פרק קי"ד בתהילים הוא מן הפרקים שאנו אומרים בהלל, והוא מתאר את יציאת מצרים על כל הניסים שנלוו אליה: קריעת ים סוף, בקיעת הירדן, מעמד הר סיני והמים שיצאו מן הסלע. המלבי"ם מלמד שמכאן ועד "ואלוהינו בשמים" מתחיל החלק השני של המזמור, ובו מתוארת ההשגחה הפרטית שהקדוש ברוך הוא מלווה בה את עם ישראל.
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז׃
רש"י מפרש: עם שפת לשון אחר שאינו לשון הקודש - מדברים בשפה שונה מלשון הקודש. וחברו, מביא רש"י, "עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה, עַם עִמְקֵי שָׂפָה". שם כתוב "נועז" ואצלנו "לועז", ואומר רש"י שהנו"ן והלמ"ד מתחלפות, כמו "נשכה" ו"לשכה". הרד"ק מוסיף שלועז הוא המדבר בלשון אחרת שאינה לשון עברי, ועם ישראל יצאו מעם שלא הבינו לשונו, כמו שנאמר בקללות "גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ". חז"ל במסכת מגילה נוקטים לשון זו: "קורין אותו ללועזות בלעז", כלומר למי שמדבר שפה זרה קוראים בשפתו. ואומרים ש"לעז" הוא ראשי תיבות: לשון עם זר.
ויש לשאול: וכי באמת לא הבינו את לשונם? הרי שהו שם מאתיים ועשר שנים, ואדם אינו קולט את השפה? מתרצים שאמנם אי אפשר שלא היו מבינים כלל, שהרי חיו ביניהם שנים רבות, אבל אפשר שרק מקצתם הבינו - אותם שעמדו ביניהם ועבדו בהם. ואילו רבים מהם כלל לא יצאו ממקומם המיוחד להם, ארץ גושן, נשארו כביכול ב"גטו" ולא יצרו קשר עם המצרים, ולא הייתה להם שום סיבה ללמוד את שפתם, והיו מדברים לשון עברי. וגם אלה שנאלצו לדבר עם המצרים בלשונם - בינם לבין עצמם לא דיברו מצרית, שהרי לא שינו את לשונם, וזו אחת מסיבות הגאולה.
המלבי"ם מסביר שמכאן מתחיל החלק השני של המזמור, המתאר את ההשגחה הפרטית: כשעם ישראל יצאו ממצרים, מאז הפלם ה' לחלקו. משלב זה נעשינו עם ה', יצאנו מהנהגת המערכת - כלומר מהנהגת גרמי השמים והכוכבים - ומעתה אנו מונהגים אך ורק על ידי הקדוש ברוך הוא באופן ישיר. ואז הנהיג אותנו ה' באופן ניסי ועל־טבעי, עד שלכל היה ניכר שה' הוא אלוקינו ושעם ישראל מושגח בהשגחה פרטית. על פי זה כותב המזמור כמתרעם: מדוע היום איננו רואים השגחה כזו? מדוע אין הקדוש ברוך הוא עושה עמנו למען שמו הגדול, שלא יתחלל שמו, ואינו עושה לנו ניסים ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית גם בדורנו אנו.
המלבי"ם, כדרכו, דורש כל מילה ושינוי לשון: מה פשר הכפילות "ישראל ממצרים" ו"בית יעקב מעם לועז"? הלוא ישראל ויעקב אחד הם, ומצרים ועם לועז אחד הם. אלא ש"בית יעקב" מורה תמיד על ההמון, על עם ישראל במצבם השפל, מלשון עקב, ואילו "ישראל" מורה על הדרגה הגבוהה, מלשון שררה. אנשי המעלה, הגדולים - כשבט לוי וכזקנים - לא היו מעורבים עם המצרים כלל, ולכן עליהם נאמר שיצאו "ממצרים" בלבד: הם יצאו מן המדינה, אבל קשר עם יושבי המדינה לא היה להם, ולדבר בשפתם ודאי שלא דיברו. אבל "בית יעקב", ההמון, היו מעורבים עמם ומדברים בשפתם, ועליהם נאמר שיצאו "מעם לועז" - מן החיבור שהיה להם עם העם המצרי.
בספר "הכתוב לחיים" מבאר ש"בית יעקב מעם לועז" רומז למאמר חז"ל שבזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. שהרי חז"ל דורשים "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" - אמירה רכה לבית יעקב, שהן הנשים. ועל פי זה קראה שרה שנירר לרשת החינוך שהקימה בשם "בית יעקב", שהוא ביטוי לנשים. ואם כן זה שנאמר "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז" - הדגש על הנשים שיצאו, לפי שבזכותן, בזכות אמונתן בגאולה, נגאלנו.
עוד רומזים: "בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז הָיְתָה" - ראשי תיבות י' מ' ל' ה', אותיות "מילה", להודיענו שבזכות דם מילה יצאנו ממצרים. וכן "לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו הַיָּם" - שוב אותיות "מילה", ללמדנו שקריעת הים הייתה אף היא בזכות המילה.
ועוד רמז: חז"ל דורשים על "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" - "אחרי לבבכם" זו מינות, כלומר כפירה; "ואחרי עיניכם" זו זנות; "אשר אתם זונים" זו עבודה זרה. והמצרים לקו בשלושת העניינים הללו ביותר, כמו שנאמר "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" - הייתה שם עבודה זרה, הייתה שם כפירה, והיו שם כל ענייני העריות הכתובים באותה פרשה. והנה "לועז" נכתב ל' ע' ז': לבבכם - כפירה, עיניכם - קלקול מראית העין שבעריות, זונים - עבודה זרה. משלושת הדברים הללו שהיו במצרים יצאנו והתנתקנו.
ואפשר לצרף זאת לדרכו של המלבי"ם: "ישראל" - המרוממים - יצאו ממצרים בלבד, כי לא הייתה להם שייכות לכל זה. אבל "בית יעקב", השפלים שבהם, עליהם טען שרו של ים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" - שהם עבדו עבודה זרה כמו המצרים, והיו בהם אותם הקלקולים. לכן דווקא בית יעקב יצאו "מעם לועז", מן החיבור אל הקלקולים הללו, ואילו ישראל, החשובים ובעלי השררה, יצאו רק "ממצרים", שהרי לא היה בהם אותו לעז.
בספר "תהילות מהרי"ץ" מבאר שהאומות הוציאו לעז על ישראל וטענו שבוודאי לא שמרו על קדושתם במצרים. כמו שאומרים חז"ל בטענתם: אם בגופם שלטו, בנשותיהם לא כל שכן? הרי אם אדם מושל ביהודי ועושה בו כרצונו, וכי לא שלט גם בנשיו? ומה יוצא מכך: אתם חושבים שאתם קדושים וטהורים ומיוחסים לאברהם יצחק ויעקב - כבר מזמן אינכם, שהרי נשותיכם הרו מן המצרים. כך הייתה הטענה, שאין לעם ישראל ייחוס.
והנה חז"ל אומרים שישראל שחילל את עצמו וחילל זרעו בכותית - אל יהי לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, כלומר לא יזכה לתלמידים תלמידי חכמים. ואילו עם ישראל, ביציאתם ממצרים, הגיעו למדרגה עצומה: מסרו נפשם על קידוש השם, יהודה ירד תחילה לים - זה נחשון בן עמינדב משבט יהודה - הגיעו מים עד נפש, ואחר כך זכו לניסים ונפלאות, נקרע להם הים, וזכו למתן תורה ושמעו קול אלוקים מדבר מתוך האש, מה שלא היה קודם ולא יהיה לעולם. כל אלה ראיות ברורות שעם ישראל שמר על קדושתו ולא קלקל עם המצרים, שאם היו מקלקלים לא היו זוכים לכאלה ניסים ולא ללמוד תורה מפי הגבורה.
וזהו שנאמר: בצאת ישראל ממצרים, יצא גם בית יעקב - הנשים - מאותו לעז שהוציאו עליהם העמים. והראיה: "היתה יהודה לקדשו" - שבט יהודה מסרו עצמם על קידוש השם, ומוכח שקדושים וטהורים היו; "ישראל ממשלותיו" - שקיבלו בלב שלם נעשה ונשמע והאמינו בה' ובמשה עבדו; "הים ראה וינס" ו"הירדן יסב לאחור" - וכל זה מחמתם; ולא זו בלבד, אלא "ההרים רקדו כאילים" - במעמד הר סיני, שזכו לקבל תורה מאת ה'. כל אלו עדות חיה על קדושתם של ישראל, ובהם יצאנו מן הלעז שהלעיזו עלינו על פגם בייחוס.
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו׃
קוראים "לְקָדְשׁוֹ", שהקמץ כאן קמץ קטן. רש"י מבאר: הקדוש ברוך הוא לקח את יהודה לגורל חבלו וקדושתו, ויהודה קידש את שמו יתברך כשירד לים, כמו שכתוב "שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם" - קפץ נחשון בן עמינדב תחילה לים ואמר אני ארד ראשון, ובזה היה יהודה לחלקו של השם יתברך. הרד"ק מבאר: כשיצאו ישראל ממצרים לקחם ה' לחלקו, בבחינת "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", והוציאם מתוך עם טמא ומשוקץ - "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" - מצרים שהיא ערוות הארץ, וישראל גוי קדוש, לקודשו.
"ישראל ממשלותיו" - שוב אין אנו תחת ממשלת מצרים, תחת הקליפה ושרה של מצרים שהוא שר של טומאה, אלא תחת ממשלתו של הקדוש ברוך הוא, ממשלה וממלכה בפני עצמה, לא ברשות אל אחר. ולכן ביציאתם אומר להם ה' "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" - ממלכה בפני עצמה, כוהנים ומשרתים לפני ה', והכוונה על הכלל כולו, שאנו בבחינת כוהנים ביחס לאומות העולם, והם כמשרתים לנו. "גוי קדוש" - נבדלים מטומאת העמים, שקדוש פירושו תמיד מובדל ומופרש, כלשון "הרי את מקודשת לי", מובדלת ומופרשת לי מכל העולם ומיוחדת רק לי.
ולמה נחלק הכתוב בין יהודה לישראל? לפי שמשעה שיצאו ישראל ממצרים היה יהודה ראש ונוסע בתחילה, כמו שאמר יעקב "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ", וכשהגיעו לים היה יהודה הראשון שנכנס - הוא נחשון, שקפץ תחילה וקידש שם שמים עד שהגיעו מים עד נפש.
המלבי"ם מסביר שמה שהתנהג ה' עמנו "בקודשו" - את זה גרם יהודה. וכאן חוזר יסוד שכבר למדנו כמה פעמים: נאמר "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", ולכאורה מה שייך לומר שנהיה קדושים משום שה' קדוש, הרי קדושתו קדושה עצמית ומה לנו ולה? אלא שבחינת הקדושה אצל הקדוש ברוך הוא היא ההנהגה שמעל הטבע, ודרך החולין היא ההנהגה הטבעית. אנו נדרשים להתרומם מעל הטבע: יש לנו טבעים ויצרים וגוף מגושם, והקדושה היא להתמודד כנגד היצרים ולהיות מעל הטבע. וכשאנו כך, זוכים ל"כי קדוש אני ה' אלוקיכם" - שה' מתנהג עמנו מעל הטבע, בדרך של קדושה ולא בדרך החולין הקבועה שבה שמש זורחת וגשם יורד בחורף. אתה רוצה ניסים? תתרומם מעל הטבע, וגם אני אתרומם עמך מעל טבעו של עולם ואעשה לך ניסים.
ומי גרם זאת? "היתה יהודה לקדשו" - מי שמסר נפשו על קדושת השם, כלומר רומם עצמו מן הטבע, הוא שעל ידו מתנהג הקדוש ברוך הוא עמנו בהנהגה המרוממת מן הטבע: קורע לנו את הים, מוריד לנו את המן, מנהיג אותנו בהנהגה רוחנית. "וישראל ממשלותיו" - מה שהראה הקדוש ברוך הוא את ממשלתו למשול על הטבע ולעשות לנו ניסים ונפלאות, זה נעשה על ידי מעשיהם של ישראל, כמתואר בפסוקים הבאים.
בספר "אמרות טהורות" מביא בשם ה"ישמח ישראל": אף שהיו ישראל משוקעים במצרים במ"ט שערי טומאה, ברגע אחד "היתה יהודה לקדשו" - קפץ נחשון בן עמינדב לים וקידש שמו יתברך, ובזה זכו ל"ישראל ממשלותיו". ואיזו ממשלה קיבלנו? כמאמר חז"ל במועד קטן: אני מושל באדם, ומי מושל בי? צדיק. ולשון הפסוק "צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים" - שהצדיק מושל כביכול על מעשה האלוקים, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה. ומכוח מה זכינו לכך? מכוח "היתה יהודה לקדשו", שקידשנו שם שמים בכניסה לים ברגע אחד, ויצאנו ממ"ט שערי טומאה עד שכביכול אנו גוזרים והקדוש ברוך הוא מקיים.
הרב חיד"א ב"יוסף תהילות" מחבר את הפסוקים: "היתה יהודה לקדשו" - שהיו גדורים בעריות, ובשל כך "הים ראה וינס". מה ראה? אומרים חז"ל: נס מפני הנס - ראה ארונו של יוסף, שיוסף נס מפני גבירתו. אומר החיד"א: אלמלא היינו ממשיכי דרכו של יוסף, כלומר אלמלא היינו גדורים בעריות, לא היה הים נבקע בזכותו של יוסף כלל, שהרי אין ראוי שתעמוד לנו זכותו של מי שלא למדנו ממנו. אבל כיוון ש"היתה יהודה לקדשו" - עמדנו בקדושתנו, לא קלקלנו עם המצריות והמצרים לא קלקלו עם נשותינו - נעשינו ראויים להיקרא ממשיכי דרכו של יוסף, ואז "הים ראה וינס". זכותו של יוסף גדולה ומכוחה נקרע הים, אבל אלמלא היינו אוחזים באותו כוח לא היינו ראויים שייעשה לנו הנס על ידו. וזהו שאמרו חז"ל: כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה - ולכן "לקדשו" מורה שגדרו עצמם בעריות.
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר׃
הרד"ק מבאר שדרך משל נאמר "וינס", שכיוון שנבקעו המים הרי זה כאילו פחד הים ונס מפניהם. ומה עניין הירדן לכאן, והרי הירדן נבקע בימי יהושע? אומר רש"י שכל מימי בראשית נבקעו באותה שעה: כשהים ראה וינס, גם הירדן נסב לאחור וכל מימות שבעולם נבקעו. ויש דרשה בחז"ל שאפילו מים שבתוך הדלי, שבתוך הכוס ושבתוך הפיילה נבקעו - אדם רואה פתאום שהמים זזים לצדדים, מה קרה? נקרע ים סוף. הרד"ק לעומתו מבאר בדרך פשוטה יותר, שהמשורר מונה כאן את הניסים בפרספקטיבה של שנים: תחילה "הים ראה וינס" ביציאת מצרים, ואחר כך נס נוסף בכניסתם לארץ - "הירדן יסב לאחור" - בתחילת ספר יהושע.
בספר "תהילות שמואל" מביא בשם ה"בית ישראל": "הים ראה" - ראה ארונו של יוסף היורד לים, כדברי המדרש. ורבי חיים ויטאל כותב ב"שערי קדושה" שהאדם מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר, וסימנך ארמ"ע. כל אחד מן היסודות גורם לתכונה אחרת באדם: מי שהוא כאש להבה, כל הזמן בריצות ואין לו מנוחה - שולטת בו האש; מי שנוקט בדרך של גאווה ועושה הרבה רוח - בא לו מיסוד הרוח; מי שכבד וקשה לו להזיז עצמו, שהחומריות גסה אצלו - חלק העפר מושל בו. בכל אדם יש את ארבעת היסודות, והשאלה היא איזה מהם בעל משמעות אצלו. והנמשך אחר תאוותיו - יסוד המים שולט בו. המים מרמזים תמיד על תאווה, כמו שרואים שכל בית מלון המבקש לפרסם עצמו עושה זאת עם מים: ים, ואם אין ים אז בריכה, ואם אין בריכה אז ספא - תמיד מים, לפי שתאווה משווקים עם מים.
ולפי זה, אדם המושל על תאוותיו נקרא מושל על כוח המים שבו. ולכן כשראה הים את ארונו של יוסף - נס, שהרי יוסף שלט על המים, כלומר שלט על התאווה שעניינה מים, והמים מתבטלים בפני השולט בכוח התאווה. ולעומת זאת מצרים - "מיצר ים" - הם הנמצאים בתוך המיצר של התאוות, ים של תאווה מקיף אותם, ולכן "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" ולכן נקראת ערוות הארץ, שכל עניינם טומאת העריות, מפני שהם קשורים לעניין הים שהוא המים שהוא התאווה.
חז"ל אומרים במדרש פליאה: מה ראה הים שנס? ראה ברייתא דרבי ישמעאל. על מדרש זה נשתברו קולמוסים רבים והרבה ביאורים נאמרו בו. ובדרך כלל מדרש פליאה הוא מדרש שקשה להבינו כפשוטו, והוא כר נרחב לדרשנים. וצריך לדעת שהרבה ממדרשי הפליאה - ואף יצאו ספרים המרכזים אותם עם פרשנויות - אינם מדרשים אמיתיים, אלא הדרשן היה ממציא משפט ועושה ממנו כביכול מדרש פליאה כדי לבאר עליו רעיון. אבל יש מדרשי פליאה אמיתיים, הכתובים במדרש רבה, בתנחומא וכדומה, ובהם צריך לעמול ולהבין מה התכוון הדרשן.
וביאור נפלא אומר בעל "בית הלוי": מה כתוב בברייתא דרבי ישמעאל? מידת קל וחומר. אמר הים: אם יוסף הצדיק נס מפני אשת פוטיפר שהייתה אישה אחת, אני שאני רואה את ארונו של יוסף - קל וחומר שעלי לנוס. זה מה שראה הים: ראה את מידת הקל וחומר שבברייתא דרבי ישמעאל.
ואגב, המקובלים אומרים שרחב היא גלגולה של זליכה, אשת פוטיפר. ומה שאמרה שראתה באצטגנינות שלה שאני ואתה עתידים להזדווג - בפשט הכוונה לבתה, אבל על פי הסוד הכוונה לעצמה: אני ואתה שידוך, אך לא בגלגול הזה אלא בגלגול הבא. כך הבאנו ב"משנת הגלגולים".
נשוב לשאלה מדוע שינה הכתוב את הלשון: הים "נס" והירדן רק "יסב לאחור". בדרך דרש אפשר לומר על פי מה שראינו, שבים היה "נס מפני הנס" - זכותו של יוסף - ולכן דווקא שם נאמר לשון ניסה, ואילו בירדן לא נתלה הדבר בזכות יוסף ולכן נאמר רק "יסב לאחור". אך המלבי"ם מבאר על דרך הפשט ודקדוק הלשון: כבר ביאר בספר יהושע שבירדן היה הנס רק מצד אחד. הירדן נחל זורם, שהמים יורדים ממקום גבוה לנמוך, וכדי לעבור בו די היה לעצור את הזרימה בצד העליון, שהרי המים שבמקום הנמוך ממשיכים לזרום מאליהם. וכך היה: הקדוש ברוך הוא עצר את המים וקמו נד אחד - במקום להמשיך ולזרום, עלו למעלה. נמצא שלא היו המים חומה מימינם ומשמאלם, אלא רק מצד אחד, לפי כיוון הזרימה. לכן נאמר "יסב לאחור" - שבמקום להמשיך ולזרום שב לאחוריו ונעמד כקיר. אבל בים היה הנס משני הצדדים, שהיו צריכים שני קירות מים, ולכן נאמר "וינס" - כשנכנסו, נס וברח לצדדים.
הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי־צֹאן׃
"ההרים רקדו כאילים" - כמו שכתוב "וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד". ואם על הר סיני מדובר, מדוע לשון רבים? אומר הרד"ק שאפשר שחרדו ורעשו גם ההרים הסמוכים להר סיני, כעין רעידות משנה, וכן הגבעות הסמוכות לו - "גבעות כבני צאן". וגבעה, מבאר הרד"ק, היא כמו הר אלא שאינה גבוהה כמוהו ואינה מחודדת בראשה, אלא מעוגלת מלמעלה. והמלבי"ם מסביר: ההרים הגדולים רקדו כאילים, שהאילים גדולים; והגבעות הקטנות רקדו כבני צאן, שבני הצאן קטנים מן האילים. וזה רומז להר סיני ולהור ההר ולניסים שנעשו שם.
מַה־לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר׃ הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי־צֹאן׃
אומר הרד"ק שהשאלה כאן היא בשביל התשובה: כביכול שואלים את הים למה אתה עושה כן, ועל זה באה התשובה "מלפני אדון חולי ארץ". והמלבי"ם מבאר שהשאלה היא מה הסיבה שהים והירדן וההרים שינו את טבעם, וגם "ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן" הוא חלק מן השאלה.
מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב׃
רש"י מבאר ש"חולי ארץ" הוא כמו מחולל הארץ, והיו"ד יתרה כמו "מגביהי לשבת, משפילי לראות", "ההופכי". אבל הרד"ק מבאר אחרת: הארץ עונה "מלפני אדון" - זו התשובה, שהכל מפני הקדוש ברוך הוא שהוא האדון; ואחר כך בא ציווי אליה: "חולי ארץ" - ראוי שתחולי, שתרעדי ותפחדי. ולפי זה אין היו"ד יתרה אלא יו"ד של ציווי לנקבה. ומי הוא האדון? "מלפני אלוה יעקב" - השם שקנה אותנו מבית עבדים והוציאנו וגאלנו, וראוי שכולנו נרעד מפניו ונעשה רצונו. המצודת דוד לעומתו הולך יותר בכיוון רש"י: כל הפסוק הוא התשובה - למה הים נס ולמה ההרים רוקדים? מלפני האדון אשר חולל את הארץ, ומפחדו אנו נסים, "מלפני אלוה יעקב", שהוא כפל העניין במילים שונות. ולשון "חולי" מלשון יצירה, כמו "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי".
המלבי"ם מסביר: "מלפני אדון" - מפני שהאדון בעצמו ירד להשגיח, ולכן "חולי ארץ", שהארץ כמו חלה וזעה. ומה מוסיף "מלפני אלוה יעקב"? זו הסיבה שנתגלה האדון: מפני שהוא אלוה יעקב. שהמלבי"ם מבאר בכמה מקומות שכל מקום שמציינים את הקדוש ברוך הוא בשם המחובר אלינו - אלוקי ישראל, אלוקי יעקב, אלוקינו - הכוונה לקשר ולקרבה שיש לו אלינו ולהשגחה פרטית. וכיוון שכן, מלפניו ראוי שהארץ תחול ותזוע.
בספר "ילקוט פנינים" מביא בשם הגר"א: מדוע מזכיר הכתוב דווקא את יעקב ולא את שאר האבות הקדושים? ומשיב, לפי שנס כזה כבר היה ליעקב אבינו, כמו שנאמר "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה", ואומרים חז"ל שנתן מקלו בירדן ונבקע. ולכן ראוי שייבקעו המים "מלפני אלוה יעקב" - שמאז כבר יש לנו זכות זו, שראינו שבכוחו לבקוע את הירדן, ואם כן ראוי שייבקע הים גם עתה בפנינו.
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם־מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָיִם׃
הרד"ק מבאר: כשם שיש בכוחו של הקדוש ברוך הוא להפוך את הלח ליבש - לייבש את הים ולשים אותו חרבה כדי שיעברו בו ביבשה - כך בכוחו לעשות את ההפך: "ההופכי הצור", שהוא דבר יבש וקשה, לאגם מים, ולהפוך את החלמיש שהוא סלע ל"מעיינו מים" שמשם ינבעו מים, כמו "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". ובאר מרים אינה כפי שמציירים באר רגילה; היה זה סלע נובע, שהלך עמם לכל מקום ונבעו ממנו מים רבים להשקותם. אומר הרד"ק: הקדוש ברוך הוא הוא המושל בכל, ולכן הפך את הצור לאגם מים ואת החלמיש למעיינו מים, וכן אפילו דבר כבד וקבוע כהר - כשירצה ה', "ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן". כל זה להראות שהקדוש ברוך הוא מושל בכוחו בכל.
המלבי"ם מסביר כפי שביאר בפרק ע"ז על הפסוק "רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ": כשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים כדי לבוקעו, נגלה על פי היסוד של שורש המים, בחינת המים שבעולם הרוחני העליון, וזה השפיע על המים התחתונים. שכל דבר כאן למטה יש לו יסוד ושורש למעלה, נגדיר זאת: גרעין רוחני שלו. וכשרוצה הקדוש ברוך הוא לפעול פעולה במים שלמטה, נגלה באותו יסוד ובאותה בחינה שלמעלה, ומשם נוצרת הפעולה כאן למטה. וזה ידוע ומפורסם: אם ההשפעה היא של חסד, היא באה מבחינות החסד שבספירות העליונות; ואם היא של דינים, היא יורדת דרך בחינות הגבורה. כל דבר המשפיע כאן למטה בא משורשו למעלה.
ולכן הים נס - מפני שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא בשורש המים, ומאותו כוח עצמו הפך גם את הצור לאגם מים. והחלמיש קשה עוד יותר מן הצור: הנה הצור הקשה נעשה אגם, מקום לח, ואילו המעיין - שהוא בחינת דבר נובע, להבדיל מאגם שהוא רק היקוות מים - בא מן החלמיש הקשה יותר. מן החלמיש נבע המעיין אל האגם שנעשה מן הצור. למדת מכאן שהשפעתו של הקדוש ברוך הוא נובעת מאותה נקודה עליונה של אותה בחינה בעולמות העליונים, והיא המשפיעה כאן למטה.
פרק קי"ד מתאר את הרגע שבו נעשינו עם ה': יצאנו מהנהגת המערכת ועברנו להנהגה ישירה וניסית, "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו". המלבי"ם מלמד ש"ישראל" הם אנשי המעלה שיצאו ממצרים בלבד, ואילו "בית יעקב" הם ההמון שיצאו גם מן החיבור לעם הלועז; ושהקדושה עניינה התרוממות מעל הטבע - וכשאדם מתרומם מעל טבעו, הקדוש ברוך הוא מתנהג עמו מעל טבעו של עולם. יהודה שמסר נפשו בים גרם להנהגה זו, והים, הירדן, ההרים והגבעות כולם שינו טבעם "מלפני אדון... מלפני אלוה יעקב" - מפני הקשר וההשגחה הפרטית שיש לו עמנו. ובסיום: ההופך את הצור לאגם מים ואת החלמיש למעיין, מגלה שהכל נמשך מן השורש העליון, ושהוא לבדו המושל בכל.