פרק קיט הוא הפרק הגדול שבתהילים, הבנוי לפי אותיות האל"ף־בי"ת, ובכל אות שמונה פסוקים העוסקים כולם בתורה ובמצוות. בשיעור זה נעמוד על אות ה' שבפרק - פסוקים לג-לז, שבהם דוד המלך מבקש הוראה, הבנה והדרכה בדרכי התורה, ובעיקר: שיזכה לעבוד את השם לשמו ולא בעבור שכר ובצע.
הוֹרֵנִי יְהֹוָה דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב׃
רש"י מפרש "ואצרנה עקב" - אני אשמור אותה בכל מעגלותיה ועקבי נתיבותיה, כלומר בכל הדרכים אשמור את דרך חוקי השם. הרד"ק מביא בשם האבן עזרא פירוש אחר: "ואצרנה, כי עקב יש לה". עקב הוא לשון סוף, כשם שהעקב הוא סופו של האדם, וכוונת הדבר לגמול ולשכר שבסוף המעשה - אשמור אותה כי מובטח עליה שכר, כלשון "בשומרם עקב רב".
אלא שהרד"ק עצמו אינו מקבל פירוש זה, שהרי לפיו דוד המלך אומר שהוא שומר מצוות כדי לקבל שכר, וזו עבודה ברמה נמוכה - וחז"ל כבר אמרו: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. לכן הוא מביא את פירוש אביו: השכר על כך שתורה אותי דרך חוקיך יהיה עצם זה שאצור אותם. מה אשלם לך תמורת שתלמדני? בכך שאשמור את מצוותיך ואדבק בתורתך. אין כאן שכר המתקבל מבחוץ, אלא השמירה עצמה היא ה"עקב".
והרד"ק עצמו מבאר: "עקב" אכן לשון סוף הוא, כמו "לעולם עקב" וכמו "והוא יגוד עקב", ואף השכר נקרא עקב משום שהוא סוף המעשה - "והיה עקב תשמעון". אבל כאן אין הכוונה לשכר, אלא לסוף הזמן: אצרנה עד סוף ימיי. אשמור את מצוות השם עד הסוף, בלי שום שינוי במהלך כל ימי חיי. אצל בני אדם יש עליות ויש מורדות: פעם מתחזק ופעם פחות, פעם מגדל זקן ופעם מורידו, פעם עם כיפה ופעם בלי, פעם הולך לבית הכנסת ופעם לא, פעם רק בשבתות - כמו מטוטלת. אומר דוד המלך: אצלי לא כך; "ואצרנה עקב" - עד סוף ימיי, כל ימי היותי אצרנה.
ויש שהוסיפו ביאור על פי דרשת חז"ל ב"והיה עקב תשמעון" - אלו המצוות שאדם דש בעקביו. דוד אומר: "הורני ה' דרך חוקיך", ואז אצור אפילו את אותן מצוות שאדם רגיל לדוש בעקביו; גם עליהן לא אוותר.
המלבי"ם מדגיש שהמילה המרכזית בפסוק היא "חוקים". אפשר שאדם ירוץ בדרך המצוות, יזרום בה בלי להיתקל, ובכל זאת בדרך החוקים קשה לו לרוץ, כי הם טעונים הבנה. ולא זו בלבד שטעמי החוקים עצמם נעלמים - למה ציווה השם כך? חוקה חקקתי. למה פרה אדומה, למה כלאיים, למה שעטנז - אלא שגם הדרך שלהם אינה ידועה. וכשהדרך נעלמת, אי אפשר לפסוע בה כלל. כשאדם יודע את הדרך יש לו לפחות "ווייז", אך כשאינו יודע - אינו יכול ללכת. לכן מבקש: הורני מהי הדרך הנכונה בהבנת החוקים, ואז "אצרנה עקב" - אניח את עקבי בדרך זו, אצור אותה ואוכל ללכת בה. והמלבי"ם מביא גם את הפירוש שאצרנה עד סוף ימי חיי, כפי שראינו ברד"ק, ואפשר להלביש אותו על דרכו: אם אדע את דרך החוקים, אשמרנה עד סוף ימיי, ולא יהיה חשש שאפרוש מן הדרך מתוך אי הבנה או מתוך שאיני יודע את טעמי חוקי השם.
הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל־לֵב׃
הרד"ק מבאר: אני מבקש לשמור את מצוות השם ולא לעשות לי שם - לא לשם פרסום ולא כדי שידעו הכול מי הוא דוד ומה מעשיו הטובים, אלא "בכל לב", מאהבתי לעשות את מצוותיך. שכן מי שעושה למען הרושם והפרסום אינו עושה בכל לבו, אלא רק כדי שיראוהו ויעריכוהו.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "תורה". מלבד הבקשה שיראה לו את נפלאות התורה, שתסיר ממנו את דרך השקר ותוליכהו בדרך הישר, הוא מבקש גם להבין את דברי התורה הפשוטים בהבנת הלב. גדר הבינה הוא להבין דבר מתוך דבר, והתורה כולה בנויה על בינה אמיתית: לומדים דבר ומסיקים ממנו דבר נוסף. הרי בתורה לא כתוב מה הדין במיקרוגל והאם יש בו איסור בשר בחלב, לא מוזכרת הפריית מבחנה, ועוד עניינים רבים שאין לנו אליהם אפילו מבוא. ורק על ידי היקש והבנת דבר מתוך דבר אנו למדים מה הדין בזה ומה בזה. זו בחינת "הבינני".
ומוסיף המלבי"ם: "הנוצר" גדול מן "השומר". שמירה היא ברמה מסוימת, ונצירה היא דרגה גבוהה יותר. דבר שאדם אינו מבין לגמרי - לא ישמרנו כראוי; אבל דבר שהוא מבין ויודע עד כמה הוא מסוכן - "ואצרנה", שמירתו מעולה. כשאומרים לילד אל תעשה, הוא ינסה בכל זאת, משום שאינו מבין באמת את חומרת הדבר; אך כשאדם מבין את חומרת הדברים הוא אפילו לא ינסה. וכן "ואשמרנה בכל לב" - מי שאינו מבין את דברי התורה לא ישמרם בכל לבו אלא מתוך רצון לקבל שכר ושפע; ואילו המבין את טעמי התורה שומרה מצד עצמה, בכל לבו.
הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֺתֶיךָ כִּי־בוֹ חָפָצְתִּי׃
הרד"ק מפרש: תדריך אותי, תפתח את לבי ושכלי שרצוני יהיה אליו, ושלא אשגה בו - כאדם היודע את הדרך ויכול ללכת בה בלי טעויות, שכבר מכירה כמעט בעל פה. ההדרכה היא שתמנע ממני את השגיאות.
המלבי"ם מדגיש שהעניין המרכזי כאן הוא "מצוות", ומזכיר את ההבדל שכבר ראינו בין דרך לנתיב: הדרך רחבה והנתיב צר. על הדרך נאמר "דרך מצוותיך ארוץ" - בדרך הגדולה אני רץ; אבל בנתיבות, שהם המסלולים המתפצלים מן הדרך הגדולה, איני יכול לרוץ ואיני יכול ללכת מעצמי, אלא צריך אני הדרכה. כוונת הדברים: עיקרי המצוות ברורים, אבל כשמגיעים לפרטים כבר צריך ביאור גדול ופירוט - מה הדין במצב כזה ובמצב כזה. דקדוקי המצוות הם שעלולים להביא את האדם לידי כישלון ולידי עבירה, ולכן על הנתיב הוא מבקש הדרכה מיוחדת.
ומהו "כי בו חפצתי"? כדרשת חז"ל על "במצוותיו חפץ מאוד" - במצוותיו ולא בשכר מצוותיו. אין הוא מבקש הדרכה כדי לקיים מצוות רבות ולזכות בשכר מרובה, אלא "כי בו חפצתי" - במצוות עצמן אני חפץ, בחרתי בהן מצד עצמן ולא מצד השכר שאקבל עליהן.
הַט־לִבִּי אֶל־עֵדְוֺתֶיךָ וְאַל אֶל־בָּצַע׃
הרד"ק מבאר: שלא יהיה לבי להוט לקבץ ממון ולא אחפש בצע, אלא כל לבבי יהיה אל עדותיך. "בצע" עניינו אהבת ממון, כמו "שונאי בצע" - יראי אלוקים ואנשי אמת השונאים את הממון, כלומר אינם רודפים אחריו. שהרי הלהיטות אחר הממון משבשת בלי ספק את זכות שכלו של האדם, ובעקבות הממון אדם מכריע הכרעות שאינן על פי דין ואינן על פי הנצרך.
ואפשר לומר גם בדרך רמז. אצל הספרדים מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה", ואצל האשכנזים "לעסוק בדברי תורה", ואמר מישהו בדרך צחות שאצל האשכנזים מכל דברי תורה עושים עסק: לזה עסק של אתרוגים, לזה עסק של תפילין, לזה עסק של ספרי תורה. ובאמת מצד עצמו זה דבר טוב - עדיף שיתעסק אדם בספרי תורה ולא בדברי חולין, וככל שהדבר קשור לקדושה כך נפלא יותר. אבל בא הפסוק לרמוז: גם כשאתה מתעסק בזה, תהא מגמתך לזַכּוֹת. אני מוכר לך תפילין כדי שתניח את התפילין המהודרות והיפות ביותר ותקיים את המצווה בהידור. "ואל אל בצע" - שלא יהיה נגד עיניי רק הממון; שאם רק הממון לנגד עיניי, כבר לא איכפת לי למכור תפילין שאינן מהודרות ופחותות, ואני מוכר סיפורים על מה מיוחד וטוב מה שאני מוכר, אבל בתכלס כל השאלה היא כמה כסף אפשר לעשות.
מספרים על אחד מן הגדולים והצדיקים שהביאו לפניו מזוזה שיסתכל בה. הביט בה ואמר: לא כתוב כאן "שמע ישראל". שאלוהו: ומה כתוב כאן? השיב: כסף, כסף, כסף, כסף. כלומר, ברוח קודשו ראה שכל עניינו של הסופר היה "עוד מזוזה, עוד מזוזה, איך לעשות יותר כסף", ואילו שיהיה כתוב כהוגן ושיכוון את מה שצריך לכוון - לא עניין אותו כלל. זהו "הט לבי אל עדותיך": שכל ענייני יהיה במצוותיך, ולא ישבש הבצע את לבי ואת דעתי.
המלבי"ם אומר שעניינו המרכזי של הפסוק הוא "עדות". וכבר הזכרנו שהעדות הן הסיפורים שבתורה הבאים להעיד על גדולתו של הקדוש ברוך הוא ועל הנהגתו: עונש לרשעים - אנשי סדום, דור הפלגה ודור המבול, וכן פרעה והעונשים שבאו עליו; ושכר טוב לצדיקים - כהבטחות הטובות לאברהם אבינו שעמד בניסיונות. כלומר, העדות מעידות שהשם נאמן לשלם שכר טוב ליראיו ולהעניש את הרשעים. לכן ראינו קודם "בדרך עדותיך ששתי" ו"עדותיך שעשועי" - כל זה משמח אותי, שהרי אני עושה רצון השם, ומוכח מן העדות שמשלמים שכר טוב על מעשיי.
אלא שכאן יש חשש: שמא כל עניינו בעבודת השם יהיה בשביל השכר, וכל מגמתו איך לקבל ממנו יתברך. ודבר זה אינו שלמות העבודה. הלוואי ונגיע גם לזה, אך אין זו דרגת השלמות, שהרי זו בחינת עבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. דרגת השלמות היא לעבוד את הקדוש ברוך הוא גם אם אין שכר, רק משום שאני עבדו ונאמן ביתו ורוצה לעשות את החביב לפניו. וכבר אמרנו שכאשר אדם אומר "אני עובד רק בשביל השכר", אם נתבונן יש בזה פגם גדול, שכביכול הוא אומר: ריבונו של עולם, מצוותיך אינן מעניינות אותי, באמת לא הייתי עושה דבר, אלא שאני יודע שיש משכורת ולכן אני עושה. זה כאילו נשמע מן הילד שלנו שמגיש כוס תה ואומר: אבא, אני מגיש כי אני יודע שיש ירושה. על דיבור כזה יאמר האב: קח את כוס התה, איני רוצה, אל תגיש לי כלום - מה, אתה מסתכל עליי ככספומט? באמת העבודה צריכה להיות מפני שהיא עושה נחת רוח לפניו, גם אם אין שכר.
לכן בא דוד ומבקש "הט לבי אל עדותיך" - שאשמח בהן מצד עצמן, כיוון שהן מעידות על השגחת השם ועל טובו וחסדו, "ואל אל בצע" - שלא יהיה מה שמחפש העובד את הבצע, לא הרווח ולא "מה בצע" ומה נרוויח מכאן, אלא מה שיעניין אותי באמת הוא מה אוכל לעשות נחת רוח לפניו, ושלזה תהיה שאיפתי.
בספר פנים יפות מסביר: דוד מבקש "הט לבי אל עדותיך" - רצוני לעסוק רק בתורה, "ואל אל בצע". והכוונה למה שאמרה הגמרא שמצווה לבצוע, כלומר מצווה לעשות פשרה: כששני בעלי דינים באים, אל תתחיל בייקוב הדין את ההר אלא נסה לראות כיצד עושים פשרה. על זה הוא אומר: אעסוק רק בתורה, אבל לא אעשה פשרה. מהי הפשרה? הגוף מושך לכיוון אחד והנפש לכיוון אחר, ונעשה פשרה באמצע: קצת גוף וקצת נפש, קצת עולם הזה וקצת עולם הבא, קצת הנאות וקצת תאוות. לא. אלא "הט לבי" - שכל לבי יהיה נוטה רק לתורה ולעדותיך, ולא שאנסה לרצות את כל הצדדים, אלא שהשלמות והשאיפה שלי תהיה לעבוד רק אותך בלי התעניינות בשום דבר אחר.
והחזון איש כבר הגדיר סוג כזה של אנשים: "אנשי הדת והחיים". יש דת ויש חיים, ואל תערבב ביניהם - עד כאן היית בבית המדרש ובבית הכנסת, סיימת תפילה וסיימת לימוד, עד כאן הדת; עכשיו יצאת וצריך להתחיל לחיות. אצלם הדת כלואה בקסרקטין, בפינה מיוחדת, ואחר כך חיים. אומר החזון איש: זה שיבוש גמור, שכן אדם צריך להבין שהדת, דהיינו עבודתו יתברך, היא מטרת כל החיים. "בכל דרכיך דעהו" - לא רק בבית הכנסת ולא רק בתפילה, אלא זה מלווה אותי יום יום, שעה שעה ורגע רגע. אפילו כשאני הולך לישון עליי לישון על פי ההלכה, ומה אומר לפני השינה ומה אכוון בשינתי. הדבר צריך ללוותני עשרים וארבע שעות, ולא לעשות "ביצוע" ופשרה - קצת עולם הזה וקצת עולם הבא, זה חלק הגוף וזה חלק הנשמה - אלא חלק הנשמה ילווה אותי בכל היום ובכל מעשיי.
בספר תהילות מהרי"ץ מביא את דברי חז"ל שחברים העוסקים בתורה אין מפסיקים לתפילה. ובאיזו דרגה של חברים מדובר? אומרת הגמרא: כרשב"י וחבריו, שלא היו מפסיקים לתפילה אלא עוסקים בתורה בהתמדה. ודוד המלך מבקש מן הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, רצוני לעסוק כך בתורה עד שאהיה פטור מתפילה - לא כדי להיפטר מן התפילה, אלא שרמת ההתמדה שלי תגיע לדרגה כזו. והיכן הדבר רמוז? "ואל אל בצע": התפילה מחולקת לשלוש - שחרית, מנחה וערבית, בוקר צהריים וערב, ראשי תיבות בצ"ע. כלומר אני רוצה לעסוק אך ורק בתורה, בהתמדה גדולה.
ועל פי עיקרון זה חשבתי להסביר קצת אחרת: "הט לבי אל עדותיך" - שאעסוק בתורה בתמידות וללא הפסקה, ולא אהיה מאלה שרק קובעים עתים לתורה - בצ"ע: זה לומד בבוקר, זה קצת בצהריים וזה בערב. לא מאלה שלומדים "בצע", אלא מאלה שעוסקים בתורה ללא הפוגה ובהתמדה גדולה. ודאי שמי שאינו יכול - יעסוק בבוקר ובצהריים ומתי שיוכל; אבל מי שיכול, לא יסתפק בכך, אלא "הט לבי אל עדותיך" - שכל ענייני ועסקי יומם ולילה יהיו רק עסק התורה.
הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי׃
הרד"ק מבאר שכל הבקשה הזו היא שיעזרהו על קיום המצוות; "מראות שווא" - שלא אתור אחרי עיניי, "בדרכך חייני" - שהרי החטא ממית את האדם, וכשאלך בדרכי השם תהיה לי בזה חיות. והאבן עזרא מוסיף שחיי האדם יאריכו אם לא ילך אחר עיניו. ואין הכוונה רק לשמירת העיניים כפשוטה, אלא להליכה אחר תאוות לבו ועיניו: העיניים הן סרסורי העבירה, המתווכות את החטא לאדם, וכשהוא נמשך אחר מראה עיניו הדבר מקצר את ימיו; אבל כשהוא דבק בהשם - "בדרכך חייני".
המלבי"ם מבאר שהפסוק מוסב על הקודם לו: שעיניי לא יראו דבר שאין בו ממש. שהרי אמרנו שאיני רוצה לעבוד את השם בשביל הבצע ולא בשביל השכר, ועל כך הוא אומר "העבר עיני מראות שווא" - השכר אין בו ממש, אין הוא התכלית ואין הוא העיקר, ולכן שלא יתבוננו עיניי על השכר ושלא תהיה אליו שאיפתן; זהו "ראות שווא". אלא מה? "בדרכך חייני" - שכל מגמתי ומבטי יהיו נסובים על דרכיך: כיצד אדבק בדרכי השם, שהן חסד ורחמים וחנינה, ואלמד ללכת בהן ולחיות בהן. זו תהיה כל שאיפתי, ולא הסתכלות על הבצע ועל מה שאני מרוויח, שהוא מראה שווא שאין ראוי לאדם להתעסק בו.
אות ה' שבפרק קיט היא סדרת בקשות של דוד המלך: "הורני" את דרך החוקים הנעלמת, כדי שאוכל להניח בה את עקבי ולשמרה עד סוף ימיי; "הבינני" בבינה של דבר מתוך דבר, כי רק המבין נוצר את התורה ושומרה בכל לב; "הדריכני" בנתיב הצר של פרטי המצוות ודקדוקיהן, שבו אי אפשר לרוץ לבד. ומעל הכול עובר החוט המחבר: "ואל אל בצע" ו"העבר עיני מראות שווא" - שלא הממון ולא השכר יהיו נגד עיניי, שלא אעשה פשרה בין הגוף לנפש ולא אחלק את חיי ל"דת" ול"חיים", אלא כל כולי יהיה נתון לתורה ולעבודת השם מאהבה, "כי בו חפצתי" - במצוותיו ולא בשכר מצוותיו.