פרק קי"ט בנוי, כפי שיטת המלבי"ם, על שמונה לשונות של תורה - דרך, עדות, פיקודים, מצוות, חוקים, משפטים, דברך ואמרתך - וכל פסוק סובב סביב אחת מהן. בפסוקים שלפנינו ממשיך דוד המלך את אות ג', ובכל פסוק ופסוק אנו מזהים את הנקודה המרכזית שבו: משפטים, מצוות, עדות וחוקים. הנושא המשותף העובר כחוט השני הוא התמודדות עם כל אותם דברים המרחיקים את האדם מעבודת ה' - החומר והתאוות מחד, ושאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" והלעג של הסובבים מאידך.
גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכׇל עֵת׃
רש"י מפרש 'גרסה' מלשון שבירה - משתברת נפשי מחמת תאווה. הראיה מ'גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל', אותן חיטים שהיו גורסים אותן, ומכאן שהמשמעות היא שבירה. ומנחם חיבר את המילה 'לְתַאֲבָה' (בבי"ת רפויה) ללשון 'מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב', שגם שם הוא לשון שבר. לפי זה: גרסה נפשי ונשתברה אל משפטיך בכל עת - נפשי משתברת מחמת הרצון שלה להידבק במשפטיך.
הרד"ק מוסיף נקודה יפה: גם כאשר אני עסוק בענייני העולם, עדיין ליבי הומה על משפטיך. ואת 'לתאבה' הוא מפרש מלשון תאווה וחשק, כמו 'תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה\'' - וזהו בעצם גם כיוונו של רש"י, שנפשי משתברת מחמת התאווה. האבן עזרא מסביר אף הוא מלשון 'גרש כרמל', אבל לא במובן שהחיטים נשברו אלא שדרכם היה לקלות אותם: נצרבה ונשרפה נפשי לעשות ולקיים את משפטיך, שמרוב אהבתי ותאוותי אליהם נפשי כמו צורבת ונשרפת בשאיפתה לזה.
המלבי"ם לומד אחרת לגמרי. ראשית, הנקודה המרכזית בפסוק היא 'משפטים'. שנית, 'גרסה' אינו לשון עבר אלא לשון ציווי - זו בקשה: ריבונו של עולם, גְּרֹס נא את נפשי. ואף הוא נסמך על 'גרש כרמל', אך לא במובן של שבירת החיטה ולא במובן של צריבתה, אלא במובן של קליפת החיטה - שהיו קולפים ממנה את הקליפה החיצונה. וזו הבקשה: אנא ה', הסר מעל נפשי את הקליפה החיצונה שלה. והקליפה הזו, כמו שאנו יודעים, היא החומר הסוכך על הנפש, ענייני הגשמיות שהאדם אפוף בהם. ועל ידי כך לא תהיה לי תאווה אלא אל משפטי ה' בלבד.
ומהם אותם משפטים? אומר המלבי"ם שהכוונה בלשון רבים - בין משפטים שבין אדם לחברו ובין משפטים שבין אדם למקום. על ידי החומר העכור אנו מתקלקלים בבין אדם לחברו: אדם גוזל, נוטל דברים שאינם שייכים לו, אינו עושה אמת וצדק בגלל אינטרסים שיש לו. כל הכישלונות בבין אדם לחברו נובעים מן התאוות ומן החיבור אל העולם המגושם. וכך גם משפטי ה', כלומר עונשי ה': מתוך שאדם עטוף בחומר ואפוף בו, אינו נמשך לרוחניות, אינו נמשך לקיום מצוות. רק צדיקים שמחים במשפטי ה', ואילו לרשעים זו רק טרחה ועמל וכאב ראש.
וזהו המשך המהלך שהמלבי"ם בנה לאורך הפרק: ישנם כמה וכמה דברים המרחיקים את האדם מעבודת ה' - קוצר המשיג וקוצר המושג, ומראה של 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו' הנדמה כחוסר צדק. על כן מבקש דוד: הסר ממני את הקליפות, ואז 'אל משפטיך בכל עת' - אדבק בהם, וגם כשתעניש את הרשעים לא אהיה בכללם, כי אני דבוק במשפטיך ואינני בכלל הרשעים, ובזה אינצל מאותו עונש.
גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים הַשֹּׁגִים מִמִּצְוֺתֶיךָ׃
הרד"ק מבאר ש'גערת' הוא עבר במקום עתיד - כלומר בקשה: תגער בזדים הארורים. ומצינו מקראות כאלה. אלא שיש כאן לכאורה פרדוקס: זדים הם מזידים, ושוגים הם שוגגים. אם הם זדים אינם שוגים, ואם הם שוגים אינם זדים. היה לו לומר 'זדים ארורים המזידים ממצוותיך', או 'שוגגים ארורים השוגים ממצוותיך'.
מיישב הרד"ק יישוב נפלא: האנשים האלה הם זדים בלימוד התורה, והדבר הזה גורם להם שהם שוגגים בקיום המצוות. הוא אינו הולך לשיעור - וזה במזיד: אין לי כוח, אין לי חשק, מה כבר ילמדו אותי. כאן הוא מזיד. ומה גורם הדבר? שלאחר מכן, בלי שום כוונה להרשיע, כאן הוא נכשל וכאן הוא מקלקל וכאן לא קיים את המצווה - פשוט מפני שלא למד. נמצא שאתה שוגג, אבל מהיכן התחיל השוגג הזה? מזדים ארורים, מזה שמלכתחילה ביטלת את התורה במזיד. הם מתרחקים ממשפטיך, מתעסקים בהבלי עולם או יושבי קרנות, אין להם חפץ בלימוד, ולכן לא ידעו משפטי האל, וממילא שוגים בהם - ושגגת תלמוד עולה זדון. אומר הרד"ק: אותה שגגה תיחשב לזדון, לפי שהוא בטל מן הלימוד במזיד.
ולכן דייק ואמר 'השוגים מִמצוותיך' ולא 'במצוותיך'. אילו היה אומר 'במצוותיך', משמע שהוא מקיים את המצווה אלא שבשגגה אינו מקיימה כראוי - מניח תפילין שלא במקומן המדויק וכיוצא בזה. אך 'שוגים ממצוותיך' פירושו שהוא יצא מן המצוות לגמרי: יש מצווה כזו וכזו והוא אינו יודע כלל, ולכן התרחק ממנה לחלוטין. בשגגתם הם יוצאים מן המצוות.
והנה הסמיכות לפסוק הקודם: כיוון שאמר 'אני תאב אל משפטיך בכל עת', בא ואומר זה לעומת זה - אני תאב אל משפטיך, והם זדים ארורים השוגים ממצוותיך, מפני שמזידים להתרחק מלימוד תורתך.
הנקודה המרכזית כאן, אומר המלבי"ם, היא 'מצוות'. וזהו המשך לשאלה שהרשעים מצליחים והצדיקים מבוזים - עוד מן הדברים המרחיקים את האדם מן האמונה. על זה אומר דוד: הרי תמיד, ריבונו של עולם, גערת זדים ארורים. 'זדים' הם החולקים בזדון על האמונה ועל התורה. ו'שוגים' - אומר המלבי"ם - שגיאה היא תמיד בעיון: שעיין בדבר ולא עמד על נקודתו ולא הבינו נכון.
וראיה לדבר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה' - שם מדובר שבית דין הורו לעבוד עבודה זרה, וזו שגיאה עיונית. הם למדו את הסוגיה ועלה בידם, למשל, שלזרוק אבן על מרקוליס אדרבה - הרי אתה רוגם אותו באבנים. וזו שגגה גדולה, שכן זו עצמה דרך עבודתה, ומי שעושה כן נענש כעובד עבודה זרה. ועל הוראה כזו של בית דין מביאים קורבן מיוחד. מכאן שעניין השגגה הוא טעות עיונית. וזהו שאומר הכתוב: האנשים האלה לומדים שלא כראוי ומגיעים בעיונם לשיבושים, ואתה גוער בהם בעונשים.
ומהי 'גערה'? אומר המלבי"ם, וכן הרד"ק, שכאשר הלשון באה בלא בי"ת אחריה - כמו כאן, 'גערת זדים ארורים' ולא 'גערת בזדים ארורים' - עניינה השחתה (והרד"ק מוסיף: ומארה). אבל כשכתוב עם בי"ת, 'גערתי בו', הכוונה כעסתי עליו ואמרתי לו דברים קשים.
גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז כִּי עֵדֹתֶיךָ נָצָרְתִּי׃
רש"י מפרש 'גל' - תגלגל מעליי, כמו 'וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן'. והרד"ק מבאר: אותם זדים מחרפים אותי ומבזים אותי על שאני שומר מצוותיך, ואתה תגלגל ותסיר מעליי את החרפה ותעבירנה אליהם - שיבושו הם ואשמח אני, כי את עדותיך נצרתי.
האלשיך הקדוש קושר זאת לפסוק הקודם: היות שאני תמיד בייסורים, חושש אני שיאמרו הבריות - הנה, זה מפני שדוד חטא באשת איש, ולכן כל הזמן הוא נרדף ויש לו צרות. אומר דוד: על ידי שאתה מביא עליי ייסורים באים עליי חרפה ובוז, ואנשים חוטאים בכך שהם חושדים בי, ושם שמיים מתחלל. שהרי באמת כל האומר דוד חטא באשת איש אינו אלא טועה. שדוד חטא - אין בזה ויכוח, הרי נשלח נביא להוכיחו; אבל באשת איש ודאי שלא, שהרי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, ונמצא שבאותה שעה נשואה לא היתה.
ומי הם אותם 'זדים ארורים' שכבר גער בהם ה' בלשון עבר? אומר הרד"ק: אלה שערער בהם משה רבנו - בני מחלוקת קורח, 'אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה\''. כלפי משה ואהרון הזידו, והרי הם זדים ארורים; אך בנוגע למצוות היו רק שוגגים, שהרי טעו ואמרו בית מלא ספרים אינו צריך מזוזה, וטלית שכולה תכלת אינה צריכה ציצית - הרי הם 'השוגים ממצוותיך'. וזו בקשת דוד: כשם שגערת בהם כדי להסיר את החרפה ממשה ואהרון, כך גל מעליי חרפה ובוז, הסר ממני את חרפת האומרים שנכשלתי באשת איש, ואז יידעו כי עדותיך נצרתי.
לפי זה מבאר האלשיך גם את המשך הפסוקים: 'גם ישבו שרים' - מגדולי הסנהדרין - 'בי נדברו', ושאלו: הבא על אשת איש מיתתו במה? אני עוסק בנגעים ואהלות, והם פתאום שואלים אותי שאלה שנראית תמימה, אך כוונתם של דואג ואחיתופל לבזותו ולרמוז לו: אדוני, בעל עבירה אתה. ועל כך הוא אומר 'גם עדותיך שעשועיי אנשי עצתי' - בדברי עדות ה' הייתי סותם את פיהם. מה הייתי משיב להם? הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, ואילו המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. דברים אלו הם בגדר עדות שה' מעיד בתורתו. נמצא שאותן עדויות היו 'אנשי עצתי' - הן שהשיבו להם. ואף הנגעים שהיו עוסקים בהם היו אנשי עצתי, שבהם נמלכתי שלא להצר להם: אמרתי די בכך שהנגעים ייפרעו מהם, ואני עצמי לא אפרע מהם.
המצודת דוד מבאר: העבר מעליי את החרפה והביזיון, כי אני שמרתי את התורה, ואם אתבזה יהיה בזה ביזיון לתורה - שיאמרו הנה, ראה מי שלומד תורה באיזה ביזיון הוא נתון. ומכאן רואים את מעלתו של דוד, שבקשתו לא היתה בשל כבודו העצמי. הרי הוא עצמו אמר 'אָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם'. וכשנביא אומר דברים כאלה החקוקים בכתובים, אין אלה אמירות סתמיות. אדם יכול לומר 'אנוכי עפר ואפר' וליבו מלא יוהרה וגאווה - אבל דבר כזה לא היה נכתב בתהילים, שאין כותבים שקרים. כשדוד אומר 'תולעת ולא איש', כך באמת הרגיש וזו היתה מציאותו. ולכן אומר דוד: לא מה שאומרים עליי מטריד אותי, אלא חילול השם שייצא מזה - שיאמרו הנה בעלי תורה, ראה איך מתבזים, אוי לו למי שלמד תורה.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על נקודת ה'עדות'. הסר מעליי את החרפה והבוז שמחרפים אותי, כלומר שאני בבחינת צדיק ורע לו - 'כי עדותיך נצרתי'. ו'עדותיך', כפי שכבר ביאר המלבי"ם, הם הסיפורים שבתורה המהווים עדות על האמונה בה': דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום ועונשיהם, ואברהם אבינו והדבקות האלוקית שזכה לה בזכות מעשיו. כל אלה עדות על הצלחת הצדיקים וכישלונם של הרשעים. כלומר, התורה מעידה שבסופו של דבר צדיק וטוב לו, רשע ורע לו.
וכבר הרחבנו בזה פעם שיחה שלמה: כל מי שמתבונן רק דרך חרך צר רואה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו; אבל מי שיש לו קצת אורך רוח, שנשימתו מאפשרת לו להמתין, רואה שבסופו של דבר צדיק וטוב לו ורשע ורע לו. הבאנו לכך דוגמה ממעשה הרן: הרן אמר, אם אברהם נזרק לכבשן האש ושורד, אני אחריו - ונכנס ומת. לכאורה הנה צדיק ורע לו, למה היה צריך את זה, היית אומר לנמרוד 'אני איתך' ונגמר. אבל זו ראייה קצרה בלבד. מי שיתבונן יראה שהרן היה אביהן של כל האימהות: שרה, רבקה, רחל ולאה - כולן צאצאיותיו. הרן, כמו אברהם, מקים את בית ישראל. ברגע נדמה שהפסיד, אך באורך רוח רואים מי באמת הצליח.
וכן קין והבל: לרגע נדמה שקין קם, רצח את הבל, ירש אותו, לקח גם את התאומה היתרה, חוגג ומאריך ימים - והבל איננו. אבל גם זה הבל, שכן המסתכל כך ראייתו קצרה. הבל חוזר ומתגלגל - הוא שת. ומי אנחנו? לא צאצאי קין, ברוך ה', וגם לא של הבל: הבל מת בלא בנים, וקין נמחה במבול (ולדעת רוב הפוסקים גם נעמה אינה קשורה לקין). אנחנו צאצאי שת, שהוא הבל החוזר בגלגול. נמצא שמקין לא נשאר כלום, ומהבל הושת כל העולם. ואף רמזו: משה - ראשי תיבות משה, שת, הבל, שמשה רבנו נותן התורה הוא גלגול של שת ושל הבל. וזהו שאומר דוד: 'עדותיך נצרתי' - אני קורא את מה שכתוב בתורה, ולכן איני מתרגש ממה שאומרים הנה דוד צדיק וסובל. בוא נחכה ונראה. היכן דואג? היכן אחיתופל? אין להם חלק לעולם הבא, לא יחצו ימיהם, לא נשאר מהם כלום. ואילו דוד מלך ישראל חי וקיים, דוד מלכא משיחא, וכל ההבטחות ושושלת הנצח - הכל דוד המלך.
גַּם יָשְׁבוּ שָׂרִים בִּי נִדְבָּרוּ עַבְדְּךָ יָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ׃
רש"י מפרש שאפילו מלכי אומות העולם מתלוצצים עליי שאני עוסק בתורה. מחפשים את דוד לישיבת הקבינט - והוא תקוע בבית המדרש. אומר דוד: איני מתרגש; 'עבדך ישיח בחוקיך' - אני דבוק בך ריבונו של עולם ואיני מתרגש מן המלעיגים.
הרד"ק מבאר: 'שרים' - אנשים גדולים שאינם חפצים בתורה, יושבים בקרנות ומדברים בי דרך גנאי, כלשון 'וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה'. ולמה נאמר 'נדברו' ולא 'דיברו'? מפני שלשון נפעל מורה על התמדת הדיבור - שהם מדברים בי תמיד. ודוד אומר: איני חושש להם, אני אשיח בחוקיך ואעשה מצוותיך כעבד העושה מצוות אדוניו.
ובעניין זה כבר הבאנו פעם ביאור יפה על הפסוק 'יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר'. לכאורה מה יש להתלונן - הלא מוטב שילעגו לך שותי שכר בבתי המרזח ולא בבית המדרש. אלא אומר דוד: על זה עצמו אני מצר. שהרי כשאדם מדבר עליך לשון הרע הוא מעביר אליך את זכויותיו; אילו היו בעלי זכויות, עוד היה לי מזה משהו. אבל מי משיח בי? 'נגינות שותי שכר', ריקים שאין להם שום זכות - ומה יצא לי מכל זה?
אפשר לבאר את הפסוק גם באופן אחר. כתוב בספרים הקדושים שאם אדם בעל עבירה לומד תורה, תורתו הולכת לקליפות. וזהו 'ישבו שרים בי נדברו': דוד, אתה חוטא, נכשלת באשת איש - 'עבדך ישיח בחוקיך'?! אתה עבד ה'? אתה אדם הגון לשוח בחוקיו? מה אתה יושב ועוסק בתורה ומשחק לנו כאילו אתה צדיק - הלא זה הולך לקליפות.
אלא שצריך לדעת שאף על פי כן כותבים הספרים הקדושים שלעולם לא יימנע אדם מעסק התורה, שזו עצת היצר. עצת היצר היא לומר: אינך ראוי, מה אתה בא להתפלל אחרי העבירות שעשית. והאמת היא שאף שבאותה שעה אין מעשיו עולים בשלמות לקדושה, מכל מקום כשיעשה תשובה הכל יחזור אל הקדושה. אבל אם יימנע - הרי במשך חודש חודשיים שלושה שבהם היה במצב ירוד לא למד ולא התפלל ולא עשה כלום, וגם אם יעשה תשובה, לאן זה ילך? ואילו אם עשה, אפילו נאמר שחלק הלך לקליפות, כשיעשה תשובה יֵצֵא הכל מן הקליפות ויחזור אל הקדושה. לכן אסור לשמוע בזה לעצת היצר.
לדעת המלבי"ם הנקודה המרכזית כאן היא 'חוקיך'. על מה נדברו בי השרים? על החוקים, שאין להם טעם - 'חוקה חקקתי'. הם טוענים: מה הטעם בחוקים? וזהו שהאומות מונין את ישראל: מה הטעם במצוות פרה אדומה, וכן בשאר המצוות. על כך משיב דוד: 'עבדך' - אני עבדך, ועבד אינו תובע להבין. האדון אומר לעבד: לך לשם, קח משם, שים כאן. למה? לשם מה צריך את זה? וכי עבד שואל שאלות? מה שהאדון מבקש, העבד עושה. כך אני עושה את ציוויך ריבונו של עולם בלי לחשוש לאותו בוז ולאותן קושיות שיש להם על חוקות ה', ולכן 'ישיח בחוקיך' - חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה; אני אף על פי כן אהגה ואשיח בחוקות ה' כחוק, מבלי להרהר אחר מצוותיו.
ומוסיף המלבי"ם כלל בלשון: כל מקום שבא אות בי"ת בהקשר של דיבור - 'בי נדברו', 'ותדבר מרים באהרון' - הרי זה לגנאי. ובהיותו בלשון נפעל, כפי שהזכיר הרד"ק, משמעותו התמדה: הם תמיד נדברים בי.
בספר תהלות יוסף לרב החיד"א מובא ביאור על פי מה שכתב הרמב"ם דבר נפלא: מי שנגזרה עליו גזירה - בדוק ותמצא שזמן מה קודם לכן היה בטל מן התורה; ואילו לא היה בטל מן התורה, לא היתה נגזרת עליו גזירה. וזהו 'גם ישבו שרים בי נדברו' - דואג ואחיתופל ודומיהם, שאמרו 'אֱלֹהִים עֲזָבוֹ רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ כִּי אֵין מַצִּיל' וכיוצא בביטויים שבהם חשבו להפיל את דוד. אומר דוד: טועים אתם - 'עבדך ישיח בחוקיך', ואין עליי שום גזירה. כל תוכניותיכם הבל, שהרי גזירה באה רק על מי שביטל קודם לכן מן התורה, ואני לא ביטלתי. וכן 'עדותיך שעשועיי אנשי עצתי' - שהרי בכל מצווה שאדם מקיים נברא מלאך הנקרא על שם אותה מצווה, והם 'אנשי עצתי', המלאכים הנבראים ממעשה המצוות. לכן איני חושש מכל מה שהם נדברים בי: יש לי תורה ויש לי מצוות, ולכן לא תחול עליי גזירה.
גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי׃
רש"י מפרש 'שעשועיי' - עסקיי, שבהם אני עוסק תמיד. שלא נבין את המילה במובן שלילי של 'לחם ושעשועים', אלא זה עיסוקו התמידי. הרד"ק מבאר: עדותיך הם שעשועיי, והם אנשי עצתי וחבריי - ולא אותם שרים. בדרך כלל אדם אוהב להתחכך באנשי שררה: השר פלוני חבר שלי, אביא לך את הטלפון של זה ושל זה, והוא חש שייך למגדל השן. אומר דוד המלך: איני רואה בהם שום עניין. היודעים אתם מי הם שעשועיי ומי אנשי עצתי? עדותיך. שם בבית המדרש, עם הגמרא - בזה אני רואה את שעשועיי, ולא בהתחברות אל אנשי השררה.
כאן, אומר המלבי"ם, עיקר הנקודה היא העדות. אומר דוד: מתוך העדות אני יודע שהחוקים תמיד הועילו - על ידיהם הקדוש ברוך הוא שומע את תפילתנו, ועל ידיהם דבקה בנו ההשגחה הפרטית, כפי שדבקה על ידי הקורבנות. והרי הקורבנות בגדר חוקים הם: מי יכול לתת טעם לקורבנות? מדוע קורבן זה דמו נזרק מעל חוט הסיקרא וזה מתחתיו, זה נאכל לשני ימים ולילה אחד וזה ליום ולילה עד חצות, זה בשתי מתנות שהן ארבע וזה על ארבע קרנות. כל כך הרבה פרטים, שאיש אינו יכול לתת להם טעמים פשטיים - זה בגדר חוק. ולכן גם אין לנו שום קורבן מדרבנן; אין מקום שבו אמרו חכמים 'יקריב ביום זה וזה קורבן'. כל הקורבן הוא סוד, עניין פנימי ותיקון וכפרה מכוח הפנימיות שאין לנו בה השגה.
וזהו 'אנשי עצתי' - עם העדויות שהתורה מעידה אני מתייעץ, בהן אני מנהל את עולמי והנהגתי, והן מלמדות אותי את כוח החוקים וסגולותיהם. ה'עדות' הם תמיד הדברים המעידים על קיום העולם ועל מצוות ה'. אומר דוד: אותם דברים שהם רואים בהם חסרי טעם - הם המקיימים את העולם. הרי 'בראשית ברא אלוקים' - בשביל הקורבנות ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. וכך אנו רואים את מעלת הקורבנות: כל הזמן שעם ישראל הקריבו קורבן לא נכנסו אויבים בשערי ירושלים; ברגע שהעלו להם חזיר ולא יכלו עוד להקריב, נזדעזעה ירושלים ונפלה העיר. נמצא שדווקא הדברים שהם בבחינת חוקים וסגולות, שאותם אתה עושה נטו לשם ה' כי כך ציווה - מעלתם גבוהה ועצומה, ובהם כוח להגן ולהציל. ולכן איני מתרגש מאותם שרים אשר בי נדברו, ומכל מקום אשיח בחוקיך.
בארבעת הפסוקים הללו מציב דוד המלך מהלך שלם: תחילה הוא מבקש 'גרסה נפשי לתאבה' - הסר מנפשי את קליפת החומר, ואז כל תאוותי תהיה אל משפטיך, בין בין אדם לחברו ובין בין אדם למקום. אחר כך הוא מזכיר ש'גערת זדים ארורים השוגים ממצוותיך' - אותם שמזידים בביטול תורה ומתוך כך שוגים ויוצאים מן המצוות, ובעיונם המשובש מגיעים לכפירה. לאחר מכן הוא מבקש 'גל מעליי חרפה ובוז', לא מפני כבודו העצמי - שהרי 'אנוכי תולעת ולא איש' - אלא מפני חילול השם שבביזוי לומדי תורה, ומשיב לטענת 'צדיק ורע לו' מתוך עדות התורה עצמה, שהרואה באורך רוח מגלה תמיד שצדיק וטוב לו ורשע ורע לו. ולבסוף, גם כשיושבים שרים ונדברים בו ולועגים לחוקים שאין להם טעם, הוא עונה 'עבדך' - עבד אינו שואל שאלות, ו'עדותיך שעשועיי אנשי עצתי': התורה ומצוותיה הם חבריו, יועציו ומגיניו, ובכוחם אין גזירה חלה ואין פחד מן המלעיגים.