פרק קי"א הוא פרק של שבח והודאה, שבו המשורר סוקר את מעשי ה' בעולם: את ההנהגה הטבעית הקבועה מחד, ואת הנפלאות שמעל הטבע מאידך. בשיעור זה נעמוד על הפסוקים העוסקים בפועלו של הקדוש ברוך הוא, בזכר שעשה לנפלאותיו ובטרף שנתן ליראיו, על פי ביאורי המלבי"ם, הרד"ק, האבן עזרא והמצודות, ועם דברי חז"ל והמדרשים.
הוֹד־וְהָדָר פׇּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃
הרד"ק מבאר: כאשר אדם מתבונן בפועלו של הקדוש ברוך הוא - שזה בעצם השמיים והארץ - הוא רואה הוד והדר. "וצדקתו" היא העולם כולו, שכל העולם כולו הוא צדקה מאת ה' לכלל הנבראים, חסדו עלינו, וכל מה שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו בעולם - עומד לעד, באופן תמידי.
המלבי"ם מדייק בהבדל שכבר עמדנו עליו: "מעשה ה'" הוא דבר שה' עשה כביכול וחדל מלהתעסק בו; לעומת זאת "פעלו" הם דברים שהקדוש ברוך הוא עדיין פועל ומתעסק בהם באופן תמידי - בריאה חדשה בכל רגע. ובפעלו אלו יש הוד והדר. ומהו ההבדל ביניהם? המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שההדר הוא הנוי החיצוני, לפי מה שאנחנו קולטים את הדברים בעין. זה גם הביטוי שאנו משתמשים בו היום: אתרוג מהודר, דבר מלא הדר - כלומר יפה בחיצוניותו. ואילו ההוד הוא משהו פנימי: הכוחות הפנימיים הצפונים במעשים, "אשר אין חוקר לא יביטם".
אעיר כאן הערה בנוגע ללשון המלבי"ם במקום הזה. בדפוס כתוב: "פועל בין בחיצוניות הדברים לפי מה שמשיגים אותם בחושינו", ולשון זו קשה מאוד להבנה. פתחתי את כתב היד של המלבי"ם - שנמצא היום בספרייה הלאומית וכל אחד יכול להוציאו - והתברר שהרבה דברים שאינם ברורים בדפוס הם פשוט טעות של המדפיסים שלא פענחו נכון את כתב היד. דבריו של המלבי"ם ברורים מאוד ומיוסדים על אדני ההיגיון; אמנם לשונו אינה תמיד קלה, אבל אם אתה רואה פתאום שהמשפט אינו מתחבר - כנראה יש כאן טעות בהעתקה. מצאתי כבר למעלה ממאה טעויות כאלה במלבי"ם המודפס, ואני שולח תיקונים למוציאים לאור כדי שיתקנו להבא.
וכאן ראיתי בכתב היד שהמלבי"ם הוסיף משפט באמצע ומשך עליו קו - מחק אותו. כל כותב ספר יודע שמחיקת משפט באמצע הספר היא בעייתית, משום שצריך לעבור על מה שלפניו ועל מה שאחריו ולוודא שהדברים נקראים בחדא מחתא, שהרי לעיתים לאחר המחיקה הקישור אינו מובן. וזה בדיוק מה שקרה כאן: במקור כתוב "בין בחיצוניות הדברים... בין בפנימיות הדברים", ועל ה"בין בפנימיות הדברים" משך קו - וממילא נשאר משפט תלוש. הנכון הוא שגם את המילה "בין" היה צריך למחוק, והכוונה: פועל בחיצוניות הדברים לפי מה שאנחנו משיגים אותם בחושינו - זה ההדר; ויש את בחינת ההוד, שהוא פנימיות הדברים, אותם כוחות שאין חוקר יביטם.
לשון "צדקה" אצל הקדוש ברוך הוא, אומר המלבי"ם, באה לרמז על המעשים הסדורים והקבועים לפי המבט ממנו יתברך, ולא לפי ההשקפה על הנבראים ומעשיהם. בהמשך הפרק ידובר על הנפלאות, ושם אכן הקדוש ברוך הוא משקיף על מעשי בני האדם: כשאנחנו ראויים לנס - הוא עושה לנו ניסים ונפלאות; כשאיננו ראויים - אינו עושה. אבל כאן, כשמדובר בדברים הטבעיים, אין הבט על מעשה בני האדם. גם אם אנשים יעשו רק רע, אין זו סיבה שמחר השמש לא תזרח. זו "צדקתו": ההנהגה הטבעית הקבועה מבלי להשקיף על מעשה בני האדם, והיא עומדת לעד - גם אם אין אנו ראויים והגונים לאותו חסד. צדקה קבועה שה' מעמיד בה את הבריאה תמיד, ולא ימושו חוקיה כל ימי עולם.
זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם יְהֹוָה׃
האבן עזרא מבאר: בכל דור ודור ה' עושה זכר בדומה לנפלאותיו שעשה במצרים, כי ה' חנון ורחום. הנפלאות שה' עושה בכל דור מזכירות לנו את הנפלאות שעשה כשהוציאנו ממצרים.
הרד"ק מוסיף: לאחר שתיאר את מעשי ה' בעולם וכמה הם גדולים ונאים, הוא פונה לברואי מטה - עם ישראל - ואומר שה' עשה זכר לנפלאותיו שעשה במצרים. ודווקא את נפלאות מצרים הוא מזכיר, משום שהן היו תחילת הנפלאות, והן כה גדולות עד שהן נזכרות בכל דור ודור: בתפילה, בחגים, בליל הסדר. "חנון ורחום ה'" - שחנן אותם וריחם עליהם בעשותו להם את הנפלאות הללו.
ועוד מביא הרד"ק מן המדרש, וכן מזכיר רש"י: "זכר עשה" - שה' קבע לישראל שבתות ומועדים ומצוות שעליהם נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". כל העניינים הללו הם זכר ליציאת מצרים: אדם אוכל מצה - זוכר ביציאת מצרים, וכן בכל מצווה ומצווה שתוקנה לנו זכר ליציאת מצרים. על ידיהם אנו זוכרים את נפלאות ה'.
המלבי"ם מסביר שעד כאן דובר בפעולות שהקדוש ברוך הוא פועל בתוך דרך הטבע - פעולות קבועות, רוטיניות, החוזרות על עצמן בלי שום שינוי. לעומתן, הפעולות שמעל הטבע הן חד פעמיות, לצורך בעיה מסוימת, כקריעת ים סוף כדי להינצל מן המצרים. ועניין זה נועד גם להודיע לבני האדם את גבורותיו, וזהו זכרו של ה' לדור ודור: על ידי הנפלאות זוכרים שיש כוח עליון שיכול לשדד מערכות הטבע. בפעולות הטבעיות איננו רואים את יד ה' משום שהתרגלנו אליהן - ודאי שמי שיתבונן יראה בהן את יד ה', אבל ההרגל מכהה. וכשאדם רואה משהו בלתי טבעי הוא צועק "נס!", שכן שם, בדבר שלא הורגלנו אליו, אנו רואים את נפלאות המנהיג העליון שברא את הבריאה ובכוחו לשנותה.
וכבר הסברנו שעניין שידוד מערכות הטבע מוכיח שהעולם אינו קדמון. בזמנם רבים האמינו שהעולם קדמון - מתי נברא? לא נברא, מאז ומעולם היה כאן. ומעניין: היום אין ולו איש מדע אחד שחושב כך. תפיסות שקנו שביתה אז אצל רבים מאנשי המדע, היום אין להן זכר, ולכולם ברור שהעולם נברא בנקודת זמן מסוימת. והוכחת הדבר באה מכך שה' משדד את מערכות הטבע: אם הקדוש ברוך הוא לא ברא את העולם, אין לו כוח לשנות בו דבר. רק משהו שיצרתי אני יכול לשנות; דבר שלא יצרתי - מהיכן יהיה לי כוח לשנותו? עצם זה שה' עושה ניסים הוא אות ומופת לחידוש העולם, שהעולם נברא על ידי בורא עולם בנקודת זמן, ומשום שבראו הוא גם יכול לשנותו.
וכבר אמרנו לא פעם את לשון הפסוק: "היש בהבלי הגויים מגשימים" - איזה אלוה בעולם הוריד גשם? ובעם היהודי ידוע מקדמת דנא, ואין סוף סיפורים על יהודים שיוצאים, מתפללים, חוזרים - ויורד גשם. אין שום כוח אחר בעולם שיצליח בכך; גם האינדיאנים בריקוד הגשם שלהם לא הביאו גשם. די בזה להוכיח שהדבר בא מכוח הבורא יתברך השולט בטבע ורצון יראיו יעשה. המכשף יכול לעשות דברים מקומיים, כהפיכת המטה לנחש, וגם זה בדרך כלל באחיזת עיניים; אבל להעמיד את השמש או את הירח - אינו יכול. ולכן תראה שבשלב מסוים חרטומי מצרים כבר הפסיקו: להביא חושך, להעלים את השמש לשבוע - דברים כאלה אינם יכולים, ואפילו לא לדקה.
וזהו "זכרו לדור ודור": על ידי הנפלאות זוכרים שהקדוש ברוך הוא יכול לשנות את הבריאה. והוא אינו עושה אותם באופן תמידי, כיוון שהם רק לזכר - וברגע שזוכרים את נפלאותיו ומתעוררים, די בכך. אדרבה, אילו היה ה' עושה ניסים באופן תמידי, הם היו הופכים להיות טבע. וכבר טוען הרמב"ן שאין הבדל בין נס לטבע, ו"כל מי שאיננו מאמין שכל מעשינו ומקרינו הם ניסים, ואין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל - אין לו חלק בתורת משה". שהשמש זרחה היום אינו נס פחות מעצירת השמש; מי שאמר לה לעמוד הוא שאמר לה הבוקר ללכת. אלא שדברים שהתרגלנו אליהם אינם נראים לנו כנס. לכן "זכר עשה לנפלאותיו" - הניסים באים בצורה שעל ידם ייזכר הבורא, וממילא הם חייבים להיות לפרקים ולא דבר קבוע, ומשזוכרים את נפלאותיו שוב אין צורך בנס נוסף.
וכל זה נובע מצד ש"חנון ורחום ה'": או מצד החן - שחנן את האבות ומצאו חן בעיניו, או מצד הרחמים - שהוא מרחם עתה על הזקוק לישועה. עם ישראל צריכים לעבור את הירדן - הקדוש ברוך הוא קורע להם את הירדן; הם נמצאים באמצע מלחמה וזקוקים לישועה - הוא מעמיד את השמש ומוריד עליהם אבני אלגביש מן השמיים. אלו ניסים שבאו משום שצריך לרחם על העם באותה שעה.
במדרש שוחר טוב אומרים: "זכר עשה לנפלאותיו" - כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לצדיקים בעולם הזה אינו כלום, אלא זכר הוא עושה להם; וכשיעשה לעולם הבא - "וצדקתו עומדת לעד", "וצדקתך צדק לעולם". כלומר, שלא נחשוב שאם קיבל הצדיק כאן משהו הרי גמר וקיבל את שכרו. אומר לך המדרש: לא. זה רק זכר, מה שנקרא טעימה מן ה"נעימות בימינך נצח". ואל תחשוב שינכו לו משכרו, אלא אז יראה כיצד על כל צדקתו יקבל שכר מושלם.
טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ׃
הרד"ק מבאר: הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל את טרפם - את מזונם, את ממונה של מצרים, כמו שכתוב "וינצלו את מצרים". "יזכור לעולם בריתו" - זכר לזמן רב את הברית שכרת עם אברהם אבינו בין הבתרים, שבה נאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". זהו הטרף שנתן ליראיו: מה שיצאו ישראל ברכוש גדול מכוח הברית.
המצודת דוד לוקח את הדברים לדור המדבר: "טרף נתן ליראיו" - זה המן, שה' הטריף אותם לחם חוקם ונתן להם מאכלם. "יזכור לעולם בריתו" - זכר את הברית שכרת עם אברהם להביאם לארץ, ובכלל ההבאה לארץ גם פרנסתם במדבר.
המלבי"ם מבאר שתכלית הנפלאות שעשה ה' לאבותינו הייתה שיגיעו לארץ, ששם יהיו להם מזונות בריווח ויוכלו לעסוק בתורה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. המזון נקרא "טרף" מלשון משל האריה הטורף ואוכל, וכאן הכוונה שהם טרפו את העמים - כלשון הכתוב "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוקיך נותן לך", לשון של אכילה ושל טרף. כמו שהצומח הוא מזון לחי, והחי מזון למדבר, כך הוכנו עובדי הגילולים להיות מזון לאשר עלו למדרגה נעלה ונישאה ממינם.
והיינו שיש בבריאה ארבע דרגות - דומם, צומח, חי, מדבר - ולמעשה יש דרגה חמישית: בתוך המדבר עצמו עומד האיש הישראלי, כדברי בעל ספר הכוזרי, שהיהודי הוא מין חמישי, מין בפני עצמו וישות בפני עצמה. וכבר דיברנו בהזדמנות אחרת כיצד אפשר לדעת שהם אכן מין בפני עצמו. ותפקידן של כל האומות הוא להיות לעזר ולסיוע לעם היהודי.
וכבר הארכנו בדרשות כיצד זה היה ייעודו של עשיו בעיני יצחק, ולכן קירבו: "כי ציד בפיו", כי מצידו היה אוכל. ושואלים - וכי את יצחק עניינו סטייקים, ומשום כך קירב את עשיו? אלא שראה בו ממלא את ייעודו, שהרי ייעודו של הגוי בעולם להיות עזר ותמך וסיוע לעם היהודי, למלא רצון קונם. "ועמדו זרים ורעו צאנכם" אינו אמור להיות רק לעתיד לבוא; אלא שהיום הגוי אינו מבין את מטרתו, ולכן רק כשנגיע לגאולה השלמה יבין את תפקידו. ואז "יחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם" - הם יתחננו, "ועמדו זרים ורעו צאנכם", "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך, אפיים ארץ ישתחוו לך". היום הגוי חושב שהוא העיקר ואנחנו הטפלים; כשיבין את מיקומו בעולם יבין שנועד לשרת את העם היהודי.
אבל מתי זה קורה? על כך אומר הפסוק "יזכור לעולם בריתו" - כשאנחנו זוכרים את הברית. אם איננו זוכרים את הברית, הגויים מורדים בנו, כפי שאנו רואים היום שכל העולם מורד בנו. הגוי אומר: כל מטרתי לשרת אותך היא כדי שתעבוד את ה'; אם אינך עובד את ה', למה שאהיה המשרת שלך? אני אהיה האדון. וכך בדיוק החיות מורדות באדם - משום שאין האדם ממלא את תפקידו. אילו מילא את תפקידו היו סרות למשמעתו; ומשאינו ממלא, החיה אומרת: למה שאשמע לך? אני לפחות עושה את רצון קוני, ואתה אינך עושה את רצון קונך. וכן הגוי אומר: יש לי שבע מצוות בני נח ואני מקיימן, ואתה אינך מקיים את מה שאתה מחויב בו - אז מדוע אהיה כפוף אליך?
נמצא שהקדוש ברוך הוא נותן את הטרף ליראיו - לאלה שיראים אותו ושזוכרים את הברית. אילו זכרנו את הברית, היו הגויים מפרנסים אותנו ודואגים לנו, הם היו רועי הצאן שלנו, החקלאים שלנו והבנאים שלנו, ואנחנו יושבים ועוסקים בתורה בשלווה. וזה שאנו רואים היום שהגויים מרימים ראש ואינם מוכנים לקבל את מרותנו - הכול נובע מכך שאיננו זוכרים את הברית. לכן עלינו להתחזק ביראת השם, בלימוד התורה ובקיום המצוות, ואז נזכה לכל הברכות שהבטיח לנו הקדוש ברוך הוא ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.
ומוסיף המלבי"ם: ועל ידי זה "יזכור לעולם בריתו" - זו הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם האבות לתת להם את ארץ ישראל. שכן בכך שנגיע לארץ ונכבוש את העמים, מקיים ה' את הבטחתו לאבות הקדושים לתת להם את הארץ. ויש כאן מאמרים מקבילים בהמשך הפסוקים: במה זכר הקדוש ברוך הוא את בריתו? בזה שקיים את ההבטחה לאברהם "לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם".
מסופר על ר' אליהו לופיאן, שבעשרים שנותיו האחרונות כאן בארץ היה מפורסם כמשגיח של ישיבת כפר חסידים, אך בצעירותו עמד בראשות ישיבה קטנה בעיר קלם. מצבה הגשמי של הישיבה היה קשה מאוד, והוא נאלץ לאחוז במקל הנדודים ולחזר על פתחיהם של נדיבים כדי להחזיקה, והדבר העיק עליו מאוד. ידוע שהיה איש אלוקים קדוש; מפורסם שהדיבוק בראדין אמר עליו שהוא "פה קדוש" - כששאלו אותו מה אומרים בשמיים על כל אחד, אמר שעל ר' אליהו לופיאן אומרים שהוא פה קדוש, והוא אז עוד אברך צעיר; ועל החפץ חיים אמר שנשמתו כנשמת תנא קטן, שאילו היה בתקופת התנאים היה תנא. וכן מפורסם שר' אליהו לופיאן זכה לגילוי אליהו.
פנה ר' אליהו לופיאן אל החפץ חיים ושאל: רבי, למה אני צריך את זה? אני מחזיק ישיבה, רוצה למסור שיעורים ולקדם את התלמידים ברוחניות - ובמקום זה אני צריך לאחוז במקל הנדודים, לעבור ממקום למקום, לדפוק על פתחי נדיבים ולהתחנן על עוד דולר ועוד דולר כדי להחזיק את הישיבה?
אמר לו החפץ חיים: הפסוק בתהילים אומר "טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו", וחז"ל דורשים - "טירוף נתן ליראיו בעולם הזה". למילה "טרף" משמעות כפולה: גם לשון מזון, וגם לשון טירוף - חוסר מנוחה, כביצים טרופות ומעורבבות, כספינה מטורפת בים. הקדוש ברוך הוא נתן ליראיו חוסר מנוחה, בלבול וחוסר שלווה. ושואל החפץ חיים: מדוע באמת כך? וכי זה מה שנותן הקדוש ברוך הוא ליראיו?
אמר לו: התבונן. חוסר המנוחה הזה הוא בדיוק מה שאתה עובר - אינך יכול לשבת ולהגות בתורה כרצונך, אלא לרוץ ולהתבזות על פתחי נדיבים. ולמה הטירוף הזה? הרי אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה, היה יכול לפרנס את הישיבות בקלות; יש כמה וכמה גבירים שיכולים להחזיק את עולם התורה - והחפץ חיים אף מנה את שמותיהם, פלוני ואלמוני - וכי אינם יכולים להחזיק את עולם התורה ברווח? אם כן, למה "טירוף נתן ליראיו", למה צריכים יראיו להיטרף בדרכים ולרוץ ממקום למקום?
אלא כך ההסבר: חז"ל אומרים, אמר רבי אלעזר, עמי הארצות אינם חיים לעולם הבא ואינם קמים לתחיית המתים, שנאמר "כי טל אורות טליך" - כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו; וכל שאינו משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו. לזכות לתחיית המתים יש רק דבר אחד: "טל אורות", ואורות זו תורה; מי שיש לו חיבור לתורה יקום לתחיית המתים, ומי שאין לו - לא.
ומביאה הגמרא: כך דרש ריש לקיש, ואמר לו רבי יוחנן - אין נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא שתאמר כן, שאתה מוציא כל כך הרבה אנשים מתחיית המתים. אמר לו: מצאתי להם תקנה מן התורה, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". וכי אפשר להידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו - מעלה עליו הכתוב כאילו מידבק בשכינה. במילים פשוטות: אמת שכדי לזכות לתחיית המתים חייבים תורה, אבל גם אם לא אתה עסקת בתורה - אם היית תומך תורה, די בכך. השאת בתך לתלמיד חכם, עשית פרקמטיא לתלמיד חכם, החזקת ישיבות ונתת כספים למקומות תורה - עליך נאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". אפילו רק נדבקת, ישבת בצל החכמה ובצל הכסף - מי שדבק בעץ החיים הפך להיות חלק מן התורה הקדושה. נמצא שחייבים חיבור לתורה.
אמר לו החפץ חיים: ומה יעשו אותם אנשים שאין להם חיבור כזה? איש עמל שפותח את יומו במקרה הטוב בתפילת שחרית ומסיימו בתפילת ערבית, וזהו - אין לו עוד שום קשר לתורה. מקיים מצוות, ניחא, אבל קשר לתורה אין לו. במה הם יזכו? מה עושה אפוא הקדוש ברוך הוא? מביא מצב שבו הישיבות הקדושות נתונות במצב כלכלי קשה, שקשה להן להתקיים והנדיבים אינם מחזיקים אותן.
וכתוב שכאשר נאבק המלאך עם יעקב אבינו הכהו בכף ירכו בגיד הנשה, ואומר הזוהר הקדוש: "אינון תמכין דאורייתא" - במה יכול לו? באותם תומכי תורה. בתורה עצמה לא יכול לפגוע - הישיבות הולכות ומתפתחות ואין ביכולתו לעוצרן; אבל בתומכי התורה כן יכול לפגוע. ולכן כמה דם צריך ראש ישיבה לירוק כדי להצליח להחזיק את ישיבתו. וכל המציאות הזאת שבה ה' מטריף את יראיו והם רצים ממקום למקום כדי להחזיק את הישיבות - מה טעמה? שהקדוש ברוך הוא רצה לזכות את אותם עמי הארצות שאין להם חיבור לתורה.
שהרי מגיע ראש הישיבה לבית כנסת כדי להתרים, ואומרים לו שכבודו ידבר, והוא מוסר שיעור עשרים דקות ולאחר מכן מדבר עמם על חשיבות החזקת התורה, והם תורמים ונותנים. וכך הוא עובר מבית כנסת לבית כנסת. נמצא שכל האנשים האלה זכו לתורה, כולם קיבלו חיבור ויש להם כבר אפשרות לקום לתחיית המתים. הקדוש ברוך הוא מרחם על אותם אנשים, ולכן דאג שפרנסת הישיבות תהיה בקושי, כדי שילכו ראשי הישיבות ויחזרו על הפתחים, ויגיעו אל הגביר ויאמרו לו דברי תורה.
ואומר הרב קלוגניסקי: לא פעם הגעתי להתרים גבירים, ואני אומר לו דבר תורה - והוא מחזיר לי דבר תורה; אני אומר לו עוד דבר תורה - והוא מחזיר לי עוד דבר תורה. ואני אומר לו: איני מדבר איתך בדברי תורה כדי שתשיב לי דברי תורה, ברוך ה' יש לי הרבה; באתי שתפתח את הכיס. ועוד אמר: אני חושב שאני האדם ששמע הכי הרבה שיחות חיזוק ואמונה בעולם. מהיכן? מפני שכל גביר שאני מגיע אליו מחזק אותי באמונה: הקדוש ברוך הוא יעזור, הקדוש ברוך הוא בסופו של דבר ייתן, רק אל תבקש ממני. במקום שיפתח את הכיס - הוא נותן שיחת מוסר וחיזוק באמונה.
ונחזור לעניין. אמר החפץ חיים: זהו הפשט בפסוק. "טרף נתן ליראיו" - טרף לשון מזון, וטרף לשון טירוף. הקדוש ברוך הוא נתן ליראיו טרף, דהיינו מזון, מכוח מה? מכוח הטירוף שנתן ליראיו, שהם צריכים להיות מטורפים ומסובבים בכל מיני מקומות כדי לאסוף כספים. ומה המגמה? "יזכור לעולם בריתו" - ואין ברית אלא תורה, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי". כדי שעל ידי כך יזכרו בעולם את בריתו ויהגו בתורה. לכן "טרף נתן ליראיו", ועל ידי זה כל השאר יהגו בתורה, ישמעו דברי תורה ויקבלו דברי חיזוק, וגם להם יהיה חלק לעולם הבא - "יזכור לעולם בריתו".
הפרק מוליך אותנו משתי בחינות בהנהגת ה': "הוד והדר פעלו" - ההדר שבחיצוניות הנגלית לחושינו וההוד שבפנימיות הכוחות הנסתרים, ו"צדקתו עומדת לעד" - ההנהגה הטבעית הקבועה שאינה תלויה בזכות הברואים. ומולה "זכר עשה לנפלאותיו": הניסים הבאים לפרקים דווקא, כדי שנזכור שיש מנהיג שברא את העולם ובכוחו לשנותו, ולכן אינם תדירים - שלא ייהפכו אף הם לטבע. וכל מה שהצדיקים מקבלים כאן אינו אלא זכר וטעימה, ושכרם המושלם שמור לעולם הבא. ולבסוף "טרף נתן ליראיו": שהאומות הוכנו להיות מזון וסיוע לעם ישראל כדי שנשב ונעסוק בתורה, אך הדבר מותנה בזכירת הברית; ובדרשת החפץ חיים - "טירוף" נתן ליראיו, שראשי הישיבות נודדים וטורחים, וכל הטלטול הזה מכוון לזכות את הרחוקים מתורה ולחברם אליה, "יזכור לעולם בריתו" - שאין ברית אלא תורה.