פרק קי"ט הוא פרק של בקשות על התורה, וכל אות בו מוסיפה נדבך בעבודת ה'. באות ד' אנו עומדים על ארבעה נושאים שהמלבי"ם מלמד אותנו לזהות לאורך הפרק: דברים, חוקים, פקודים - וכנגדם בקשת האדם על חיי הנפש, על הבנת טעמי המצוות, ועל הצלה מדרך השקר. נלך על הפסוקים כסדרם.
דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ׃
ראשית הערה בדקדוק: מדוע אנו קוראים "חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ" ולא "חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ" ברפה? הרי המילה "חייני" מסתיימת באות י', שהיא מאותיות אהו"י, וכשהמילה סמוכה הכ' שאחריה מתרפה. התשובה: ל"חייני" יש טעם מעמיד, ולכן אין כאן סמיכות אלא הפסק - "חייני", פסיק, "כדברך". וכיוון שכך, הכ' פותחת מילה חדשה, ואות בג"ד כפ"ת בראש מילה באה דגושה.
רש"י מפרש: "חייני כדברך" - כמו שהבטחת לי על ידי נתן הנביא, הבטחת טובה על ביתי ועל זרעי אחריי, ולכן תחיה אותי כפי אותה הבטחה. הרד"ק מעמיד את הפסוק על מצבו של דוד כשברח מפני אבשלום והיה קרוב למיתה, עד ש"דבקה לעפר נפשי" - כאילו כבר היה בקבר, כבר הגיע לעפר. ואז הוא מבקש: "חייני כדברך" - כמו שנאמר "אני אמית ואחיה"; הגעתי למצב של כמעט מוות, אך בידך להחיות. ויש שהרד"ק הולך בדרכו של רש"י: נתן הנביא אמר "כי ימלאו ימיך ושכבת עם אבותיך", הרי שיש דבר ה' שאני עתיד לחיות - תחיה אותי.
הנקודה המרכזית בפסוק היא "דברים", דבר ה'. קודם לכן אמר "גמול על עבדך אחיה ואשמרה דברך" - בקשה על החיים הגשמיים, הגופניים. עכשיו הוא מוסיף: גם אם תמלא את רצוני בעניין החיים הגופניים, מה יהיה על החיים הרוחניים? זו בחינת "נפשי". על כך הוא אומר: "דבקה לעפר נפשי" - ריבונו של עולם, החלק הרוחני שבי עדיין קבור בעפר של הגוף, שהרי הגוף הוא בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב", והנפש קבורה שם. לכן אני מבקש: תזכה אותי שהחיים שאתה נותן לי יהיו חיי הנפש - לא חיים מגושמים, לא חיים של תאוות. וזהו "חייני כדברך": כמו שאמרת בתורה "ובחרת בחיים". מהי הבחירה הנכונה? בחיים הרוחניים, הנפשיים. וכשכך יהיה, יתקיים בי גם "ואשמרה דברך" - והיות שאמרתי שאשמור את דבר ה', על כן "חייני כדברך".
בספר אוצרות האגדה מביא על פי דברי חז"ל בגמרא בתמיד ל"ב: מה יעשה אדם ויחיה? העצה היא - ימית עצמו. נשמע כפרדוקס, ורש"י מבאר: ישפיל עצמו. כלומר, כשאדם משפיל את עצמו - זו אריכות ימים, זה מה שנותן לו חיים. וזהו שכתוב כאן: "דבקה לעפר נפשי" - הריני דבוק לעפר, משפיל את עצמי, ולכן "חייני כדברך" - כפי שדיברת שם בתלמוד, שזו העצה לחיים על ידי השפלת עצמו; כך תחיה אותי.
בספר איל צבי מבאר על פי דברי חז"ל: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער לתחיית המתים, שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר" - מי שנעשה שכן לעפר בחייו, כלומר מחובר לעפר ושפל, עפרו ננער; אבל מי שדרך יוהרה וגאווה לו, אין עפרו ננער. וההיגיון שבדבר: אדם זה בחיי חיותו רמס את כל מי שסביבו, אומרים לו - יגיע זמן שתישאר למטה, וכולם יקומו לתחיית המתים וירמסו אותך. וזהו שאמר דוד: "דבקה לעפר נפשי" - שוכן אני לעפר עוד בחיי, ומכוח זה "חייני כדברך" - תחייני בתחיית המתים, כפי שאמרו חז"ל שמי שיש בו בחינת עפר, שוכני עפר, יזכה לתחיית המתים.
דְּרָכַי סִפַּרְתִּי וַתַּעֲנֵנִי לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ׃
רש"י מפרש: סיפרתי לפניך את צרכיי ואת חטאיי, "ותענני" - וקיבלתי ממך עזר וסיוע. הרד"ק מבאר "דרכי סיפרתי" על דרך "לב אדם יחשב דרכו": חפציו של אדם, ענייניו ודרכיו - כל מה שהייתי רוצה לעשות הייתי מספר לפניך.
וכך אנו רואים אין ספור פעמים אצל דוד: "וישאל דוד בה'". על כל פעולה דאג לשאול באורים ותומים ולברר: האם אעלה? האם יסגירוני בעלי קעילה? האם אעלה לירושלים לאחר שבע שנים בחברון? לכל אורך הדרך שאל דוד את הקדוש ברוך הוא, ולא עשה שום פעולה על דעת עצמו - בשונה משאול, שהקריב את העולה כנגד הוראת הנביא, ולא מיגר את עמלק כנגד הוראת הנביא. אצל דוד ההיפך הגמור: בכל דבר ביטל עצמו לרצון האלוקי. "דרכי סיפרתי" - אמרתי לפניך ריבונו של עולם, זו דרכי, כך אני רוצה לעשות, "ותענני" - ואתה מורה לי מהי הדרך הנכונה. ואם כן, גם עתה אני מבקש שתענה לי במה שאני שואל: "למדני חוקיך" - כשם שהנחית אותי במהלכיי, כך תנחה אותי בעסק התורה; תלמדני את החוקים הנסתרים, שרק אדם חכם זוכה להם, ותן לי לב מבין שאבין אותם ואת יסודותיהם באמת.
הנקודה המרכזית בפסוק זה היא החוקים. כבר אמר דוד בתחילת הפרק "אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך" - ביקש שדרכיו והנהגותיו לא יהיו מנוגדים לשמירת החוקים, שהחוקים יהיו מקובלים עליו. שהרי חוק הוא גזירה, דבר בלא טעם, ולדבר כזה אדם מתנגד באופן טבעי; לכן ביקש שיזכה שלא תהיה לו התנגדות אליהם ושיקיימם ברצון. אחר כך אמר "ברוך אתה ה' למדני חוקיך" - הודה לה' שאכן לימד אותו את חוקיו ושמע את תפילתו. ואם כן, מדוע הוא מבקש שוב "למדני חוקיך"?
מבאר המלבי"ם: "כי דרכי סיפרתי וראיתי כי תענני". התפילה הראשונה - שדרכיי יכונו לשמור חוקיך, שלא תהיה לי התנגדות וריחוק מן החוקים - נתקבלה, וברוך ה' אני מרגיש קשור אליהם. לכן אני מבקש עתה בקשה שנייה על לימוד החוקים: לא רק שלא תהיה לי התנגדות אליהם, אלא שאזכה להבין אותם, לדעת את טעמם ואת סודם ולעמוד על פנימיותו של אותו חוק.
דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ׃
הרד"ק רואה בזה מעין כפילות למה שאמר קודם "למדני חוקיך", וכך גם כאן הוא מבקש "דרך פקודיך הבינני". המצודת דוד מבאר שהכוונה למסתרי המצוות ולעיקרם, ואם תלמדני זאת - "ואשיחה", אף אלמד את האחרים בדברים הנפלאים והמכוסים שתגלה לי; מה שתגלה לי לא יישאר אצלי בלבד.
הנקודה המרכזית כאן היא הפקודים. כבר ביאר לנו המלבי"ם שהפקודים הם המצוות המופקדות על הזיכרון: קרבן פסח - לזכור את יציאת מצרים; פטר חמור שתפדה בשה - אף הוא לזכר יציאת מצרים; תפילין - שהקדוש ברוך הוא גאלנו בזרוע נטויה. מצוות שהן זכר לניסים שעשה ה' לנו, ועל ידי קיומן אנו זוכרים את אותו נס.
אם כן, הפקודים עצמם מובנים: אתה אוכל מצה, זכר לכך שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ והשם גאלנו. זה הגיוני וברור. אבל "דרך פקודיך" אינה מובנת. המלבי"ם כבר לימדנו שיש הבדל בין דרך לנתיב: דרך היא הדרך הגדולה, ונתיב הוא השביל הצר. וכאן הכוונה לדרך הניסית שבה נעשו אותם פקודים - את זה איני יודע. ברור לי שאני אוכל מצה מפני שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ, אבל באיזו דרך נעשה הנס - זה למעלה מתבונת אדם ומן ההשגה - את הדרך הזו אני מבקש שתבין לי. ועל ידי כן "ואשיחה בנפלאותיך": כל הניסים האלה ממך הם, נפלאות הם, וכשאבין אותם אוכל לשוח בהם, לדבר בהם, ולפאר ולרומם את שמך בנפלאות שעשית.
במדרש שוחר טוב שואלים: מהו "הבינני"? אמר לו דוד: ריבוני, אל תאמר לי הרי הם לפניך, התבונן אתה לעצמך. כלומר, כביכול יכול הקדוש ברוך הוא לומר: מה הבעיה? הנה יש לך תורה, התבונן. על כך אומר דוד: אם אין אתה מבינני, איני יודע כלום. ריבונו של עולם, מה שתסביר לי - אדע, ומה שלא - איני יודע כלום. וכמה מצויה מציאות זו: לפעמים אדם מבין דבר מסוים, ומבין אותו בטעות ולא עמד עליו כלל; אבל אם ה' ייתן חכמה, "מפיו דעת ותבונה", אז אתה יודע את הדברים על אמיתתם.
דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ׃
הרד"ק מפרש: ניתכה נפשי מרוב יגון. ורש"י בדומה לזה: נטפה נפשי, נחסרת והולכת, כמטפטפת, כניתכת, כביכול נמסה - כעניין "וימס לבב העם". ויש לפרש "דלפה" מלשון דמעה, וזה קרוב יותר ללשון רש"י "נטפה נפשי", כעין "במסתרים תבכה נפשו": מרוב תוגה וצער נפשי דומעת. "קיימני כדברך" - תקיים אותי במלכותי כמו שהבטחת לי על ידי נתן הנביא, "כיסאך יהיה נכון"; תקיים אותי כאותה הבטחה שביד נתן הנביא.
הנקודה המרכזית כאן היא הדברים. לאחר שהפקודים באים לעורר את הדרך הניסית שבה מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו - שהרי על ידי הפקודים אנו זוכרים את הניסים שעשה לנו - בא דוד ואומר: הרי כעת "דלפה נפשי מתוגה", ואני זקוק לנס. ואכן דוד המלך היה זקוק לניסים כל ימיו: כל ימיו היה נרדף וסובל - משאול, אחר כך ממרד אבשלום, אחר כך מאדוניה בן חגית; בקיצור, ניסים מתמידים. ואם כן, כעת שדלפה נפשי מתוגה, למה לא תעשה לי ניסים כמו שמורים הפקודים? כשם שהיו ניסים אז, כך עשה לי ניסים גם עתה. וזהו "קיימני כדברך" - כפי שמורים אותם הפקודים; תיתן לי "נס להתנוסס", וכשם שאז עשית ניסים והושעת בהם את ישראל, כך קיימני עתה - ועל ידי זה יתפאר שמך בעולם.
דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי׃
הרד"ק מפרש: שלא תזדמן לפניי דרך השקר, ועזרני להסירה ממני. כלומר, הבקשה היא שלא יהיה לי ניסיון בשקר. ושקר אין פירושו בהכרח ששיקרתי אדם מסוים; יש אדם שכל דרכו דרך שקר - אינו הולך בדרך האמת. לכן אני מבקש שלא תזדמן לפניי דרך השקר, ולא אטעה בה; שכן כשמונח לפניי מכשול אני עלול ליפול, אבל אם תסירנו ממני - לא אכשל ולא אטעה. "ותורתך חנני" - ואז תיתן לי לב להבין את התורה ולעסוק בה.
הדבר ברור ומובן: כאשר דרכו של אדם דרך שקר, אין הוא יכול להבין את התורה לאמיתתה. התורה היא תורת אמת, וכשדרכו של האדם עקומה - הוא מעקם את התורה, לומד אותה כפי העקמומיות שלו, ונותן בה הסברים שקריים המתאימים לאג'נדה שלו.
וכפי שאמרנו לא פעם: אדם עקום יוציא מתוך התורה את כל העקמומיות שלו. כל מה שירצה להוכיח - יוכיח לך מן התורה, ויביא ראיות לעקמומיותו. האחד רוצה לומר שצריך להרוג את כולם ולחסל את כולם, והוא מביא ראיה: רבי שמעון בר יוחאי אומר "טוב שבנחשים - רצוץ את מוחו", ומה יש להתווכח? כשלאדם יש ראייה צרה, הוא תופס משפט אחד, שולף אותו, ועושה ממנו חזות הכול; בשבילו בזה התחילה התורה ובזה הסתיימה. ומאידך גיסא, אדם "הומני" יביא לך תמיד "חביב אדם שנברא בצלם", "חיבה יתרה נודעת לו", ואת כל המקראות שמהם עולה שיש לכבד כל אדם - ומהם יקיש שצריך לכבד גם את החמאס וגם את החיזבאללה ואת כולם. שוב: ראייה צרה מובילה את האדם לתפוס משפט ממאמרי חז"ל ולהפוך אותו לחזות הכול.
ולמה אנו שואלים תמיד אדם גדול? כשיש לאדם ספק, מדוע הוא פונה לאדם גדול? מפני שיש לו פרספקטיבה. ראייתו אינה צרה ואינה נקודתית, הוא מכיר את כל התורה כולה. הוא לא ישלוף פסוק ויאמר "הרי כתוב כך"; אתה מכיר רק את מה שכתוב כך, והוא מכיר עוד הרבה דברים שכתובים אחרת. וצריך לשקלל: על מה נאמר זה, ועל מה נאמר זה, באיזה אופן ובאיזה מצב. אדם גדול, שכל התורה כולה לפניו, יודע לשקלל את הדברים.
זהו אפוא עומק הבקשה: "דרך שקר הסר ממני" - ואז "ותורתך חנני", שתיתן לי לב להבין את התורה נכונה, שלא אקח את התורה ואשתמש בה לעקמומיות שלי. שהרי כל אחד יכול ליטול את התורה ולפרש מאמרים ודברי חז"ל לאיזה צד שהוא רוצה. בזמנו אמרה שולמית אלוני, מי שזוכר, דבר הבל, והצטדקה ש"שבעים פנים לתורה" - כאילו גם דבריה הם עוד פן. אמר לה אדם חכם: כתוב "פני הדור כפני הכלב" - גם זה עוד פן, ולפן מסוג זה נחשפנו. וכי דברי הבל נכללים בשבעים פנים לתורה?
ועד כמה הדברים מגיעים: אפילו ארגון הנוטל לעצמו מילה מן התורה - "בצלם" - עם הטעמים שלה ועם הכול, ועושה ממנה לוגו. מאין לקחת זאת? מן התורה. כל העוולות שלו נשענות על מילה מן התורה. ללמדך שאדם יכול להוציא מן התורה הקדושה כל מה שירצה, ועל סמך זה לבנות אג'נדות ושיטות ודרך חיים - בשעה שלא נגע ולא פגע באמיתה של תורה, מפני ש"דרך שקר הסר ממני" לא התקיים בו: הוא לקח את התורה אל דרך השקר.
באות ד' מבקש דוד ארבע בקשות המשלימות זו את זו: "דבקה לעפר נפשי" - שהחיים שתיתן לי יהיו חיי נפש ולא חיים מגושמים, ומתוך השפלה ודבקות בעפר יבואו חיים ותחייה; "דרכי סיפרתי ותענני" - כשם שנעניתי בתפילתי שלא אתנגד לחוקים, כך אזכה לדעת את טעמם וסודם; "דרך פקודיך הבינני" - שאבין את הדרך הניסית שמאחורי המצוות הזכרוניות, וממילא אשיח בנפלאותיך; "דלפה נפשי מתוגה" - שתעשה לי ניסים כשם שעשית אז, ויתפאר שמך; ולבסוף "דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני" - שהתורה תיקנה בלב ישר, שכן רק מי שניצל מדרך השקר זוכה להבין את תורת האמת לאמיתתה.