פרק קט"ו הוא מזמור של תפילה בשעת צרה, שבו כנסת ישראל פונה אל הקדוש ברוך הוא ומבקשת הצלה - לא מכוח זכויותיה, אלא מכוח שמו יתברך, מכוח חסדו ומכוח אמיתת הבטחתו. מן העבר השני עומדים הגויים ולועגים: "איה נא אלוהיהם", ועל זה באה התשובה הגדולה: "ואלוהינו בשמים, כל אשר חפץ עשה". נלך בעזרת ה' על סדר הפסוקים.
לֹא לָנוּ יְהֹוָה לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ׃
הרד"ק מעיר תחילה שיש ספרים שבהם אין זו תחילת המזמור. איך המזמור מתחיל לפי אותם ספרים איני יודע, אך כך הוא מביא. ולעצם הענין הוא מבאר: כשם שעשית חסד עם אבותינו והוצאת אותם ממצרים, כך תעשה חסד גם עמנו, ותגאל ותציל אותנו בכל דור ודור. ואם תאמר שאיננו ראויים - אף על פי כן עשה עמנו חסד למען שמך. "לא לנו" - לא מצד הזכויות שלנו, אלא "לשמך תן כבוד", שהרי כאשר עם ישראל ניזוקים יש בזה חילול השם, ואומרים אין כוח ביד אלוהיהם להצילם. לכן: עשה את הדברים כדי שיתגדל ויתקדש שמך בעולם.
"על חסדך על אמיתך" - כאילו חסרה כאן ו' החיבור, על חסדך ועל אמיתך. הרד"ק כדרכו מביא דוגמאות, כגון "שמש ירח עמד זבולה" שפירושו שמש וירח, וכן עוד מקומות שבהם נשמטה הו'. והבקשה היא כפולה: תן כבוד לשמך שלא יתחלל בגויים, ועשה זאת מצד החסד שאתה עושה עם כל הנבראים, ובפרט מצד "אמיתך" - שכל מקום שנאמר בו אמיתך, הכוונה לדבר שהקדוש ברוך הוא מאמת אותו: הוא הבטיח, וכדי לאמת את דברו עליו לקיים את הבטחתו. נמצא שיש כאן שני צדדים: האחד מצד החסד, והשני מצד האמת - שהבטחת שעם ישראל לא יכלה ויהיה לו קיום נצחי, ומצד האמת הזאת ריבונו של עולם חייב כביכול להצילנו.
בגמרא בפסחים קי"ז נחלקו על מי נאמר המזמור הזה, המתאר "למה יאמרו הגויים איה נא אלוהיהם". יש דעה שנאמר על שיעבוד מלכויות - אנו מתפללים שהשם יצילנו מן המלכויות שתחתן אנו משועבדים. ואם אדם מדמה שכבר יצאנו משיעבוד מלכויות, באים ומזכירים לנו מי בעל הבית. מגיעים לכאן עם נושאת מטוסים, ואוי ואבוי אם משהו אינו מתואם. ראיתי קריקטורה שבה נשיא אמריקה מחבק חייל ישראלי ואומר לו "אני כל כך אוהב אותך", וממש חונק אותו בחיבוק, והחייל משתולל בידיו וצועק "שחרר, שחרר". זהו החיבוק, חיבוק דוב, כדי לומר לנו מה טוב ומה לא טוב, ולהפסיק את המערכה באמצע. תמיד לקבל מן הגויים זו בעיה. וכי אפשר להוציא מרפסת ביהודה ושומרון בלי לקבל הערות? אפשר לעשות משהו בלי שיהיה להם מה לומר ובלי לעמוד בביקורתם? אנחנו עדיין תחת שיעבוד מלכויות, וכנגד זה אנו מתפללים.
ויש אומרים שמשה וישראל אמרו אותו בשעה שעמדו על הים; ויש אומרים שחנניה מישאל ועזריה אמרוהו בכבשן האש; ויש אומרים שמרדכי ואסתר אמרוהו כאשר עמד עליהם המן הרשע. וכבר הזכרנו שבהגדה אין מחלוקת - פשוט הכל נכון, והמזמור נאמר בכל התקופות הללו.
המלבי"ם מסביר שהמזמור שלנו הוא המשכו של המזמור הקודם, "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו". ראינו שם שממשלות ה' - שליטתו על הטבע - נמסרה לישראל; הם קיבלו את המפתחות, הם "ממשלותיו", כביכול הם מושלים בקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא אומר: אני מושל בטבע, ומי מושל בי? "צדיק מושל יראת אלוקים" - הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה. ועל זה בא הפסוק ואומר: "לא לנו" - לא בעבורנו תהיה ממשלת ה' הזאת, כי איננו ראויים לה. אותה מדרגה שייכת לדור של "היתה יהודה לקדשו", אנשי מעלה שמסרו נפשם ודבקו בה' יתברך, שהיו יכולים לגזור והגזירה מתקיימת.
ועם כל זה, ממשיך המלבי"ם, אף שאיננו במדרגה ההיא ואיננו בגדר "ישראל ממשלותיו", עדיין ראויים אנו שיֵעשו לנו ניסים - לא מצידנו, אלא "כי לשמך תן כבוד". כיוון שכבר נקרא שמך עלינו, ומשמעות הדבר שאתה משגיח עלינו ועושה לנו ניסים, אם פתאום תפסיק - יאמרו: נגמר, השם איבד את כוחו. כך אמר המן לאחשורוש כששאלו וכי לא עושה להם אלוהיהם ניסים: "הזקין" - יצא לפנסיה. פעם היה צעיר והיה מזיז דברים בעולם, אבל הזקנה קפצה עליו, אין לך מה לדאוג, תהיה רגוע. על כן אנו אומרים: ריבונו של עולם, יתחלל שמך - צא ופעל בשבילנו שלא יהיה חילול השם.
וכפי שאמרנו: "על חסדך" - עשה עמנו מצד החסד גם אם אין לנו שום הבטחה, כמו ביציאת מצרים שהיתה בחסד ה'; לא היו לנו זכויות ולא היינו ראויים להיגאל, "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ואף על פי כן עשית עמנו חסד - ועל אותו חסד אנו נסמכים. "על אמיתך" - מצד ההבטחה שהבטחת להיות לנו לאלוקים, שאתה צריך לאמתה.
מהי הכפילות? הרד"ק כדרכו אומר: "לא לנו" פעמיים - לחיזוק העניין. הרד"ק אינו מתייחס לכפילות, ולא פעם הוא משתמש בביטוי "כפל העניין במילים שונות", כלומר אל תתפלא אם הפסוק חוזר על עצמו, כך היא דרך הפסוקים.
אך אצל המלבי"ם לעולם לא ייתכן שהפסוק חוזר על עצמו או שמילה נכתבת פעמיים בלא צורך; כל כפילות באה ללמד דבר מה. ולכן הוא מסביר: "לא לנו ה'" הראשון - לא לנו ממשלות ה', איננו ראויים לאותה מדרגה של "היתה יהודה לקדשו", של צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. ו"לא לנו כי לשמך תן כבוד" - זהו ה"לא לנו" השני: גם במציאות של היום, שאיננו במדרגה ההיא, עדיין תהיה לנו הצלה. מכוח מה? "כי לשמך תן כבוד" - נקרא שמך עלינו, אתה משגיח עלינו ועושה לנו ניסים, ועליך לתת כבוד לשמך שלא יתחלל. וכל זה "על חסדך" - מצד החסד גם בלא הבטחה, "על אמיתך" - מצד האמת וההבטחה להיות לנו לאלוקים.
אפשר לומר בדרך רמז: המילה "לנו" בגימטריה שמונים ושש, כמניין "אלוקים" - שהוא שם המורה על מידת הדין. דין פירושו: אם מגיע לך תקבל, ואם אינו מגיע לך לא תקבל. ואנו באים ואומרים: ריבונו של עולם, "לא לנו" - לא בבחינת אלוקים, לא בהנהגת מידת הדין, אלא בשם הוי"ה, במידת הרחמים והחסדים. שהרי אם ההנהגה תהיה על פי מידת הדין - איננו ראויים וממילא לא ניגאל. אבל אם "לא לנו", לא בבחינת אלוקים אלא בבחינת הוי"ה, אזי "לשמך תן כבוד", ותהיה לנו הצלה מצד בחינות נוספות: חסדך, אמיתך, ושלא יתחלל שם שמים. כל אלה גורמים שגם בלי שם אלוקים, כלומר גם אם אין הדבר מגיע לנו בדין, נקבל.
ואמרתי בדרך צחות: הגויים אומרים "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" - אל תקרי יֶשְׁנוֹ אלא יָשֵׁנוּ, ישנו מן המצוות; אין לכם מה לדאוג, עם ישראל כבר נרדמו ואינם מקיימים מצוות כראוי. ובמה אנו סותרים את טענתם? באמירת "לא לנו ה' לא לנו" - כמו "מים שלנו", כלומר לא לַנּוּ, לא ישננו, ריבונו של עולם! עם ישראל נרדם? חלילה, אנו ערים ומקיימים את מצוותיך כראוי, ומדוע אפוא יאמרו הגויים "איה נא אלוהיהם".
לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם׃
אומר הרד"ק: אם לא תעשה עמנו חסד ולא תתן כבוד לשמך, יאמרו הגויים "איה נא אלוהיהם" - היכן האלוה שלהם, הרי אנו מושלים בהם. כמו שאמר נבוכדנצר לחזקיהו: מדוע אתה סבור שתוכל לי? הרי גם שומרון לא יכלה לי, ואלוהיך לא יוכל להציל מידי - וכי פתאום עכשיו יהיה בו כוח? לך והסבר למלך גוי שלא שאלוהינו לא יכול היה להצילנו ממך, אלא שהוא עצמו הביא אותך כדי להיפרע משומרון על שהיו עובדי עבודה זרה. מבחינתו הוא סבור שניצח את אלוהי ישראל, שהרי ניצח את בניו והגלה עשרה שבטים. נמצא שהגויים אומרים "איה נא אלוהיהם", הנה אנו מושלים בהם - ומכך שרואים אותנו נופלים נעשה חס ושלום חילול השם.
בשם הרבי ר' העשיל אומרים על "למה יאמרו הגויים": אומות העולם טוענים שלא ייתכן שהקדוש ברוך הוא יחזור אלינו לאחר שגירש אותנו. זו כידוע התפיסה הנוצרית - עם ישראל גורשו מארצם, השם מאס בהם, ולקח לו את הנוצרים. יש הרבה תשובות כנגד הטענות ההזויות והמביכות הללו, המראות שאותם טוענים אפילו לא התחילו לקרוא פסוקים בתורה ובתנ"ך כדי לראות מהו הקשר בינינו לבין השם, אך על כל פנים כך הם טוענים.
והם מדמים זאת לאדם שגירש את אשתו והיא הלכה ונישאה לאיש אחר - האם יכול הוא לחזור ולקחתה? כך, לדבריהם, אחרי שהקדוש ברוך הוא גירש את עם ישראל והם הלכו ונישאו לבעלים - תרתי משמע, לקחו להם את העבודה זרה - מה הסיכוי שיחזרו אל השם יתברך. אגב, זו היתה גם טענתם של ישראל עצמם, והנביא משיב להם: "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" - אתם טוענים שגירשתי אתכם? היכן ספר הכריתות, היכן הגט? ומלבד זאת, אינו יכול לשלחנו, שהרי את התורה קיבלנו באונס, ובאונס נאמר "לא יוכל לשלחה כל ימיו".
ועל הטענה הזאת משיב הרבי ר' העשיל מתוך המזמור שתי תשובות. הראשונה: הקדוש ברוך הוא יכול לעשות כרצונו. אתה מוגבל על פי התורה, אבל "מלך פורץ גדר". יש הנהגת המשפט ויש הנהגת הייחוד; בהנהגת המשפט הקדוש ברוך הוא כביכול כבול לכללים, ובהנהגת הייחוד עושה ככל אשר ירצה. יציאת מצרים היתה בהנהגת הייחוד, שהרי בהנהגת המשפט לא שייך היה לגאול אותנו; הנהגת הייחוד פירושה "אין עוד מלבדו" - השם יחידי בעולם ועושה כרצונו. וזהו שאנו אומרים "ואלוהינו בשמים כל אשר חפץ עשה": אם ירצה להחזירנו גם אחרי שגירש ונישאנו לאחר - יכול.
והתשובה השנייה: מה הדין באשה שנתגרשה והלכה ונישאה לחרש אילם, ואחר כך רוצה לשוב לבעלה הראשון? ודאי שיכולה לחזור, שהרי קידושי חרש אינם קידושין, ונמצא שכלל לא נתקדשה לאיש אחר. ואם תאמר, הרי שימשה עמו? אין איסור להחזיר גרושתו אחרי ששימשה עם אדם אחר בעת גירושיה; כל האיסור הוא כשנישאה לאיש אחר. נמצא שאם החרש הוא שנשאה, אין מניעה שהבעל הראשון יחזור ויקחנה.
פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ׃ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן׃
וזהו בדיוק הנמשל, אומר הרבי ר' העשיל: עם מי התחתנו ישראל? עם הבעלים, עם העבודה זרה - "פה להם ולא ידברו, אוזניים להם ולא ישמעו, עיניים להם ולא יראו". הרי זה חרש, אילם, עיוור, נכה, כלום. וכי יכול אדם כזה לקדש? אין כאן קידושין כלל, זה דבר וירטואלי לגמרי, ונמצא שכנסת ישראל כלל לא נישאה לאחר - ואין שום מניעה שהקדוש ברוך הוא יחזירנו. הפלא ופלא. וכבר אמרתי לכם: כששומעים חידוש מהרבי ר' העשיל, יש לפתוח את האוזניים כאפרכסת. יש לו ספר הנקרא "חנוכת התורה", ובו רעיונות קצרים על כל פרשה, ווארט או שניים, וכל אחד מהם חד כתער ומתוק מדבש.
ובדרך מוסר וחסידות אומרים על "למה יאמרו הגויים": מי הוא זה ששואל "למה"? הגוי שואל שאלות. למה היתה שואה? למה קרה כך וכך? "למה" - יאמרו הגויים. אבל אנחנו יודעים ש"אלוהינו בשמים כל אשר חפץ עשה": אני סומך על הקדוש ברוך הוא שהוא בשמים, שמלמעלה רואים מה שאינך רואה מכאן, והוא עושה כחפצו - וחפצו הוא בוודאי הדבר הטוב ביותר עבורנו.
וכבר אמר מי שאמר, שהאמונה אינה בהכרח נותנת לאדם תשובות, אבל היא בוודאי עוזרת לו לחיות גם כשיש לו שאלות. הקדוש ברוך הוא אינו נותן לך דו"ח על כל מה שהוא עושה, וזה שאתה מאמין אינו הופך אותך למי שמקבל תשובות. אבל כשאני יודע שאני נמצא בידיים הטובות ביותר, ושהקדוש ברוך הוא שלמות הטוב, ומדרך הטוב להיטיב, וכל אשר השם עושה הוא לטובתי - זה כבר מוריד לי את השאלות. נמצא שאני יכול לחיות גם כשיש קושי; לא בהכרח יהיו לי תשובות, אבל כבר לא יהיו לי שאלות.
וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה׃
האבן עזרא מפרש "בשמים" - בעליונים, שהקדוש ברוך הוא בירר לו כביכול את העליונים. או מפני שמן השמים באות כל הגזירות לארץ: הגזירות משתלשלות מן העליונים דרך גרמי השמים והכוכבים, דהיינו שנים עשר המזלות, ולכן אנו אומרים "אלוהינו בשמים" - השם מעל השמים כביכול, ומשם משתלשל הכל אל המזלות ומשם יורד למטה.
הרד"ק אומר: "ואלוהינו בשמים", והם סכלים ואינם מבינים ואינם מכירים מה בין אלוהינו לאלוהיהם. האלוה שלך כאן, צלם, עיוור וחרש, ואינך מבין מה ההבדל בין אלוהים חיים לבין ההבל שאתה עובד לו. אלוהינו בשמים, מושל בעליונים ובתחתונים, "כל אשר חפץ עשה" - ואילו האלוה שלך ודאי אינו עושה כל אשר יחפוץ, ובפרט שהם האמינו באלוהויות רבות, וממילא כל אחת מוגבלת בכוחה: זה אל הים, זה אל היבשה, זה אל המלחמה, זה אל האהבה, לכל אחד תפקיד אחר וכוח אחר. נמצא שאלוהינו אחד ומושל בכל, לא כאצלכם שהם רבים, ואף לפי שיטתכם כוחם מוגבל - ולפי הבנתנו אין בהם כוח כלל.
המצודת דוד מסביר על פי דברי חז"ל שאפילו חלש למעלה וגיבור למטה - לחלש יש יתרון, יתרון הגובה. מי שעומד למעלה קל לו הרבה יותר להתגבר על שלמטה: זורק אבני בליסטראות, שופך מים רותחים או שמן רותח כדרך שהיו עושים בשעת כיבוש חומה, יורה חיצים ומרחיק את המתקרב. וזהו "ואלוהינו בשמים" - גם חלש שנמצא בגובה חזק ממי שלמטה, ועל אחת כמה וכמה שהקדוש ברוך הוא "כל אשר חפץ עשה".
המלבי"ם מסביר שכאן מתחיל החלק השלישי של המזמור עד "לא המתים יהללו יה", וענינו שהשגחת הקדוש ברוך הוא תמידית: השם משגיח עלינו ללא הפסקה, איש איש לפי מעלתו ולפי תפקידו בעולמו. ועל זה אנו אומרים "ואלוהינו בשמים" - מה שאתם אומרים "איה אלוהיהם" היא טענת הבל. אתם סבורים כביכול שהשם סילק שכינתו לשמים ועל השמים כבודו, ואינו רואה את הנעשה כאן. לכך אנו משיבים: אלוהינו, הגם שהוא בשמים, עם כל זה "כל אשר חפץ עשה" - הוא ממשיך ומנהל את כל מה שכאן, והכל נעשה בחפצו, ולא כמו שאתה חושב שהוא בשמים ואינו מודע למתרחש בארץ.
עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם׃
לאחר שהזכיר את גדולת השם, אומר האבן עזרא, בא הפסוק להראות שלכל אלוהי העמים אין שום תוקף. "עצביהם" - שהם לעיצבון לעובדיהם ואינם מועילים להם; ונוסף על כך הם "מעשה ידי אדם", ודרך קלון היא להם שעובדים למעשי ידיהם. כמו שמתאר הנביא: אדם לוקח בול עץ, חציו מכניס לתנור לאפות בו את לחמו, ומן החצי השני מגלף לו אלוה. עד היכן מגיעה פחיתותו - מאותה חתיכת עץ שעוד מעט תהיה גחלים ובה אפית את הפת, מן החלק השני אתה עושה לך אלוה. כמה זה מגוחך. וכך גם כאן, לביזיונם: האלוה שלהם מעשה ידי אדם. אתה לוקח אלוה שאתה יצרת אותו וקורא לו "אלי אתה"?
אבל כבר הסברנו בעבר שאין לחשוב שהיו רפי שכל עד כדי כך. גם כשעבדו לצלמים לא עבדו אותם מצד עצמם, אלא היו מורידים לתוכם כוחות רוחניים שהתלבשו בהם. אדם שבאמת סבור שחתיכת עץ היא אלוה אינו ראוי לעונש אלא זקוק לאשפוז, אולי בכפייה; ואילו כאן מדובר באנשים שידעו היטב מה הם עושים. הם היו מושכים כוחות רוחניים שנדבקו באותם צלמים שעשו, והיו להם סגולות ופעולות שונות - או על ידי כוחות טומאה, או על ידי פעולות מסוימות, כגון לשחוט בכור בלילה בזמן מסוים של הירח, וכך למשוך מן הכוחות הרוחניים שיהיו לו לעזר. ואלו כוחות ממשיים בבריאה: כשם שיש כוחות בקדושה, מלאכים, כך יש כוכבים ומזלות, ויש כוחות גם בקליפות, ואותם הפעילו על ידי הקרבנות שהקריבו וכיוצא בזה.
וזהו שכותב הרד"ק, שחכמי אומות העולם עשו את הצלמים על דרך העליונים, כלומר כיוונו אותם לעניינים העליונים כדי למשוך על ידם כוח מלמעלה, ועשו את הצורות לדמיון המון העם הטועים אחריהם - אלא שלבסוף החלו לחשוב את הצורות עצמן לאלוה. מעין מה שכותב הרמב"ם על טעות דור אנוש: הם סברו שיש לעבוד את המשרתים, לא מצד עצמם אלא כמתווכים - לפנות אל השמש שהיא קרובה אל הקדוש ברוך הוא, והיא תעביר את הבקשה למקורות העליונים. אבל הבנים שבאו אחריהם כבר שכחו שעבדו לשמש בתור משרת, והחלו לעבוד את השמש בעצמותה, נעשו עובדי חמנים ומשתחווים לשמש כאל בעלת כוח עצמי. לכן נקרא הדבר "טעות דור אנוש": הם פתחו בכיוון שנראה חיובי, אף שאסור לעבוד את משמשיו ואף לא לפנות אליהם כמתווכים, בלתי לה' לבדו - ועם כל זה הטעות הזאת הביאה בסופו של דבר לטעות קולוסאלית. וזהו "מעשה ידי אדם": מה שנועד בתחילה רק להוריד כוחות רוחניים שיתלבשו בצלם, נהפך לעבודתו של ההמון בצלם עצמו.
המלבי"ם מסביר: עצביהם של הגויים, אף שאינם בשמים אלא קרובים אצלם והם רואים אותם - לא כאלוהינו שאנו אומרים עליו "בשמים" - עם כל זה אינם מועילים להם. ומצד החומר שלהם הם "כסף וזהב", וזה גרוע אפילו מן העץ. ולכאורה הכסף והזהב משובחים מן העץ, ומדוע גרוע? מפני שבעץ יש נפש הצומחת. אם מחלקים את הבריאה לדומם, צומח, חי ומדבר - ודאי שהצומח במדרגה גבוהה מן הדומם; הדומם סטטי, ואפילו אם הוא זהב עדיין סטטי, ואילו בצומח יש כוח חיות מסוים והוא צומח, ובחי יש גם כוח תנועה. ואם כן התבונן: הם עובדים כסף וזהב, שאינם אפילו עץ. ומצד הפועל - "מעשה ידי אדם". מכאן תראה את פחיתותם של אותם עצבים שאתם עובדים.
בספר "אור ישרים" מבאר שעצבותו של האדם היא הטרדות שיש לו על הפרנסה יומם ולילה. "עצביהם כסף וזהב, מעשה ידי אדם" - אנשים חושבים שהכסף והזהב הם מעשה ידי אדם: תעבוד יותר, יהיה לך יותר; תשקיע יותר, תרוויח יותר. אבל היודע מאמין באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא הוא המשפיע והוא "הנותן לך כוח לעשות חיל", וכתרגום - אפילו עצה לקנות נכסים. לא רק הכוח ולא רק העבודה שלך, אלא אפילו רעיון שעלה בדעתך, איזה סטארט-אפ - אומר הקדוש ברוך הוא: גם זה ממני, אני הנותן לך עצה לקנות נכסים, ואין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה. אבל כשאדם אינו חי כך, אלא "עצביהם כסף וזהב" - האלוה שלו הוא הכסף והזהב, והוא בטוח שמעשה ידיו הוא שיביא לו את העושר - אותו אדם מגיע לידי עיצבון ועצבות.
ובספר "מאתיים צופים" אומר: "עצביהם כסף וזהב" - על מה כל העצבות והדאגה של האדם כל היום, ועל מה הוא מטריח את עצמו? על כסף וזהב. תאוות הממון נמצאת בפנימיותו והיא הדוחפת אותו. אחד הדברים הדוחפים את האדם, ואולי המרכזי שבהם, הוא רדיפת הממון; רוב היום האדם רודף אחר הממון. ואמנם ייתכן שהוא רודף אחריו לשם מעלות רוחניות - שיוכל לשבת ולהגות בתורה בנחת, שיוכל לשלוח את ילדיו לתלמוד תורה - אבל על כל פנים זו רדיפתו רוב היום, וזה מה שמביא לו את ה"עצבים". האדם נעשה עצבני אחר הכסף והזהב, ומתעצב כל היום כיצד יאסוף עוד.
והוא ממשיך: הרי כשיש לאדם עבודה זרה, הקדוש ברוך הוא נפרע מן העבודה זרה תחילה. ולכן מי לקה ראשון במצרים? הנילוס, שהיה אלוהיהם. לפיכך נאמר "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס" - עד שתכלה התאווה לממון, שהיא ה"עצביהם", העבודה זרה שלהם, והקדוש ברוך הוא נפרע תחילה מן האלוהות. ואפשר לומר שהיום כבר הגיע הזמן שיבוא בן דוד: יש ביטקוין, יש קריפטו, כלתה פרוטה מן הכיס. עוד מעט אנשים לא ילכו כלל עם כסף מזומן; וכי העשיר הולך עם פרוטה בכיס? יש לו פלסטיקים שהוא מגהץ בכל מקום, והיום גם את זה אינו צריך - הולך עם הסמארטפון שלו ומעביר אותו היכן שצריך.
וכבר אמרתי לכם פעם ווארט: בשנת היובל נאמר "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". ושואלים: מהו "אל משפחתו" - וכי עזב את משפחתו? הרי את אחוזתו עזב, מכר את שדהו, וביובל השדה חוזרת; ומה פתאום גם המשפחה חוזרת? אלא כשאין לאדם כסף, אף אחד אינו מכיר אותו ואף אחד אינו זוכר אותו; וכשחוזרים לו השדות ופתאום נעשה עשיר, מיד מתחילים הטלפונים: "מי כבודו?" - "בן דוד שלישי". לא ידעתי שיש לי משפחה כזאת. "ואיש אל משפחתו תשובו" - גם אתה תשוב, וגם המשפחה תשוב אליך, ופתאום תגלה שיש לך משפחה גדולה.