פרק קי"א בתהילים הוא מזמור מיוחד במבנהו. רש"י מעיר שהמזמור מיוסד על סדר הא"ב, כשאות אחת פותחת את ראש הפסוק ואות נוספת נמצאת באמצעיתו: "אודה ה' בכל לבב" - א'; "בסוד ישרים ועדה" - ב'; "גדולים מעשי ה'" - ג'; "דרושים לכל חפציהם" - ד'. כך גם המזמור שלאחריו. ההבדל ביניהם: המזמור הראשון מדבר בשבחו של מקום, והמזמור השני מספר בשבחו של הצדיק.
גם הרד"ק עומד על כך שהמזמור בנוי על סדר הא"ב, ומוסיף ששני הפסוקים האחרונים בנויים משלוש אותיות יחד בכל אחד מהם. כידוע, מזמורים המיוסדים על א"ב - עצם המבנה מעיד על מעלתם ונכבדותם. אומר הרד"ק: בכל מזמור שנאמר בא"ב נראה כי לפי גודלו והדברים הנכבדים שבו, נאמר ברוח הקודש. מצידנו, כל ספר תהילים כולו נאמר ברוח הקודש, כמו שאמר דוד המלך "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" - אך ודאי שמזמורים אלה מעלתם גבוהה יותר. תוכן המזמור: להתבונן במעשי האל, לזכור תמיד את נפלאותיו ועוצם גבורותיו, ולהתעסק ביראת ה' ובחכמה.
הַלְלוּ־יָהּ אוֹדֶה יְהֹוָה בְּכׇל־לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה׃
הרד"ק מבאר: המשורר פונה אל המשוררים ואומר להם הללו-יה, כי כך גם אני אעשה - אודה את ה' בכל לבב, בכל כוונת ליבי. "בסוד ישרים" הכוונה בעצת ישרים, והם עם ישראל, כמו שנאמר "תמות נפשי מות ישרים", שהכוונה למיתתם של ישראל. ולמה נקראו ישרים? כיוון שהם מיישרים מעשיהם על פי משפטי ה'. "בסוד ישרים ועדה" - הבי"ת של "בסוד" משמשת לשניים: בסוד ישרים ובעדה, ושם אהלל את ה'; כולם יהללו עמי את השם יתברך.
המלבי"ם מבאר: אודה את ה' בכל לבבי, בין "בסוד ישרים" - הם בעלי הבינה, המבינים את דרכי ה' ומעמיקים בסודות הנהגתו, ובין "ועדה" - המון העם הנועדים לשמוע את דבריי. כלומר, אהלל את ה' בכל מקום. אל תחשוב שאודה רק בחוג החכמים, או רק בין האנשים הפשוטים; לא כן, גם בסוד ישרים בין החכמים והנבונים, וגם בתוך העדה בין המון העם.
גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי יְהֹוָה דְּרוּשִׁים לְכׇל־חֶפְצֵיהֶם׃
כאן מתחילה ההודאה. גדולים מעשי ה' שעשה הקב"ה בנבראים, ואף על פי שהם גדולים - הם "דרושים לכל חפציהם": כל מי שחפץ להתבונן בהם ולדרוש אותם, הם כאילו מצויים לפניו ומזמנים עצמם לפניו. "חפציהם" כמו "זקניהם", אומר הרד"ק, ולכן נכתב בחי"ת בצירה.
המלבי"ם פותח כאן בתיאור שלושה מיני השגות שאנו משיגים בהנהגת ה': מעשי ה', פעולות ה', ונפלאות ה'. ראשית יש להבחין בין מעשה לפעולה. מעשה הוא דבר שנעשה ונגמר, אין לו המשכיות. פעולה היא דבר שיד הפועל עדיין ממשיכה ופועלת בו, הדבר עדיין מתמשך. מעשה הוא משהו שהקב"ה כביכול עשה והניחו, ואינו ממשיך להתעסק בו.
לפי זה, על הבריאה אנו משקיפים בשתי הבחינות גם יחד. מצד אחד נראית הבריאה כבריאה שלמה ועשויה: יש עצים, ימים, נהרות וגרמי שמיים. מצד שני אנו יודעים שאין זו המציאות, שהרי הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". השמש אינה כאן משום שהייתה כאן אתמול, היא אינה פועלת מכוח האינרציה; בכל יום ובכל רגע הקב"ה כביכול שופך לה דלק כדי שתדלוק, כל הזמן פועל ויוצר אותה. זו בחינת הפעולה. כלומר, מה שנראה לנו כמעשה שנעשה בששת ימי בראשית ומאז קיים, לאמיתו של דבר הוא פעולה מתמשכת יומיומית, שהקב"ה מקיים בכל יום תמיד כבריאה חדשה. בין המעשה ובין הפעולה - אלה הן הנהגות הטבע, ההנהגות הקבועות והרוטיניות שאינן משתנות: זריחה, שקיעה, גשמים, גרמי השמיים ותנועתם.
הבחינה השלישית היא נפלאות: מציאות שבה הקב"ה עושה דבר פלאי ומשדד את מערכות הטבע - שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, ים סוף נקרע לפני בני ישראל, הירדן נבקע ועם ישראל עוברים בתוכו אל ארץ ישראל, וכן הלאה. אלה נקראות נפלאות, שבהן הקב"ה מפליא לעשות דברים שלא על פי דרך הטבע.
על זה נאמר "גדולים מעשי ה'" - גדולים בריבוי ובגודל, בכמות ובאיכות, ועם כל זה "דרושים לכל חפציהם". לכל מעשה יש חפץ, כלומר תכלית ומטרה. כשאדם עושה דבר, הוא מעוניין להפיק ממנו את התכלית: במשך שנה בנה בית - התכלית שיהיה לו מקום לשבת בו; במשך יומיים יצר כיסא - כדי שיהיה לו על מה לשבת. כל מעשה שאדם עושה נועד להגיע אל תכליתו, אל השימוש בו.
אבל אצל הקב"ה אי אפשר לומר כן, שהרי לא ברא את הבריאה לצורכו: לא כדי שיהיה לו מקום לשבת או מקום לנוח. החפץ של המעשה אינו לצורך השם יתברך, אלא בדבר עצמו - עשייה לשם עשייה: עצם העשייה היא רצונו של הבורא יתברך. לא כמונו, שאצלנו כל עשייה נועדה לתכלית שבסופה - תפרתי בגד כדי שיהיה לי מה ללבוש; אצל הקב"ה כביכול תפירת הבגד היא התכלית בפני עצמה, כיוון שאין אצלו תוצאה הנצרכת מאותו דבר. כשאני עושה משהו, לפני שעשיתיו הוא היה חסר לי, ולכן עשיתיו: הכנתי לעצמי כוס קפה - קודם לכן היא הייתה חסרה לי. אצל הקב"ה לא ניתן לומר כן: אם ברא עולם, וכי נאמר שקודם לכן היה חסר לו? נמצא שיש לך אלוה חסר, אלוה שיש לו צרכים. דבר שאין לאומרו כלל כלפי קודשא בריך הוא.
כאן צריך להיכנס לנושא שדיברנו בו כמה פעמים: יש להבחין בין נקודת המבט ממנו יתברך לבין נקודת המבט שלנו על מציאות העולם. כשמדברים מנקודת המבט ממנו - מדברים על האין סוף ברוך הוא, שאין לו שום קשר לעולם, מציאות רמה ונישאה שאפילו מחשבה לא תפיסה בו כלל. כשמדברים מנקודת המבט אלינו - הקב"ה יצר עשר ספירות, והן המשפיעות, והן כביכול זקוקות להשפעות שלנו, זקוקות לתפילותינו, כיוון שמכוח זה יורד השפע. אבל הספירות אינן עצמותו, אלא כוח נברא ממנו. כשמדברים על עצמותו יתברך, אינו זקוק לתפילותינו: "אם צדקת מה תתן לו או מה מידך ייקח". אלא שהקב"ה יצר מציאות שבה שייך כבר לומר "תנו עוז לאלוקים" - ובמה אני נותן עוז? בתפילה ובקיום המצוות. אך לא לעצמותו, שכן בעצמותו לא חסר כלום, אלא במציאות שיצר כאן של עשר הספירות, וההשפעות הן כהיזון חוזר: על ידי שאני משפיע למעלה נוצר היזון חוזר ואני מקבל למטה, בחינת מיין נוקבין לעומת מיין דכורין. אך בעצמותו יתברך לא היה חסר עולם ולא היה חסר לו דבר להשלים בו את עצמו, ולכן כל העניינים האלה אינם שייכים אצלו.
הרמח"ל כותב שמדרך הטוב להיטיב, והקב"ה רצה להיטיב לבריות. לצורך זה צריך שיהיו מקבלי הטבה, ולכן יצר את בני האדם שיהיו מקבלי ההטבה, ועל ידי זה יתמלא רצונו להיטיב (והמעוניין ישמע בהרחבה בשיעורינו בדרך השם ובדעת תבונות). אך אין להבין שזה רצון כרצון שלנו, שאצלנו אם אני רוצה דבר ואין לי אותו - אני חסר אותו; אצל הקב"ה אין חיסרון זה.
ועוד צריך לדעת: כל זה הוא ממה שהקב"ה בחפצו וברצונו גילה לנו. יש עוד הרבה סיבות לרצונו בבריאה שלא גילה לנו, והם עדיין בסוד כבשונו של בורא עולם. מה חפצו בבריאה, למה ראה לברוא בריאה, מה מטרתו - מה שגילה לנו זה מה שאנו יודעים, וזה אפס קצהו. יש דברים רבים שגם אם יגלה לנו לא נבין אותם: "לו ידעתיו הייתיו", אין תפיסתו כתפיסתנו ואין השגתו כהשגתנו.
ואמשול לכם משל שכבר אמרתי פעם: את המחשב הפשוט ביותר, אותו מחשבון כיס שהיה לכל אחד מאיתנו בילדותו, אנו איננו מבינים. הוא מבצע חישובים שהיו לוקחים לנו מאות שנים, ואיננו יודעים כיצד הוא עושה זאת, באיזו שפה בינארית הוא מדבר וכיצד בדיוק הוא יודע לחשב. מי שילמד ידע - אך הנקודה היא שאף בדבר שנראה לנו פשוט ומיושן איננו מבינים; קל וחומר בחכמות מתקדמות ובבינה מלאכותית. ואם בדברים הבסיסיים ביותר איננו מבינים, האם נוכל להבין את דרך חשיבתו של בורא עולם, כיצד מתכנן הקב"ה את הבריאה, מה תכליתה ולאן כל זה מוביל? גבוה מעל גבוה. מה שאנו יודעים הוא רק מאותו מעט מזעיר שהקב"ה ברצונו גילה לנו.
אומר המלבי"ם: לפעמים אנו רואים חוק טבע אחד שנועד להרבה תכליות שונות. לדוגמה, כוח ההתפשטות שנתן ה' באוויר: על ידו האדים עולים למעלה, על ידו מנשבות הרוחות, ועל ידו יפריחו הצמחים. כלומר, מציאות טבעית אחת, ולקב"ה תכליות רבות באותה מציאות עצמה. זהו "גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם": מעשה אחד שיש בו חפצים ורצונות רבים.
קחו לדוגמה את כוח הכבידה. הקב"ה יצר מציאות שכדור הארץ הוא מגנטי, וקשה לתאר את קיום העולם בלעדיה. כיצד היו כוכבי הלכת נשארים סביבנו ולא בורחים? הרי באופן טבעי דבר המסתובב בעיגול זולג החוצה: קחו גולה וסובבו אותה בתוך קערה - ברגע שתצא, לא תמשיך להסתובב בסלסול אלא תמשיך ישר ותברח. כיצד גרמי השמיים מסתובבים ואינם בורחים? הקדמונים, כדי ליישב קושיה זו, בנו תזה של גלגלים: גרמי השמיים מסתובבים בתוך גלגל, אולי גלגל שקוף, שאם לא כן מדוע לא יברחו החוצה. היום אנו יודעים שאין שום גלגלים למעלה, אלא כוח הכבידה, שהוא כעין כוח מגנטי, גורם שכוכבי הלכת לא יסטו ממסלולם: לפי המסה של הגוף וכוח המשיכה המושך אליו, הכוכב מסתובב ואינו זולג החוצה. נמצא שכוח הכבידה מקיים את כוכבי הלכת ואת כל מה שמסביבנו.
ותארו לעצמכם אדם אוכל בלי כוח הכבידה - האוכל היה נשאר לו בגרון, והיה צריך כל הזמן פעולה שתדחף אותו מטה. בא לשתות - והמים מרחפים לו באוויר. פעם הראו לי כיצד אדם סוחט סמרטוט במקום שאין בו כוח כבידה: לאסטרונאוטים עושים אימונים בחדרים ללא כבידה, כדי להרגילם למציאות שבה ינחתו על הירח או במקומות אחרים (בירח יש שישית מכוח הכבידה של כדור הארץ). רואים אותו סוחט את הסמרטוט, והמים יוצאים ונשארים מרחפים סביבו באוויר. האם גברת תוכל לעשות בכך ספונג'ה? וכשהוא מדבר ומספר מה הוא עושה - אין הוא מחזיק את המיקרופון; העמיד אותו באוויר והוא מדבר אליו. תארו לעצמכם עולם בלי כוח כבידה: הנחת משהו על השולחן - לך תחפש אותו, ואף את השולחן עצמו לך תחפש, וכבר לא נדבר על הקפה שבתוך הכוס. בקיצור, אי אפשר לתאר עולם בלי כוח כבידה.
זהו שאומר הכתוב: התבונן כיצד עשה הקב"ה מעשה אחד, מציאות אחת, ו"דרושים לכל חפציהם" - באותו חפץ ורצון יש חפצים רבים המושלמים בו. "חפץ" מלשון רצון: רצונות רבים של הקב"ה מושלמים באותה בריאה עצמה. וכל מה שהקב"ה חפץ - התכלית נמצאת בדבר עצמו, כי כך רצה. לא מצד שהוא מבקש בזה תועלת לעצמו כדרך שאנו יוצרים דבר ומבקשים תועלת, אלא החפץ בדבר עצמו, כי זה רצונו וזה חפצו שכך יהיה, הוא אמר ויהי.
ספר תהילות מהרי"ץ מסביר את "גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם" על פי הגמרא: אילמלא ניתנה תורה, היינו לומדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול. נמצא שממעשי ה' אפשר ללמוד מוסר ודרך חיים. ומה שכתוב "אילמלא ניתנה תורה" - כיוון שאחרי שניתנה תורה שוב אין אנו לומדים גזל מנמלה. ומהו גזל מנמלה? שהנמלה אינה גוזלת את חברתה: נמלה שנגעה בגרגיר חיטה, באה חברתה ואינה נוגעת בו. זהו מוסר של עולם תחתון, שהרי הנמלה הראשונה מהיכן הביאה את הגרגיר? גנבה אותו מן השדה. אך מרגע שנגעה בו נמלה אחת - השנייה אינה מתעסקת בו, שייך לחברתה. הרי שגם מבעלי החיים היה שייך מעיקרא ללמוד דרכי הנהגה, אלא שמשניתנה תורה הכול נלמד מן התורה.
וזה מה שהוא אומר: גדולים מעשי ה'. השם יתברך גדול העצה ורב העלילייה, והוא הטביע בתוך מעשיו הגדולים את כל התכונות הטובות והמידות הישרות שבהן הוא רוצה להרגיל את העולם, כדי שמאותם מעשים נדע כיצד להתנהג ונרכוש את המידות הטובות. ומהו "דרושים לכל חפציהם"? שכיוון שאדם דורש וחוקר את כל הנמצאים והנבראים, ימצא בהם את כל חפציו ודרכיו ומנהגיו אשר יעשה האדם וחי בהם. אם תדרוש ותחקור בהנהגת הטבע, תמצא בה את הדרך כיצד יחיה האדם וכיצד עליו להתנהג.
רבי צדוק הכהן מלובלין אומר: "גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם" - כל דבר שנזדמן לעיני האדם, לא בכדי נזדמן, אלא כדי שילמד ממנו. וכבר דיברנו בעניין זה כמה פעמים, גם בדרשות לפרשיות השבוע. חז"ל אומרים: הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ולכאורה, אם היין אינו טוב - מה זה משנה אם ראה או לא ראה? ואם היין טוב - מה אכפת לי שראיתי? וכי מפני שהסוטה הזו קלקלה, אני צריך להזיר את עצמי? היא קלקלה - אני איני מקלקל. ואם החשש הוא שמא יקלקל, מדוע רק אני ולא כולנו?
אלא שכוונת הדברים: אם לך הראו - ממך רוצים משהו. למה דווקא אתה באת להביא את קורבנך לבית המקדש ונחשפת באותו רגע למעשה הסוטה בקלקולה, כשהביאו אותה להשקותה מים המאררים? לזה לא קרה ולזה לא קרה, ורק לך הראו זאת - כיוון שלך יש מסר. ממך רוצים שתבין ותקבל כאן עניין, שתזיר את עצמך מן היין. כלומר, מה שקורה לאדם הוא דיבור שמימי עמו: הראו לך את העניין הזה כדי שתלמד ממנו לקח.
וזהו "גדולים מעשי ה'" - במה גדולתם? ב"דרושים לכל חפציהם": כל מי שחפץ לקחת לימוד לעבודת ה', יכול לקחתו ממה שהקב"ה מראה לו, מאותם מעשים שחשף לנגד עיניו.
מסופר על הרבי רבי זושא, שפעם הלך לתומו ובא לנגדו גוי וביקש שיעזור לו להרים את עגלתו שנפלה, וצריך היה יד מסייעת. אמר לו: איני יכול, אין לי כוח. השיב לו אותו גוי: אתה יכול, אתה רק לא רוצה. אז הבין שבעצם שלחו את הגוי הזה כדי לתת לו מסר: בעבודת ה' - אתה יכול, אתה רק לא רוצה. אנו נוטים לעשות לעצמנו הנחות: לא יכול, כבד לי, קשה לי, לא מסוגל. והאמת: אתה יכול, אתה לא רוצה.
ומדרש אומר שבכול הקב"ה מדבר - את אמרתו הוא שולח דרך כל כתובת, גם דרך גוי ערל וגם דרך אישה פרוצה. כמו שמביאה הגמרא ברבי אלעזר בן דורדיא, שאמרה לו: כשם שאין הפיחה הזו חוזרת, כך אין מקבלים אותך בתשובה - והלך ועשה תשובה. מה החזירו בתשובה? דרך היכן שלחו לו את דבר האלוקים? דרך הביוב הטמא. בכול הקב"ה עושה שימוש. זה יכול לבוא דרך גוי ערל, דרך אישה מקולקלת, ובכל דרך שהיא - כיוון שה' רצה שאת הדיבור הזה תשמע, ושאת המסר הזה תקבל.
קראתי על רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל התולדות יעקב יוסף, שבתחילה, לפני שהכיר את הבעל שם טוב, רצה לילך ולתהות על קנקנו ולראות אם אכן מדובר באדם גדול; שהרי בזמנו היו הדעות חלוקות, ורבים חששו מן הדרך החדשה שייסד הבעל שם טוב. כשהגיע אליו, התחיל הבעל שם טוב לדבר עמו בעיקרי האמונה, ואמר לו שמלוא כל הארץ כבודו, ושיהודי צריך להאמין ולדעת שהקב"ה מדבר עמו בכל מה שקורה לו. כל מה שמתרחש סביבנו הוא דרך שבה הקב"ה מורה לנו כיצד להתנהג, מלמד אותנו לקח ומראה לנו את דרכי ההנהגה; כל זה שיחה שהקב"ה מנהל עמנו לפי מה שאנו רואים ביומיום.
תוך כדי דבריהם דפק גוי על חלון ביתו של הבעל שם טוב, גוי "כלבויניק" שהיה מתקן כלים שבורים, וקרא: ישראל, יש לך משהו לתקן? אמר לו: לא, אין לי עכשיו שום כלי, הכול אצלי בסדר. אמר לו הגוי: אולי בכל זאת? תחפש, תחפש, אולי תמצא משהו לתקן. נכנס לבית ויצא אליו עם כלי שבור לתקנו. ואני קראתי את הסיפור בנוסח מעט שונה: שאמר לו "אין לי מה לתקן, הכול כבר מתוקן, איני צריך לתקן כלום", והלה השיב לו "תחפש, תחפש, בוודאי תמצא מה אתה צריך לתקן". ואז אמר הבעל שם טוב: משמיים שלחו לי את הגוי הזה כדי לסייע למה שאמרתי לך עכשיו. הקב"ה מדבר עמנו בכל דרך, ואף שולח גוי ערל שיאמר לך: אתה חושב שאתה מתוקן ואין לך מה לתקן? תחפש, תחפש - ותמצא שיש לך מה לתקן.
ומובא שבעל התולדות יעקב יוסף היה קשה לו לקבל את הדברים: כיצד ייתכן שהקב"ה מדבר דרך גוי מגושם, ושהוא שליח משמיים לומר לי דברים אלו? אמר לו הבעל שם טוב: אתה יכול להבין, אתה רק לא רוצה; אתה יכול להבין את הדברים, אתה רק אינך מעוניין להבינם ולקבלם.
חזר לאכסניה שלו, ושם אירע לו מעשה דומה למה שהיה עם רבי זושא: ראה גוי שהיה לו חמור נושא משאות קש, והקש נפל מן העגלה. ביקש ממנו הגוי שיבוא ויעזור לו להרים את הקש ולהחזירו לעגלה. אמר לו: הלא אתה רואה שאני אדם חלש וזקן, במה אוכל לעזור לך? השיב לו הגוי: אתה יכול, אתה רק לא רוצה. ומיד הדהדו באוזניו דברי הבעל שם טוב שנאמרו לו זה עתה: אתה יכול, אתה רק לא רוצה. והנה מי אומר לו זאת - גוי. משמיים שלחו את הגוי לאשר את דברי הבעל שם טוב. מובא שמיד חזר לביתו של הבעל שם טוב, קיבלו עליו לרב, וכל הנהגותיו היו מאז על פי הנהגותיו.
רואים אפוא את פירוש הכתוב "גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם": כל מעשי ה' צריכים אנו לדרוש אותם כדי להבין מה החפץ האלוקי מאיתנו, מה הקב"ה מדבר איתנו ואיזה מסר נתן לנו בעניין זה, ועל ידי כך נלמד מוסר ונתקן את דרכינו.
מסופר על רבי חיים מוולוז'ין, שהתקיימה בביתו אסיפה בעניין מוסר (מלשין) שהיה בעיירה, אשר הטיל את חיתתו, קלקל והרס, הלשין וגרם נזקים איומים ליהודי המקום. נאספו היהודים לראות מה עושים וכיצד מקלקלים את מעשיו. תוך כדי הדברים קם אחד הנאספים, ונתפסה המפה בחגורתו; המפה נמשכה, וכל כלי הפורצלן שהיו עליה נפלו בקול רעש גדול על הרצפה. מיד אמר להם רבי חיים: אין מה לדאוג, כלום לא נשבר. והרי כלי פורצלן רגישים מאוד, ואף נפילה קלה שוברת את הידית - וכיצד כלום לא נשבר? הרימו, אספו את הכול, וראו שאכן הכול שלם.
שאלוהו: רבנו, זו רוח הקודש? אמר להם: לא. אני פשוט יודע שכל פרוטה שיש לי בבית היא כשרה, וכשהכסף כשר - אין בו נזקים. וכבר סיפרנו כמה פעמים על נזקים שאירעו לרבי חיים מוולוז'ין, ומיד היה שם את האצבע על שורש העניין: פעם נגנב לו ספר תורה, פעם נפל הגרזן; והוא מיד היה בודק על מה בא הדבר, שילם את מה שהבין שהיה צריך לשלם ולא שילם - היה זה בעניין טעות בחשבון החומש וכדומה - ומיד מה שנגנב חזר אליו. אין נזקים בכסף שהוא כשר.
ואז עמד ואמר להם: איני חושב שבכדי הראו לנו זאת משמיים דווקא עכשיו. אנו דנים כעת כיצד מתמודדים עם אותו מוסר, ואומרים לנו משמיים: שהכסף שלך יהיה כשר. אם כספך כשר, אל תדאג - אינך צריך לפחד משום מוסר, משום גנב ומשום מזיק; אף אחד לא ייקח ממך דבר, הכול שלך. זה מה שעלינו להבין מן המעשה הזה.
כלומר, אנשים גדולים - מכל מה שקורה עמם הכול מהווה עבורם מוסר חי. אנשים קטנים לעומת זאת, אפילו אם ייתנו להם מוסר בפטיש על הראש, לא יבינו את הדברים, ואולי אף יקבלו מהם חיזוקים לדעתם המעוותת, כפי שכבר הבאנו כמה וכמה דוגמאות (ואיני מאריך בזה, כיוון שזו חריגה ממה שאנו עוסקים בו כעת בתהילים). צריך מידה של אמת כדי להבין מה רוצים ממני וכיצד רוצים לתקן אותי במסרים שמעבירים לי משמיים. וצריכים לדעת: אם נגרם לאדם נזק והנזק מגיע לו - הרי זה משום שהוא חייב על עניינים שונים; ואם אינו מגיע לו - משמיים יחזירו לו את כספו וידאגו שיקבל בחזרה את המגיע לו.
מזמור קי"א, המיוסד על סדר הא"ב לרוב נכבדותו, פותח בהודאה שלמה בכל לבב ובכל מקום - גם בסוד ישרים, בין בעלי הבינה המעמיקים בדרכי ה', וגם בעדה, בין המון העם. מכאן עובר המשורר לשבחו של מקום: "גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם". הבריאה נראית כמעשה גמור, אך לאמיתו של דבר היא פעולה מתמשכת שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד, ולצידה הנפלאות שבהן משדד הוא את מערכות הטבע. ובניגוד אלינו, שכל עשייה שלנו נועדה לתכלית שמחוצה לה ולמילוי חיסרון, אצל הקב"ה התכלית בדבר עצמו, שכן אינו חסר דבר - ומעשה אחד שלו נושא בתוכו חפצים ותכליות רבים. ומכאן החובה המעשית: לדרוש בכל מה שמזדמן לנו, שכן כל מעשה שהקב"ה מראה לנו הוא מסר ושיחה שהוא מנהל עמנו, ובלבד שנהיה אנשי אמת המוכנים לשמוע ולתקן.