פרק קי"ג פותח בהלל לשמו של הקב"ה, בשבח רוממותו על כל גויים ועל השמים, ומשם הוא יורד ומתאר כיצד אותה רוממות עצמה אינה מנתקת את הקב"ה מן השפל שבשפלים. בחלק זה נעסוק בשלושת הפסוקים האחרונים של הפרק, שבהם מתבאר כיצד ההשגחה משתלשלת עד הדל והאביון, עד העקרה - ומתוך כך מתגלה שאין כאן מזל ומערכה אלא השגחה פרטית.
מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן׃
אומר הרד"ק: השם מרומם כמו שנאמר למעלה, ועם זאת הוא רואה את השפלים, רואה בעוניים, מקים אותם מעפר ומרים אותם מאשפות. ודקדק בלשון: "אשפות" כאן לשון יחיד, שהרי לשון רבים הוא "אשפתות".
המלבי"ם מבאר שכאן בא דוד לתאר כיצד ההשגחה מאת השם משתלשלת עד הדל שאיש אינו מתייחס אליו - גם אליו הקב"ה מתייחס ומשפיע. וכל זה כנגד מה שהיו אומרים הגויים, שכל ענייני ההשפעה - העשירות, העניות, הבנים והעקרות - תלויים במזל ובמערכה. על כך אומר הכתוב: לא כן הוא, אלא הכל תלוי בהשגחת השם. וכמו שאמרו חז"ל: מה הקב"ה עושה מאז שברא את עולמו? עושה סולמות ברקיע, מוריד לזה ומעלה לזה - העשירות והעניות ממנו יתברך; ומזווג זיווגים, בת פלוני לפלוני. על פי המקובלים מדובר שם בזיווגי מידות עליונות, אך בהבנה הפשוטה - מזווג זיווגים.
ואף שעל פי המערכה, לפי הוראת הכוכבים, היה ראוי אדם זה להיות בשפל המדרגה, בכוחו של הקב"ה להפוך את הוראת הכוכבים ולהקים מעפר את הדל. כמו שאמר הקב"ה לאברהם "צא מאצטגנינות שלך", וכמו שאמרו חז"ל: ישראל למעלה מן המזל, יש בכוחם בתפילה להפוך את המזל.
ולא זו בלבד שהשם מקים מעפר דל, אלא "מאשפות ירים אביון" - מן האשפות, המקום הנמוך ביותר, מרים את האביון עד למקום הגבוה ביותר. ומה בין דל לאביון? מבאר המלבי"ם שהאביון גרוע מן הדל. "דל" הוא ביטוי לעניות, ויש אומרים שהכוונה שהיה לו ממון ונידלדל; ובין כך ובין כך, גם אם נבין "דל" כעני מעיקרא, האביון חמור ממנו. "אביון" הוא מלשון "אבה" - שמתאווה לכל דבר, כלשון "לא אבה יבמי", לשון תאווה ורצון. האביון מתאווה לכל דבר, ואילו הדל אינו באותה דרגת עניות. ובא הכתוב ללמדך שדווקא מן האשפות, מן המקום הנמוך ביותר, מרים הקב"ה את האביון ברום העולם.
הגר"א מסביר שהפסוק נאמר בענייני רוחניות. "מקימי מעפר דל" - מי שהוא דל מן המצוות, הקב"ה מקים אותו מעפר החומריות, מגסות החומר ועפריותו, כלשון רבנו יונה. האדם מגושם, ומי שמבקש להידבק במצוות אף שהוא דל בהן - השם מקימו מן העפריות. "מאשפות ירים אביון" - לא רק שהוא דל במצוות, אלא שהוא כבר באשפות, שקוע בעבירות; והוא "אביון", מתאווה ואבה לעשות רצון השם, אינו רוצה להיות דבוק באותן עבירות, מבקש להתרחק מהן ולהתעלות, בוכה ומתחרט עליהן. את זה מרים הקב"ה מן האשפות להושיבו עם נדיבים. ומי הם הנדיבים? אמרו חז"ל: אלו האבות, שנקראו "נדיבי עמים"; ו"נדיבי עמו" - אלו הנביאים. הקב"ה מרומם אותו ומביאו אל התשובה השלמה.
הירושלמי במסכת חגיגה מבאר "מאשפות ירים אביון" - שאחרי שאדם יורד אל שיא השפלות, משם יש רק התעלות. משם הוא רק מתרומם.
מעשה באדם שמצבו היה גרוע ביותר, והלך והשקיע ועבר מעסק לעסק, מכר וקנה, ובחסדי השם נעשה עשיר אדיר. יום אחד באו ובישרו לו שאותו פרויקט גדול שרצה להשיג עלה בידו, ובכך קיבל שליטה מוחלטת על כל אותו תחום במדינה - ופתאום פרץ בבכי. מלווהו לא הבין ולא היה לו נעים לשאול: הרי כל כך רצית בזה, ועכשיו אתה בוכה? חלפה תקופה, מצבו הכלכלי הידרדר עד עניות נוראה, נושים נטלו את כל אשר לו, ונותר לו רק בגד לעורו. בית לא היה לו, והיה הולך לרחוץ בנהר. פעם אחת תלה את בגדיו על העץ, ירד לנהר, וכשעלה ראה שגנבו אותם. באותה שעה עבר שם אותו אדם שליווהו בימי עשרו, וראה אותו רוקד ושמח. אמר: ודאי נטרפה עליו דעתו. ניגש ושאל: מה עובר עליך, מה קרה? אמר לו: תבין, אז כשראית אותי בוכה לא הבנת למה. באותו יום הגעתי לדרגה הגבוהה ביותר שאפשר, והגלגל, ברגע שהוא מגיע למקום הגבוה ביותר, מכאן יש לו רק לרדת - אין לאן לעלות. לכן בכיתי, כי הבנתי שמכאן מתחילה נקודת השבר. אבל היום ראית אותי במצב הנמוך ביותר שיש - אין מצב נמוך מזה, שאפילו בגדים אין לו, וגם אותם גנבו. הגעתי לתחתית, ומכאן הגלגל יכול רק לעלות. ואכן תוך תקופה קצרה עשה עסקים ובחסדי השם חזר למצבו הקודם. זהו שאומר הירושלמי: "מאשפות ירים אביון" - משם יש רק להתרומם.
וכן מביאה הגמרא על רבי אליעזר, שפעם עבר בשוק, ואישה אחת כיבדה את ביתה וזרקה את האשפה מלמעלה על ראשו. אמר: דומה שהיום חבריי מקרבים אותי, שנאמר "מאשפות ירים אביון". רבי אליעזר שמותי היה, שנידוהו, ואמר: עכשיו אני יודע שהמצב יתהפך - אחרי שהגעתי להשפלה כזו שזורקים עליי אשפה מלמעלה, מעתה חבריי מקרבים אותי.
השם משמואל אומר: ידוע שמידה שאדם מורגל בה בעולם הזה, אותה מידה דבוקה בנפש גם לאחר שנפרדה מן הגוף. הבאנו לכך פעם דוגמה במשנת הגלגולים, במעשה בדיבוק שנכנס באדם. הרב התאמץ להסירו, דיבר עמו וביקש ממנו דרך לתקנו, ופתאום התחיל אותו דיבוק לקלל קללות נוראות ולנבל את פיו. שאל אותו הרב: מה ההנאה שלך לקלל כך ולנבל את פיך? השיב לו: זה כבר אינו תלוי בי. כשעזבתי את העולם הייתי אדם שפל, שפת הביבים הייתה מורגלת אצלי, ועד שלא אעבור תיקון וזיכוך בעולם האמת - גיהנום וזיכוך - אין זה בבחירתי; אני נמצא באותו מצב שבו הייתי בחיי. המיתה היא צילום מצב: כפי שהיה האדם בשעת מיתתו, כך הוא נשאר עד שיעבור זיכוך.
ואגב, כשאדם חוזר בגלגול, אותה מידה דבוקה בו גם עתה. האר"י הקדוש כותב, והבאתי זאת במשנת הגלגולים, שאם אדם רוצה לדעת מה עליו לתקן - יתבונן באותם דברים שהוא נמשך אליהם. כל אדם נמשך לעבירות אחרות: יש שנהנה לדבר לשון הרע ואי אפשר להפסיקו, ויש שלשון הרע כלל אינה מדברת אליו. אותה מידה שהייתה באדם קודם ממשיכה ומלווה אותו בגלגול. אומר האר"י: ראה איזה דבר קשה לך ביותר, ודע שעל זה באת לתקן. ובזה רבים טועים: שואלים את האדם על עניין פלוני, והוא משיב שדווקא שם קשה לו, אבל הוא משתדל מאוד בעניינים אחרים. משל לאדם שקיבל פרויקט א', וכששואלים אותו אם הוא עובד עליו, הוא עונה: לא, אבל אני עוסק בב' ובג'. מי ביקש ממך ב' וג'? זה אינו הפרויקט שלך, אתה צריך לעבוד על א'. כמי שמחנה את רכבו בחניה ומשלם למדחן אחר - לא שילמת על החניה שלך. דווקא משום שקשה לך, זהו האות והמופת שהעבירות וההרגלים מן הגלגול הקודם חרטו חריץ בנפש, ולכן בעניין הזה אתה מתמודד. וזה לימוד גדול לכל אדם, שישגיח היטב על תשוקתו, שזו יתד גדולה שהכל תלוי בה. "מאשפות ירים אביון" - אותו עניין שהוא אצלך בבחינת האשפות, משם אתה צריך להתרומם, שם אתה צריך לתקן, ובשבילו באת לעולם.
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר בדרך מליצה את סמיכות הפסוקים: "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו". העשיר שמעולם לא טעם טעם עניות אינו יודע מה עובר על העני, וממילא אין לו רגש כלפיו - הוא אינו מבין מה עבר עליו, שהרי מעולם לא היה עני בעצמו.
רבי יוסף כהן מנחזה נעמי, המגיע אלינו למדרשה בקביעות, סיפר פעם בראיון מה הביא אותו לדאוג כל כך ליתומים ולאלמנות ולאלה שאין להם - "לאמא הבטחת לנו עוף לשבת". והוא מספר על העניות שחווה בבית, עניות בלתי נתפסת: כשהיו קונים לחם טרי, אמא הייתה מוציאה דווקא את הלחם של אתמול, כי מן הלחם הטרי אוכלים יותר והוא ייגמר, ואילו מן הישן אוכלים רק כמה שצריך. הוא מתאר תיאורים קשים מאוד של עניות ודחקות - ולא לפני שבע מאות שנה, אלא בתקופת פרוץ המדינה.
כשאדם מגיע ממקום כזה ומרגיש את מצבו של העני, הרבה יותר קל לו לפתוח את הלב ואת הכיס. אבל מי שגדל עם כפית זהב בפה, וכשאומרים לו שאין לחם הוא משיב "אז שיאכלו עוגות" - וכי הוא יודע מה זה אין לחם? הוא חי בפלנטה אחרת, ביקום מקביל. אדם כזה אינו מבין מהי עניות, מהו צורך, מהו קושיו של הדל. לכן מחסדי השם, הקב"ה שולח עשירות דווקא למי שהיה קודם עני והרגיש את קושי העניות, שמבשרו יחזה את גודל צער העני, וממילא יפתח את ידו לתמוך בעניים. וזהו שרמז הכתוב: "מקימי מעפר דל" - השם מקים את העני מן העפר ומעניק לו אושר, כדי שתהיה לו עתה היכולת לתמוך באחרים; ועד כדי כך "להושיבי עם נדיבים" - שיישב עם הנדיבים הנותנים לאחרים, ולא עם עשירים סתם, מאלה ש"אח ברדא דשחי בדינרא", שוכב על ממונו ואינו נותן לאיש מאומה. הוא יושב בין הנדיבים הסומכים את האחרים, משום שהוא עצמו הוקם מעפר והיה דל, ויודע צערו של עני.
לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ׃
אומר הרד"ק: לא די שהשם מרים אותם משפלותם, אלא מגביהם ומושיבם עם נדיבים - עם האנשים העשירים. ומהו "נדיבי עמו"? שהם רמים על כל העמים, לפי שעמו עושים רצון האל, וכך יהיה לעתיד לבוא על כל העמים. כלומר "נדיבי עמו" הם מעבר לעשירים סתם - אלה עשירי עם ישראל, המרוממים משאר העשירים, שהרי הם עושים רצון השם.
המלבי"ם, כדרכו לדקדק בלשון, שואל: מהי הכפילות "עם נדיבים עם נדיבי עמו", ומה הוסיף ב"נדיבי עמו"? ומסביר: אם אדם הולך למקום שאין מכירים אותו ואין זוכרים את דלותו הקודמת, שם בקלות יכבדוהו, שהרי רואים אותו עתה בעל ממון - זהו "להושיבי עם נדיבים". אבל כשהוא מגיע למקום שזוכרים אותו עוד מימי עניותו, שם לא יכבדוהו כראוי גם אם יהיה עשיר. וידוע ומפורסם שמי שבא מדלות אין מקבלים אותו אצל העשירים; מתייחסים אליו כאל בן שכונה. גם אם היום הוא עשיר כמותם, עדיין שומרים ממנו מרחק - אינו "בברנז'ה", אינו במילייה ואינו בקליקה, כי זוכרים לו את מה שהיה פעם.
וכך התחיל רבי ישראל סלנטר את כל עבודתו ואת עניין תנועת המוסר. הוא היה פעם בחתונה שערך אדם שהיה סנדלר עני, ונתהפך עליו הגלגל - אם בהגרלה ואם בדרך אחרת - ונעשה מן העשירים הגדולים. אלא שהעשירים לא ראו בו אחד משלהם. באמצע החתונה שלף אחד מהם את נעלו ופנה לאבי החתן: אמור נא, כמה עולה לתקן נעל כזו? וכולם צחקו - כביכול להזכיר לו: סנדלר היית, ומה אתה עושה לנו כאן ארמונות ורסאי. אותו אדם החליף צבעים. אמר רבי ישראל סלנטר: ביזיון נורא היה כאן, ובאותה שעה הבנתי שעכשיו מעמידים את גדולי הדור בשמים לדין - כיצד ייתכן מצב כזה בדור, שיהודי מסוגל להלבין פני חברו ולקבור אותו כך בפרהסיה? איך לא עוררתם על לימוד מוסר? איך לא עוררתם שאדם צריך ללמוד מוסר? איך אדם יכול לעשות מעשה מושחת כזה? החלטתי שצריך לפעול פעולה. ואת כל מרום גדלותו - הרב מבריסק אמר עליו שהוא הגאון שבדור - לקח והשקיע בהפצת תנועת המוסר, ועשה והצליח. היום אין מי שאינו לומד מוסר, וכששומעים סיפור כזה אין הוא מעלה צחוק אלא זעזוע וחרדה: איך אדם מסוגל לעשות כך? משום שהיום כבר לומדים מוסר.
נמצאנו למדים שאצל העשירים אין זה קל לקבל מי שצמח מלמטה. על כך אומר הכתוב: "להושיבי עם נדיבים" - אם ילך למקום שאין מכירים אותו, שם באמת יקבלוהו, כי אינם יודעים את מצבו הקודם. ויותר מזה: השם מושיבו "עם נדיבי עמו" - עם אלה המכירים את שפלותו מקדם וזוכרים את עניותו, ואף על פי כן רואים עתה לאן צמח ומעריכים אותו ומקבלים אותו אליהם. וזו דרגה גבוהה יותר מאשר "עם נדיבים" סתם: יושב עמהם בלי ביזיון, ואינם מרגישים שהם מעליו.
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, הַלְלוּ יָהּ׃
רש"י מסביר: ציון שהיא כעקרה - יושיבנה. הכוונה על ירושלים ועל מקום המקדש, שהמקום יתיישב. ולמה קורא לה "אם הבנים שמחה"? שזהו הביטוי שנאמר על ציון, "כי חלה גם ילדה ציון את בניה" - הרי שהיא נקראת כאם היולדת את בניה. ובזה נהלל את השם יתברך, הללויה.
הרד"ק מסביר שבא הכתוב להראות כיצד השם מהפך אף את הטבעים: הוא מושיב את העקרה בבית - "בית" במובן שיהיו לה בני בית, כמו "ויעש להם בתים", וכמו "מושיב יחידים ביתה". אותה עקרה תזכה ללדת ילדים. ומדגיש הרד"ק שהמילה "עקרת" אינה סמוכה למילה "הבית". לכאורה נשמע "עקרת הבית" כסמיכות, אבל הרד"ק שולל זאת: שהרי כל צירוף של שתי מילים בסמיכות יש לו משמעות - "בית ספר" הוא בית שלומדים בו ספרים, מקום חינוך. אבל "עקרה של בית" - מה משמעות החיבור? וכי יש עקרה של בית ועקרה של רחוב? ולכן פירושו: מושיב את העקרה בבית, מושיבה בבית מלא בנים. ואף שהת' לכאורה מורה על סמיכות - כמו "כנסייה" לשון כינוס, ו"כנסת ישראל" שהוא כינוסם של ישראל - כאן אין זו סמיכות. ואל תתפלא, שכן מצאנו דוגמאות כאלה: "עטרת תפארת לעמוסי בטן" - עטרת שלא בסמיכות; "ממלכת" - שלפעמים בא בסמיכות כמו "ממלכת כהנים" ולפעמים שלא בסמיכות; וכן "מלחמה" ו"מלחמת" ועוד. וכוונת הדברים שהשם משיב את העקרה ומושיבה שתהיה אם הבנים ותשמח עמהם, מה שקודם לכן הייתה עצובה בהיותה עקרה בלא בנים.
המלבי"ם מסביר "עקרת" - אישה שנעשתה עקרה בידי אדם, ששתתה כוס של עיקרין. שכן בזמנם היה דרכם להחזיק שתי נשים: אחת לצורך ולדות, וכיוון שהאישה מתכערת בלידותיה, הייתה להם עוד אישה שאותה היו משקים כוס של עיקרין כדי שלא תלד ולא תתבלה ותתכער. וכן כתוב אצל למך, "עדה וצלה שמען קולי" - אחת יושבת בצלו ואחת כעדי. ועם כל זה, אומר הכתוב, בוא וראה שגם את זו ששתתה כוס של עיקרין ירפא הקב"ה, בבחינת "אם הבנים שמחה", וייתן לה בנים.
בספר תהילות יוסף להרב החיד"א מסביר על פי מה שכתב הרמ"ע מפאנו, שבראש השנה פקד השם את שרה. ומהו "פקד"? מלשון חיסרון, כמו "ולא נפקד ממנו איש" - לא נחסר. ובאיזה מובן חיסר השם את שרה? אברהם ושרה שניהם היו "שרים", כלומר בעלי מעלה גבוהה מאוד, ואי אפשר לשני שרים להשתמש - לשון תשמיש. כלומר לא ייכון זיווגם כששניהם חשובים בשווה; כדי שיהיה זיווג צריך שאחד יהיה חשוב והשני פחות חשוב, כדרך שמש וירח, שהאחד בבחינת משפיע ועיקר והשני בבחינת מקבל. מה עשה הקב"ה? חיסר מעט את שרה מדרגת אברהם - "והשם פקד את שרה" - וברגע שנחסרה מעט מדרגתו, כבר יכלה להיפקד בבנים.
וכך הוא מסביר עוד: "אישה" בגימטריה 306, ו"איש" בגימטריה 311. אם האישה מכירה שבעלה "איש", שיש לו יתרון עליה, ומשפילה עצמה כלפיו - על זה נאמר "מצא אישה מצא טוב", שמצא אותה בבחינת "אישה" 306, והיא מעריכה את בעלה כגדול ממנה, ועל ידי זה זוכה לשלום בביתו. אבל אם בדעתה היא שווה לאיש, וכל שכן אם מרגישה יותר ממנו - "ומוצא אני מר ממוות את האישה", שהרי "האישה" בגימטריה 311, כמניין "איש": שוויון זכויות גמור, ואף מוסיפה את שם משפחתה לשם משפחתו, "אין אדוני, אנחנו שווים" - במקרה הטוב, ואם לא, אתה עוד פחות. וזה מר ממוות.
וזהו שרמז הכתוב: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה" - ראשי תיבות "אישה". כלומר, כשהיא יודעת שהיא פחותה מערך בעלה, והיא עקרת הבית, אז גם "אם הבנים שמחה": על ידי שמבינה שהיא בבחינת "אישה" והיא הפחותה מן האיש, ייכון הזיווג, כמו שראינו אצל אברהם, שכאשר נפחתה שרה מעט ופקד אותה השם יכול היה להיות שם זיווג. אבל כשהיא מחזיקה מעצמה, אין נפקדת בבנים.
שלושת הפסוקים האחרונים של הפרק מלמדים שההשגחה העליונה אינה עוצרת ברום השמים אלא יורדת עד העפר והאשפות: הקב"ה מקים דל ומרים אביון, הופך את הוראת המזל, ומושיב את מי שהיה בשפל לא רק עם נדיבים אלא אף עם נדיבי עמו - אלה שזוכרים את עניותו ובכל זאת מעריכים אותו. בפנימיות הדברים: מי שדל במצוות ושקוע באשפות העבירות ומתאווה לעשות רצון השם, מתרומם משם אל תשובה שלמה, ודווקא הנקודה הקשה לו ביותר היא היתד שבשבילה בא לעולם. ולבסוף - "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה": השם מהפך אף את הטבעים, ויהי רצון שיפקוד בבנים את כל עקרי ועקרות עמו ישראל, אמן.