פתיחה
בחלק זה של המזמור אנו ממשיכים בארבעת הפסוקים האחרונים: השבועה על הכהונה והמלכות, מחיצת המלכים, הדין בגויים, והשתייה מן הנחל. נעבור על דברי רש"י, הרד"ק, האבן עזרא והמלבי"ם, ונוסיף את דברי המדרש והמוסר העולים מהם. בסופו של המזמור נביא את דבריו החריפים של הרד"ק כנגד פירושי הנוצרים למזמור זה.
"נשבע ה' ולא ינחם" - שבועה לאברהם
נִשְׁבַּע יְהֹוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק׃
רש"י מבאר את הפסוק בשני אופנים. בביאור הראשון הדברים מוסבים על אברהם אבינו. אברהם חשש שייענש על כל האוכלוסייה שהרג במלחמת המלכים, ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא מיד: "אל תירא אברם אנכי מגן לך". אתה חושש שהרגת כל כך הרבה אנשים ושמא ייזקף הדבר לחובתך - אל תירא, לא אתנחם בגלל זה על הטובה שרציתי לעשות עמך, ולא תיתבע על כך.
"אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם" - ממך תצא הכהונה והמלכות. "עַל דִּבְרָתִי" הוא כמו "על דיברת", כלומר על פקודתי ועל דיבורי: הקדוש ברוך הוא אומר לו שהוא בעצמו דיבר את הדבר הזה, השם שהוא צדק הוא שדיבר זאת.
ומהו "כהן"? למילה כהן יש שתי משמעויות: כהונה ממש, וגם שררה. הדוגמה הידועה שכל המפרשים מביאים היא "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ" - והרי דוד משבט יהודה, כיצד נעשו בניו כהנים? אלא כמו שמביא רש"י בשם חז"ל: כהנים - בעלי שררות. גם בלשון ימינו אומרים על אדם שהוא "מכהן" בתפקיד, כלומר ממלא תפקיד. אם כן "אתה כהן לעולם" כולל גם שררה: תהיה לך מלכות ותהיה לך כהונה. ואכן מאברהם יצא שבט יהודה ומאברהם יצא גם שבט לוי, שהם הכהנים.
הביאור השני - הבטחת המלכות לדוד
בביאורו השני מסב רש"י את הדברים על דוד המלך: הקדוש ברוך הוא נשבע לו "אשית לכסא לך" - המלוכה תהיה תמיד מזרעו של דוד. וכבר ראינו את דברי המלבי"ם, שהמלוכה מובטחת לדוד ולזרעו אחריו, אך הבנים - אם ילכו בדרך זו יזכו לקבל את המלוכה, ואם לאו תתפלג המלכות. וכך אמנם היה: לנכדים כבר אין הבטחה, ההבטחה היא לדוד ולבנו. שלמה, גם כשסטה מן הדרך - ואיך שלא נסביר, נשיו הטו את לבבו - לא איבד את המלוכה. אבל כבר בימי רחבעם בנו נחצתה המלוכה: שני שבטים נשארו לו, ועשרה שבטים עברו לירבעם.
על כל פנים לענייננו, אומר רש"י: "נשבע ה' ולא ינחם" - המלוכה שלך תהיה עולמית, ולעולם המלוכה משושלת בית דוד, ואנו מחכים למשיח בן דוד. ואיזו כהונה היא זו? כהונה שהיא למעלה מכהונתו של מלכי צדק. וכבר ראינו שמלכי צדק מלך שלם היה כהן לאל עליון, ובסופו של דבר איבד את הכהונה והיא עברה לשושלת אברהם אבינו. וכאן רוצה רש"י להסביר שההבטחה שנאמרה לדוד נאמרה על המלכות - שתהיה לו מלכות שהיא עוצמתית יותר מן הכהונה. וחז"ל אומרים שגדולה המלכות מן הכהונה בשלושים מעלות, ומונים שם את הדברים שניתנים למלך ואת מה שהוא מקבל מן העם. אם כן "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" - יותר מכהונתו של מלכי צדק שהיה כהן לאל עליון.
ואם תאמר: הרי מלכי צדק היה גם מלך, ולא רק כהן, ואם כן במה אתה גדול ממנו? על כך משיב רש"י: מלכי צדק מלך על גויים, ואין לזה משמעות - אין זו מלוכה חשובה כנגד מלוכה על ישראל. כאדם שיאמר: אני מולך ומושל על מיליארד נמלים, ומיליארד נמלים עושים רצוני. תודה רבה. אבל מי שמושל על עם ישראל - זה עם ה'.
הרד"ק: מלך של משפט וצדקה
הרד"ק מבאר ש"נשבע ה'" - דיבורו של הקדוש ברוך הוא הוא בעצמו שבועתו. וגם הוא מסביר "כהן" מלשון מלך ונגיד. ומדוע "לעולם"? כיוון שמלכות שאול לא הייתה עולמית, בא ואומר לדוד: אתה, לעומת זאת, מלכותך תהיה עולמית. ומדוע נבחר? זהו הטעם: "על דברתי מלכי צדק" - מפני שאתה מלך של צדק, כמו שנאמר "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", מושל בעמו במשפט ובצדקה.
וחז"ל מבארים מהו משפט וצדקה: כשהיה דוד רואה שאדם מסוים אין לו כדי לשלם, היה מחייבו בדין, שהרי באמת הוא חייב, וזהו המשפט. ולאחר מכן היה עושה עמו גם צדקה - דואג שיעזרו לו ויתנו לו מן המלוכה, מן הארמון, כסף שיהיה לו במה לשלם. אין חכמה לעשות משפט בלבד, אלא לעשות גם צדקה.
לפי זה מסבירים את מה שאמר דוד המלך: "עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי". מה הקשר? אומר דוד: אני חושש מאוד שיעשו עלי קומבינות. מישהו ילך ויתבע איזה עני לדין, בלי שום תביעה אמיתית, הכל ברמאות, ויתבע ממנו חמישים אלף שקלים. דוד ירחם על הנתבע, יאמר לו: אדוני, על פי המשפט אתה חייב - ואחר כך ידאג שיקבל חמישים אלף שקלים. והנה העני והעשיר הולכים שמחים יחד אל הבנק, כל אחד עם עשרים וחמישה אלף. יעשו עלי קופה. על כן: "בל תניחני לעושקי" - ריבונו של עולם, אל תניח שיעשקו אותי בגלל טוב לבי.
המלבי"ם: "על דברתי" - על הדביר שלי
המלבי"ם מבאר: הקדוש ברוך הוא נשבע לתת לדוד את המלוכה ולא ינחם. שהרי דוד נכשל בבת שבע, וחשבו אויביו: הנה עכשיו זנח אותו הקדוש ברוך הוא, אחרי מעשה כזה יעזוב אותו. על כך נאמר "ולא ינחם" - השם אינו מתחרט על כך.
ומהי השבועה? "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק". כאן הוא מגדיר את דוד כ"מלכי צדק", על שם המלך הראשון שהיה בירושלים - מלכי צדק מלך שלם, וכבר הסברנו ששלם היא ירושלים. כל מלכי ירושלים מקדם נקראו מלכי צדק, כשם שכל מלכי מצרים נקראו פרעה לכל אורך תקופת הפרעונים; שם כולל לכל המלכים. ומלכי צדק היה כהן לאל עליון.
ועל זה הוא אומר לדוד: אתה תהיה כהן לעולם. והמלבי"ם מחדש בהסבר "על דברתי": כולם מסבירים לשון דיבור - על דיבורי אני מבטיח. אבל המלבי"ם מסביר "על דבירי", על בית המקדש: אתה תהיה כהן על הדביר שלי, על המקדש. ומה שהזכיר כאן את שם "מלכי צדק" - לומר לך שאתה צדיק בעיני ה' והשם מחל לך את החטא. ואין הכוונה שדוד יהיה כהן ממש, שהרי דוד ודאי לא היה כהן ולא הפכה שושלת המלוכה לכהונה, אלא הכוונה שהייתה לו ממשלה על מקום המקדש: דוד הוא המושל בירושלים ובכל הארץ, וממילא אתה מושל גם על הדביר שלי.
"על דברתי מלכי צדק" - כל דיבוריך יהיו שהשם צודק
ספר אוצרות האגדה מסביר בדרך רמז: "אתה כהן לעולם" - הכהנים היו משרתי ה', ואם אתה רוצה להיות עובד השם לעולם, אזי "על דברתי מלכי צדק" - כל דיבוריך יהיו שהשם צודק. אף פעם אל תבוא בטרוניה לפני הקדוש ברוך הוא.
פעם שאלו את רבי רפאל מברשיד: במה הארכת ימים? אמר: מכיוון שמעולם לא הקשיתי שום קושיה על הקדוש ברוך הוא, ולא הייתה לי שום השגה על הנהגת השם. יש אנשים שאם יש להם קושיות, קוראים להם למעלה כדי להסביר להם - שלא יישאר אדם עם קושיה ויבוא לידי כפירה, לכן מזמנים אותו לתת לו הסברים.
מסופר על רב שעבר ליד מגרש ספורט וראה חבורה משחקת טניס. אמר להם: אתם באים להשלים מניין? אנחנו צריכים מניין. אחד מהם חמד לצון ואמר לו: רבה, תגיד לי, סתם אני רוצה לדעת, למעלה בשמים יש מגרשי טניס? אמר לו הרב: מחר אענה לך. למחרת שוב שאל אותם הרב: אתם באים להשלים מניין? אמרו לו: רגע, הרב, לא ענית לנו, יש למעלה מגרשי טניס? אמר להם: כן, אתה צודק, עשיתי שאלת חלום, ויש שתי תשובות. התשובה הראשונה - אמרו לי שיש מגרשי טניס. והתשובה הפחות נעימה - שמחר אתה מוזמן למשחק. על כל פנים, לא כדאי להקשות קושיות על ריבונו של עולם, שמא יקראו לך. כל מה שאבא עושה - הכל טוב. וזהו שאמר: אתה רוצה להיות כהן לעולם, עובד ה' מתוך אריכות ימים? "על דברתי מלכי צדק" - שיהיה דיבורך תמיד שהשם צודק, "כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול". ואז, כשאין לך קושיות, ישאירו אותך כאן ותוכל להאריך ימים.
"ה' על ימינך" - הליווי במלחמה
אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים׃
רש"י מבאר גם פסוק זה על אברהם: ה' היה על ימינך במלחמה, כלומר סייע בידך, "מחץ ביום אפו מלכים" - את ארבעת המלכים, ביום אפו הוא ביום כעסו. ולפי ביאורו השני, שהדברים חוזרים על דוד, זו הבטחה: ה' יהיה תמיד על ימינך להושיעך, כשם שבהיסטוריה "מחץ ביום אפו מלכים" - אברהם, יהושע וברק ניצחו את כל המלכים שיצאו כנגדם. כשם שכך היה, כך יסייע ה' בידך שתכבוש את המלכים.
המלבי"ם מבאר שכאן מתואר הזמן שבו נכבשה עיר המלוכה. כפי שהסברנו, הדברים מוסבים על דוד בשעה שצרו על רבת בני עמון. כבשו את עיר המים שהיא עיר המלוכה, ואמרו לדוד: בוא אתה וסיים את הכיבוש, כדי שהעיר תיקרא על שמך. דוד יוצא בעצמו מירושלים והולך למלחמה, וכבר אינו יושב על הכיסא לימין השם. בתחילה נאמר לו "שב לימיני", שכביכול דוד יושב על כיסא ממלכתו והשם כביכול לצידו, והוא יושב לימינו של הקדוש ברוך הוא. אבל כשאתה יוצא לקרב, השם מלווה אותך - "ה' על ימינך", לעזור לך במלחמה. "אשר מחץ ביום אפו מלכים" - שהוא כבש לפניך את עיר המלוכה ומחץ את המלכים שהיו בה.
"ידין בגוים מלא גויות" - על שפת הים ועל סנחריב
יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה׃
רש"י מפרש "גויות" - פגרים. והיכן דן הקדוש ברוך הוא "מלא גויות"? זה חוזר על מצרים על שפת הים: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", ושפת הים הייתה מלאה גוויות המצרים. והמדרש אומר שכל אחד יכול היה לזהות את המצרי ששעבד בו. "ידין בגוים" - כמו שנאמר "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", ועל ים סוף היו מוטלות גוויותיהם.
"מחץ ראש על ארץ רבה" - רש"י מביא את הכתוב בחבקוק "מחצת ראש מבית רשע". אם "מלא גויות" זה מצרים על שפת הים, הרי ה"ראש" הוא פרעה: מחצת את ראש פרעה, שהיה ראש ושר על ארץ רבה, על ארץ גדולה - מצרים, החשובה שבארצות. וכמו שנאמר "מושל עמים ויפתחהו" - פרעה נקרא מושל עמים, שפתח את יוסף והוציאו מן הכלא, ומכאן שהוא מוגדר כמושל בעל ממשלה רבה, ראש של ארץ רבה, ואף אותו מחץ הקדוש ברוך הוא.
ואם נסביר שהדברים חוזרים על דוד, מבאר רש"י שזו הבטחה על העתיד: הקדוש ברוך הוא אומר לדוד שעוד ידין לבנך - חזקיהו - בסנחריב שיצא להילחם נגדו. ומה אירע בבוקר? קמו וראו את כל אנשי סנחריב פגרים מתים, מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות, כולם פגרים מתים. וכבר אמרתי לכם שההיסטוריונים מכירים את הסיפור הזה, אלא שהם אומרים שמגפה מסתורית פגעה בחילו של סנחריב. אנחנו יודעים מה טיבה של אותה "מגפה" וכיצד קרתה. "וימחץ ראש על ארץ רבה" - ימחץ בסנחריב, שהוא הראש של נינוה ואשור שהיא ארץ רבה, ארץ גדולה.
ולפי זה, גם הפסוק הבא "מנחל בדרך ישתה" מוסב עליו: שהתפאר ואמר שהוא שתה את מי הירדן, עבר בו וייבשו, "אני קרתי ושתיתי מים ואחריב נהרות", והתגאה שהוא מייבש את הנהרות בגבורתו וברוב חילו. והנה תראה שהקדוש ברוך הוא ידין בגויים מלא גוויות, וימחץ את ראשו על ארץ רבה - את נינוה ואת אשור.
המלבי"ם: "מלא" מלשון כריתה
המלבי"ם מבאר, לפי שיטתו שהמזמור חוזר על רבת בני עמון: "ידין בגוים" - הוא ידין בגויים של בני עמון, להעבירם בחריצי הברזל, כמו שראינו שדוד העבירם בחריצי הברזל, כלומר ייסר אותם. "מחץ ראש על ארץ רבה" - עיר המלוכה נקראת ראש, שהיא ראש הממלכה, וכן המלך נקרא ראש שהוא ראשו של העם. לאחר שמחץ את ראש ארץ רבה, את עיר המלוכה ואת המלך, כבר נמחץ הראש ונותרו רק הגוויות בלי הראש: העם כביכול הוא הגוף, והמלך הוא הראש.
ולפי זה מסביר המלבי"ם ש"מלא" כאן הוא מלשון כריתה. הדוגמה קרובה למי שקרא הלל הבוקר: "כי אמילם" - אכריתם. וכן המוהל "מל", כלומר כורת. ולמה נקראת הנמלה נמלה? מפני שהיא מלה: היא אוספת חיטים, וברגע שהיא מניחה אותם בבור שלה היא חותכת מיד את החיטה לשניים. ולמה? כדי שהחיטה לא תצמיח לה שם שדה שלם. באותו מקום שממנו מתחילה הצמיחה - שם היא כורתת, היא מלה, ואז החיטה אינה מצמיחה עוד, וכך היא יכולה לאגור כמויות של חיטה שיישמרו. אם כן "מלא גויות" - כורת את הגוויות, כלומר כורת מהן את הראש: לאחר שהשבית את המלך, כל שאר העם בלא המלך הם כגוויות בלא ראש. ועוד הסבר כפשוטו: "מלא גויות" - שהעיר נתמלאה גוויות, שאחרי שהכרית את המלך הרג את אנשי העיר, ונעשתה מלאה גוויות.
הרש"ר הירש: עם שעושרו בנוי על גוויות
הרש"ר הירש לוקח את העניין הזה על גרמניה. "ידין בגוים מלא גויות" - זהו סמלו של עם שהשם יעמידו במשפט, עם שהשפע שלו בא מן ההרוגים. על מה בנו גרמניה את ההון שלהם, את המיליארדים? על אוצרות אומנות, על זהב ועל הכמויות האדירות שהם שדדו וחמסו ולקחו מכל המקומות שכבשו. הקדוש ברוך הוא ידין בגויים, יעמיד למשפט את אותו עם שהשפע שלו בא מן ההרוגים, שעושרו בנוי על גוויות. אבל בתחילה - "מחץ ראש": מי שהתאבד ראשון היה היטלר ימח שמו וזכרו. השם מחץ את ראשו, את מי ששלט על ארץ גדולה, עשירה ואדירה, ומשם ואילך כבר הייתה מפלת שאר גרמניה מזומנת.
מדרש שוחר טוב: הפורפיריה של הקדוש ברוך הוא
במדרש תהילים, מדרש שוחר טוב, אומר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: כל צדיק וצדיק שאומות העולם הורגין אותו, הקדוש ברוך הוא כותבו בפורפיריה שלו - המעיל שלו, הגלימה שלו. הקדוש ברוך הוא כותב את שמו של אותו צדיק שהגוי הרג, שנאמר "ידין בגוים מלא גויות". כשהקדוש ברוך הוא דן את הגויים הוא לובש את אותה גלימה שעליה כתובים כל שמות אלה שמסרו נפשם על קדושת השם, ואומר לאומות העולם: למה הרגתם את הצדיקים שלי, כגון רבי חנינא בן תרדיון, רבי עקיבא וחבריו? והם כופרים ואומרים: לא הרגנו אותם. מיד מביא הקדוש ברוך הוא את הפורפיריה שלו, את אותה גלימה שעליה כולם כתובים, ודן אותם ונותן להם אפופסין, גזר דין. הוי - "ולא שכח צעקת ענוים". השם אינו שוכח את צעקת הענווים, ודמם של אותם הרוגים כביכול נבלע בגלימתו של הקדוש ברוך הוא והיא תמיד לנגד עיניו, והוא זוכרם תמיד.
המהרי"ט: אצל הגויים מלא גוויות, אצל ישראל ראש אחד
ביאור נפלא מאוד יש למהרי"ט, ביאור שתואם ממש את המציאות אף בזמננו. "ידין בגוים מלא גויות" - כשהקדוש ברוך הוא דן את הגויים, יש אלפי הרוגים. צונאמי אחד - שלוש מאות אלף הרוגים. פיגוע אחד בלבנון - שלוש מאות הרוגים. מגדלי התאומים - שלושת אלפים הרוגים. כשיש דין בגויים, ברגע אחד מתים אלפים. ואילו בעם ישראל, לא תקום פעמיים צרה, אבל מי שיסתכל בכל הפיגועים שהיו יראה שלא היה מצב שמתו עשרות אלפים. אצלנו "מחץ ראש" - הקדוש ברוך הוא לוקח אחד, צדיק אחד, וזה מגן "על ארץ רבה". צדיק אחד נלקח, ויש בכך הגנה והצלה על ארץ רבה.
ומה הסיבה לכך? מכיוון שהגויים מפורדים זה מזה, ולא ייתכן שמיתתו של גוי אחד תועיל לשני - מה הקשר ביניהם? אינך מכיר אפילו את שכנך ואינך יודע מי הוא. אבל עם ישראל הם כגוף אחד, כאיש אחד, וממילא כשאחד כואב זה כואב לכולם, ולכן אפשר לקחת אחד ותהיה בזה כפרה על כולם. לכן כשהשם דן בגויים - "מלא גויות", כי הגויים רבים ומפורדים; אבל אצל עם ישראל "מחץ ראש על ארץ" - אנחנו בבחינת ארץ, בבחינת יחידה אחת, והקדוש ברוך הוא מוחץ ראש אחד ובזה די. וזה שאמרו חז"ל על "דודי ירד לגנו לראות בגנים וללקוט שושנים" - השם לוקט את השושנים, שהם הצדיקים, והם מכפרים על הדור.
הרב איש אמונים: מדוע דווקא את הראש
לפי זה מסביר הרב איש אמונים את המשך הפסוק: "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש". שהרי אם מיתת הצדיקים מכפרת משום שכולנו נחשבים כגוף אחד, נשאלת השאלה: למה דווקא הראש? למה דווקא הצדיק? אם כולנו גוף אחד, אפשר לקחת גם את האצבע, שהרי כל כאב באיזה מקום בגוף משפיע על כל הגוף. למה לקחת את הראש ככפרה ולא את הרגל או את היד?
אלא חז"ל בסוטה מ"ה מביאים מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא: בעגלה ערופה צריך למדוד כדי לדעת מהיכן מביאים את העגלה, ומה הדין אם הראש נמצא במקום אחד והגוף במקום אחר, מהיכן מודדים? רבי אליעזר אומר: מוליכין את הראש אצל הגוף, שהגוף הוא העיקר, ומשם מודדים לאיזו עיר קרוב. ורבי עקיבא אומר להפך: מוליכין את הגוף אצל הראש, כיוון שהראש הוא העיקר. וההלכה כרבי עקיבא, שמוליכין את הגוף אצל הראש ואז מודדים איזו היא העיר הקרובה אל החלל. והצדיקים נקראים ראשי העם, ראשי העדה.
וזהו שאומר הפסוק: "מחץ ראש על ארץ רבה", ואם תשאל למה דווקא את הראש - "מנחל בדרך ישתה": למד מן העגלה הערופה שמביאים אותה אל הנחל, וההלכה כרבי עקיבא שהגוף הולך אצל הראש. "על כן ירים ראש" - לכן לוקח הקדוש ברוך הוא דווקא את הראש. מן הנחל תלמד שהגוף טפל אל הראש והראש הוא העיקר, ולכן הוא מרים את הראש ולוקח אותו ומרחיקו, כלומר נוטל את הצדיק, ובזה יש כפרה לכלל העם.
"מנחל בדרך ישתה" - פשוטו של פסוק
מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ׃
רש"י מסביר שהפסוק חוזר על פרעה: מן הנילוס, בדרך הליכתו, הייתה ארצו שותה ולא הייתה צריכה למי גשמים. "על כן ירים ראש" - זו הייתה הסיבה שמכוחה הרים ראש והתגאה, עד שאמר "לי יאורי ואני עשיתני" ועשה עצמו אלוה. מכיוון שמנחל בדרך ישתה, על כן ירים ראש - היה משתבח ומתפאר בגדולתו.
האבן עזרא לוקח את הדברים על דוד המלך: האויבים היו מפחדים מדוד, שכן כשדוד וצבאו היו הולכים בדרכים היו שותים מן הנחלים שלהם ולא היה בכוחם לעצור אותם, "על כן ירים ראש" - זו הייתה הסיבה שמכוחה הרים ראש, שלא יכלו למונעו. ויש אומרים שמרוב צבאותיו של דוד היה צריך תמיד ללכת דרך מקום שיש בו נחל, שהרי המעיינות לא היו מספיקים לו ולא היו בהם די מים, ולכן "מנחל בדרך ישתה" - תמיד כשהיה הולך לקרבות היה הולך דרך מקומות שיש בהם נחלים, כדי שיהיו די מים לצבאו. ועוד ביאור מביא האבן עזרא: שהיו מביאים לו מים בדרכים בלא חשש, כמו שנאמר אצל דוד "מי ישקני מים מבאר בית לחם", שהיה חשש להגיע לשם ולהביא משם מים, והוא שתה בלי לחשוש, וגם זה מראה על גבורתו. ואל תתמה על הלשונות "ישתה" ו"ירים" שהם לכאורה לשון עתיד - אומר האבן עזרא שהמדובר כאן בזמן הווה.
הרד"ק מבאר: הפיל כל כך הרבה חללים עד שהיה הולך נחל של דם. ואם כן הנחל כאן אינו נחל של מי שתייה אלא נחל שנעשה מן הדם, ומה עניין "ישתה", והרי אין שותים דם? אומר הרד"ק שזה על דרך משל, כמו "ודם חללים ישתה". כשם שאומרים על אדם שהוא "אוכל אותו בלי מלח" - וכי באמת אוכל אותו? אלא הכוונה שמחסל אותו מיד. כך כאן: היה מחסל את האויבים ושותה אותם כמי הנחל, כלומר דמם היה נשפך כמי נחל. "על כן ירים ראש" - כאשר ניצח את כל מלחמות האויבים הרים ראש על כולם, וכמו שנאמר "ויעש דוד שם בשובו מהכותו את ארם בגיא מלח". "על כן ירים ראש" - נתרומם ראשו של דוד להיות למלך, והייתה גדולתו על פני כל העמים.
המלבי"ם: עיר המים היא הראש
המלבי"ם מסביר שכאן מתבאר מיהו "הראש": זו עיר המים, העיר הגדולה שהייתה הראש של רבה. רבת בני עמון - עירה המרכזית הייתה עיר המים, והראש הזה "מנחל בדרך ישתה", שהיה לה נחל שהשקה את אותה העיר. "על כן ירים ראש" - בגלל זה היה החלק הזה כראש המדינה: מפני שלעיר הזאת היה נחל, נחשבה לעיר ראשית ועיקרית.
וכבר דיברנו על כך בעבר, שההתיישבות בתקופות הקדמוניות הייתה בעיקר ליד מקורות מים, ולכן ערים שהיו ליד מקורות מים וחרבו תמיד חזרו ונבנו: ליד מקורות מים זו הדרך הקלה והנוחה להתקיים - מים לרחצה, לכביסה, לשתייה ולהשקיה. בזמנם הכל היה מבוסס על זמינות המים, ולא כהיום שיש צינורות ואפשר להשקות את הדרום ממים שבצפון; אז היו צריכים להתיישב דווקא ליד מקורות המים. לכן אותה עיר "הרימה ראש" ונחשבה לחשובה, כי מנחל בדרך תשתה. וכאשר מחץ דוד את הראש הזה, את העיר ששותה מן הנחל, נותרו רק גוויות: "ידין בגוים מלא גויות" - נותרו רק גוויות הגויים, לאחר שאת ראש רבה, שהיא העיר החשובה והמרכזית, מחץ דוד המלך, וממילא נתרוממה מעלתו והצליח לכבוש את המדינה כולה.
הרד"ק כנגד פירושי הנוצרים למזמור
הרד"ק בסיום דבריו כותב: "והנוצרים מפרשים זה המזמור על ישו". וכבר אמרתי לכם לא פעם שהמלבי"ם, כשהוא נוגע בעניין זה, מדבר ברמזים ובדרכים נסתרות, שכן חי באירופה והיו לו אויבים ושונאים שחיפשו כל מילה שלו כדי ליצור עימותים בינו לבין השלטונות, ורדפו אותו הרבה. הרד"ק לעומתו חי בארצות המזרח, ולכן לא הייתה לו שום בעיה לדבר בצורה חופשית לגמרי.
אומר הרד"ק: הנוצרים אומרים שבפסוק הראשון מתבארים האב והבן, שכן הם אינם קוראים "לַאדֹנִי" אלא "לַאדֹנָי", בקמץ תחת הנון. ואמרו: כיצד ייתכן שיאמר ה' לה' עצמו "נאום ה' לה'"? על כורחך שיש כאן שניים - האב והבן; האחד הוא האב, הקורא לשני שהוא הבן, והרוח הוא השלישי, שהוא רוח הקודש, השילוש הטמא. ועוד טעות יש להם במזמור: במקום "עַמְּךָ נְדָבֹת" הם קוראים בנוסח אחר, ואומרים ש"בהדרי קודש מרחם משחר" מדבר בקדוש שנולד מרחם.
וכיצד נוציאם מן השיבוש הזה? אומר הרד"ק: תאמר להם על טעות קריאתם, כי גירולמוס המעתיק שלהם טעה. לא כתוב בקמץ אלא בחיריק - "לַאדֹנִי", ונאמר על דוד. ואיך יוכלו להחזיק טעותו של איש אחד כנגד רבים? בכל הספרים ובכל כתבי היד כתוב בחיריק, ואתם הולכים ומשבשים על סמך מעתיק אחד משובש. וכן "ממזרח שמש עד מבואו" נמצא בכל הספרים בחיריק ולא בקמץ, וכן "עמך נדבות" בכל הספרים בנוסח שלנו ולא בנוסח שלהם. והרי הם עצמם אומרים שהתורה שלנו היא עדות להם - הברית הישנה מהווה יסוד ותשתית לשלהם, וכך הם תמיד טוענים, שהתורה שלנו היא העדות להתגלות האלוקית, אלא שלטענתם הקדוש ברוך הוא בשלב מסוים החליף, כביכול נמאס לו מאיתנו ולקח אותם. ואם כן, אם התורה שלנו היא עדות לכם - יאמינו לעד: הנה אתה רואה שהעד עצמו כותב בחיריק וכותב "עמך" כנוסחנו.
על עצם טעות האמונה
ועל טעות אמונתם תאמר להם: אם האב והבן הם אלוהות, אין האחד צריך לחברו. זו טענה שכבר מביא רבנו בחיי בשער הייחוד שבחובות הלבבות - למדנו חובות הלבבות, אך את שער הייחוד דילגנו כמקובל - ואחת מהטענות שם היא שלא ייתכן ריבוי אלוהויות, שכן אם יש אל בעל כוח, אין הוא צריך עוד אחד. מה הוא צריך שותף? וכי יוצר לעצמו מתחרים? "כי לא ייקרא אלוה אם יצטרך לזולתו" - אלוה הזקוק לעזרה אינו אלוה, שכן אלוה פירושו תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ואיך יאמר האב לבן "שב לימיני עד אשית אויביך"? הרי משמע שהאב צריך את הבן לימינו ולעזרתו, ואם כן חולשה עמו, והאלוה אינו חלש וחסר יכולת.
ועוד: איך יאמר לו "אתה כהן לעולם"? וכי הבן הוא אלוה זמני, אלוה מתחדש? וכי עד עכשיו לא היה כהן ונגיד? ואם ירצו לומר שהכוונה שמהיום והלאה תהיה בו בחינת כהן במשמעות אחרת, שלא יקריבו בשר ודם - שהרי הנצרות באה ודיברה על לחם ויין, יש להם לחם קודש ויין ולא קורבנות של בשר ודם, כמו שהיה אצל מלכי צדק מלך שלם שהוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון - שאל אותם: למי אמר "אתה כהן"? אם לבן, כפי שמשמע מתחילת הפסוק, הרי הכהן הוא העומד ומקריב, והאלוה אינו מקריב אלא מקריבים לפניו. איזה מין אלוה זה שהוא בעצמו מקריב? ואם הוא אומר זאת לאיזה אדם בעולם ולא לבן - למי אמר? הרי אין להם כהן משפחה, וכל הבא למלא את ידו מתמנה, וכל אחד אצלם יכול להיות בישוף וארכיבישוף. אם כן על מי נאמר "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם"? הרי אין אצלם שושלת כהונה כמו שיש אצלנו, להבדיל, שכל מי שמשבט הכהונה משרת בבית ה'; אצלם כל אחד יכול לשרת בכנסייה או בכל מקום אחר.
ועוד הוא שואל: מה אירע שהקדוש ברוך הוא שינה את רצונו? אתם אומרים שעכשיו הקורבנות הם לחם ויין, והרי עד היום נאמר "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו", "את הכבש אחד תעשה בבוקר". ומה תאמרו, שהשם התנחם והתחרט, ומעתה אינו רוצה קורבנות בשר אלא לחם ויין בלבד? והרי כתוב כאן במפורש "ולא ינחם", ואלוה אינו מתנחם. על מי שייך לומר שהתנחם והתחרט? על בשר ודם, שחשב כך ואחר כך התחרט ועכשיו חושב אחרת. אבל אצל הקדוש ברוך הוא - "אני ה' לא שניתי", אין אצלו שינויים, ומי שאין אצלו שינויים אין אצלו גם התנחמות ואין אצלו מחשבה אחרת, שהרי הוא יודע הכל מראש.
ועוד: לא ניתנה התורה לזמן. מלאכי, חותם הנביאים, אמר "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב חוקים ומשפטים". וכי עניין קורבנות הבהמות נאמר רק באופן זמני ולא לעתיד? והרי כתוב מיד אחריו "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", ואליהו עדיין לא בא, ולא יבוא עד ימות המשיח. ואם כן איך אתה סותר דברים הכתובים במפורש בנביאים? הנביא אומר שיזכרו את תורת משה ויעשו אותה כמו שציווה משה, ולא כמו שציווה אותו האיש, שהרי אותו האיש שיבש את התורה לחלוטין - מה נשאר לו מתורת משה? והרי אתם עצמכם מקבלים את דברי הנביאים ואינכם סותרים אותם, ואם כן איך ייתכן שאותו האיש הוציא תורה חדשה? מזה תראה שלא תשתנה התורה לעולם, אלא כמו שניתנה למשה רבנו כן תהיה לעולם.
ועוד הוא שואל מגוף המזמור: "מחץ ביום אפו מלכים" - על מי נאמר? לשיטתכם על הבן. ואיזו מלחמה עשה? אילו מלכים מחץ? לא עשה שום מלחמה ולא ניצח שום מלך. ואיך תאמר "ידין בגוים מלא גויות"? לפי תפיסתם הוא לא בא לדון אלא את הנשמות ולהושיען, ולא דן בשום גויים ולא מילא גוויות. גוויות פירושן גופות - את מי הרג? ואילו גוויות? ו"על כן ירים ראש" - עד היום לא הרים ראשו; אולי הסירו את ראשו, אבל היכן ראית שהרים ראש ובמה נתרומם ראשו? הרי מת מיתה משונה. ומסיים הרד"ק בתקווה שיפקחו העיוורים את עיניהם ויאמרו: אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל.
לסיכום:
בפסוקים אלו נשבע הקדוש ברוך הוא על נצחיות ההבטחה - לאברהם, שלא ייענש ושממנו תצא הכהונה והמלכות, ולדוד, שמלכותו עולמית ושאף לאחר נפילתו לא ינחם השם על דבר. "כהן" הוא גם לשון שררה, והמלכות גדולה מן הכהונה בשלושים מעלות; ולמלבי"ם "על דברתי" הוא על הדביר, על המקדש שדוד מושל בו. השם על ימינו של דוד במלחמה כשם שמחץ מלכים בכל הדורות: את פרעה על הים, את סנחריב בימי חזקיהו, ואת ראש רבת בני עמון בימי דוד. ולמדנו מוסר גדול: שלא להקשות קושיות על הקדוש ברוך הוא, אלא שיהיו כל דיבורינו "מלכי צדק" - שהשם צודק; שהקדוש ברוך הוא זוכר את דם הצדיקים וכותבם בפורפיריה שלו ודן עליהם את האומות; ושעם ישראל, שהוא גוף אחד, נפקד בראש אחד המכפר על הכלל, בעוד שבגויים המפורדים הדין הוא "מלא גויות". ולבסוף הראה לנו הרד"ק כיצד כל פסוקי המזמור עצמם סותרים את פירושי הנוצרים, ומזה תראה כי לא תשתנה התורה לעולם, אלא כמו שניתנה למשה רבנו כן תהיה לעולם.