבין שמות התורה (תורה, משפטים, עדות, מצוות), וכל פסוק מכוון כנגד בקשה קודמת שבפרק.
דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי וְתוֹרָתְךָ חׇנֵּנִי׃
המלבי"ם אומר שהמושג המרכזי בפסוק זה הוא תורה. כנגד מה שאמר קודם "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", מבקש עתה דוד: כאשר אעיין כדי להשיג את סודות התורה, עזור לי שלא אטעה ואלך אל דרך שקר, אלא תחונני בדברי תורה אמיתיים - לעמוד על אמיתתם של דברים. וזה מה שראינו אצל דוד, שנאמר עליו "הלכה כמותו בכל מקום". זהו דבר פלא, מעלה עצומה שזכה לה דוד, והיא מוכיחה עד כמה נענתה בקשתו "דרך שקר הסר ממני" - שיהיה מכוון תמיד אל האמת.
בספר תהילות מהרי"ץ מבאר את "דרך שקר הסר ממני" ברעיון נפלא. חז"ל אומרים: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים". לכאורה, מה ההתפארות כאן? יעקב אבינו, בחיר האבות, הרגל השלישית במרכבה, מספר שהיה עם לבן ולא התקלקל כמוהו? וכי אדם כמוהו היה עלול להפוך לפושע? זה כמו לומר על צדיק שישב בתא אחד עם עבריין בכלא ולא התחיל לעשות פשעים.
אלא מסבירים: "לא למדתי ממעשיו הרעים" - לא למדתי לעבוד את ה' באותה דבקות שבה לבן עשה את מעשיו הרעים. באותה מסירות שבה לבן דבק בעבודה הזרה שלו, אומר יעקב: אני מודה, לא הגעתי לדבקות כזאת בעבודת אלוקיי. כלומר, לכאורה יש לנו מה ללמוד ממעשי הרשעים - את עוצמת הדבקות והמסירות.
אבל בסופו של דבר זו אינה הדרך. אל תאמר: אלמד ממעשי הרשעים להיות דבוק כמותם ואדבק בה'. ולמה? מכיוון שכתוב בספרים הקדושים שזה נותן כוח לקליפה, נותן חיות לטומאה. ניתן דוגמה: גוי הבא לתת צדקה - מותר לקבל ממנו? מותר. האם זה מומלץ? לא. מפני שזה נותן חיות לכוח הטומאה, מחיה את אומות העולם. באותה מידה, כשאני לומד ממעשיו הרעים של לבן ומתחזק בעבודת ה', יוצא שמן הקליפה יצא דבר טוב, ונמצא לה כביכול רווח: היא שימשה כלי לקידוש שם שמיים, כלי לעבודת ה'. וזה דבר גרוע, כי זה מגרע במיגור הקליפה. אנחנו רוצים שהרשעה כולה תאבד; כשאתה נותן לה זכויות, אתה מאפשר לה להתקיים. לכן יעקב אבינו מבקש: ריבונו של עולם, איני רוצה ללמוד את דרך עבודתך מאנשים כלבן, אלא בדרך הקדושה.
זה מה שאומר כאן דוד המלך: "דרך שקר הסר ממני" - אפילו רק ללכת באותה דרך שהלך בה לבן, בדבקות, ואני אקח אותה לקדושה כדי לדבוק בה' יתברך - גם את זה הסר ממני. מה אני מבקש? רק "ותורתך חנני" - שאלמד את דרך הישר מן התורה הקדושה בלבד, ולא מבורות נשברים ולא ממקומות של קליפה.
זהו דבר שגדולי ישראל היו מעוררים עליו תמיד. כידוע, באירופה היוו הגויים סמל לנכבדות, להומניות ולכבוד אנושי, והרבה אנשים, בעיקר החלשים יותר ביהדות, נמשכו אחרי ההשכלה ואחרי הטרקלינים האירופיים. בזמנו שאל בחור את הסבא מקלם בעניין, ואמר לו: אין לנו שום דבר ללמוד מן הגוי. אם יש דבר טוב - התורה כתבה אותו; ואם התורה לא כתבה אותו - סימן שאינו טוב. אם יש משהו ללמוד, תלמד אותו מן התורה הקדושה; ואם התורה לא ציוותה - זו אינה הדרך ואינה ההנהגה.
כך גם כשהחל הקומוניזם לתפוס קהלים בצורה בלתי רגילה וסחף אומות שלמות - השוויון, "פועלי העולם התאחדו" - באו ושאלו את גדולי ישראל, וכמדומני שהחפץ חיים השיב תשובה פשוטה: אם זו הייתה הדרך, התורה הייתה מצווה עליה; ומאחר שהתורה לא ציוותה, אין זו הדרך הנכונה. ובאמת לקח זמן, אך התברר לכולם עד כמה אין זו הדרך. על פניו זה נראה רעיון נשגב: כולם שווים, לכולם אותה הזדמנות ללמוד ולהרוויח, אין עשירים גדולים מדי ועניים קשים מדי. אבל כולנו רואים לאן זה הוביל, ומה קורה היום ברוסיה, ומבינים שמציאות המתנגדת לטבע האנושי - שאדם עובד ורוצה להרוויח לעצמו - אינה בונה את החברה אלא הורסת אותה.
ראו עד היום כיצד הקיבוצים הולכים ומתפרקים: כשאדם מתחיל לעשות כסף הוא כבר אינו נשאר בקיבוץ, אינו צריך שותפים; ומי שאינו עושה כסף אינו מפתח כלום. למה שאשקיע עשרים שנה מחיי במחקר על תרופה, וכשיגיעו המיליארדים יאמרו לי: אדוני, אתה מקבל משכורת ככל חברי הקיבוץ והקיבוץ עשה את המיליארדים? אחד משניים: או שלא אשקיע, או שאם אשקיע אחליט לפרוש. זה מנוגד לטבע האנושי, ולכן כמעט אין פיתוחים והמצאות במדינות הקומוניסטיות - מי יעשה שם סטארט־אפים, אם אין זה משתלם? הכול נשארים בינוניים וסטנדרטיים. ואילו במקומות שבהם אומרים לאדם: תעשה, תשקיע, תרוויח - שם אנשים הולכים ומשקיעים, ושם נמצאות גדולות ההמצאות. הרי לפנינו רעיון נשגב לכאורה - שוויון ואחווה, הכול יפה - אבל אם התורה לא אמרה זאת, אין זו הדרך.
אנו לומדים אפוא שללמוד לומדים רק מן התורה. "דרך שקר הסר ממני" - שלא אצטרך ללמוד את דרך האמת מן השקר, אלא אלמד את דרך האמת מהיכן? "ותורתך חנני".
באוצרות האגדה מבאר: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ו"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". מי שדובר שקרים מתרחק מהקדוש ברוך הוא, ומי שרחוק ממנו - כיצד יכוון לאמיתה של תורה? אמיתה של תורה אינה מתמטיקה; היא תלויה בעד כמה אדם מתקדש, עד כמה כוונתו לשמה, עד כמה הוא מתקרב לקדוש ברוך הוא - ואז הוא זוכה לכוון לאמת. לכן אומר דוד: "דרך שקר הסר ממני", ועל ידי כך "ותורתך חנני" - אזכה להבין את התורה על נכון, כי אדבק במי שחותמו אמת, והדבק בו זוכה לכוון לתורתו.
דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי׃
מן הפסוק הזה נגזר שמו של ספרו של רב חיים קנייבסקי, "דרך אמונה", על סדר זרעים - דיני מצוות התלויות בארץ. חז"ל דרשו "אמונת עתיך" - אמונת זה סדר זרעים, שהזורע מאמין בחי העולמים וזורע. ומכאן כינויו "בעל הדרך אמונה", כדרך שקוראים לאדם על שם ספרו: "בעל היביע אומר" או "בעל היחווה דעת", "בעל החפץ חיים". ואגב, בעל ה"חיי אדם" נשאל מדוע בחר דווקא בשם זה, והשיב: אנשים אוהבים קיצורים - יש שולחן ערוך, עשו קיצור שולחן ערוך; קראתי לספרי "חיי אדם", ואיש לא יחבר "קיצור חיי אדם", שהרי מי רוצה קיצור חיי אדם? כך הבטחתי שלא יעשו ממני קיצורים.
רש"י מפרש: שמתי את עצמי למשפטיך ודבקתי בעדותיך לבחור בדרך אמונה. וזו הסיבה שביקשתי בפסוק הקודם "דרך שקר הסר ממני": היות שאני מבקש אמונה, ואמונה היא אמת - אמת ואמונה מילים נרדפות - לכן אני מבקש שלא אטעה. "משפטיך שויתי" - אני מבטל את עצמי למשפטי ה', כי את האמת אני רוצה.
הרד"ק מבאר ש"בחרתי" הוא גם חלק מן התפילה: תזמן לפניי דרך אמונה. אני חפץ בה, על כן זמֵּן לי דרך שבה אני דבק באמת - כשם שביקש קודם "דרך שקר הסר ממני". וכן "משפטיך שויתי": שיוויתי אותם תמיד לנגד עיניי, ולכן זמֵּן לי שלא אנהג בהם בטעות, אלא אעשה את משפטיך בדרך של אמת ויושר.
המלבי"ם אומר שהמושג המרכזי כאן הוא משפטים, והפסוק מכוון כנגד "גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך". אומר דוד המלך: אכן כן, ואני יכול להגיע לזה רק אם האמונה תהיה קבועה בליבי. שהרי בלא אמונה יש לאדם קושיות רבות על הנעשה בעולם - צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אם אין לאדם אמונה שכל דעביד רחמנא לטב עביד, ושהכול מאיתו יתברך והכול לטובה, הרי כשילמד את משפטי ה' יהיו לו תמיד קושיות וחוסר הבנה: זה שהיה צדיק - ראה מה קרה לו, וזה שהיה רשע - ראה כמה טוב קיבל. על כך אומר דוד: אני בחרתי דרך אמונה, להאמין שכל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול. ואם תשאל: הרי בפועל הצדיק סובל? אני מאמין שיש גם עולם הבא, ושבסופו של דבר ייתן לו ה' את שכרו מושלם; ואני מאמין שהרשע שנהנה כאן, יש לו דין ומשפט שם בעולם האמת.
ועל "משפטיך שויתי" מוסיף המלבי"ם, וכך הוא מבאר בכמה מקומות, שלשון "שיווי" אינה רק לשון השמה ("שויתי ה' לנגדי תמיד"), אלא גם לשון השוואה - להשוות דבר לדבר. כאשר אני מודד את הייסורים לעומת השלווה ומשווה את משפטי ה', אני מבין שמי שנראה לי עתה מתייסר - יש לו שכר שמור למעלה, ומי שטוב לו כאן - יגיע למעלה ריקם, שכן כל שכרו קיבל כאן. זה "משפטיך שויתי": אני עושה את השקלול וההשוואה, ומגיע למסקנה שמי שרע לו עתה - הוא כדי להיטיב לו באחריתו, ומי שטוב לו - להפך. ועל ידי זה אני מתחזק באמונה, "דרך אמונה בחרתי", ושוב אין לי קושיות על משפטי ה'.
דָּבַקְתִּי בְעֵדְוֺתֶיךָ יְהֹוָה אַל תְּבִישֵׁנִי׃
הרד"ק מפרש: הואיל ודבקתי בהם תמיד ולמדתי את מצוותיך באופן תמידי, "אל תבישני" - אל תביא אותי למצב שאתבייש מחמת שלא אבין אותם נכון. אני דבק בעדותיך, ופתאום אלמד דבר ולא אבין אותו, ותהיה לי מזה בושה. לכן, ריבונו של עולם, הבינני כראוי, שלא אתבייש בחוסר הבנה בלימוד עדותיך - והעדות הן התורה.
המלבי"ם מבאר שהמושג כאן הוא עדות. בעדויות כביכול ה' מעיד, והכוונה לעדות הנראית לעין, כגון ספר בראשית: שם יש לנו עדות שמי שעושה טוב - הקדוש ברוך הוא נותן לו שכרו; עשרה דורות מנח ועד אברהם, שאותם דורות מחה הקדוש ברוך הוא; ולעומתם אברהם אבינו שהלך בדרך ה', וה' הבטיח לו הבטחות והוציא ממנו את עם ישראל. כל ספר בראשית מהווה עדות על שכר ועונש. אומר דוד: ריבונו של עולם, בעדות זו העידות כיצד אתה מעניש את הרשעים ומאבדם אפילו בעולם הזה. וכבר אמר קודם "גל מעלי חרפה ובוז כי עדותיך נצרתי" - שלא יחרפו אותי ויאמרו: הנה דוד הצדיק, דוד החסיד, ראו כמה הוא סובל ונרדף, ומכאן ראיה שאין משפט ואין צדק ואין הקדוש ברוך הוא עושה דין. ולכן הוא מבקש: מעדותיך אני לומד שיש שכר לצדיקים ועונש לרשעים, שבסופו של דבר צדיק וטוב לו ורשע ורע לו. רק מי שמסתכל על הרגע נדמה לו שזה סובל וזה נהנה; אבל מי שמסתכל בפרספקטיבה רואה שבסוף לצדיק יהיה טוב ולרשע יהיה רע.
קראתי פעם על אדם שהגיע לארצות הברית לאסוף כספים עבור הכולל והישיבה שהחזיק. נכנס אל גביר אחד והתחיל לספר לו על הישיבה ועל הבחורים ועל המצב, והלה במשך רבע שעה נותן לו "שטיפה": פרזיטים, אינכם עובדים, אתם ואתם ואתם. האורח עומד, מקשיב, אינו עונה ואינו מגיב. אחרי רבע שעה, לאחר שהוציא הגביר את כל מרירותו, הוציא פנקס צ'קים, רשם אלפיים דולר ונתן לו. שאל אותו הגביר: רגע, צעקתי עליך רבע שעה - למה לא ברחת? השיב לו: אני הולך עם רשימות, אינני דופק סתם על דלתות. ברשימה כתוב כמה כל אחד נותן ולמי כדאי לפנות, ואצלך כתוב: צועק רבע שעה ומקלל, ואחרי זה נותן אלפיים דולר. אז אמרתי, אעבור את הרבע שעה הזאת.
אומרים בעלי המוסר: תאר לעצמך שהיה לנו דף כזה לכל הייסורים שבעולם, ובו כתוב - מקבל ייסורים כך וכך, ולאחר מכן מתנקים לו עוונות אלה ואלה, ולאחר מכן זוכה לעולם הבא. אנחנו רואים רק את הייסורים, ואת ההמשך איננו רואים. ואז מה קורה? האדם אחרי עשר דקות אומר: די, אין לי כוח, לא צריך אותו בכלל. המתן עוד חמש דקות, יש לך אלפיים דולר - מה אתה בורח? זה כבר מגיע. רק שאדם שיש לו את הרשימה, שיודע איך הדברים הולכים, אין לו קושיות.
זה מה שאומר כאן דוד המלך: ריבונו של עולם, שלא יחרפו אותי ויאמרו הנה דוד צדיק וחסיד וראו כמה הוא סובל. אל תסתכלו בראייה קצרת רואי, אלא הבינו שהקדוש ברוך הוא בסופו של דבר נותן שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים. "אל תבישני" - שלא יהיה לי רע בעולם הזה ותצמח מכך בושה, שיאמרו: איפה הדין ואיפה הצדק, והרי התורה אומרת שה' שומר את הצדיקים מרע. אפילו שמצד עצמי מוכן אני לקבל את הייסורים - אל תבישני, שלא יהיה חילול השם.
דֶּרֶךְ מִצְוֺתֶיךָ אָרוּץ כִּי תַרְחִיב לִבִּי׃
הרד"ק מבאר: כל כך הרחבת את ליבי, עד שאני רץ בדרך המצוות. לשון ריצה מורה תמיד על הליכה בלא עיכוב; כשיש לאדם מכשולים בדרך קשה לו לרוץ. אומר דוד: המצוות כל כך חלקות אצלי, אני כל כך זורם עימן, עד שאני רץ בהן. יש אנשים שאצלם כל מצווה - עד שמקיימים אותה מחפשים איך לדחות, וגם כשעושים מחפשים איך לקצר ולמעט. ודוד אומר: אצלי הכול זורם, אני שמח במצוות ה', והדבר מרחיב את ליבי ואני רץ בדרכן בלי עיכובים.
המצודת דוד מסביר: אני עושה בזריזות את מצוות ה', ומהו "כי תרחיב לבי"? כי אני יודע שבעבור זה תרחיב את ליבי בתענוגי עולם הבא. לכאורה זה קשה, שהרי אין אדם צריך לעבוד על מנת לקבל פרס - "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס". אלא שההבנה בדברים היא, שבכל אופן גילו לנו את השכר, ולמה? כדי שאדם יקיים את המצוות בשמחה. אני מכוון באמת לקיים את המצווה מפני שכך ציווה ה', אבל כשאני יודע שיש גם שכר, אני עושה זאת גם בשמחה.
וחשבתי אולי להסביר על פי מה שמביא הרב חיד"א בשם ספר זרע ברך: אמנם "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא", אין שכר מצוות בעולם הזה, ואף על פי כן כתוב "והיה אם שמוע תשמעו... ושמר ה' לך את הברכה" - הרי במפורש שכר בעולם הזה. ומיישב: אין מקבלים בעולם הזה שכר על קיום המצוות, אבל כן מקבלים בעולם הזה שכר על השמחה בקיום המצווה. זהו דבר נפלא מאוד: על גוף המצווה אין שכר כאן, ועל השמחה - יש.
לפי זה אפשר לומר: "דרך מצותיך ארוץ" - ריצה היא מתוך שמחה, שהרי מי שאינו עושה ברצון יש לו תמיד מעכבים והפרעות והוא מחפש איך להיפטר; ואילו אצלי זה מתוך שמחה. ולכן "כי תרחיב לבי" - גם כאן בעולם הזה: על ידי שאני מקיים מתוך שמחה, תרחיב את ליבי ותיתן לי שפע ושכר בעולם הזה. ובזה מתחבר הפסוק לקודמו: שם ביקש, לפי ביאור המלבי"ם, "דבקתי בעדותיך אל תבישני" - שלא יאמרו הנה דוד החסיד ורק סובל. אומר דוד: הרי אני רץ בדרך מצוותיך מתוך שמחה, ומגיע לי שתרחיב את ליבי כאן בעולם הזה. ואין זה על חשבון עולם הבא, שכן השכר כאן הוא רק על השמחה, ושכר המצווה עצמה שמור לעולם הבא. נמצא טעם נוסף מדוע יכול הקדוש ברוך הוא שלא להבישני בייסורים, אלא להיטיב לי כאן, ולא יתעוררו קושיות של חסרי אמונה: הנה דוד המלך צדיק, ולמה הוא סובל.
המלבי"ם אומר שהמושג העיקרי כאן הוא מצוות, וכבר הזכיר שיש הבדל בין דרך לנתיב: הדרך היא הדרך הגדולה, והנתיב מיועד ליחידים. כמו שיש אוטוסטרדה, ויש נתיבים היוצאים ממנה לכפרים ולבתים הפרטיים. תחילה הוא מבקש שידריכהו ה' בדרך מצוותיו, שהיא הדרך הגדולה, ואחר כך יבקש שידריכהו בנתיב המצוות. ומה ההבדל? בדרך המצווה אומר דוד "דרך מצותיך ארוץ" - הדרך הגדולה, מבלי להיכנס לפרטים ומבלי לדעת את כל פרטי המצוות: אפילו שהפרטים אינם ידועים לי, בזה אני רץ. הדרך הכללית הסוללת אל המצוות - להאיר על האמונה, על המידות הטובות, על חובות שבין אדם לחברו - זו ידועה לי, ובה אני רץ במהירות.
ומהו "כי תרחיב לבי"? המלבי"ם מבאר תמיד שהלב הוא הכוח המושל באדם, ביטוי לכוח הממשלה. לפעמים יש לאדם "כאב לב", צרות היושבות לו על הלב - ממה? מ"אויבי הנפש הצוררים עליו". ומי הם אויבי הנפש? המידות: הכעס, התאווה, הקנאה, הנקמה - זה מה שמציק לאדם בלב. כפי שאמר מי שאמר: מה שיהרוג אותך אינו מה שאתה אוכל, אלא מה שאוכל אותך. וזה אכן הורג את הלב; היום גם ידוע ברפואה שאדם הנתון בסטרס ובלחצים ובמתחים - הדבר הורג אותו ממש, וכן "יהרג כעס", הכעסים הורגים את האדם, והרי הם בגדר אויבי הנפש.
אומר דוד: הדרך הזאת מרחיבה את ליבי, את כוח המושל שבי, ובה אני מנצח את אויבי הנפש - מתגבר על הכעס, על התאווה, על הקנאה ועל הכבוד. על ידי המצוות הלב הוא המושל. "תרחיב לבי" פירושו שהדרך הזאת מרחיבה את הלב להיות מושל על התאוות ועל המידות הרעות, ובזכות זה אני יכול להתמודד עם כל הניסיונות ועם כל אויבי הנפש המצירים לה.
ארבעת הפסוקים בונים מהלך אחד: "דרך שקר הסר ממני" - שאלמד את דרך האמת רק מן התורה ולא מן הקליפה, ושאזכה לכוון לאמיתה של תורה מכוח הדבקות במי שחותמו אמת. "דרך אמונה בחרתי" - שהאמונה הקבועה בלב היא המפתח להבין את משפטי ה' בלא קושיות של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, על ידי השוואת השכר והעונש שבעולם הבא. "דבקתי בעדותיך אל תבישני" - שלא יהיה חילול השם בסבלו של הצדיק, שהרי כל ספר בראשית עדות על שכר ועונש, ורק מי שרואה את ההמשך אין לו קושיות. ולבסוף "דרך מצותיך ארוץ" - ריצה מתוך שמחה, שעליה מקבלים שכר אף בעולם הזה, ושבכוחה הלב נעשה מושל על המידות והתאוות.